פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5240/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5240/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול ירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי ירושלים 3. פלוני 4. עו"ד ד"ר שולמית לוי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אלישבע (לילי) הורביץ פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה שנסבה על השגותיה של העותרת על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי בירושלים ושל בית הדין הרבני הגדול, בקשר עם הסכם הגירושין שבין העותרת למשיב 3 אשר קיבל תוקף של פסק דין. לטענת העותרת, שגו בתי הדין הרבניים שפסקו בעניינה באופן שיש בו משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי, בעקרון זכות העמידה ובזכות הקניין של העותרת. 2. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב; וביחד: בני הזוג) נישאו כדמו"י בשנת 1992. ביום 3.4.2014 חתמו ביניהם בני הזוג על הסכם שכותרתו "הסכם ממון בין בני זוג לשלום בית לחילופין לגירושין" (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם התחייבו בני הזוג לבחון את הסיכוי להשכנת שלום בית ביניהם במשך תקופה של שלושה חודשים לפחות, החל מיום אישור ההסכם על ידי בית דין רבני. עוד נכתב בהסכם כי "האשה מצהירה שהיא מבינה שההסכם נערך על ידי ב"כ הבעל, ולמרות שהוצע לה להתייעץ עם משהו מטעמה היא סירבה לכך, ובחרה לחתום על ההסכם דנן על כל סעיפיו, לאחר שאלה הובהרו לה באריכות, כולל משמעות כל סעיף". ביום 19.5.2014 התקיימה ישיבה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (המשיב 2, להלן: בית הדין האזורי) בבקשת בני הזוג לאשר את ההסכם. בפרוטוקול הדיון צוין כי בני הזוג הופיעו לדיון בליווי באת כוחם, היא המשיבה 4, וכן שבני הזוג מאשרים את חתימתם ומצהירים כי הבינו את תוכנו של ההסכם וחתמו עליו מרצונם החופשי. בסיום הדיון אישר בית הדין האזורי את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. בחלוף שלושה חודשים מיום אישור ההסכם, פנה המשיב לבית הדין האזורי בבקשה להתגרש, בהתאם להסכם. העותרת מצידה הגישה תביעה לשלום בית, שנדחתה בבית הדין האזורי אשר קבע כי ההסכם בין הצדדים עומד בעינו וכי אין עוד מקום לשלום בית. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית הדין הרבני הגדול (המשיב 1, להלן: בית הדין הגדול) ביום 2.2.2015. למחרת, ביום 3.2.2015, הגישה העותרת תביעה נוספת לבית הדין האזורי וביקשה לבטל את ההסכם. כעבור יום נוסף, ביום 4.2.2015 ניתן פסק דין בתביעת העותרת שבו קבע בית הדין האזורי כי מדובר בשימוש חוזר בטענות שכבר נטענו בעבר ושנדחו במסגרת שני פסקי דין של בית הדין האזורי ובפסק הדין מיום 2.2.2015 של בית הדין הגדול. בית הדין הוסיף וציין את הדברים הבאים: "לאור האמור לעיל דוחים את התביעה וביה"ד מורה בזאת שאף אם תבוא ותבקש לפתוח את התיק במזכירות, הרי אין למזכירות אפשרות לפתוח את תיק התביעה מחדש. כמו כן, אין פסק דיננו מהווה פס"ד חדש לכן לא חל עליו זכות ערעור, וזאת כדי שלא תנצל לרעה גם את ערכאת ביה"ד הגדול בשימוש חוזר." על אף אמירתו המפורשת של בית הדין האזורי כי זכות הערעור אינה חלה על פסק דינו, שכן לא מדובר בפסק דין חדש, הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בתגובה הגיש המשיב בקשה לדחיית הערעור על הסף. בהחלטתו מיום 28.6.2015 נעתר בית הדין הגדול לבקשת המשיב ודחה את הערעור על הסף, תוך שציין כי גם בערעור זה לא חידשה העותרת דבר ביחס לטענותיה בהליכים קודמים – שכולן נדחו שוב ושוב, הן בידי בית הדין האזורי והן בידי בית הדין הגדול. מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה מבקשת העותרת מבית משפט זה לבטל את ההסכם ולהורות לבית הדין הגדול ליתן לעותרת זכות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 4.2.2015. 3. לטענת העותרת, המשיב הביא לחתימת ההסכם תוך הטעיה, עושק וניצול לרעה של מצבה הנפשי. לדבריה, בעת כריתת ההסכם הייתה העותרת ועודנה מטופלת במחלת נפש באמצעות תרופות פסיכיאטריות וגם לא הייתה מיוצגת, ולכן לא הוסברו לה והיא לא הייתה מודעת למשמעות ההסכם ולהשלכותיו. לטענתה, המשיב ניצל את חולשותיה והטעה אותה לחשוב שהיא חותמת על הסכם לשלום בית. העותרת מפנה בעניין זה לאמור בהסכם כי זה נערך בידי באת כוח המשיב, וזאת בהשוואה לפרוטוקול הדיון שבסיומו אושר ההסכם ושבו צוין כי בני הזוג הופיעו בליווי באת כוחם. לטענת העותרת יש בסתירה זו כדי ללמד על עומק הפגמים שבכריתת ההסכם ועל ניסיונם של המשיב ובאת כוחו, המשיבה 4, להטעות ולהסתיר מבית הדין האזורי את מצבה הנפשי ואת היעדר הייצוג של העותרת. על פי העותרת, לו הייתה מיוצגת בדיון היה נושא מחלת הנפש עולה בפני בית הדין, וזה היה בודק לעומק אם העותרת הבינה את ההסכם וחתמה עליו מרצונה החופשי, אך הדבר נמנע מבית הדין האזורי בשל מצג השווא שיצרו המשיב ובאת כוחו. העותרת ממשיכה וטוענת כי רק לאחר אישור ההסכם בבית הדין האזורי התבהר לה כי המלים "שלום בית" בכותרת ההסכם היוו מסווה להשגת מטרתו האמיתית של המשיב – להביא לגירושי בני הזוג בתנאים שהכתיב בהסכם. לדבריה, המשיב לא שינה מדרכיו ומהתנהגותו כלפיה לאחר אישור ההסכם בבית הדין, ובחלוף שלושה חודשים – פרק הזמן המינימלי שהיה עליו להמתין על פי ההסכם – פנה לבית הדין האזורי על מנת להתגרש. לטענת העותרת, המשיב מעולם לא התכוון להביא לשלום בית בעוד שהיא חתמה על ההסכם בכוונה כנה לנסות ולשקם את נישואיה. לטענתה, רק כאשר הבינה שפני המשיב לגירושין פנתה לייעוץ משפטי, שאז הוסבר לה כי ההסכם אינו תואם לציפיותיה ולכוונותיה בעת שחתמה עליו. משכך פנתה העותרת בתביעות לשלום בית ולביטול ההסכם, אך כפי שפורט לעיל תביעותיה נדחו מבלי שהתקיים דיון הוכחות ומבלי שניתנה לה הזדמנות לחקור את המשיב בפני בית הדין. עמדת העותרת היא כי שומה על בית משפט זה להתערב בהחלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, שכן לטענתה יש בהן משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי, בזכות הקניין, זכות העמידה וזכות הערעור המוקנות לה בדין, ומשכך נדרש ליתן לה סעד מן הצדק. 4. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים והתערבותו בהחלטותיהם מוגבלת למקרים קיצוניים ונסיבות חריגות, כגון חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 2443/15 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (12.4.2015), והאסמכתאות שם; בג"ץ 3029/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (16.6.2015)). העותרת טוענת בעתירתה לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכויותיה, אך העתירה רובה ככולה מתמצית בטענות ערעוריות, הנובעות מחוסר שביעות רצונה מהכרעות בתי הדין. טענות העותרת נוגעות לקביעות של בתי הדין כי לאחר שעיינו בכתבי בי דין ובמסמכים שהגישה העותרת, נמצא כי אין בהם ובטענותיה משום חידוש המצדיק התערבות בהחלטות קודמות. נקבע כי מדובר במחזור של טענות קודמות שנדחו זה מכבר, הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית הדין הגדול. אשר לטענות בנוגע לפגמים בהסכם – מקומן של טענות אלה בערכאה הדיונית או בערכאת הערעור. כמו כן יצוין כי העותרת לא צירפה לעתירה כתבי טענות שמהם ניתן ללמוד על טיעוניה בפני בתי הדין בהליכים הקודמים, ולבחון אם אמנם עשתה העותרת "שימוש חוזר" באותן טענות, כלשון בתי הדין הרבניים, או שמא העלתה טענות חדשות שלא זכו להתייחסות. עם זאת יוער, כי העותרת מציינת שקיבלה ייעוץ והבינה את מצבה המשפטי עוד טרם שהגישה לבית הדין האזורי את תביעותיה לשלום בית ובהמשך לביטול ההסכם. ומכאן, שהיה בידה להעלות את טענותיה במסגרת התביעות והערעורים שהגישה לבתי הדין. סיכומו של דבר, לא מצאנו עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין. העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' באלול התשע"ה (‏17.8.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15052400_G01.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il