עטרת בנות ירושלים נ. משרד הפנים- הממונה על מחוז ירושלים

פסק-דין בתיק עע"ם 5251/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 5251/08 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערערת: עטרת בנות ירושלים נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים- הממונה על מחוז ירושלים 2. עיריית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 27.04.2008 ב-עת"מ 1150/07, שניתן על-ידי כב' הנשיאה, השופטת מ' ארד. בשם המערערת: עו"ד מרים זקבך; עו"ד גליה גרימברג בשם המשיבה 1: עו"ד שוש שמואלי בשם המשיבה 2: עו"ד שירה שויד פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' הנשיאה, השופטת מ' ארד), בגדרו נדחתה עתירת המערערת, במסגרתה היא ביקשה שייקבע כי היא זכאית לפטור מארנונה כללית, בהתאם לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין, או: הפקודה). אפתח בהצגת הרקע הנורמטיבי והעובדתי הרלבנטי. העובדות הנוגעות לעניין והמסגרת הנורמטיבית 2. המערערת הינה עמותה רשומה, הפועלת בתחום הכשרת ההוראה עבור מוסדות יהודים בחו"ל. המשתתפות בקורסים שמעבירה המערערת הן נשים שמתגוררות דרך קבע מחוץ לישראל, ומגיעות לירושלים לתקופת הלימודים בלבד. התעודה שמוענקת למסיימות את הלימודים אצל המערערת, איננה מוכרת על ידי משרד החינוך. 3. לשם קיום פעילותה האמורה, מחזיקה המערערת בנכס ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים (להלן: הנכס). עד לשנת 2003 נהנתה המערערת מפטור מארנונה כללית בגין הנכס, מכוח סעיף 5(י) לפקודת הפיטורין. בסוף שנת 2003, קבע בית משפט זה כי יש לבחון מחדש מתן את מתן הפטור על פי סעיף 5(י) לפקודה, בהתאם לאמות המידה שנקבעו לעניין זה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 2/99 מתאריך 11.2.1999 (להלן: חוזר המנכ"ל) (ראו: בג"צ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97 (2003) (להלן: פרשת עיריית רחובות)). בעקבות פסק הדין, ביטלה עיריית ירושלים בסוף שנת 2003 את הפטור שהוענק למערערת, וזו הגישה, בשנת 2006, בקשה חדשה לפטור מארנונה. בתאריך 2.1.2007, הודיעה המשיבה 1 למערערת כי היא איננה זכאית לפטור לארנונה מכוח סעיף 5(י) לפקודה, שכן היא איננה מקיימת את אחד התנאים שנקבעו בחוזר המנכ"ל, אשר קובע כי לשם מתן פטור מארנונה, על המוסד המבקש: "לפעול בתוך קהילת הרשות המקומית ופעילותו משרתת בעיקר את תושבי אותה הרשות המקומית". 4. בעקבות ההתפתחות הנ"ל פנתה המערערת למשיבה 1, בבקשה חדשה לפטור מארנונה, בהתבסס על עילת פטור אחרת. סמכותו של המשיבה 1 לדון בנושא באה לה מכוח סעיף 14 לפקודה, אשר קובע, בחלקיו הרלבנטיים, כי: "כל שאלה באם... איזה מוסד הוא מוסד חינוך, יחליט בה הממונה על המחוז שבו נמצא הנכס אשר ביחס אליו נתבעים הפטורין ע"י... אותו מוסד חינוך". בקשת הפטור לא התבססה בשלב זה על סעיף 5(י) לפקודה, אלא על סעיף 4(א)(IV) לפקודה, אשר קובע כהאי לישנא: "4. למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934 – (א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר: [...] (IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד חינוך, בתנאי שהבנין או הקרקע התפוסה משמשים לאותו מוסד-חינוך: - (א) כגן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי, או (ב) כבית חינוך לעוורים, לאילמים או לחרשים, או (ג) כספריה ציבורית; בתנאי כי לא יפטרו ממס כל בנין או קרקע תפושה שהבעלות עליהם הן בידי כל מדינה או כל אדם המחזיק מטעם כל מדינה, או כל עדה דתית או מוסד דתי, אגודת צדקה או מוסד חינוך, אם אותה מדינה או אותה עדה דתית או אותו מוסד דתי, או אותה אגודת צדקה או אותו מוסד חינוך משתמשים בבנין או בקרקע התפושה לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי". יש לציין כי הפקודה נחקקה בשפה האנגלית, ולא נקבע לה נוסח חדש, ומכאן שהנוסח האנגלי שלה הוא המחייב, אך הניסוח האנגלי איננו משנה כאן את הניתוח, ועל כן לא אדרש אליו בהמשך. בתאריך 21.6.2007, הודיעה המשיבה 1 במכתב למערערת, כי לצורך קבלת פטור מארנונה לפי סעיף זה, עליה להמציא מסמכים המעידים על עמידה בתנאים המצטברים הבאים: "א. המדובר הוא 'במוסד חינוך'. ב. ... מסמך המעיד על בעלות או שכירות הנכס. ג. הנכס... משמש את מוסד החינוך לאחת מן המטרות המפורטות בפסקאות 4(א)(IV)(1)-(3). ד. הפטור איננו מוענק לנכס שהשימוש בו הוא לשם הפקת רווח כספי". על תנאים אלה הוסיפה המשיבה 1 תנאי נוסף בסוף מכתבה, והוא קיומו של "אישור משרד החינוך על ניהול בי"ס" (להלן: אישור משרד החינוך). בין הצדדים נתגלעה אי-הסכמה בנוגע לצורך באישור זה. לאחר התכתבות נוספת בין הצדדים בנושא, הגישה המערערת, בתאריך 20.12.2007, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, במטרה לקבל את הפטור מהמשיבה 1, אף ללא אישור משרד החינוך. טענות הצדדים בפני בית המשפט הנכבד קמא 5. בעניין הפעלת סעיף 4(א)(IV) לפקודה, הוסכם בין הצדדים כי מרבית התנאים שבסעיף הנ"ל מתקיימים, זולת אחד, אשר לגביו נותרה פלוגתא, והוא היותה של המערערת "מוסד חינוך". על כן בית המשפט נדרש לקבוע האם יש לראות במערערת "מוסד חינוך", כמשמעותו בסעיף 4(א)(IV) לפקודה. לשם מתן תשובה לשאלה הזו, נדרש בית המשפט לשתי שאלות-משנה: (א) כבר נקבע בעבר כי: "בשל עמימות המושג "מוסד חינוך" יש לפרשו נוכח רשימת המטרות המנויה בסעיף" (עע"מ 10673/05 מכללת הדרום נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (טרם פורסם, 31.12.2007), בפסקה ג' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (להלן: פרשת מכללת הדרום)). המערערת הצהירה בבקשתה כי הנכס משמש למטרת ניהול 'סמינר', אשר מצוין כמטרה בסעיף 4(א)(IV)(א). לכן, נוצר הצורך לבחון את משמעותו של מונח זה, הואיל והתשובה לשאלה זו תשליך גם על היותה של המערערת – "מוסד חינוך". (ב) בנוסף, נדרש בית המשפט הנכבד קמא לשאלה – האם, ובאיזו מידה, מהווה קיומו או היעדרו של אישור משרד החינוך לניהול בי"ס, אינדיקציה להיותה של המערערת "מוסד חינוך". המערערת טענה לעניין זה כי יש להשיב על השאלה המנויה בתת-סעיף (א) שלעיל בחיוב, ובהתחשב בכך, יש לראות בה "מוסד חינוך" – וזאת נוכח הפרשנות הראויה של הוראת הפקודה, שמטרתה, לשיטתה של המערערת: "להעניק פטור מארנונה למוסדות העוסקים בהקניית חינוך שלא למטרות רווח" (ראו: עמוד 4 לפסק הדין). במסגרת זו, אין להתחשב בקיומו או היעדרו של אישור ממשרד החינוך, שכן המחוקק לא ראה לנכון להכליל תנאי נוסף זה ברשימת התנאים לקבלת פטור. טיעון זה, שעליו חוזרת המערערת אף בערעור שלפנינו, יכונה להלן: ראש הערעור הראשון. 6. לחילופין, המערערת טענה כי על המשיבה 2 להחיל את ההחלטה בדבר ביטול הפטור שהוענק לה לפי סעיף 5(י), החל מתאריך 1.1.2007, ולא החל מתאריך 1.1.2003, וזאת מכיוון שרק בתאריך 2.1.2007 סיימה המשיבה 1 את תהליך הבחינה המחודשת של הפטור (להלן: ראש הערעור השני). 7. המשיבה 1 טענה מנגד כי המערערת איננה זכאית לפטור מתשלום ארנונה, מכוח פקודת הפיטורין, וזאת לאור פרשנות מצמצמת של הפקודה, שהיא הראויה לשיטתה. לדידה של המשיבה 1, תכלית הפקודה הינה לפטור מארנונה מוסדות המספקים לקהילה המקומית שירותי חינוך והוראה, ומוסדות המכשירים את הנושאים בעול החינוך, באותה הקהילה. העותרת, כמי שמכשירה מורות שילמדו בחו"ל, ואיננה מחזיקה בתעודת אישור ממשרד החינוך, לא עונה על הקריטריונים הללו, ולכן אין מקום לאפשר לה ליהנות מהפטור האמור. 8. לעניין ראש הערעור השני, טענה המשיבה 2, בין היתר, כי הפטור שהוענק למערערת ניתן בטעות ובחוסר סמכות, שכן הוא הוענק לה על ידי העירייה, ולא על ידי שר הפנים, שהוא הגוף המנהלי האמון על נושא זה. משלא נתן האחרון את דעתו לעניינה של המערערת, הרי שהייתה המשיבה 2 רשאית לבטל את הפטור בשנת 2003, וממילא לא קמה עילה להעניק מחדש את הפטור למערערת במהלך תקופת הבדיקה. הכרעת בית המשפט הנכבד קמא 9. לשם הכרעה בראש הערעור הראשון, בחן בית המשפט הנכבד קמא את הוראת סעיף 4 לפקודת הפיטורין, על דרך של פרשנות תכליתית. בשלב הראשון למהלך הפרשני, הוא השלב הלשוני, קבע בית המשפט כי: "סמינר, משמעו, בין השאר, מוסד להכשרת מורים, והעותרת [המערערת – הח"מ] אכן עוסקת בהכשרת מורות" (ראו: עמוד 9 לפסק הדין). עם זאת, שלב זה היווה רק את נקודת המוצא בבחינת תכלית החוק, שכן נקבע כי: "יש לפרש הוראות המקנות פטור מארנונה ... בצמצום ובהתאם לתכלית החוק, שאם לא כן ייווצר מצב שבו גורמים רבים נהנים מפטור מארנונה על חשבון נטל המס המוטל על נישומים אחרים, או שרמת השירותים שמספקות הרשויות המקומיות תפגע". בעקבות דברים אלה הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה, כי לעניין פרשנות סעיף 4 לפקודה, הצדק עם המשיבות, וזאת מאחר שהמערערת איננה עוסקת בהכשרת מורים, אשר ישאו ב"עול החינוך" בקהילה. וכך נקבע בעניין זה בפסק הדין: "יש לקבל את עמדת המשיבה לפיה הפטור המוענק למוסדות חינוך נועד למוסדות המעניקים חינוך בסיסי לתושבי הקהילה, ואילו הפטור לסמינר נועד למוסדות המכשירים את המורים הנושאים בעול חינוך בסיסי זה. כן יש לאשר את דרישת המשיבה לפיה בנושא זה יש לקבל אישור מאת משרד החינוך, שהוא הגוף הממלכתי הבקיא בנושא". (ראו: עמוד 11 לפסק הדין; ההדגשה שלי – ח"מ). באשר לטענת המערערת, לפיה במספר גדול של מוסדות חינוכיים קיים סיכוי שמקבל ההכשרה יבקש לעזוב את האזור בו הוא למד לאחר הכשרתו, ואף על פי כן נהנים המוסדות מפטור מארנונה לפי הפקודה – קבע בית המשפט, כי טענה זו, למרות שיש בה מן האמת, איננה שוללת את העובדה כי "התכלית הכללית" למתן הפטור היא תמיכה בשירותי החינוך שאותם מוסדות מעניקים לקהילה, ובמוסדות המכשירים מורים שישאו בעול החינוך בקהילה. 10. גם ראש הערעור השני נדחה על ידי בית המשפט הנכבד קמא. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי הפטור שהוענק למערערת ניתן בחוסר סמכות על ידי העירייה. בנסיבות אלו, היתה העירייה רשאית לבטל את הפטור, אף במהלך תקופת "הבירור" עם המשיבה 1. ובלשונו של בית המשפט הנכבד קמא: "אין בעובדה שלעותרת [המערערת – ח"מ] הוענק פטור בחוסר סמכות בעבר כדי לחייב את המשיבה להמשיך וליתן לה פטור מידי שנה, עד לסיום בחינת שר הפנים את עמידתה בקריטריונים שנקבעו לעניין זה" (עמוד 13 לפסק הדין). 11. לבסוף, נקבע כי המערערת תישא בהוצאות המשיבות בסכום כולל של 40,000 ש"ח, שיתחלק בחלקים שווים ביניהן. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 12. המערערת שוטחת בערעורה ארבע טענות המכוונות כנגד החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא בראש הערעור הראשון. אפרט עתה את טיעוני המערערת בראש ערעור זה: (א) לטענת המערערת, שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת "קרא" לתוך סעיף החוק תנאי נוסף – שירות המוסד את הקהילה – אשר איננו נזכר בלשון החוק. דרישה זו היא חלק מתנאי סעיף 5(י) לפקודה, כפי שפורשו על ידי חוזר המנכ"ל, אך היא איננה רלבנטית לעניין בחינת סעיף 4(א)4 לפקודה, אשר כאמור בו עסקינן. בתוך כך, פסיקת בית המשפט הנכבד קמא עומדת בניגוד לצורך לפרש את הפטור בהתאם ללשונו הפשוטה. למעשה מדובר בתנאי שאיננו נחוץ, ויש לבטלו, שכן המערערת עומדת בהגדרה הלשונית הפשוטה של המונח "סמינר", ויש להסתפק בכך. (ב) אף אם תתקבל פרשנותו המצמצמת של בית המשפט הנכבד קמא, הרי שגם במצב זה יש לקבל את הערעור, שכן, גם אם המערערת איננה תורמת ל"קהילה המקומית", היא תורמת בצורה משמעותית למדינת ישראל, על ידי עידוד רעיון העלייה והפצת היהדות בתפוצות. (ג) בנושא דרישת אישור משרד החינוך, המערערת חוזרת על טענותיה, לפיהן העלאת הדרישה נעשתה בלא סמכות, ובלא הצדקה עניינית. (ד) קיימים מוסדות לימוד רבים אשר אינם משרתים בצורה ישירה את תושבי הקהילה שבתוכה הם יושבים, ולמרות זאת נהנים מן הפטור שבפקודה. לכן, אימוץ עמדת בית המשפט הנכבד קמא עלול להוביל לביטול הפטור מארנונה שניתן למוסדות אלו – תוצאה שנראית כלא רצויה, ולא סבירה, על פניה. מכאן שאין סיבה לחייב את המערערת בעמידה בתנאי, שבו ממילא לא עומדים רוב המוסדות המקבלות פטור מארנונה. 13. לעניין ראש הערעור השני, המערערת טוענת כי ההודעה על ביטול הפטור שניתנה למערערת בחודש דצמבר 2003 מהווה חיוב רטרואקטיבי אסור, ולחילופין, כי המשיבה 2 לא היתה מוסמכת לבטל את הפטור כל עוד לא נגמר הבירור בעניינה על ידי המשיבה 1. לכן, יש לקבוע את המועד הקובע לביטול הפטור לתאריך 1.1.2007, ולא לתאריך 1.1.2003. 14. על שני ראשי הערעור מוסיפה המערערת ראש שלישי, שעוסק בפסיקת ההוצאות בבית המשפט הנכבד קמא. המערערת מבקשת לשנות מהחלטת בית המשפט הנכבד לעניין זה, שכן לשיטתה, היא איננה סבירה, ובנוסף, יש בה בכדי להרתיע עמותות אחרות מלעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים. 15. המשיבות סומכות את ידיהן על פסיקתו של בית המשפט הנכבד קמא, לעניין שני ראשי הערעור הראשונים, ובנוסף, טוענות שפסיקת ההוצאות של בית המשפט היא סבירה, ואין להתערב בה. דיון והכרעה 16. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי אם תשמע דעתי, נדחה את הערעור ברובו הגדול, זאת בכפוף להערותיי שבפסקאות 30 ו-37 שלהלן, וכך אציע לחבריי לעשות. אפרט עתה את נימוקיי למסקנה זו. ראש הערעור הראשון 17. בפתח הדברים אדרש לשלוש הטענות הראשונות שהעלתה המערערת בצורה מצרפית. טענות אלו נוגעות כולן, כזכור, למכלול הנורמטיבי המשפיע על פרשנות המונח: "מוסד חינוך". 18. פעילותה של המערערת נחשבת, על פי פשט המונח, ל"סמינר". על עובדה זו אף עמד בית המשפט הנכבד קמא (ראו: בפסקה 8 שלעיל). לדעתי, יש לראות בה גם "מוסד חינוך", לו היה מונח זה מוגבל למשמעות המילולית הפשוטה שלו; דא עקא, שזהו איננו המקרה. כידוע: "מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427 (1980)). כך מורה אותנו תורת הפרשנות הכללית, וכך גם במקרה הכללי של פרשנות מס: "מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום ... כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985)). מן הכלל אל הפרט: סעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין מתווה מסלול לפטור מארנונה. לשם הבנת תכלית סעיף חוק הפוטר מתשלום פלוני, עלינו להתחקות אחר המטרה הכללית שלשמה נלקח תשלום הארנונה מלכתחילה. בעניין זה אציין כי ארנונה היא מס שמטילה הרשות המקומית, למימון הוצאותיה, הנדרשות למתן הספקת שירותים לתושבי הרשות, וכן לקידום נושאים בתחומה (ראו, לדוגמא: ע"א 429/76 משרד המסחר והתעשיה נ' לב, פ"ד לא(2) 482 (1977); ועיינו: ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין ו-נ' לב ארנונה עירונית ספר ראשון 69-75 (מהדורה חמישית, 2001)). מכאן שתכלית מתן הפטור, כמוה כחיוב הארנונה המקורי – מטרתה לשרת, בסופו של יום, את תושבי הרשות. כדבריו של השופט (כתוארו דאז) מ' חשין: "מתוך שתושבי הרשות המקומית כולם נהנים משירותיה של העירייה, הדעת נותנת כי הכול יחויבו אף בתשלום ארנונה על-פי אמות-מידה מסוימות שתיקבענה. אכן, פטור או הנחה כי יינתנו לתושב או לתושבים, יחייבו אותם פטור והנחה – על דרך העיקרון – אחת משתי אלה: הכבדת עולה של הארנונה על התושבים האחרים; קיצוץ בשירותים הניתנים לתושבים, גם לאלה הנושאים בעול הארנונה במלואה או יצירת גירעון כרוני בתקציבי העירייה". (ראו: בג"צ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 685 (2001); עיינו גם: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433 (2000); עע"ם 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי יהדות (לא פורסם, 30.11.2011) (להלן: פרשת היברו יוניון קולג')). בצורה דומה נפסק בפרשת עיריית רחובות כי: "הקלה מתמשכת בארנונה על פלוני פירושה, על דרך העקרון, הכבדה בארנונה על אלמוני" (ראו: שם, עמוד 122). משמעותה של תובנה זו לענייננו היא כי יש "להתקדם מעבר" לפשט הלשון על מנת לפרש את סעיף 4(א)(IV) לפקודה בצורה שתגשים את תכליתו. בכך דוחה אני את טענתה הראשונה של המערערת, לפיה יש להסתפק בלשון הפשוטה של הסעיף. 19. על רקע הדברים הללו ניתן להבין את הקריטריון שטבע חברי, כב' השופט א' רובינשטיין, בפרשת מכללת הדרום, ביחס לסעיף4(א)(IV) לפקודה. אביא להלן את דבריו: "דומה שהפטור למוסדות-חינוך יסודו בתחושה, שהם מאותם מוסדות שהקהילה חפצה בהם ומעוניינת בקיומם ועל כן נכונה היא כקולקטיב, כציבור, לסייע בהחזקתם גם על-ידי הקלת הנטל בנושאים כמו הארנונה. [...] בסופו של יום, האיזון הנכון בכגון דא הוא בחינת כל מקרה לגופו, על סמך אמות מידה שיבטאו את נכונות הציבור לתמוך בדרך של פטור מתשלום ארנונה במוסד בו מדובר". (שם, פסקאות ו, י"א לפסק הדין; ההדגשה שלי – ח"מ). 20. לשיטתי, משמעותם של דברים אלו היא כי מידת "תרומתו" של מוסד פלוני לקהילה שבה הוא נטוע הינה מאפיין שיש להתחשב בו, כעניין שבחובה (במסגרת בחינה פרשנית של עמידה בתנאי סעיף 4(א)(IV)). הדברים מבוארים בצורה מפורטת בפסק הדין בפרשת מכללת הדרום, ועל כן אינני מוצא טעם להרחיב בהם כאן. עם זאת רואה אני לנכון להידרש בקצרה לנקודה אחת נוספת שקשורה לסוגיה זו. העניין הוא זה: בפרשת היברו יוניון קולג' (שנפסקה לאחר הגשת הערעור שלפנינו) קבע השופט י' עמית (ודעתו התקבלה על דעת ההרכב), כי בעוד שקביעת "תנאי" של "תרומה לקהילה שבה מצוי הנכס", או תנאי דומה לו יכולה להיות "דין רצוי" – היא איננה מתחייבת מלשונה של הפקודה, ומעבר לכך היא לא ראויה גם לגופה (ראו: פיסקאות 34-30 לפסק הדין שם) (הערה: הצדדים הגישו הודעות עדכון בעקבות מתן פסק הדין הנ"ל; כמו כן יש לציין כי בקשה לדיון נוסף על פרשה זו – נדחתה (דנ"מ 967/12)). אני סבור כי יש מקום לדבוק בקריטריון הנ"ל שנקבע בפרשת מכללת הדרום גם נוכח פסק הדין שניתן בפרשת היברו יוניון קולג', וזאת משלושה טעמים: (א) בפרשת מכללת הדרום נקבע במפורש התנאי של "יחס ראוי לקהילה" בנוגע לאותו הסעיף שבו עסקינן כאן (סעיף 4(א)(IV) לפקודה), ואילו דבריו של השופט עמית בנוגע לאותו הקריטריון ב-פרשת היברו יוניון קולג' נאמרו אגב דיון בסעיף אחר לפקודת הפיטורין – סעיף 4(א)(II) לפקודה, ובהקשר למונח "מוסד דתי", שאיננו מוקד הדיון כאן. סעיף 4(א)(II) לפקודה קובע כדלקמן: "4. למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934 – (א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר: - [...] (II) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל עדה דתית או מוסד דתי, בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותה עדה דתית או לאותו מוסד דתי: (א) כמקום תפילה, מקווה טהרה, או (ב) כמנזר, או (ג) כבית-חולים, מרפאה או בית-הבראה, או (ד) כגן-ילדים, בית-ספר, בית-יתומים, סמינר, או בית-ספר מקצועי, או – (ה) כבית-מחסה לעניים ולנצרכים, או (ו) כפונדק או כבית הכנסת-אורחים המשמשים אך ורק לאיכסון עולי-רגל בחינם, או (ז) כתקיה, זוויה או בית-תמחוי, או (ח) כדירתו של ראש אותה עדה, או (ט) כבית משפט דתי" עינינו הרואות כי המדובר בהוראה נורמטיבית אחרת מזו שבה עסקינן, שעוסקת בעיקרה במושג "מוסד דתי". (ב) השופט י' עמית הבחין את פרשת היברו יוניון קולג' מ-פרשת מכללת הדרום, בקובעו כדלקמן: "בעוד שבעניין מכללת הדרום בית המשפט בחן באופן תכליתי אם נתמלאו ארבעת התנאים המצטברים הנדרשים לצורך מתן הפטור למוסד, הרי שבענייננו [פרשת היברו יוניון קולג' – ההוספה שלי – ח"מ] הגענו למסקנה כי נתמלאו ארבעת התנאים המצטברים. ובמילים אחרות: בעניין מכללת הדרום, השאלה שעמדה על הפרק היתה האם העותרת כלל ממלאת אחר ארבעת התנאים הנדרשים לשם קבלת הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(IV), והפניה לתכלית הפקודה נעשתה על מנת להבהיר אילו סוגי מוסדות כלל נכנסים בגדר הסעיף. לעומת זאת, במקרה דנן אנו ניצבים בפני מצב בו המשיב עונה על תנאי הפטור כלשונם..." (ראו: פיסקה 34 לפסק הדין; ההדגשות במקור – ח"מ). הנה כי כן, בחינת נתוני המקרה שלפנינו בהקשר לתבחינים אלה מוליכה לשיטתי למסקנה כי אנו נמצאים קרוב יותר לנתונים שהוצגו בפרשת מכללת הדרום, ועל כן יש להחיל גם כאן את התנאי האמור שמדבר ב"זיקה לקהילה". (ג) השופט י' עמית הביע את אי-הנוחות שהוא חש מן התוצאה שאליה הוא הגיע (ברובד המשפט "הרצוי") בפרשת היברו יוניון קולג' (ראו, לדוגמה, פיסקאות 30, 35 לפסק הדין שם). מאחר שמבחינה עובדתית יש לסווג את המקרה שלפנינו דווקא בקבוצת המקרים שדומה ל-פרשת מכללת הדרום, אני סבור כי גם "רוח הדברים" שהוצגה על ידי השופט עמית בפרשת היברו יוניון קולג' תומכת בתוצאה שאליה הגעתי. 21. דברים אלו מובילים אותנו לדיון בשאלה – עד כמה "קהילתית" צריכה להיות תרומתה של המערערת, על מנת להצדיק עמידה בתנאי הסעיף? המערערת טענה בפנינו, כי יש להסתפק בתרומתה למדינת ישראל בכללה, בתחומי עידוד העלייה וחיזוק הצביון היהודי בתפוצות. לשיטתי, דין טענה זו להידחות. אסביר את עמדתי מיד בסמוך. 22. המונח "קהילה" הוא עמום ורב פנים. המקרה שלפנינו איננו מצריך ביאור כולל שלו, וממילא, כאמור, משימה שכזו קשה היא ביותר. עובדות המקרה דנן דורשות רק שנתייחס למושג "קהילה" בהקשרו הגיאוגרפי, שכן הארנונה מוטלת על תושבי אזור בצורה גורפת. מתפיסתנו את ה"קהילה" בצורה זו, ייגזרו גם האינטרסים של אותה הקהילה, בצורה רחבה. ה"מכנה המשותף" הנמוך, שעליו יסכימו גם אנשים שאינם חולקים, בהכרח, אורח-חיים דומה, אלא שנסיבות חייהם הביאו אותם להתגורר אחד בסמוך לשני (והרי בירושלים, שבה נמצא כאמור הנכס שבגינו מתבקש הפטור, ניתן למצוא דוגמא מובהקת למצב שכזה). 23. בהקשר זה יש לציין, כי קיים מנעד רחב של אפשרויות בנוגע לתרומה של מוסד פלוני כלשהו לקהילה המקומית-הגיאוגרפית שבה הוא נמצא. אביא שתי דוגמאות להלן. (א) קיימים מוסדות, הנטועים עמוק בתוך קהילתם המקומית, משרתים אותה וניזונים ממנה. בתוך אלה ניתן להזכיר, לדוגמה, בתי ספר יסודיים או גני ילדים. (ב) לעומתם, קיימים מוסדות חינוך, אשר תלמידיהם מגיעים מכל קצוות הארץ. לעתים קרובות, עם סיום הלימודים במוסדות אלה, עוזבים התלמידים את הקהילה המקומית (ולעתים אף את המדינה). על האחרונים ניתן להגיד, לרוב, כי תרומתם ל"קהילה" קטנה יותר, שכן מידת ההשתלבות הישירה של המוסדות במארג הקהילתי מצומצמת (אף אם איננה אפסית). אך בכך אין כדי לומר, כי המוסדות הללו אינם תורמים כלל לקהילה, שכן מלבד תרומתם הישירה והמצומצמת, קיימת גם תרומה משמעותית ב"מינוף" האזור שבו המוסדות נטועים. לדוגמא, ראו דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד' בינייש לעניין בתי חולים: "אלה אמנם אינם משרתים את תושבי הרשות המקומית באופן בלעדי, אך מקובל עלינו כי יש לראות בהם מנוף לצמיחה ולפיתוח של הרשות המקומית ושל תושביה" (בג"ץ 4339/04 עיריית פתח תקווה נ' שר הפנים (לא פורסם, 13.7.2005)). אפשרויות אלה יוצרות ציר, שעליו, סבורני, לא ניתן למקם את פעילותה של המערערת, אלא בנקודת קיצון, אשר מחייבת את שלילת הפטור האמור מארנונה, וזאת נוכח מכלול הנתונים הנוגעים לה: הנשים שעוברות את הקורסים שמעבירה המערערת – מגיעות מחוץ לישראל; אלו המסיימות את הקורסים עוזבות, רובן ככולן, את המדינה; הקורסים שמועברים על ידי המערערת לא מוכרים על ידי משרד החינוך, כך שגם המשתתפות בקורסים שבוחרות להישאר בישראל, לא יכולות לנצל את הידע שרכשו במסגרות רשמיות; פעילות המערערת גם לא "ממנפת" את הצמיחה והפיתוח בקהילה; המערערת איננה באה במגע עם הקהילה המקומית כלל – ועל כך יעידו ההבדלים הרבים בין מוסד זה ובין מוסד כדוגמת בית-חולים, שהוזכר לעיל. מכל זאת עולה, כי קיימת רק זיקה מינימלית בין "קהל היעד" של המערערת לבין הקהילה המקומית-הגיאוגרפית, שיאפשר את השתלבותו של המוסד במארג הקהילתי. התרומה ל"קהילה" שעליה מצביעה המערערת קיימת, רק ברמת ההפשטה הגבוהה ביותר שבה מפורש מושג זה. ודוק: כמובן, שאין לזלזל בחשיבות המטרות שהציבה לעצמה המערערת, אך אלו כשלעצמן מכוונות "כלפי חוץ", ולא "כלפי פנים", והן אינן בסיס ראוי לקבלת פטור מארנונה. יש לזכור, כאמור, כי תושבי הרשות המקומית נושאים בנטל הכלכלי הנוצר ממתן הפטור. אין סיבה להטיל על תושבי הרשות המקומית את הנטל הנובע מההוצאות הכרוכות מפעילותה של המערערת, מקום בו הנהנים הישירים מפרייה של אותה הפעילות ממוקמים מחוץ לגבולות ישראל. בכך – נדחית גם טענתה השנייה של המערערת. 24. הניתוח שהוצג לעיל היה ממצה את הדיון בערעור, אילו במכתב שנשלח אל המערערת בתחילה, היה נכתב כי בקשתה של המערערת נדחית, מכיוון שהיא איננה נחשבת "מוסד חינוך" כמשמעותו בסעיף 4 לפקודה. אך כזכור, הסיבה המקורית לדחייה, זו שבעקבותיה הוגשה העתירה (שבמסגרתה נידונה לראשונה בהרחבה שאלת פרשנות הסעיף), היתה אחרת, והיא – טענתה של המשיבה 1, לפיה בהיעדר אישור משרד החינוך, לא ניתן להיעתר לבקשתה של המערערת. לבחינת עניין זה אעבור כעת. 25. בפתח הדברים אציין, כי הדיבור "אישור משרד החינוך על ניהול בית-ספר", המופיע במכתב המשיבה 1 מתאריך 21.6.2007, הוא עמום, שכן המשיבה 1 לא הסבירה בדיוק באיזה אישור מדובר. נראה, עם זאת, כי כוונת המשיבה 1 במכתבה, היתה לרישיון לפי סעיף 3 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח). יתר על כן, מקריאת המכתב עולה, כי גם לדידה של המשיבה 1, הדרישה לאישור משרד החינוך איננה קשורה במישרין, או איננה קשורה בהכרח, לשאלת היותה של המערערת "מוסד חינוך". מדוע? מאחר שבמכתבה, מציינת המשיבה 1, ראשית לכל, כי על המערערת להציג מסמכים המעידים על כך שמדובר ב"מוסד חינוך" (להלן: התנאי הראשון), ולאחר מכן, כתנאי נוסף ומצטבר, מבקשת גם לצרף את אישור משרד החינוך המדובר (להלן: התנאי השני). נראה מניסוח המכתב, כי אין קשר הכרחי בין התנאי הראשון לשני, כך שניתן לעמוד בתנאי הראשון (ובכך, להיות כשיר לכאורה לקבלת פטור לפי פשט החוק), גם מבלי לעמוד בתנאי השני. 26. אעיר, כי הדרישה להציג אישור ממשרד החינוך נעשתה במסגרת הפעלת סמכותה של המשיבה 1, מכוח סעיף 14 לפקודת הפיטורין, כאמור בפיסקה 3 שלעיל. יש לזכור, כי המחוקק בחר שלא לבאר את המונח "מוסד חינוך", כמשמעותו בסעיף 4(א)(IV) לפקודה. לכאורה, בהקשר מסוג זה, סביר היה לבקש אישור רשמי ממשרד החינוך, כאינדיקציה המסייעת למשיבה 1 בהחלטתה. ואכן, כבר העיר חברי, כב' השופט א' רובינשטיין, כי: "יש לדעתי מקום במדינת ישראל כי תהליך הבדיקה לכל סוג של מוסד המבקש פטור יכלול את הגורמים הממשלתיים הרלבנטיים לנושא – ובענייננו משרד החינוך" (ראו: פרשת מכללת דרום, בפסקה ו'). 27. עם כל זאת, סבורני, כי קריאה מעמיקה של פקודת הפיטורין מביאה למסקנה אחרת, ובעיקר לאור השוואת סעיף 4(א)4, מושא הערעור, עם סעיף אחר לפקודה, שלא נזכר עד כה – הוא סעיף 5ג(ה)(3). בסעיף הנ"ל נקבע חריג לסעיפים 5ג(א)-(ד), מכוחם מושתת ארנונה במקרים מסוימים. וכך נאמר בסעיף האמור: "(ה) על אף הוראות סעיפים קטנים (א) עד (ד), לא תוטל ארנונה כללית או אגרה על שטח נכס המשמש לאחד מאלה: [...] (3) מוסד חינוך מוכר כמשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, מוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5 לחוק האמור ובית ספר כמשמעותו בחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969, שחל עליו החוק האמור, שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מ-10 תלמידים ושניתן בו חינוך גן ילדים, חינוך יסודי וחינוך על יסודי לתלמידים עד גיל 18 שנים וכן בית ספר מקצועי, כהגדרתו בחוק החניכות, התשי"ג-1953, והכל אם איננו למטרות רווח ולגבי השטח המשמש לחינוך או ללימוד כאמור ואשר אין בו פעילות עסקית" (ההדגשה לא במקור). 28. הנה כי כן, עינינו הרואות כי בגדרי סעיף 4(א)(IV), בחר המחוקק בביטוי "מוסד חינוך" בצורה מופשטת, ואילו בסעיף 5ג(ה)(3), הוצמד אותו הביטוי למשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה). בנוסף, ובבחינת "הן" המעיד על ה"לאו", יש לציין את השימוש בביטוי "מוסד חינוך מוכר", אשר מוצמד גם הוא לחוק לימוד חובה. השוואה זו מעלה, שדרישתה של המשיבה 1, להצגת אישור משרד החינוך, כדרישה גורפת, כמוה כהשוואת המונח "מוסד חינוך" כמשמעותו בסעיף 4(א)(IV), לביטוי זה כמשמעותו בסעיף 5ג(ה)(3), וזאת ללא הצדקה ובניגוד לעמדת המחוקק הברורה העולה מלשון החוק (על הצורך לפרש סעיף בחוק בהתאם למכלול סעיפי החוק שבמסגרתם הוא נתון ראו, למשל, את דבריו של השופט ברנזון ב-בג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 2384, 2387 (1962)). 29. זאת ועוד: הדרישה להצגת אישור משרד החינוך יכולה לסתור, במקרים מסוימים, את תכלית החקיקה, כפי שזו הוצגה לעיל – וזאת, במקרים שבהם, מסיבה כלשהי, לא קיבל הגוף המבקש את הפטור רישיון לפי חוק הפיקוח, אך פרשנות תכליתית של פקודת הפיטורין מובילה למסקנה כי הענקת הפטור בעניינו של אותו הגוף הינה ראויה. לדוגמה: רישיון משרד החינוך על פי חוק הפיקוח איננו נדרש, מקום בו מדובר ב: "בית ספר לבגירים שאינו מקנה לתלמידיו חינוך יסודי, חינוך על-יסודי או חינוך על-תיכוני ואשר איננו מתיימר להכשיר את תלמידיו לקראת בחינות ממשלתיות או לקראת השכלה המוכרת על ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין" (ראו: סעיף 2(א)(1) לחוק הפיקוח). עם זאת, הדעת נותנת, כי גם מוסד חינוכי שכזה, שכאמור איננו מחזיק ברשיון משרד החינוך, מכיוון שהוא לא נזקק לרשיון שכזה, יכול לשאת "בעול החינוך" ולתרום לקהילה, במקרים מסוימים, ולכן יוכל לעמוד בתנאי 4(א)4 לפקודה. הדוגמה האמורה משקפת את העובדה, שהתכליות שעומדות בבסיס חוק הפיקוח, מחד גיסא, והתכליות שעומדות בבסיס פקודת הפיטורין, מאידך גיסא, אינן חופפות במאת האחוזים – והדבר ברור ואין צורך להסבירו. לכן, אין להתנות את הפעלתה של פקודת הפיטורין בהחלה קודמת של חוק הפיקוח, בלא בדיקה פרטנית ולגופו של עניין. 30. בהתאם לאמור לעיל, דומה כי יש לקבוע שהצבת הדרישה לרשיון מאת משרד החינוך, איננה עולה בקנה אחד עם תכלית פקודת הפיטורין. יש לבחון כל מקרה לגופו, כאשר קיומו של אישור שכזה יהווה אינדיקציה חיובית להיותו של מוסד – "מוסד חינוך". עם זאת, דרך ההנמקה הפוכה, שבה בחרה המשיבה במכתבה מתאריך 21.6.2007, ולפיה ללא אישור משרד החינוך לא יינתן הפטור – דרך זאת איננה מידתית ואינה סבירה בכל הנסיבות. בזאת, מקבל אני את טענתה השלישית של המערערת, כך שלא היה מקום, לדעתי, להעלות את הדרישה לרשיון לפי חוק הפיקוח, כתנאי אין-בלתו. 31. בשולי הדברים ראוי לציין כי למסקנתי זו נתנה ביטוי גם המשיבה 1 עצמה, במכתבה שכבר הובא לעיל. בסופו של אותו מכתב צוין כדלקמן: "העקרונות שנקבעו לעיל הינם קוים מנחים בלבד, וכל מקרה ידון לגופו על פי נסיבותיו המיוחדות" (ההדגשה שלי – ח"מ). טוב היתה עושה המשיבה 1, לו היתה פועלת כשמילותיה אלה שלה עומדות לנגד עיניה. 32. בשלב זה של הדיון, לאחר דחיית שתי הטענות הראשונות של המערערת, וקבלת טענתה השלישית, נעבור לבחון את שאלת היחס שבין פרשנות תכליתית של החוק, לבין הדרישה לאישור ממשרד החינוך. לו היה נקבע כי הדרישה לאישור ממשרד החינוך בדין יסודה, הרי ששאלה זו היתה מתייתרת, שכן שתי שאלות-המשנה שהוצגו היו מובילות לאותה התוצאה. אך משמצאתי כי לא היה מקום לבקש את אישור משרד החינוך, לא אוכל לפטור את טענתה של המערערת לעניין זה בלא כלום. 33. כאמור, המשיבה 1 סירבה בתחילה לאפשר למערערת ליהנות מהפטור מארנונה, בטענה כי לאחרונה אין אישור ממשרד החינוך. רק לאחר מכן הועלה עניין פרשנות החוק, אשר היווה, בסופו של יום, בריח-תיכון בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא. לדעתי, אף אם בפועל עלתה שאלת הפרשנות במועד מאוחר יותר מעניין אישור משרד החינוך, הרי שיש לתפוס את סדר הבחינה הראוי בצורה הפוכה: מוסד יקבל פטור מארנונה לפי סעיף 4(א)(IV) רק במידה שייקבע, בצורה פרשנית, כי ראוי להחיל עליו את הסעיף האמור (וזאת, על ידי בחינת התקיימות התנאים המנויים בסעיף). לעניין זה, אחת האינדיקציות האפשריות היא, כאמור, קיומו של רשיון ממשרד החינוך על ניהול בית-ספר. אך הדיון בשאלת הרשיון – ראוי שלא יתחיל ולא יסיים את המהלך הפרשני; הרשיון איננו תנאי מספיק ואיננו תנאי הכרחי למתן הפטור. הוא מהווה לעיתים רק אינדיקציה לכך. לכן, משקבעתי כי אין לראות במערערת "מוסד חינוך", כמשמעותו של מונח זה בסעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין – הרי שכוחה של קביעה זו לא נחלש, גם נוכח מסקנתי שלעיל, כי לא היה מקום לדרוש מן המערערת להמציא רשיון ממשרד החינוך. 34. גם טענתה של המערערת בדבר סכנת ה"מדרון החלקלק" הנובע מקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא – דינה להידחות. טיעון זה נשען על ההנחה, כי בעתיד יהיה זה בלתי אפשרי, או למצער קשה מאוד, למצוא קריטריון מבחין בין המקרה שלפנינו, ובין רוב המקרים שבהם ניתן הפטור בצורה ראויה. הנחה זו איננה מתארת את המציאות נכוחה, לדעתי, ככל שהיא מתייחסת למקרה שלפנינו, מכיוון שהיא מתעלמת מן הנתונים שהובאו בפסקה 23 שלעיל. כאמור, קיים מנעד רחב של אפשרויות בדבר התרומה של המוסד לקהילה. תרומתה של המערערת ניצבת בקצה הרחוק של אותו מנעד, בצורה שמאפשרת הבחנה נוחה, מבחינה יחסית, בינה לבין גופים אחרים, אשר תורמים בצורות מגוונות לקהילה שבה הם מצויים. 35. בסוף הדיון בהקשר זה אציין כי לאחר שקראתי את הערותיו של חברי, השופט א' רובינשטיין בנוגע למכלול, הנני מסכים גם עם האמור בחוות-דעתו. ראש הערעור השני 36. אף בעניין זה אין אני מוצא מקום לקבל את עמדת המערערת. נקודת המוצא לדיון כאן היא כי הפטור מארנונה ניתן למערערת בחוסר סמכות מלכתחילה, ועל כך לא חלקה גם המערערת לפנינו (לעניין סמכות משרד הפנים בעניינים אלה – ראו: סעיף 14 לפקודה). משכך, יכולה היתה המשיבה 1 לבטלו (ראו: ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל אביב, פ"ד לד(1) 337, 351 (1983); בג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861 (1993); יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב' 1394 (2011)). יתר על כן, בית המשפט הנכבד קמא קבע, מבחינה עובדתית, שההודעה על ביטול הפטור הגיעה למערערת בסוף שנת 2003, ולא בשנת 2004. אינני רואה טעם להתערב בקביעה עובדתית זו, לאחר שהמערערת לא הציגה נתונים שיסתרו אותה. באשר לשנים 2007-2003, הרי שבקשתה של המערערת, אשר "התניעה מחדש" את תהליך בחינת הפטור בעניינה, הוגשה, כאמור, רק בשנת 2006. נקודת הזמן שבה הוגשה הבקשה רחוקה, מרחק רב, מנקודת הזמן שבה בוטל הפטור. לכן, ממילא לא מדובר על מצב שבו יכולה היתה המשיבה 1 "להשאיר את הפטור על כנו", כדברי המערערת בכתב הערעור, שכן הפטור בוטל מספר שנים לפני כן. יותר מדויק לתאר את מה שהמערערת מבקשת כ"השבת הפטור לתחייה" – ולכך לא ניתן פה טעם מספק. בקשתה של המערערת ליהנות מפטור שהתבטל לפני שנים רבות, רק מכיוון שהתבקשה, לאחר מספר שנים, בחינה מחדש בעניינה (בדיקה שבסופה, כאמור, לא הוחזר הפטור) – בקשה זו אין לה יסוד בדין. פסיקת ההוצאות 37. אציין בקצרה כי דומני שזהו אחד מאותם המקרים הנדירים שבהם יש מקום להתערב בפסיקת ההוצאות שהושתה בערכאה הדיונית. הטעם לכך הוא שהמדובר כאן בסוגיה משפטית שאיננה קלה, ואף עתה היא מצויה במחלוקת מסוימת, כפי שניתן להבין מהערותיי בנוגע לפרשות: מכללת הדרום ו-היברו יוניון קולג' ונפקותן למקרה שלפנינו. אשר על כן, אציע לחבריי כי נצמצם את פסיקת ההוצאות שעליה הוחלט בבית המשפט המחוזי הנכבד, לסכום של 10,000 ש"ח לכל משיבה. 38. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור, בכפוף להערות שבפיסקאות 30 ו-37 שלעיל. בנסיבות העניין – אציע כי לא ניתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט מלצר ולעיקרי הנמקתו, אך אבקש להוסיף הערות אחדות. ב. בראשית, אחזור על עמדתי בעע"מ 10673/05 מכללת הדרום נ' מדינת ישראל -משרד הפנים (לא פורסם), פסקה ו(1), שלפיה "יש לדעתי מקום במדינת ישראל כי תהליך הבדיקה לכל סוג של מוסד המבקש פטור (מארנונה - א"ר) יכלול את הגורמים הממשלתיים הרלבנטיים לנושא - ובענייננו משרד החינוך". יסדתי דברים אלה על השוני בין תקופתנו כמדינת ישראל הריבונית לבין המציאות של מושל מחוז מנדטורי "כל יכול" בעידן בו נחקקה פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 (פקודת הפיטורין). איני רואה זאת בהכרח בעדשה של רישיון ממשרד החינוך לפי סעיף 3 לחוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, אלא לחוות דעת של משרד החינוך – בגדרי תהליך הבדיקה שעורך משרד הפנים לצורך הפטור - כדי לקבל תמונה מקצועית, כחוות דעת, של המשרד, אשר בידו המידע בענייני חינוך. למשרד הפנים אין ידע מובנה משלו בנושאי חינוך, ואך טבעי שכזרוע של הממשלה יפנה למשרד החינוך, וכמובן לשם חוות דעת יאופשר למבקש הפטור להעביר כל מידע נחוץ. ג. שנית, סבורני כי משעסקינן בפטור מארנונה, קרי, תושבי הרשות המקומית הם האמורים לשאת בנטל הפטור, גישת הפרשנות התכליתית, על רקע ההיסטוריה שתוארה בפרשת מכללת הדרום, מצדיקה באופן רחב התיחסות לתרומה לקהילה המקומית; הדברים נאמרים גם בהתיחס לפסקאות 34-30 בעע"מ 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' (לא פורסם), וכמובן כל מקרה, הן בתחום החינוך הן בתחום הדת, צריך שייבחן לגופו; ער אני לכך שמלוא הטנא פטורים שנתן המחוקק בסעיפים 4 ו-5 לפקודה כולל מעט חריגים מכך, אך רובא דרובא של הפטורים רלבנטיים למקום. ד. בהקשר זה אומר: חשוב מאוד שבית משפט זה יתרום להלכה שתהא נהירה לבעלי הדבר ולבתי המשפט המינהליים בפרשנות שבעקבות פסק הדין בעניין מכללת הדרום לעומת פסק הדין בעניין היברו יוניון קולג'. אכן, אפשר לדקדק בהבחנות, אך מטרתו של בית משפט זה, כמי שפסיקתו מחייבת, היא הלכה בהירה, ויש גם לזכור כי שינוי בהלכה, בודאי בהלכה צעירה, ראוי שייעשה בהרכב מורחב. על כן יש לטעמי במובהק לפרש את פסק הדין בעניין היברו יוניון קולג' ברוח פסק הדין בעניין מכללת הדרום, קרי, שפרשנות תכליתית "מקומית" לגבי מוסדות חינוך היא במקומה ומתחייבת, עד שיבוא המחוקק, שהכל מייחלים למוצא פיו, ויאמר את דברו. ה. ודוק: אין פירושם של דברי שהמחוקק, שהגיעה עת כי יעדכן באופן מסודר את פקודת הפיטורין (כמו את מכלול נושאי הארנונה שהוא כמים שאין להם סוף) - להבדיל מתיקונים נקודתיים שונים, שחלקם לא תמיד עומדים בהרמוניה עם התמונה הכוללת - אינו צריך להביא בחשבון, בגדרי הראוי, את מעמדה של מדינת ישראל בעולם היהודי, שהיא רואה עצמה, בצדק רב לטעמי, כמרכזו. אדרבה, אם ישראל מבקשת להיות תל שכל הפיות היהודיים אמורים לפנות אליו, ראוי שתקרין את יחסה החיובי של המדינה למוסדות כמו המערערת. יש לדידי בהחלט ובלא ספק מקום לתמיכה ישראלית בחינוך יהודי בעולם, לא רק בישראל, ועל כן למוסד כמו המערערת, גם אם מכשיר הוא מורות לתפוצות, אין מקום להתנכר – ואיפכא מסתברא. יתר על כן, ראוי לעודד מוסדות מעין אלה הבוחרים להימצא בירושלים בירת ישראל, והמחוקק הוא שבידו למצוא את הדרכים לכך, כולל בתחום התקציבי. ואולם, אין הנטל צריך ליפול על עיריה פלונית או אלמונית, כולל על עיריית ירושלים, אלא על הציבור הישראלי בכללותו. לכן יש בהחלט לטעמי לראות תרומה לעם היהודי כראויה לתמיכה, לרבות כספית ואף בדרך של הנחות, אך אלה צריך שיבואו כתרומתו של הממשל המרכזי (גם אם תתועל דרך העיריה באופן כזה או אחר). ו. כל זאת, בגדרי הרצוי, קרי הסדר חקיקתי מחודש של הנושא; מאז 1938, מועד חקיקתה של פקודת הפיטורין, חלפו שלושת רבעי מאה, והעולם השתנה - וכבר התיחסה הנשיאה ביניש לצורך בחקיקה מסדירה ומחדשת בהערותיה בפרשת מכללת הדרום. המחוקק, עורה! ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין: 1. פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן קודם שניתן פסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 8360/08 משרד הפנים נ' היברו יוניון קולג' מכון למדעי היהדות (טרם פורסם, 30.11.2011) (להלן: עניין היברו יוניון קולג'); ועתה, יש לבחון לאור פסק הדין החדש גם את התוצאה שנתקבלה בבית המשפט המחוזי. בפסק הדין בעניין היברו יוניון קולג', אשר עסק במאטריה משפטית זהה לזו שלפנינו, ואשר נגע בטענות זהות לאלה שהועלו לפנינו, קבע בית משפט זה בצורה ברורה ונחרצת כי לא ניתן להבחין, לעניין תחולת הפטור שבסעיף 4(א) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) (להלן: הפקודה), בין מוסדות שונים הפועלים למען אותה מטרה, אך באמצעות הקריטריון של תרומה לקהילה המקומית (יצוין כי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נדחתה ביום 21.5.2012 – ראו: דנ"מ 967/12). לפיכך, בהינתן שפעילותה של המערערת הייתה מסווגת כ"מוסד חינוך", לו הייתה מכשירה מורים שהיו נשארים בירושלים – ועל כך אין חולק – ולנוכח האמור בפסקאות 30-27 לפסק דינו של חברי, השופט ח' מלצר, בדבר היעדר הצורך הבלעדי בהצגת רישיון מאת משרד החינוך לשם קבלת הפטור, סבור אני כי יש לקבל את הערעור ולהורות למשיבים להעניק למערערת את הפטור המבוקש. 2. לטעמי, אף לא קיימת סתירה בין פסק הדין שניתן בעע"ם 10673/05 מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (טרם פורסם, 31.12.2007) (להלן: עניין מכללת הדרום) לבין פסק הדין שניתן בעניין היברו יוניון קולג'. בשני פסקי הדין האמורים, ביקש בית המשפט לעמוד על פירושו של סעיף 4(א) לפקודה, תוך התחשבות בלשון הסעיף ובתכליתו. בפסק הדין בעניין מכללת הדרום, ההתחשבות בתכלית הפטור הובילה את בית המשפט לפירוש שנמצא בתוך ד' אמותיה של לשון הסעיף; ואילו בעניין היברו יוניון קולג', לא ניתן היה למצוא בלשון הסעיף נקודת עיגון לפירוש התכליתי המוצע. אי-לכך, בעניין היברו יוניון קולג', לא נותר לבית המשפט אלא להכפיף ראשו בפני רצון המחוקק. ודוקו: בעניין מכללת הדרום, נקבע מפי חברי, השופט א' רובינשטיין, כי בית-ספר ללימוד ראיית חשבון וייעוץ מס לתלמידים מבוגרים, אינו "מוסד חינוך", וזאת, בין היתר, בשל כך שמוסד מסוג זה אינו משרת את תכלית הפטור, שהיא – כך נקבע – לפטור מתשלום ארנונה מוסדות אשר תורמים לקהילה המקומית. בעניין היברו יוניון קולג', נקבע מפי חברי, השופט י' עמית, כי אין להחריג מתחולתו של הפטור ל"מוסד דתי" (המקביל לפטור ל"מוסד חינוך"), מוסד להכשרת רבנים, אך בשל שמרבית תלמידיו חוזרים בסוף תקופת לימודיהם לחו"ל, כך שאינם תורמים לקהילה המקומית. בפרט, קבע השופט עמית, כי להחרגה כאמור אין בסיס בלשון החוק. הנה כי כן, בעניין מכללת הדרום נעזר בית המשפט בשיקול בדבר תרומתו של המוסד לקהילה המקומית כדי לאפיין את סוגי המוסדות אשר עולים כדי "מוסד חינוך", כמובנו בפקודה – וזאת בתוך ד' אמותיו של הביטוי "מוסד חינוך". לעומת זאת, בעניין היברו יוניון קולג' נקבע כי משעה שסוג מסוים של מוסדות מהווה "מוסד חינוך" (או "מוסד דתי", כפי שהיה שם), הביטוי "מוסד חינוך" (או "מוסד דתי", בהתאמה) אינו סובל עוד הבחנה בין מוסדות שסוגם זהה על-פי מידת תרומתם לקהילה המקומית. 3. יצוין, עם זאת, כי שותף אני למורת הרוח שמביע חברי, השופט מלצר, מן התוצאה שאליה הגיע (וחייב היה להגיע) בית המשפט בעניין היברו יוניון קולג'. מורת רוח דומה הובעה עוד בעניין היברו יוניון קולג' עצמו, על-ידי חברי, השופט עמית. אולם, בעניין זה, אין לי אלא להצטרף לדבריו של השופט עמית: ...הפה שהתיר הוא הפה שישלול, והסמכות לשנות מכך מסורה כאמור בידי המחוקק, ובידיו בלבד, ולדידי, טוב יעשה המחוקק אם יוסיף לחוק את התנאי לפיו על פעולתו של מבקש הפטור לשרת בעיקר את תושבי הרשות המקומית (עניין היברו יוניון קולג', פס' 35). אשר-על-כן, התוצאה שאליה מגיע חברי, השופט מלצר, רצויה, אך היא נתונה בידיו של המחוקק. לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור, כך שיינתן למערערת הפטור המבוקש. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. המשנה לנשיא (בדימ') הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י' אב התשע"ב (28.8.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08052510_K07.doc חב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il