מדינת ישראל נ. מהדי עבדאללה

פסק-דין בתיק ע"פ 5242/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5242/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט (בדימ') י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מהדי עבדאללה ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 22.4.2004, בת.פ. 3150/02, שניתן על ידי כבוד השופט יהונתן עדיאל תאריך הישיבה: ז' בשבט התשס"ה (17.01.2005) בשם המערערת: עו"ד גלי פילובסקי בשם המשיב: עו"ד יוסף עאמר פסק-דין הנשיא א' ברק: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' עדיאל) מיום 22.4.04 בת"פ 3150/02. 1. ביום 28.7.02 הוצב המשיב, שומר מטעם חברת שמירה, למשימת אבטחה במגדל שמירה הסמוך לגדר המערבית של היישוב בית-אל. בסביבות השעה 23:00 הבחין המשיב בשתי דמויות רכובות על סוס ופרד הנעות בקרבת מקום וצעק לעברם לעצור, תוך שהוא יורה באוויר או לעבר אחת הדמויות (להלן – המתלונן). כן הוא ניסה ליצור קשר עם אחת הדמויות, בכדי לברר את זהות הדמויות ומעשיהן. המשיב כשל בזיהוי הדמויות, שהיו למעשה תושבי הכפר הסמוך. אפשר שסיבה לכך נעוצה במרחק בינו לבין הדמויות ובתנאי הראות המוגבלים. המשיב טען כי חשש שבפניו מחבלים. בין לבין, שני שומרים נוספים הגיעו עם ג'יפ הסיור אל מקום הימצאו של המשיב. השלושה פתחו באש לכיוונו של המתלונן. כתוצאה מהירי פגע קליע בגבו של המתלונן. בסמוך לאחר תקרית הירי שלושת השומרים דיווחו לכוחות הביטחון על רוכבי סוסים שפתחו באש לעברם. על התרחשות זו השלושה הואשמו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (בהתאם לסעיף 329(א)(1) או 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), מסירת ידיעות כוזבות (סעיף 243 לחוק העונשין) ועשיית מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית (סעיף 198 לחוק העונשין). השלושה כפרו במיוחס להם בכתב האישום. עם זאת, במהלך המשפט התמקדה ההגנה בעניינו של המשיב בטענת "הגנה עצמית מדומה" – הירי בוצע מתוך סברה מוטעית של המשיב כי הוא נתון בסכנה המצדיקה נקיטת פעולות לצורך הגנה עצמית (כעולה משילוב של סעיף 34יח עם סעיף 34י לחוק העונשין). 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושל מסירת ידיעות כוזבות וזיכהו מעבירה של תקלה ציבורית. נקבע, כי המתלונן נורה ונפצע על ידי אחד משלושת השומרים. בהתייחסו לטענת ההגנה העצמית המדומה של המשיב, קבע בית המשפט כי: "אני מוכן להניח לטובתו של הנאשם 1, כי לאור שעת הלילה המאוחרת, לאור העובדה כי מדובר באזור מועד לפורענות והאפשרות כי מדובר במחבל, קינן בלבו חשש מה מהדמות הבלתי מזוהה... אני גם מוכן להניח לזכותו של הנאשם 1, כי חרף חילופי הדברים בינו לבין המתלונן, בשל המרחק (של מספר עשרות מטרים) בין השניים, הוא לא שמע את דברי המתלונן לאשורם ולא הבינם כהלכה" (עמ' 26-27 להכרעת הדין). עם זאת, נקבע כי המשיב היה "מודע ברמה זו או אחרת לכך שקיימת אפשרות ממשית שמדובר באדם תמים, שאינו מסכן אותו וכי מעשיו אינם מוצדקים" (עמ' 27 להכרעת הדין). על רקע זה נפסק כי המשיב לא בדק את מצב הדברים לאשורו, חרף מודעותו "ברמה זו או אחרת" לאפשרות כי המתלונן הוא אדם תמים, ובכך נשללה טענתו להגנה עצמית מדומה. בהתייחסו לעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, נקבע כי המשיב מסר גרסה כוזבת לפיה נורו יריות לעבר היישוב. בכך הטעה את רשויות החקירה וגרם להן לבצע פעולות לשם בדיקת טענתו. כן נקבע, כי משהורשע המשיב בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, אין מקום להרשיעו בגין מעשה זה בעבירה של עשיית מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית. 3. בית המשפט דן, במסגרת גזר הדין, בשיקולים שיש להביא בחשבון לצורך גזירת עונשו של המשיב. כשיקולים לחומרא מצא בית המשפט את תגובתו הנמהרת של המשיב, אשר התבטאה "ביד קלה על ההדק תוך סיכון מודע של חיי אנשים תמימים" (עמ' 3 לגזר הדין) ואת מסירת הידיעה הכוזבת שגרמה להזעקת כוחות הביטחון לשם סריקות סרק אחר מחבלים. בדונו בשיקולים להקלה בעונש ציין בית המשפט את חששו של המשיב כי המתלונן הוא מחבל שעלול לסכן את חייו, את חוסר נסיונו המקצועי, את היותו "אדם נורמטיבי", את מצבה הקשה של משפחתו ושלו במישור הכלכלי והאישי ואת היותו נתון במעצר בית מלא במשך 22 חודשים. על רקע שיקולים אלה בית המשפט גזר על המשיב 15 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי (לפיו המשיב לא יעבור עבירת פשע למשך שלוש שנים מיום שחרור מהמאסר). כן נקבע כי עונש המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות. לא נפסקו פיצויים למתלונן. בעניין זה נקבע, כי: "הואיל ולא הוכח שהכדור שפגע במתלונן נורה על ידי הנאשם, אינני רואה לחייב את הנאשם לשלם למתלונן פיצויים" (עמ' 3 לגזר הדין). 4. להשלמת התמונה יוער, כי שני השומרים הנוספים זוכו מהאישומים המיוחסים להם מחמת הספק. בעניין זה קבע בית המשפט כי: "נראה שלא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הדרושה במשפט הפלילי כי שלושת הנאשמים היו בתחילת האירוע באזור המגדל. קיימת אפוא אפשרות סבירה שאמל והאיל [שני הנאשמים הנוספים – א.ב.] הגיעו למקום רק בהמשך האירוע, כאשר מהדי [המשיב – א.ב.] כבר ירה, וכך יש להניח לטובתם... אם נניח לטובתם של הנאשמים 2 ו-3 כי אלה הצטרפו לאירוע בשלב מעט יותר מאוחר, כאשר מהדי כבר ירה, הערכתם את הסכנה הנשקפת להם, נבעה לא רק מהתרשמותם הם, אלא בעיקר מתגובת הירי של מהדי, שהצביעה על קיומה של סכנה. בנסיבות אלה קיימת אפשרות, לפחות ברמה של ספק סביר, שהנאשמים 2 ו-3 אשר הגיעו לזירת האירוע בשלב בו מהדי כבר ירה, הצטרפו לירי מתוך אמונה כי מהדי זיהה סכנה ופתח לעבר גורם הסכנה באש. בסיטואציה בה מדובר,..., אני סבור שלא ניתן היה לצפות מהם, לערוך חקירות ודרישות לגבי מקור הסכנה וטיבה בטרם יצטרפו לירי שביצע הנאשם 1..." (עמ' 24 להכרעת הדין). 5. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. המערערת טוענת, כי העונש אותו הטיל בית המשפט על המשיב מקל באופן בלתי סביר עם המשיב, לאור חומרת מעשיו. לטענתה, מעשיו של המשיב מצביעים על זלזול חמור בערך חיי אדם. כך, המשיב נקט באמצעי קטלני כלפי המתלונן מבלי שנשקפה לו או לאחרים סכנת חיים. כן נטען, כי המציאות הביטחונית הקשה בה מצויה מדינת ישראל מחייבת הענשה מחמירה ומרתיעה בגין מעשים של "אצבע קלה על ההדק", המעידים על תופעה של זילות ערך חיי אדם. ביחס להרשעתו במסירת ידיעות כוזבות, נטען כי מעשה זה עלול לגרום נזק חמור בדרך של הפעלת מערכת אכיפת החוק שלא לצורך. לפיכך, המערערת טוענת כי יש להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ולהשית על המשיב עונש הכולל מרכיב משמעותי של מאסר לריצוי בפועל. כן נטען, כי יש להטיל על המשיב לפצות את המתלונן. בעניין זה המערערת טוענת, כי העובדה שלא הוכח מי מבין שלושת היורים פגע במתלונן אינה מסירה את האחריות המשפטית והמוסרית של המשיב לפציעתו של המתלונן. המשיב מבקש לקיים את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. יוער, כי מצבו הבריאותי של המתלונן לא הוברר לאשורו בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית משפט זה. המערערת טענה בפנינו כי המתלונן יוותר נכה לכל חייו. המשיב טען כי המתלונן הופיע לחלק מהישיבות של בית המשפט המחוזי ולא נראה כמי שסובל מנכות. 6. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות באתי לכלל מסקנה, כי בית המשפט המחוזי נקט קו מקל בענישה במקרה זה, באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור (ראו והשוו ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס, פ"ד נו(1) 856). ביסוד גזר דינו של בית המשפט המחוזי מצויה ההנחה, כי מעשיו של המשיב הושפעו מחשש סובייקטיבי בדבר היותו של המתלונן מחבל. בכך בית המשפט הבחין בין מעשי חבלה בכוונה מחמירה, אשר מבוצעים מתוך תכנון עברייני מוקדם ובכוונה "זדונית" (ראו, למשל, ע"פ 9621/02 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)), לבין מעשיו של המשיב שהמניע להם מצוי בחששו מפני תקיפה של גורמים עויינים. אכן, יש לתת משקל מהותי לנתון זה, כשיקול לקולא. זאת, לאור תנאי הראות הלקויים בזמן קרות העבירה ועל רקע אבטחת יישוב השוכן באיזור ביטחוני רגיש ו"מועד לפורענות" (כדברי בית משפט קמא בעמ' 26). אף בעובדה שלמשיב אין עבר פלילי יש כדי לחזק שיקול זה. עם זאת, אין בכך כדי לייתר את נחיצותו של מאסר בפועל, אשר משקף את חומרת מעשהו של המשיב. אכן, המשיב ביצע ירי, בכוונה לפגוע במתלונן, תוך מודעות לאפשרות כי הדמות אליה מכוון הירי עשויה להיות תמימה. לא ננקטו הפעולות הבסיסיות ביותר לבירור זהותה של הדמות הניצבת בפני המשיב. במצב דברים זה, שימוש בכלי נשק מתוך כוונה לפגוע בדמות בלתי מזוהה הינו מעשה חמור. מעשיו של המשיב מבטאים זלזול בערכם של חיי אדם. מיותר לציין, כי סטייה של הקליע בסנטימטרים בודדים היתה עלולה לקפד את חייו של המתלונן. הנני סבור כי עונש הולם למעשה זה מחייב את כליאתו של המשיב בבית האסורים (השוו עם ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 7. אף ביחס להחלטת בית המשפט שלא להטיל על המשיב לפצות את המתלונן, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי משלא הוכח שפציעת המתלונן נגרמה מכדור שירה המשיב, אין מקום לפסיקת פיצויים לטובת המתלונן. אך העדר הוכחתו של קשר סיבתי ישיר בין יריותיו של המשיב לבין פגיעת הכדור בגבו של המתלונן אינו השיקול הרלבנטי היחיד בעניין זה. על פי העובדות שקבע בית המשפט המחוזי, היה זה המשיב שגרם לכך שנפתחה אש לעבר המתלונן. אילולא מעשיו אלה לא היה המתלונן נפגע. בנסיבות המקרה, ומשבית המשפט אימץ כמהימנה את עדות המתלונן בדבר הפחד, הסבל והכאב שחווה לנוכח הירי, אחריותו של המשיב לסבלו ולנזקו של המתלונן – בין שהוא נגרם כתוצאה מכדור שנורה מנשקו ובין שלא – מצדיקה הטלת פיצוי בו יוכל המשיב להטיב, ולו חלקית, עם סבלו של המתלונן (ראו ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיקה (טרם פורסם); וכן ראו ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721). 8. אשר על כן, הערעור מתקבל. עונשו של המשיב יעמוד על 15 חודשי מאסר, מתוכם שמונה חודשים לריצוי במאסר בפועל. שבעת החודשים הנותרים ירוצו על תנאי – המשיב לא יעבור עבירת פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר. לעונש המאסר יתווסף פיצוי לטובת המתלונן בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט (בדימ') י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ז' באייר התשס"ה (16.5.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04052420_A02.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il