הקדש חליל שרף אלדין אבו גבנה נ. בית הדין השרעי

פסק-דין בתיק בג"ץ 5241/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5241/16 לפני: כבוד הנשיאה (בדימ') מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. הקדש חליל שרף אלדין אבו גבנה 2. מחמוד אסחאק אבו גבנה 3. מוחמד בדוי אבו גבנה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי 2. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. אימאן מוסא סעד קזאז 5. סיזאן מוסא סעד אבו גבנה 6. דלאל מוסא סעד אבו גבנה 7. פריהאן מוסא סעד אבו גבנה 8. סעד מוסא סעד אבו גבנה 9. שרף מוסא סעד אבו גבנה 10. איימן מוסא סעד אבו גבנה 11. צלאח אלדין מוסא סעד אבו גבנה 12. איבראהים פואד איבראהים אבו גבנה 13. חאלד יעקוב אבו גבנה 14. פראס יעקוב אבו גבנה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ז (21.05.17) בשם העותרים: עו"ד עמאד עווידה בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד אדם אבזק עו"ד יצחק ברט בשם המשיבים 12-4: עו"ד רמי וכילה בשם המשיבים 14-13: עו"ד אסחאק חג'אזי פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. העתירה שלפנינו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים (להלן: בית הדין לערעורים) מיום 25.5.2016, בגדרו נדחה ערעור העותרים על החלטת בית הדין השרעי בירושלים מיום 26.11.2015 (להלן: בית הדין). בית הדין הורה על הדחת העותרים מניהול הקדש ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה (להלן: ההקדש), וזאת לאחר שחתמו על הסכם שבמסגרתו הוחכרו חלקים מאדמות ההקדש לתקופה של 99 שנים מבלי לקבל אישור לכך מאת בית הדין (להלן: הסכם הפיתוח). באותה החלטה אף מונה נאמן זמני להקדש (במקום העותרים), וניתנו לו הוראות אופרטיביות בנוגע להסכם הפיתוח; בין היתר הורה בית הדין לנאמן הזמני לפעול לשינוי תנאי החכירה ולחלופין לביטול הסכם הפיתוח. בית הדין לערעורים אישר את ההחלטה בדבר הדחת העותרים מתפקידם, ואולם הורה על החזרת התיק לערכאה הדיונית על מנת שתכריע אם יש אמנם מקום להורות על ביטול אותו הסכם. ההקדש שבו עסקינן הוא הקדש דתי משפחתי, שנוצר בשנת 1767 לפי הדין השרעי; העותרים שימשו עד להחלטתו של בית הדין כנאמנים על ההקדש ("מותוואלים"). ההקדש הוא בעלים במקרקעין בשטח של כ-46 דונמים בשכונת ואדי ג'וז בירושלים, שבמשך שנים רבות היו מיועדים לשטח ציבורי פתוח (להלן: המקרקעין). אין חולק כי בכתב ההקדש שנכתב לפני כ-250 שנה, נקבע באופן מפורש כי נאמן ההקדש לא ישכיר את נכסי ההקדש לתקופה העולה על שנה (להלן: הוראת המקדיש). 2. המסכת העובדתית פורטה בהרחבה מפי העותרים בעתירתם, בעוד המשיבים בתגובותיהם לא התנגדו לנטען בהקשר זה; ומשכך, העובדות הדרושות לעניין יובאו להלן כפי שהן נטענו על ידי העותרים. בתמצית, לגרסת העותרים הם קיבלו לידיהם כנאמני ההקדש אדמת טרשים שאינה מתאימה מבחינה תכנונית לבנייה, ולאחר עבודה ממושכת ומאומצת שביצעו ללא כל תמורה, עלה בידם להפוך את המקרקעין לנכס מניב ולהקים עליו פרויקט מגורים בשווי כולל של למעלה מ-54 מיליון דולר. מדובר על פי הנטען בפרויקט רווחי מאוד בכל קנה מידה, הצפוי להעשיר את קופת ההקדש בסכום כולל של כ-15 מיליון דולר, ולכן לא ייתכן שייקבע על ידי בית הדין כי העותרים הפרו את חובות הנאמנות שבהן הם חבים כלפי ההקדש, לא כל שכן כי יש להדיחם מתפקידם. הרקע לעתירה 3. העותרים מציינים כי על מנת לקדם אפשרות של בנייה במקרקעין הם נדרשו, בין היתר, לנהל הליכים משפטיים ממושכים נגד צדדים שלישיים שטענו לזכויות במקרקעין, ואף נגד פולשים שתפסו חזקה במקרקעין באופן בלתי חוקי. עוד לדברי העותרים, בשנת 2000 הם התקשרו בשם ההקדש עם משקיע בשם סמיר גאר אללה (להלן: גאר), והוא שהחל בייזום תכנית בניין עיר לשינוי ייעוד המקרקעין למגורים. אמנם יחסי הנאמנים עם גאר כפי הנראה לא עלו יפה ובשלב מסוים דרכיהם של הצדדים התפצלו, ובכל זאת בשנת 2008 אושר לבסוף שינוי הייעוד של המקרקעין למגורים, ועל פי התכניות שעמדו בתוקף התאפשרה בניית עשרות רבות של יחידות דיור בחלק מהמקרקעין. בשלב זה תרו העותרים אחר משקיע שייכנס בנעליו של גאר ויביא לפיתוח של המקרקעין ולבנייה בהם; ובחודש אפריל 2008 חתמו הנאמנים בשם ההקדש על הסכם לפיתוח המקרקעין עם אדם בשם אבראהים חוסין עבד אלראזק גולאני (להלן: גולאני). דא עקא, שלא חלף זמן ממושך עד שגם יחסים אלה עלו על שרטון – והעותרים לדבריהם נאלצו לנקוט במספר הליכים משפטיים נגד גולאני, ובכלל זה להגיש נגדו תביעה (שהתקבלה) לסילוק יד מהמקרקעין. 4. משנותקו הקשרים בין ההקדש לבין גולאני, חזר גאר לתמונה. ביום 22.6.2010 חתמו העותרים בשם ההקדש על הסכם קומבינציה ביחס למקרקעין, עם חברה שהיתה לפי הנטען בשליטתו של גאר – בשם אמאנה ואוסול ללאיעמאר בע"מ (להלן: חברת אמאנה ואוסול). אלא שלא כל נהני ההקדש היו שבעי רצון מההתקשרות עם חברת אמאנה ואוסול, והיו מביניהם מי שסברו כי יש לחדש את היחסים החוזיים עם גולאני ולהפקיד שוב בידיו את הפיתוח והבנייה במקרקעין. חילוקי הדעות הובילו לקרע בין הנהנים, ואף לניהול תביעה בנדון בבית משפט השלום בירושלים (תיק 9182-06-12). בסופו של משא ומתן מורכב בין נאמני ההקדש, הנהנים וחברת אמאנה ואוסול, הגיעו הצדדים לפשרה שלפיה הבנייה במקרקעין תחולק לשני מיזמים נפרדים: חברת אליאבוס יון ללעקאר וללאיסתתמאר בע"מ, שבשליטתו של גולאני (להלן: חברת אליאבוס יון), תבצע את עבודות הבנייה בשטח של כ-11 דונמים מתוך המקרקעין – שביחס אליהם כבר אושרה תכנית בנייה למגורים (להלן: המגרשים לבנייה); ואילו חברת אמאנה ואוסול תפעל לשינוי הייעוד ולפיתוח יתר המקרקעין (בשטח של כ-35 דונמים). הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ביום 25.10.2012 (כבוד השופטת ע' אבמן-מולר). במוקד העתירה שלפנינו ניצב הסכם הפיתוח, כהגדרתו לעיל, שבו התקשר ההקדש עם חברת אליאבוס יון ביחס למגרשים לבנייה; וכאן המקום לציין שחרף מרכזיותו, הסכם זה לא הוצג לפנינו. לגרסת העותרים, חברת אליאבוס יון התחייבה לפתח את המגרשים לבנייה ולבנות עליהם את יחידות הדיור – וכל זאת בתמורה לזכויות חכירה ב- 70% מן הדירות (והיתרה בשיעור 30% תיוותר בבעלות ההקדש). תקופת החכירה לחברת אליאבוס יון הועמדה על 99 שנים, תוך שהובהר כי החברה רשאית להעביר או למכור את זכויותיה בדירות לצדדים שלישיים. ההליכים בבתי הדין השרעיים 5. עבודות הפיתוח והבנייה במקרקעין החלו לדברי העותרים בחודש ספטמבר 2013. כעבור מספר חודשים בלבד הגישו המשיבים 14-4, שהם נהני ההקדש (להלן: הנהנים) תביעה לבית הדין, ובה עתרו להדיח את העותרים מתפקידם כנאמנים. טענתם העיקרית של הנהנים הייתה שההתקשרות בהסכם הפיתוח מהווה הפרה של חובות האמון שבהן חבים הנאמנים כלפי ההקדש. לגרסתם, החכרת המקרקעין לתקופה של 99 שנים כמוה כמכירתם לצד שלישי – וזאת בניגוד להוראת המקדיש, וכן בניגוד לדין השרעי האוסר על מכירת מקרקעין השייכים להקדש דתי. ועוד נטען, כי בכל מקרה הנאמנים לא היו רשאים להתקשר בהסכם מסוג זה מבלי לקבל אישור לכך מאת בית הדין. בניסיון לסיים סכסוך זה שבין הצדדים בהסכמה, הציע בית הדין כי ימונו שני נאמנים נוספים להקדש שעל זהותם יחליטו הנהנים (להלן: הנאמנים הנוספים); וכן כי ימונה משקיף על עבודת הנאמנים כולם מטעם בית הדין. תחילה, הצעת בית הדין התקבלה בהסכמה; אך בהמשך חזרו בהם שני הצדדים מהסכמתם, וביקשו מבית הדין כי יורה על ביטול ההסדר למינוי נאמנים נוספים. בית הדין דחה את הבקשה, והליכי המינוי הושלמו. 6. ביום 21.4.2015 הגישו העותרים ערעור לבית הדין לערעורים – שבמסגרתו העלו טענות הן בנוגע למינוי הנאמנים הנוספים, והן בנוגע לעצם ניסיונם של הנהנים לתקוף את הסכם הפיתוח. בהחלטה מיום 5.5.2015 קיבל בית הדין לערעורים את הערעור, והורה על ביטול ההסדר למינויים של הנאמנים הנוספים ושל משקיף מטעם בית הדין. עוד נקבע כי התיק יוחזר לבית הדין – שיידרש לתוכנו של הסכם הפיתוח ולטענות הצדדים ביחס אליו; וכן ימנה מומחה שיחווה דעתו לגבי המשמעויות הכלכליות והשמאיות של הסכם זה. בהמשך להחלטתו של בית הדין לערעורים, הורה בית הדין על מינוי מומחה בתחום הכלכלי – רואה חשבון מוחמד בשיר (להלן: המומחה). בחוות דעתו אמד המומחה את הרווחים שהסכם הפיתוח היה צפוי להשיא להקדש, והגיע לכלל מסקנה כי מבחינה כלכלית הסכם הפיתוח משרת את טובתו של ההקדש. עוד קבע המומחה, כי מבחינה שמאית החכרת המגרשים לבנייה לתקופה של 99 שנים מהווה הלכה למעשה מכירתם לצד שלישי. 7. ביום 26.11.2015 ניתנה החלטתו של בית הדין, והחלטה זו ופסק הדין שניתן בערעור עליה הם שעומדים במוקד העתירה (להלן: החלטת ההדחה). בפתח החלטתו ציין בית הדין כי הסכם הפיתוח לא הוצג לעיונו במסגרת אותו הליך, וגם לא במסגרת הליכים קודמים שבהם נדונו שאלות הנוגעות להסכם זה; ויוזכר כי גם לעתירה שלפנינו לא צירפו העותרים את ההסכם. לגופם של דברים נקבע כי על מנת לקבוע אם נפל פגם בהתקשרות בהסכם הפיתוח, יש לבחון את ההסכם משתי זוויות שונות: האחת היא הזווית הכלכלית – שבמרכזה התועלת הצומחת להקדש מן ההסכם; והשנייה היא הזווית המתמקדת בדין השרעי – ובגדרה הדגש הוא בשאלה אם הסכם הפיתוח עומד בכללים החלים על ביצוע עסקאות במקרקעין שבבעלות הקדש. בהתייחס לתועלת הכלכלית הצומחת מהסכם הפיתוח, בית הדין אימץ את קביעתו של המומחה שלפיה ההתקשרות בהסכם היא רווחית עבור ההקדש. עם זאת, בית הדין מצא שאין באמור כל רבותא – וזאת משום שההתקשרות בהסכם זה מנוגדת להוראת המקדיש ולדין השרעי, ודי בכך כדי להביא לביטולו של הסכם הפיתוח. בית הדין קבע כי על פי כללי השריעה, נאמני הקדש אינם בעלי סמכות להחליט על מכירה או על השכרה לטווח ארוך של נכס מנכסי ההקדש ללא אישור מוקדם מבית הדין. ועוד נקבע, כי יש בהסכם הפיתוח משום עושק של ההקדש, כיוון שהחכרת המגרשים לבנייה לתקופה בת 99 שנים תביא לאובדן נכסי ההקדש. יצוין כי בהתייחס לדין השרעי, נסמך בית הדין בין היתר על "ספר ההקדש" – שבו הלכות בנושא ההקדש הדתי (להלן: ספר ההקדש). בהינתן האמור, הורה בית הדין על הדחת הנאמנים מתפקידם ומינה תחתם ממלא מקום זמני (להלן: הנאמן הזמני), וזאת עד למינוי נאמן להקדש בהתאם לדין השרעי. בשלב הבא, וכפי שיפורט בהמשך, בחן בית הדין כיצד משליכה העובדה שההתקשרות בהסכם הפיתוח נעשתה על ידי הנאמנים שלא כדין, על תוקפו של הסכם זה. 8. בנקודה זו יש לבאר כי בעת שניתנה החלטת ההדחה, היה הסכם הפיתוח בשלב מתקדם מבחינת ביצועו ואף הושלמה בנייתן של חלק מיחידות הדיור המתוכננות. כאמור הסכם הפיתוח לא צורף לעתירה, ואולם נראה כי לפי הסכם זה הבנייה במגרשים לבנייה תוכננה להיעשות בשלבים נפרדים – ועל רקע זה פיצל בית הדין גם את החלק האופרטיבי של החלטת ההדחה לשלושה שלבים של הפרויקט (להלן: ההוראות האופרטיביות). ביחס ל"שלב א", כפי שכונה על ידי בית הדין, ניתנה לנאמן הזמני הנחייה להביא לתיקון בהסכמה של הסכם הפיתוח, כך שתקופת החכירה לא תעלה על 49 שנים (עם אפשרות הארכה). בית הדין ציין בהקשר זה כי יש להעדיף חכירה של המקרקעין לתקופה של 49 שנים (על פני 99 שנים), גם אם משמעות הדבר היא הקטנת חלקו של ההקדש ביחידות הדיור – וזאת על מנת שהבעלות במקרקעין ובכל הבנוי עליהם תוכל לשוב לידי ההקדש בתום תקופת החכירה, ולא תיוותר מבחינה מעשית בידי החוכרים. בהתייחס ל"שלב ב", כפי שכונה על ידי בית הדין, נקבע כי ביצועו יוקפא. בית הדין הורה לנאמן הזמני לערוך משא ומתן עם חברת אליאבוס יון במטרה להגיע להסכמות חדשות שישרתו טוב יותר את טובת ההקדש מצד אחד, ויעלו בקנה אחד עם הדין השרעי מצד שני. עם זאת הבהיר בית הדין כי במידה שהמשא ומתן לא יישא פרי, יש לערוך מכרז להתקשרות עם קבלן אחר שיבצע את הבנייה; וכל זאת כמובן תוך תשלום פיצוי הולם לחברת אליאבוס יון. לבסוף, בית הדין הורה על ביטול "שלב ג" של הסכם הפיתוח, כלשונו של בית הדין, וגם זאת בכפוף למתן פיצוי הולם לחברת אליאבוס יון. יצוין כי במסגרת החלטתו הבהיר בית הדין, כי כל הסכם שייחתם על ידי הנאמן הזמני בשם ההקדש ביחס למקרקעין יובא לאישור בית הדין מראש. 9. העותרים הגישו ערעור על החלטת ההדחה לבית הדין לערעורים. בפסק דין מיום 25.5.2016 קבע בית הדין לערעורים כי התקשרותם של העותרים בהסכם הפיתוח מהווה עילה להדחתם מתפקיד נאמני ההקדש – וזאת משום שלא קיבלו את אישורו של בית הדין להחכרת המגרשים לבנייה. עם זאת, בית הדין לערעורים ביטל את ההוראות האופרטיביות שניתנו על ידי בית הדין; ותחת זאת השיב את התיק להמשך בירור בבית הדין. מן ההחלטה בערעור עולה כי במצב הדברים שנוצר, שעה שהסכם הפיתוח נחתם זה מכבר וחברת אליאבוס יון החלה בביצוע עבודות הבנייה ואף השלימה חלק מיחידות הדיור, מן הראוי ליתן את הדעת לנזקים שעלולים להיגרם להקדש כתוצאה מביטולו של הסכם זה. משכך, בית הדין לערעורים הורה לבית הדין לבחון את הנזק שעלול להיגרם להקדש כתוצאה מביטול הסכם הפיתוח, תוך חשיפת ההקדש להתדיינויות משפטיות ותשלום פיצויים לחברת אליאבוס יון; אל מול הנזק שעלול להיגרם במקרה של קיום הסכם הפיתוח, שאז ההקדש יאבד חלק ניכר מנכסיו. בית הדין לערעורים הבהיר כי לצורך שומת "מאזן הנזקים" רשאי בית הדין להסתייע במומחים שימונו על ידו; וכן כי בסופו של דבר על בית הדין לבחור באפשרות שתסב להקדש את הנזק המועט ביותר. על פסק דין זה נסבה העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה 10. בעתירתם מבקשים העותרים את השבתם לתפקיד הנאמנים על ההקדש. לעמדתם הם ביצעו תפקיד זה בנאמנות ובמסירות, ותוך דאגה לקידום ענייניו של ההקדש; וכך עולה גם מחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית הדין, שלפיה פיתוח המקרקעין הוא פרויקט רווחי וכדאי ביותר עבור ההקדש. העותרים מדגישים כי הם חשים "חוסר אונים נוראי" לנוכח העובדה שהנהנים, בחסות בית הדין ובית הדין לערעורים, הורידו לטמיון את העמל הרב שהשקיעו העותרים בפיתוח המקרקעין במשך לא פחות מ-16 שנים. העותרים טוענים עוד כי התביעה להדחתם מתפקידם כנאמנים הוגשה על ידי הנהנים בחוסר תום לב. לגרסת העותרים, כל אחד מהנהנים היה שותף להחלטה להתקשר בהסכם הפיתוח, ובזמן אמת תמך בהתקשרות זו. ועוד לגישת העותרים, די היה בהסכמה זו מצד הנהנים כולם על מנת ליתן להסכם הפיתוח תוקף מחייב – אף ללא אישור מאת בית הדין. העותרים באים בטרוניה אף כלפי בית הדין עצמו – על כך שלא הורה מיוזמתו לנאמנים להביא את הסכם הפיתוח לאישורו; וזאת אף על פי שבית הדין גם הוא ידע בזמן אמת על אודות ההתקשרות בהסכם זה, ובמרוצת השנים אף נדרש להכריע בשורה של סכסוכים שהתגלעו בעקבות החתימה על הסכם הפיתוח (בין הנהנים לבין עצמם, ובינם לבין צדדים שלישיים). לעמדת העותרים, בנסיבות אלה יש לראות את הסכם הפיתוח ככזה שאושר על ידי בית הדין. בנוסף, נטען כי בית הדין ובית הדין לערעורים שגו ביישום הדין השרעי על נסיבות המקרה. עמדת העותרים היא כי בניגוד לקביעותיהן של ערכאות אלה, על פי ספר ההקדש נתונה לנאמן הסמכות להשכיר את מקרקעי ההקדש לכל תקופה שהוא רואה לנכון, אף ללא אישורו של בית הדין – וזאת כל עוד השכירות משרתת את טובת ההקדש. וכן נקבע בספר ההקדש כי אין כל מניעה למכור נכסים של ההקדש במטרה לרכוש תחתם נכסים אחרים עבור ההקדש – וזאת אף ללא אישור מאת בית הדין. בהתייחס להוראת המקדיש, שלפיה אין להשכיר את נכסי ההקדש לתקופה העולה על שנה, לגישת העותרים שגו בית הדין ובית הדין לערעורים כאשר נתנו את הבכורה להוראה זו על פני טובת ההקדש הגלומה בהחכרת המגרשים לבנייה לתקופה ממושכת, כפי שצוין אף בחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית הדין עצמו. הוראת המקדיש באה לעולם לפני כ-250 שנים, ועל פי הנטען אינה עומדת במבחן הזמן ואינה תואמת עוד את המציאות הכלכלית בת ימינו – שבה לא ניתן להביא לפיתוח של המקרקעין מבלי למסור לצדדים שלישיים בתמורה, זכויות בחלקים מהמגרשים לבנייה. מכל מקום, לגישת העותרים היה על בית הדין ועל בית הדין לערעורים ליתן להוראת המקדיש ולספר ההקדש פרשנות תכליתית – המקיימת את הסכם הפיתוח, שאין חולק כי ההתקשרות בו מיטיבה עד מאוד עם ההקדש והנהנים. 11. כן טוענים העותרים כי בהליך שהתנהל לפני בית הדין נפלה שורה של פגמים דיוניים חמורים. בתוך כך נטען כי לא התקיימו דיוני הוכחות, לא נשמעו עדים ולא הובאו ראיות; נדחו בקשות העותרים להגשת תשריטים המסבירים את המורכבות והמאמצים שהשקיעו בפיתוח המקרקעין, ולחלופין לעריכת סיור במקרקעין לשם כך; וכן לא התאפשר לעותרים להגיש כראיה הקלטות של שיחות, שמהן עולה על פי הנטען כי העותרים נפלו קורבן לניסיונות סחיטה מצד חלק מהנהנים. יצוין כי העותרים חוזרים גם במסגרת העתירה דנן על בקשתם שבית המשפט יערוך סיור במקרקעין ויעיין בתשריטים המציגים את פרי עמלם הרב של הנאמנים; וכן מבוקש להשמיע לבית המשפט את ההקלטות, שלגישת העותרים עולה מהן חוסר תום הלב שבו התנהלו הנהנים בקשר עם הסכם הפיתוח לאורך כל הדרך. עוד נטען, כי קביעותיו של בית הדין לא נומקו כראוי. לבסוף, העותרים סבורים כי החלטותיהם של בית הדין ובית הדין לערעורים ניתנו בהיעדר סמכות. לגישת העותרים, בתי הדין השרעיים אינם רשאים לדון ולהכריע בנוגע לתוקפו של הסכם הפיתוח – שכן מדובר בחוזה שבין ההקדש לבין צד שלישי, שעניינו זכויות במקרקעין, ועל כן סמכות הדיון בסכסוך זה נתונה אך ורק לערכאה אזרחית. 12. מטעם בית הדין ובית הדין לערעורים נטען כי העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות בהחלטת בית הדין לערעורים. המדובר בהחלטה העוסקת בענייני ניהול פנימי של ההקדש, וכידוע עניינים אלה נתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין השרעי. לפי הדין השרעי יש צורך באישור של בית הדין למתן זכות חכירה לדורות במקרקעי הקדש; ועל כן חתימה על הסכם הפיתוח, ללא היתר מאת בית הדין, מהווה הפרת אמונים כלפי ההקדש והנהנים המצדיקה את הדחתם של העותרים מתפקידם כנאמנים. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) סבור כי אינו צד נדרש להליך. עם זאת, לגופם של דברים ציין היועמ"ש בתגובתו לעתירה כי החלטת בית הדין ובית הדין לערעורים בדבר הדחת העותרים מתפקידם כנאמנים ניתנה בסמכות – שכן עסקינן בעניין הנוגע לניהול פנימי של ההקדש. היועמ"ש סבור כך גם לגבי ההחלטה להורות לנאמן הזמני לנהל משא ומתן עם חברת אליאבוס יון, במטרה להגיע להסכמה בנוגע לקיצור תקופת החכירה של מגרשי הבנייה. ואולם היועמ"ש הוסיף וציין, כי ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמות – סכסוך בין ההקדש לבין חברת אליאבוס יון יש לנהל אך ורק לפני ערכאה אזרחית, באשר בית הדין השרעי אינו מוסמך לדון בתובענות שבין הקדש לבין צד שלישי. מטעם המשיבים 12-4 נטען כי מדובר בעתירת סרק, שכל תכליתה להלך אימים על בית הדין ועל בית הדין לערעורים. לגישתם אין בעתירה דבר, פרט לטענות בעלות אופי ערעורי שדינן להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בג"ץ. בתוך כך מדגישים המשיבים 12-4 כי לעותרים ניתן יומם לפני בית הדין ולפני בית הדין לערעורים, ולא נפגעה כל זכות מזכויותיהם הדיוניות. לגופם של דברים טוענים המשיבים 12-4 כי העותרים פגעו בהקדש, המיתו עליו אסון ובגדו באמון שניתן בהם עם מינויים לנאמנים. כך, שעה שההתקשרות בהסכם הפיתוח לא רק שאסורה על פי הדין השרעי ועל פי הוראת המקדיש, אלא אף פוגעת בנכסי ההקדש. במיוחד מלינים המשיבים 12-4 על כך שבחסות הסכם הפיתוח, איפשרו העותרים למשקיעים שונים לתפוס חזקה בנכסי ההקדש, להקים עליהם בניינים, ולמכור את הדירות לצדדי ד'. גם המשיבים 14-13 סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות בית הדין ובית הדין לערעורים. דיון והכרעה 13. לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, ומשנשמעו טיעוני הצדדים בעל פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות – בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות בית הדין ובית הדין לערעורים. כלל הוא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים – ובתי הדין השרעיים בכללם. התערבות בהחלטותיו של בית דין דתי היא חריגה ומצומצמת ביותר, ותיעשה רק במקרים מובהקים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 6567/16 קואס נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, בפסקה 3 (27.10.2016); בג"ץ 7298/14 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, בפסקה 10 (15.05.2016)). עניינם של העותרים אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה; ואפרט. 14. במסגרת העתירה שלפנינו מבקשים העותרים לתקוף הן את ההחלטה על הדחתם מתפקידם כנאמני ההקדש, והן את ההוראות האופרטיביות שניתנו לנאמן הזמני במסגרת החלטת ההדחה. עניינים אלה נופלים באופן מובהק לגדר ניהולו הפנימי של ההקדש: "ניהול פנימי של הקדש כולל מתן הוראות לביצועו היעיל של ההקדש, מינוי נאמנים, פיטורי נאמנים, מתן הוראות לנאמנים מפוטרים להעביר את כלל הנכסים, ספרי החשבונות ויתר המסמכים שברשותם אל נאמנים חדשים שמונו; מתן הוראות לנאמנים בדבר ניהול חשבונות, השקעת כספים, דרכי רכישתם של נכסים ומימושם; חלוקת הנכסים או טובות ההנאה או למטרות אחרות. בגדר הניהול הפנימי רשאים נאמנים להקדש דתי לבקש מבית הדין הוראות כיצד לפעול, או לברר חובות וזכויות של נהנים או של אדם שלישי. כמו כן יכריע בית הדין הדתי במחלוקת בין נאמנים בדבר דרך פעולתם." (שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, 832 (2004)). על פי סעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1947-1922, לבית הדין השרעי נתונה סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל הנוגע ליצירה ולניהול פנימי של הקדש דתי (ובלבד שההקדש נוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי); ומטבע הדברים, לבית הדין השרעי נתונים אף המומחיות ושיקול הדעת הדרושים לשם הכרעה בנושאים אלה. בהינתן האמור, יש בראש ובראשונה לדחות את טענת העותרים שלפיה החלטות בית הדין ובית הדין לערעורים ניתנו בחוסר סמכות (בג"ץ 3202/13 פלוני נ' בית הדין השרעי בירושלים (22.10.2013)); ראו והשוו: בג"ץ 2957/09 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים נ' בית הדין השרעי בירושלים (27.6.2011)). עם זאת ראוי להבהיר, כפי שהודגש אף על ידי היועמ"ש, כי ככל שתידרש הכרעה בסכסוך שבין ההקדש לבין גורם חיצוני לו, כדוגמת חברת אליאבוס יון, הדבר אינו בסמכותו העניינית של בית הדין השרעי – אלא של ערכאה אזרחית. נוסף לכך, הן בית הדין והן בית הדין לערעורים מצאו כי העותרים הפרו את החובות המוטלות עליהם כנאמנים – וזאת משהחכירו חלקים מהמקרקעין לתקופה בת 99 שנים, פעולה שנקבע שמהווה עושק של נכסי ההקדש. את קביעותיהם בנדון סמכו שתי ערכאותיו של בית הדין על כללי השריעה, תוך הפניה להוראת המקדיש ולספר ההקדש. ככל שהעותרים חולקים על פרשנות הדין השרעי כפי שנקבעה על ידי בית הדין – ברי כי מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי גרידא, ועל כן אין מקומן בהליך דנן. 15. כל זאת ועוד. בית הדין ובית הדין לערעורים קבעו כי לפי כללי השריעה שומה היה על הנאמנים להביא את הסכם הפיתוח לאישורו של בית הדין, ומשלא עשו כן הפרו העותרים את חובות האמון שבהן הם חבים כלפי ההקדש; ובנוסף נקבע כי אי אישורו של הסכם הפיתוח כדבעי עלול להוביל לביטולו. במהלך הדיון שלפנינו נשאל בא-כוח העותרים, כיצד זה ייתכן שהנאמנים מעולם לא פנו לבית הדין על מנת לקבל את אישורו להתקשרות בהסכם הפיתוח – ואולם לא עלה בידי עורך הדין להשיב על שאלה מטרידה זו באופן המניח את הדעת. העובדה שהסכם הפיתוח מעולם לא הובא לאישור בית הדין מתמיהה במיוחד לנוכח היקפו הכספי הניכר של ההסכם. יתרה מזאת, במהלך הדיון התברר כי למעשה הסכם הפיתוח מעולם אף לא הוצג על ידי הנאמנים לבית הדין או לבית הדין לערעורים – הגם שסוגיית פיתוח המקרקעין הובאה לפתחו של בית הדין לא פעם במרוצת השנים, במסגרת סכסוכים שבהם לקחו העותרים חלק. וכפי שכבר צוין, הסכם הפיתוח אף לא הוצג לעיוננו – וזאת חרף העובדה שהסכם זה עומד במוקד העתירה. העותרים מצידם טוענים בעתירתם ל"הסכמה משתמעת" מצד הנהנים, להתקשרות ההקדש בהסכם הפיתוח; וכן ל"אישור משתמע" מאת בית הדין להסכם זה. ואולם, בית הדין ובית הדין לערעורים קבעו כי הסכמה מסוג זה אינה יכולה לבוא במקום אישור במישרין של הסכם הפיתוח על ידי בית הדין – ודי בכך כדי לסתום את הגולל על טענות העותרים בנדון. למעלה מן הצורך ייאמר, כי אף לא עלה בידי העותרים להניח תשתית ראייתית מתאימה לטענות אלה. ובנוגע לנהנים – לכל היותר ניתן ללמוד מהעתירה ומהצרופות לה כי חלקם הביעו בשלב כלשהו הסכמה לעצם הרעיון של פיתוח המקרקעין; ואולם אין כל יסוד לקבוע שהנהנים כולם תמכו בהתקשרות בהסכם הפיתוח כפי שנחתם בסופו של יום. ההיפך הוא הנכון: מהחומרים שהוגשו לבית המשפט ניתן ללמוד כי הסכם הפיתוח היווה כר פורה לסכסוכים אין ספור בין הנהנים לנאמנים, ובינם לבין צדדים שלישיים. בהתייחס ל"אישור המשתמע" להסכם הפיתוח מאת בית הדין – העותרים מבקשים ללמוד על אישור כזה מעצם העובדה שבמרוצת השנים שבהן דן בית הדין בפיתוח המקרקעין, מעולם לא ניתנה על ידו הנחיה לנאמנים לנקוט בהליך לאישור ההסכם. אלא שטענה זו נסתרת מתוך שתי החלטות שונות של בית הדין, שאותן הזכירו העותרים בעתירתם (ואחת מהן אף צוטטה על ידם) – האחת מיום 8.7.2013, והשנייה מיום 24.9.2014. בהחלטות אלה, שניתנו במסגרת סכסוך קודם בין הנאמנים לנהנים על אופן הפיתוח של המקרקעין, הבהיר בית הדין בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי הסכם הפיתוח כלל לא הוצג לעיונו, וממילא לא ניתן אישור מטעמו להתקשרות בהסכם זה – לא במישרין ולא בעקיפין. הנה כי כן, האמור בהחלטות אלה שומט את היסוד מן הטענה בדבר "אישור משתמע" שניתן להסכם הפיתוח על ידי בית הדין. 16. בטרם סיום, יש לדחות אף את טענות העותרים בנוגע לפגמים דיוניים שנפלו בהחלטות בית הדין ובית הדין לערעורים. כידוע, נטייתו של בית משפט זה להתערבות בהחלטותיו של בית דין דתי שעניינן בסדרי דין תהא מצומצמת במיוחד (ראו: בג"ץ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, בפסקה 7 (7.3.2007)). העתירה שלפנינו אינה מעוררת חשש לפגיעה בכללי הצדק הטבעי בעניינם של העותרים, ומהחלטותיהם של בית הדין ושל בית הדין לערעורים ניכר כי ניתן להם יומם להשיב לטענות הנהנים נגדם לגופן. במצב דברים זה, לא קמה כאמור עילה להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין. סוף דבר 17. אציע לחבריי כי נדחה את העתירה, ונחייב את העותרים בתשלום הוצאות בסך 8,000 ש"ח למשיבים 12-4 ולמשיבים 14-13 (ובסך הכל 16,000 ש"ח). ש ו פ ט ת כבוד הנשיאה (בדימ') מ' נאור: אני מסכימה. הנשיאה (בדימ') המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לאמור בחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ברון. הנני מרשה לעצמי להוסיף כי הימנעות העותרים מלהביא את הסכם הפיתוח לאישור בית הדין השרעי (ואפילו לא להציגו שם, וכן בפנינו) מעוררת תמיהות, ויש בה, בנסיבות, גם משום פגם מהותי. כלל דומה, המחייב קבלת אישור לעסקאות מסוג זה, חל גם במשפט האזרחי (השוו: ע"א 658/87 הלפרין נ' יגאל ארנון ושלמה זיו רו"ח, פ"ד מג (4), 621 (1989); ע"א 2077/92 אדלסון נ' ראובן רייף, פ"ד מז (3), 485 (1993); ע"א 2454/13 פרי-הר נ' אורי חורש (24.02.2015). המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏ל' בכסלו התשע"ח (‏18.12.2017). הנשיאה (בדימ') המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16052410_G10.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il