שהאב ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח'

7 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 52408-02-25 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופטת ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ העותרים: 1. גאלב שהאב 2. שאדיה שהאב 3. חאלד שהאב 4. גאדה סיאם 5. דיאנה אבו דולה נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית 2. שר הביטחון עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ב באדר התשפ"ה (12 מרץ 2025) בשם העותרים: עו"ד דקה נדיה בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 (להלן: המשיב) ביום 5.2.2025 (להלן: הצו) ביחס לחלק ממבנה הממוקם באל ראם (להלן: המבנה) בו התגורר מוחמד גאלב מחמוד שהאב (להלן: המחבל) אשר ביצע ביום 14.7.2024 פיגוע טרור. הרקע לעתירה ביום 14.7.2024 נסע המחבל במכוניתו. כאשר הגיע לצומת ניר צבי סטה מנתיב הנסיעה, האיץ אל עבר תחנת אוטובוס בה עמדו חיילים ודרס אותם ברכבו. לאחר מכן ביצע המחבל פניית פרסה, חזר אל הצומת, האיץ לכיוון תחנת אוטובוס נוספת ודרס חיילים אחרים שעמדו במקום. כתוצאה ממעשיו של המחבל, נרצח סרן אריאל טופז ז"ל ונפצעו שלושה חיילים נוספים. המחבל נוטרל בידי שוטרים שנכחו סמוך לזירת האירוע (להלן: הפיגוע). ביום 24.12.2024 חתם המשיב על הודעה בדבר כוונה להחרים ולהרוס שתיים מתוך שלוש הקומות שבמבנה, לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: ההודעה ו-תקנה 119, בהתאמה). בהודעה נאמר כי צעד ההחרמה ננקט בשל ממעורבותו של המחבל בפיגוע. להודעה צורפו חוות דעת הנדסית מיום 29.8.2024 ותצלום אוויר של המבנה. בחוות הדעת ההנדסית פורטו גבולות הגזרה להריסה (קומות "ק" ו-"ק+1", ללא קומה "ק-1") וצוין כי שיטת ההריסה תהיה באמצעות חבלה חמה משולבת אמצעים מכניים. ההודעה נמסרה לעותרים ביום 16.1.2025. ביום 23.1.2025, ולאחר מתן ארכה, הוגשה על ידי העותרים השגה על ההודעה. נטען כי הורי המחבל אשר מתגוררים במבנה חפים מפשע ולא היו מעורבים בפיגוע. אביו של המחבל הוא אדם מבוגר אשר זמן קצר לאחר קבלת ההודעה על מות המחבל לקה באירוע מוחי. בנוסף, למחבל לא היה עבר פלילי או ביטחוני, היה מכור למשככי כאבים וקנאביס רפואי ולקה בנפשו. על כן בנסיבות המקרה אין הצדקה להפעלת סמכות המשיב לפי תקנה 119 והיא תפגע בתכליתה ההרתעתית שבצִדה. לחלופין, יש להגביל את ההריסה לחדרו של המחבל בלבד. בנוסף, בשים לב לכך שחלפה כחצי שנה ממועד הפיגוע ועד למועד קבלת ההודעה, חל שיהוי באופן שמצדיק את ביטול הצו. לצד האמור נטען נגד חוקיות השימוש בתקנה 119 בכלל וכי בכל מקרה הפעלתה בנסיבות המקרה הקונקרטי אינה מידתית. כן נטען לאפליה בשימוש בסמכות, שכן היא מעולם לא הופעלה נגד אוכלוסייה יהודית. ביום 9.2.2025 עדכן המשיב את בא-כוח העותרים על דחיית ההשגה. ההחלטה על מתן הצו ניתנה כתוצאה ממעורבות המחבל בפיגוע ובמטרה להרתיע מפגעים פוטנציאליים אחרים מביצוע פיגועים רצחניים דומים, כאשר הפיגוע בוצע בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" אשר עודנה משפיעה על רמת הטרור באזור יהודה ושומרון. עוד נדחו טענותיהם העקרוניות של העותרים נגד השימוש בצו, בשים לב לכך שאלה נדחו בעקביות על ידי בית משפט זה. באופן קונקרטי, הצו הוגבל לקומות במבנה להן הייתה למחבל זיקת מגורים אך אין מקום לצמצם את ההריסה לחדרו של המחבל בלבד, שכן פיצול מלאכותי של המבנה יביא לשחיקה בתכלית ההרתעתית של הצו. בנוגע להיעדר מעורבות בני משפחת המחבל בפיגוע, האמור נושא משקל במכלול השיקולים שהמשיב בוחן בטרם מחליט על הפעלת סמכותו לפי תקנה 119, אולם אין מדובר בשיקול מכריע או תנאי הכרחי. בנוגע לטענה כי המחבל לקה בנפשו, לא אותרה במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי העותרים כל המלצה מקצועית לאשפוז פסיכיאטרי או כי הייתה קיימת מסוכנות מן המחבל על רקע נפשי ועולה מנסיבות ביצוע הפיגוע כי המחבל ביצע את הפיגוע תוך מודעות ושליטה מלאה במעשיו. כמו כן, נקבע שלא חל שיהוי בהפעלת הסמכות. ההודעה נחתמה ביום 24.12.2024 אך נמסרה לעותרים ביום 16.1.2025 עקב שיקולים מבצעיים, בשים לב לכך שכוחות הביטחון מצויים בפעילות מבצעית גבוהה מאז פרוץ המלחמה. להחלטה על דחיית ההשגה צורף הצו.            מכאן העתירה שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בעתירה חזרו העותרים על עיקרי טענותיהם כפי שנטענו בהשגתם. הם תיארו את המבנה וטענו כי הקומה הראשונה (קומה "ק-1") הייתה קומת מגוריו של סבו של המחבל ולא נעשה בה שימוש. בקומה השנייה התגוררו המחבל והוריו, כאשר שם גידלו ההורים את כל ילדיהם, כולם ללא עבר בטחוני או פלילי ומעל לקומה זו ישנו חלל אשר שימש את כל בני המשפחה לאחסון והוא מוביל לגג המבנה. כמו כן, בשים לב להתמכרות המחבל למשככי כאבים, למצבו הנפשי ולהיעדר כל עבר ביטחוני או פלילי מצדו, לא הוכח כי הפיגוע נעשה על רקע לאומני ולכן אין הצדקה במכלול הנסיבות להשתמש בסמכות לפי תקנה 119. לחלופין, נוכח גילם ומצבם הבריאותי של הורי המחבל, יש להימנע מהפעלת הסמכות או להגביל את ההריסה לחדרו בלבד. העותרים חזרו על טענתם כי בין הפיגוע למועד קבלת ההודעה חלפה כחצי שנה, מה שמלמד על שיהוי לא מוצדק בהפעלת הסמכות וכי ההחלטה על הפעלתה הייתה נגועה בשיקולים זרים. העותרים חזרו גם על טענותיהן העקרוניות נגד השימוש בסמכות לפי תקנה 119 וזאת לפי הדין הישראלי והדין הבין-לאומי. בתגובה לעתירה, בדומה לעותרים, נסקר המבנה על שלושת קומותיו. הקומות אשר מיועדות להריסה הן קומת המגורים וקומה נוספת בה השתמשו כל בני המשפחה לאחסון (קומות "ק" ו-"ק+1"). לעומת זאת הקומה הראשונה ("ק-1") שאינה בשימוש על ידי בני המשפחה ולה כניסה נפרדת דרך גרם מדרגות חיצוני, לא יועדה להריסה. בעניין זה ובמענה לטענות בדבר היקף ההריסה, אין מקום לקבל את ההפרדה מלאכותית שנטענה בין חלקי המבנה, שכן היא תשחק את התכלית ההרתעתית אשר עומדת בבסיס הצו ולכן יש להורות על הריסת שתי הקומות העליונות. מבחינת סד הזמנים של קבלת ההחלטה על הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 והוצאת הצו, בשל שיקולים מבצעיים שנבעו מאילוצי הכוחות הרלוונטיים, ביום 24.12.2024 נחתמה ההודעה, אך היא נמסרה לעותרים ביום 16.1.2025. בכל מקרה יש להביא בחשבון את נסיבות התקופה החריגות המשפיעות על משך הזמן שנדרש להשלמת התהליכים לצורך הפעלת הסמכות. בנוגע למצבו הבריאותי של המחבל, המחבל היה מודע למעשיו ושלט בהם ולא הוכח כי ביצע את הפיגוע במצב פסיכוטי. מצבו הנפשי הוא אכן שיקול שנבחן על ידי המשיב כחלק ממכלול השיקולים הרלוונטיים ונמצא שאין בו כדי להביא לשינוי מסקנתו. גם אין באי-מעורבוּת בני משפחת המחבל בפיגוע כשלעצמה כדי למנוע את הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 ולאמור ניתן משקל הולם במסגרת בחינת מכלול השיקולים על ידי המשיב. במענה לטענותיהם העקרוניות של העותרים נגד השימוש בתקנה 119, מדובר בטענות שאינן חדשות והן נדונו ונדחו על ידי בית משפט זה בשורה ארוכה של פסקי דין. כמו כן, לאור ההסלמה בעת הנוכחית בהיקף, בעוצמה וברמת הטרור, יש צורך בנקיטת אמצעים להרתעה של מפגעים פוטנציאליים. לאור כל האמור נטען כי אין עילה להתערבות בהחלטת המשיב להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119. ביום 12.3.2025 קיימנו דיון במעמד שני הצדדים, והם חזרו על עיקרי טענותיהם בעיקר בעניין מצבו הנפשי של המחבל לפני ובזמן הפיגוע, מצבם הבריאותי של הוריו ושאלת השיהוי בהפעלת סמכות המשיב. דיון והכרעה חוקיות הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה פעמים רבות (ראו מיני רבים לאחרונה: בג"ץ 47096-01-25 אללה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 (18.2.2025) (להלן: עניין אללה); בג"ץ 54851-12-24 עודה נ' מפקד כוחות צהל באיו"ש, פסקה 9 (10.2.2025) (להלן: עניין עודה); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (21.1.2025) (להלן: עניין רגאח); בג"ץ 1653/24 אלמוחתסב נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 5 לפסק דיני (20.3.2024)). גם שאלת תכליתה ההרתעתית של מדיניות הריסת בתים נדונה חזור ושנה. מדובר בסוגיה מקצועית אשר נתונה להערכת גורמי הביטחון לפיהם השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה, והצורך בהרתעה גובר בעת הזו נוכח האיומים הביטחוניים העומדים מול שלום הציבור ובטחונו (בג"ץ 788/24 מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 10 (11.2.2024) (להלן: עניין מצרי); עניין אללה, פסקה 9; עניין עודה, פסקה 9). גם הטענה לאפליה באופן השימוש בסמכות לפי תקנה 119, נדונה ונדחתה על ידי בית משפט זה לא פעם ולא פעמיים (עניין אללה, פסקה 10; עניין מצרי, פסקה 11; בג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הביטחון, פסקה ל"א (4.7.2017)). ולעניין טענותיהם הפרטניות של העותרים. אלו התמקדו כאמור במצבו הנפשי של המחבל, היעדר מעורבות בני משפחתו בפיגוע ומצבם הבריאותי של הוריו אשר מתגוררים במבנה, מידתיות ההריסה ושיהוי בהפעלת הסמכות. נטען כאמור כי לא הוכח ברמה הנדרשת כי המחבל ביצע את הפיגוע מטעמים לאומניים ולא כתוצאה ממצבו הנפשי. ראשית, כדי להצדיק את הפעלת הסמכות לפי תקנה 119, די בקיומן של ראיות מנהליות ואין צורך ברמה הראייתית הנדרשת בהליך פלילי (בג"ץ 3872/21 שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 17 (23.6.2021); בג"ץ 6826/20 דויקאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, פסקה 56 (25.10.2020); בג"ץ 5290/14 קואסמה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 27 (11.8.2014)). שנית, בענייננו, מבחינת החומר הרפואי שהוצג לפי המשיב ולפנינו עולה אכן כי המחבל היה מטופל נפשית אך יחד עם זאת לא קיימת עדות או קביעה שלא היה מודע למעשיו או לא השתלט עליהם. כמו כן, אין כל עדות שבזמן הפיגוע המחבל היה במצב פסיכוטי כל שהוא. אדרבה, נסיבות ביצוע הפיגוע תומכות במסקנה כי הוא היה מודע היטב למעשיו והתכוון לתוצאה הרצחנית שלהם. המחבל הגיע לצומת בה עמדו חיילים רבים ובמכוון האיץ ודרס אותם ברכבו. לאחר מכן, חזר למקום ופעם נוספת האיץ לכיוון חיילים אחרים שעמדו בתחנת אוטובוס נוספת בצומת ושב ופגע גם בהם. בשים לב לנסיבות המתוארות ובהתחשב ברף ההוכחה הנדרש, עולה כי המחבל שלט והיה מודע למעשיו ולכן לא מצאנו כי יש באמור כדי להצדיק התערבות במסקנת המשיב. ובעניין היעדר מעורבות של בני משפחת המחבל ולמצבם הבריאותי הרעוע של הוריו. גם בעניין זה נקבע זה מכבר כי נקודת המוצא היא כי מודעות בני משפחה למעשי המחבל אינה תנאי להפעלת הסמכות, והיעדר מודעות מצדם לא פוגע בתכלית ההרתעתית שבבסיס ההחלטה על הפעלת הסמכות (עניין אללה, פסקה 11; עניין מצרי, פסקה 13; בג"ץ 5141/16). כמו כן, כפי שעולה, בין היתר, מהמענה להשגה אשר הוגשה על ידי העותרים להודעה, במקרה זה המשיב שקל את היעדר מעורבות הורי המחבל בפיגוע ואת מצבם הבריאותי כחלק ממכלול השיקולים הנדרשים והגיע למסקנה כי חרף האמור יש להורות על הריסת המבנה. בנוגע לשאלת מידתיות ההריסה. נטען כי על המשיב להימנע מהריסת המבנה או למצער להגביל את ההריסה לחדרו של המחבל בלבד. אולם, אין מחלוקת שהמחבל גר ועשה שימוש בכל הקומות שיועדו להריסה במבנה (קומות "ק" ו-"ק+1"). על כן די בכך כדי להביא לדחיית הטענה. בנוסף, חדרו של המחבל הוא חלק מדירה שלמה וכפי שנקבע זה מכבר, אין לפצל באופן מלאכותי חלקי מבנה שונים, שכן יהיה בכך כדי לשחוק את התכלית ההרתעתית שבבסיס הצו (בג"ץ 1376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 19 (13.3.2023); עניין אללה, פסקה 11; בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, חוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג (14.12.2022)). לבסוף נטען כי החלטת המשיב נגועה בשיהוי שכן חלפה כחצי שנה ממועד הפיגוע ועד להמצאת ההודעה לעותרים. אכן, את הסמכות לפי תקנה 119 יש להפעיל באופן מהיר יחסית בהתחשב בתכליתה ההרתעתית (עניין מצרי, פסקה 14; בג"ץ 752/20 עטאונה נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 19 (25.5.2020) (להלן: עניין עטאונה). ברם, הפעלת הסמכות גם צריכה להיעשות בזהירות המתחייבת, ובבחינת משך הזמן הראוי להפעלתה יש להתחשב בנסיבות המקרה ובמאפייניו הייחודיים (עניין רגאח, פסקה 14; בג"ץ 5933/23 זלבאני נ' מפקד פיקוד העורף, פסקה 10 (24.8.2023); עניין עטאונה, שם). פרק זמן של כחצי שנה הוא פרק זמן לא מבוטל, אך המשיב ציין כי סד הזמנים להשלמת ההליכים לקבלת ההחלטה הושפע, בין היתר, משיקולים מבצעיים שנבעו מאילוצי כוחות אשר מצויים בפעילות מבצעית גבוהה מאז פרוץ המלחמה ואילוצי משאבים שעומדים לרשות המשיב עקב המלחמה. ובכלל זאת נדרש המשיב למיפוי בית המחבל, הכנת חוות הדעת ההנדסית ובחינת מכלול נסיבות המקרה, בדגש על סוגיית מצבו הנפשי של המחבל ושאלת זיקת המגורים שלו לחלקי המבנה השונים. במכלול השיקולים אפוא, ולאור המלחמה המתמשכת בה מצויה המדינה, לא נראה כי יש במשך הזמן שחלף כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיב. סוף דבר, בהחלטת המשיב להוציא את הצו לא נפל פגם אשר מצדיק את התערבותנו. העתירה נדחית, והצו יהא ניתן לביצוע החל מיום 30.3.2025. דוד מינץ שופט השופט נעם סולברג: אני מסכים. נעם סולברג שופט השופטת דפנה ברק-ארז: כפי שכתבתי בעבר, "שוב אנו נדרשים לעתירה נגד הריסת ביתו של מפגע. העצב על רצח נתעב שב ונמסך בשאלות הקשות שמעורר השימוש באמצעי הפוגעני של הריסת בתים" (ראו: בג"ץ 480/21 רבהא נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 1 לחוות דעתי (3.2.2021)). הדברים נכונים אף בימים אלה של מציאות ביטחונית מורכבת במיוחד. מן הפן המעשי, ובגדרה של ההלכה הפסוקה הקיימת בבית משפט זה, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ד' מינץ. בעשותי כן, אני מביאה בחשבון, בין השאר, את הגבלת ההריסה רק לחלק מהמבנה. אכן, השאלה של הריסת בתים כאמצעי הרתעה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 חזרה ונדונה בבית משפט זה. אולם, כפי שכבר ציינתי לא אחת, עודני מחזיקה בדעתי כי טוב היה לו הנושא בכללותו היה שב ונבחן בהזדמנות המתאימה (ראו למשל: בג"ץ 6905/18 נאג'י נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 2 לחוות דעתי (2.12.2018); בג"ץ 74821-12-24 ראגח נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 2 לחוות דעתי (21.1.2025)). אף זו הפעם מצאתי לחזור ולהדגיש את עמדתי האמורה, מבלי לגרוע מהמסקנה במקרה הנוכחי בגדרי ההלכה הפסוקה. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ה (23 מרץ 2025). נעם סולברג שופט דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט