בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 524/98
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט י' גולדברג
המערער: מדינת
ישראל משרד האוצר
נגד
המשיבים: 1.
ציון חברה לביטוח בע"מ
2.
אברהם רמי טיבר
3.
אורי טיבר
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 1.1.98
בתיק
ה.פ. 640/97 שניתן על ידי
כבוד
השופט ש' סירוטה
תאריך
הישיבה: ה' בניסן תשנ"ח
(1.4.98)
בשם
המערערת: עו"ד עוזי פוגלמן,
עו"ד אורית פודמסקי,
עו"ד
שמאי בקר
בשם
המשיבים. עו"ד עמיר אלמגור, עו"ד דב
וייסגלס
עו"ד
מיכל זילברברג עו"ד צילי אולשן
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעור המדינה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו, לפיו נתקבלה עתירת המשיבים למתן הצהרה, כי אין מניעה שהמשיבים 2 ו3-
(להלן - המנהלים) ימשיכו לכהן כנושאי משרה במשיבה 1, ציון חברה לביטוח בע"מ
(להלן - ציון), בהתאם להחלטת הדירקטוריון של ציון.
2. המשיבים (ציון והמנהלים) היו מעורבים בקשירתם
של הסדרים כובלים אסורים בכמה ענפי ביטוח. על חלקיהם בהסדרים אלה הואשמו המשיבים
בפני בית המשפט המחוזי בירושלים - ביחד עם חמש חברות ביטוח אחרות ונושאי משרה
בכירים בהן - במספר עבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח1988-. במסגרת
הסדר טיעון, בינם לבין התביעה, הורשעו כל הנאשמים (בכללם המשיבים), על-פי
הודאותיהם, בעבירות שיוחסו להם, וביום 14.3.97 גזר בית המשפט המחוזי את עונשיהם.
בגזר הדין עמד בית המשפט בהרחבה על החומרה הרבה הכרוכה בכריתתם של הסדרים כובלים
הפוגעים באינטרסים ממשיים של הצרכן הפרטי ושל הציבור בכללו. על-פי המבוקש מידו,
על-פי הסדר הטיעון, הטיל בית המשפט על החברות (בכללן ציון) תשלום קנסות ואילו על
נושאי המשרה (בכללם המנהלים) גזר קנסות וכן עונשי מאסר על תנאי.
3. ביום 17.3.97 פנה המפקח על הביטוח (להלן -
המפקח) בכתב אל יושבי ראש הדירקטוריונים של כל אחת מחברות הביטוח המורשעות - ובכלל
זה גם אל המשיב 2, יושב ראש הדירקטוריון של ציון - בדרישה לכנס את הדירקטוריונים
לדיון בהשלכות פסק הדין על המשך כהונתם בחברות של נושאי המשרה המורשעים. במכתב
הנוגע לציון, שכאמור הופנה אל המשיב 2, סמך המפקח על דברי בית המשפט המחוזי בגזר
הדין, ביחס לחומרת המעשים; ולהלן כתב:
"ענף
הביטוח מספק שירותים חיוניים הנצרכים ע"י רוב הציבור, ועיקר פעילותו היא
בניהול ואחריות לכספם של אחרים, לעתים לטווחים ארוכים של עשרות שנים, ולפיכך
פעילותו של ענף זה מושתתת על יחסי אימון עם המבוטחים והציבור הרחב.
לאור
האמור, הנני סבור כי ביצוע העבירות כאמור ע"י נושאי משרה בכירים במבטח פוגע
באמינותם והתאמתם לתפקידיהם, באופן המשליך על אימון הציבור במבטח. לפיכך, השמירה
על רמתו, מהימנותו וטוהרו של ענף הביטוח בכלל ושל כל מבטח בפרט, מחייבים דיון
ונקיטת פעולה בענין זה על ידכם, על מנת להבטיח את המשך קיומו של אימון הציבור בהם.
אשר
על כן, אבקשך לכנס את דירקטוריון המבטח לדיון מיוחד בפסק הדין ובהשלכותיו על המשך
כהונתם של נושאי המשרה במבטח, ולהודיעני על תוצאות הדיון על מנת שאוכל לבחון את
הצורך בנקיטת צעדים נוספים בענין זה".
הדירקטוריון של ציון התכנס, כדרישת המפקח,
וקיים דיון בשאלה שהוצבה לפניו. ביום 29.4.97 החליט הדירקטוריון, על יסוד טעמים
שפורטו בהחלטתו, "כי ראוי שנושאי המשרה ימשיכו לכהן בתפקידיהם".
4. החלטת הדירקטוריון של ציון הומצאה למפקח.
החלטות דומות קיבל המפקח גם מדירקטוריונים של חברות ביטוח נוספות, מבין אלו שאליהן
פנה. המפקח סבר, כי לנוכח עמדת הדירקטוריונים, מוטל עליו לבחון את הצורך בנקיטת
אמצעים מצדו ביחס להמשך כהונתם של נושאי המשרה המורשעים. לאחר שנועץ ביועץ המשפטי
לממשלה, בדבר סמכותו לעשות כן, הודיע המפקח (במכתביו מימים 14.5.97 ו18.5.97-),
לחברות הביטוח המורשעות (ובכללן לציון), כי מכוח סמכותו לפי סעיף 18 לחוק הפיקוח
על עסקי הביטוח, התשמ"א1981- (להלן - חוק הפיקוח), שוקל הוא להתנות את רישיון
המבטח של כל אחת מהחברות "בתנאי שעיקרו כי מי שהורשע בעבירה שלדעת המפקח על
הביטוח יש בה, בנסיבות שבה נעברה, כדי לפגוע בהתאמתו לשמש כדירקטור או כנושא משרה
אחר במבטח או כדי לפגוע במהימנותו של המבטח, לא יכהן ו/או לא יוסיף לכהן בתפקידו
במבטח". המפקח הוסיף, כי בכוונתו "לפנות לוועדה המייעצת לקיום התייעצות
בנושא, במהלך חודש יוני הקרוב", והזמין את החברות, להגיש עד ליום 15.6.97 את
טענותיהן בכתב, על מנת שגם הן תובאנה בפני הוועדה המייעצת.
5. המשיבים, שהמציאו למפקח את החלטת דירקטוריון
ציון מיום 29.4.97, לא המתינו לשמיעת עמדתו. כבר למחרת ההחלטה (ביום 30.4.97)
הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את התובענה בה עתרו למתן פסק הדין שנגדו
מופנה הערעור. בעת שנמסרה להם, כשבועיים לאחר מכן, הודעת המפקח על החלטתו לפעול
נגד ציון, כבר היתה תובענתם תלויה ועומדת. בתשובתם (מיום 9.6.97) לפניית המפקח
טענו באי-כוחה של ציון, כי משסוגיית המשך כהונתם של המנהלים על כל היבטיה הועמדה
להכרעת בית המשפט, על המפקח להימנע מלקיים דיון בעניין, בפני הוועדה המייעצת, כל
עוד לא ניתנה החלטת בית המשפט. בתשובת המדינה (מיום 10.8.97) לדרישה זו צוטטה דעת
היועץ המשפטי לממשלה, לאמור, כי בעצם הגשת התביעה האמורה אין כדי להצדיק את עיכוב
ההליך בפני הוועדה המייעצת. אך המחלוקת בשאלה זו נותרה בעינה.
6. ביום 21.9.97, לקראת פתיחת הדיון בתובענת
ציון, הגישה המדינה לבית המשפט בקשה לסילוק התובענה על הסף. הבקשה נסמכה על שלושה
נימוקים הכרוכים זה בזה: האחד, כי הואיל והמפקח טרם החליט אם להתנות את רישיון
המבטח של ציון בתנאי כלשהו, הרי שהתובענה הינה מוקדמת; השני, כי הגשת התובענה לא
נועדה אלא למנוע מן המפקח לעשות פעולה שהיא במסגרת סמכותו על-פי דין; והשלישי, כי
בתובענה מתבקש בית המשפט להחליט, על-פי שיקול דעתו, בנושא שעל-פי חוק הפיקוח הריהו
נתון לסמכות שבשיקול-דעת של המפקח.
בסיכום טענה המדינה, כי רק לאחר שהמפקח יקיים התייעצות עם
הוועדה המייעצת, כמצוות סעיף 18 לחוק הפיקוח, וייתן את החלטתו בשאלת כשרותם של
נושאי המשרה המורשעים להמשיך בכהונותיהם, יהיה מקום (אם עניינם של המנהלים יעלה
צורך בכך) להעמיד את החלטתו לביקורת שיפוטית בפני בית המשפט הגבוה לצדק.
המשיבים כפרו בסמכות המפקח לפעול, על-פי חוק
הפיקוח, בדרך אותה היתווה במכתביו. מכל מקום, טענו, כי לאחר שבמכתבו מיום 17.3.97
כבר גילה המפקח את דעתו, שמחמת הרשעתם בדין אין המנהלים כשירים עוד לכהן
בתפקידיהם, אין עליהם להמתין עוד להחלטתו הצפויה בעניינם - העלולה לגרום להם נזק
כבד - וקמה להם זכות להעמיד את החלטתו לביקורתו המוקדמת של בית המשפט בדרך בה
בחרו.
7. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה, לסילוק
התובענה על הסף. הוא אמנם קיבל את עמדתה, שלמפקח נתונה סמכות לפעול נגד נושאי
המשרה המורשעים בדרך אותה היתווה במכתביו לחברות הביטוח, ושכוונת העתירה היא להשיג
הכרעה, בדבר כשירות המנהלים להמשיך בכהונותיהם, המנוגדת לעמדתו של המפקח. אך בית
המשפט דחה את טענת המדינה כי התובענה הוגשה לפני זמנה, וכן את טענתה שהסמכות לבקר
את החלטת המפקח יוחדה לבית המשפט הגבוה לצדק.
בקבלו את עמדת המשיבים קבע בית המשפט, כי "למעשה המפקח
פעל כבר בהתאם לסמכותו על-פי דין במשלוח ההודעה מיום 17.3.97". בהודעה זו,
ציין בית המשפט, "הביע המפקח את דעתו הנחרצת כי המבקשים (המנהלים - א' מ')
אינם ראויים להמשיך בתפקידיהם". בעקבות הודעה זו הגישו המשיבים את התובענה,
וזו הקדימה את הודעת המפקח (מיום 14.5.97), אודות הדיון בפני הוועדה המייעצת.
ומשדן בתובענה לגופה פסק בית המשפט, מנימוקים שפירט בפסק-דינו, כי "החלטת
הדירקטוריון של (ציון)... - לפיה אין פגם בהמשך כהונתם של (המנהלים) - סבירה
בנסיבות המיוחדות של המקרה".
8. בערעור שלפנינו משיגה המדינה, הן על צדקת
החלטתו של בית המשפט, שלא לסלק את התובענה על הסף, והן על הכרעתו לקבל את התובענה
לגופה. אני סבור, כי הדין עם המדינה בטענותיה, שעל יסודן ביקשה בשעתו מבית המשפט
קמא לסלק את התובענה על הסף. כיון שדי בכך כדי להביא לקבלת הערעור ולביטול
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מתייתר הצורך - ובנסיבות העניין אף לא יהיה זה ראוי
- לעסוק בהשגות המדינה על נימוקי הכרעתו של בית המשפט לגופה של התובענה. כן לא
אדרש לשאלה, שאף הכרעתה אינה דרושה, אם הביקורת השיפוטית על החלטות המפקח, מכוח
הסמכויות הנתונות לו בחוק הפיקוח, נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק לבדו, או גם לבית
המשפט המחוזי.
9. ככלל, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך
קיבלה החלטה לגופו של העניין הנדון, דינה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת
(בג"ץ 1713/92 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ממשלת ישראל,
פ"ד מז(1) 466, 473; ובג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה,
פ"ד מח(5) 630, 644). כלל זה, שיסודו בעקרון הפרדת הרשויות, מכתיב את
גבולותיה של הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל (י' זמיר, הסמכות המינהלית
(ירושלים תשנ"ו1996-), כרך א', עמ' 91-71). על רקע זה צמחו שיקולי המדיניות
השיפוטית, המנחים את הביקורת על החלטות המינהל, המופעלת על-ידי בית המשפט הגבוה
לצדק. מכאן הכלל, שבית המשפט מבקר את החלטת הרשות, באמות-מידה של סמכות ושל
סבירות, אך אינו ממיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו ואינו מחליט במקומה. מכאן הכלל,
שבהעדר החלטה לא יידרש בית המשפט לעתירה בהיותה "תיאורטית" (בג"ץ
3057/93 דיאמנט-כהן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מז(3) 525, 527). ומכאן
הכלל, כי לפני שיעתור נגד רשות מינהלית מוטל על היחיד לפנות אל הרשות עצמה, לבקש
ממנה למלא את חובתה ולהחליט בנושא עתירתו, ולתת לה שהות סבירה לעשות כן (בג"ץ
2915/96 הייקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(1) 818, 821-820;
ובג"ץ 2624/97 רונאל ידיד נ' ממשלת ישראל, דינים עליון נב 322, פיסקה
14 לפסק-דינו של השופט זמיר). זה אכן הכלל. סטיה ממנו עלולה לשבש את מערכת
האיזונים שבין הרשויות. לפיכך, ובהעדר נימוקים כבדי משקל המצדיקים לסטות ממנו, יש
לנהוג על-פיו. אף במקרה שלפנינו היה על בית המשפט המחוזי להנחות את עצמו על-פי כלל
זה.
10. בתשובה לטענת המדינה, כי דין תובענתם היה
להימחק על הסף בשל היותה מוקדמת, טענו באי-כוח המשיבים, כי תובענתם כוונה נגד
פניית המפקח לציון מיום 17.3.97. בהודעה זו - טענו - גילה המפקח, בלשון שלא השתמעה
לשתי פנים, את כוונתו לפעול בעצמו לפסילת המנהלים לכהונותיהם, אם הדירקטוריון של
ציון לא יחליט לעשות כן. בנסיבות אלו, לא היה עליהם להמתין להחלטת המפקח. משידעו
את עמדתו העקרונית של המפקח, ההמתנה להחלטתו היתה חסרת תוחלת מבחינתם. כן טענו
המשיבים, כי בעת פנייתם לבית המשפט טרם ידעו (מה שהמפקח הביא לידיעתם רק לאחר הגשת
התובענה), כי הפעולה אותה שוקל המפקח לנקוט עתידה להתבסס על סעיף 18 לחוק הפיקוח.
בהעדר ידיעה מבוררת של מסלול הפעולה הצפוי, ושל הדרכים האפשריות לתקיפת ההחלטה
הצפויה, לא היתה עליהם חובה להמתין למתן החלטתו.
טיעון זה אין בידי לקבלו. אמנם נכון הדבר,
שבדרישתו לכינוס הדירקטוריונים נתן המפקח ביטוי גלוי וברור להשקפתו כי מעורבותם של
נושאי משרה בכירים בחברות הביטוח בביצוע העבירות פוגעת באמינותם, וכי להמשך כהונתם
בתפקידיהם יש השלכה על אימון הציבור בחברות. עם זאת הובהר במכתבו, כי את הצורך
בנקיטת צעדים מצדו עתיד הוא לבחון רק לאחר שהחברות תודענה לו על תוצאות הדיון
בדירקטוריונים. ממכתב זה עלה, איפוא, בבירור, כי המפקח - אף שגילה את עמדתו -
נמנע, בשלב זה, מקבלת החלטה. המשיבים אינם יכולים להישמע בטענה - שנתקבלה על-ידי
בית המשפט המחוזי - כי דין מכתבו האמור של המפקח כדין החלטה מינהלית מוגמרת. גם
טענת המשיבים, שבהעדר ידיעה מבוררת, ביחס למהות הפעולה הצפויה מצד המפקח, לא היה
עליהם להמתין להחלטה, אינה יכולה להישמע. אין חולקין, כי בקבלם את דרישת המפקח
לכינוס הדירקטוריון, עשו המשיבים כמצוות המכתב וכינסו את הדירקטוריון; ואם לא
עמדו, מבעוד מועד, על מהות ההליך אליו כיוון המפקח במכתבו, היה בידם לברר זאת עמו
לפני הגשת התובענה. על כל פנים, משקיבלו את הודעותיו הנוספות של המפקח מימים
14.5.97 ו18.5.97- כבר היטיבו המשיבים לדעת את מהות ההליך שמבקש המפקח לנקוט.
לפחות עתה נוכחו לדעת - וגם בית המשפט יכול היה להיווכח - כי ההחלטה המינהלית,
אליה מכוון המפקח את פעמיו, טעונה התייעצות עם הוועדה המייעצת וכן מתן הזדמנות
סבירה לציון להגיש או להשמיע את טענותיה לפני הוועדה. יצוין כי מועד זה חל יותר מארבעה
חודשים לפני המועד בו הגישה המדינה את בקשתה לסילוק התובענה על הסף. במועד בו
נדונה בקשה זו, לא היה עוד כל מקום לספק שההליכים שבקיומם מותנית סמכותו של המפקח
לפעול על-פי סעיף 18 לחוק הפיקוח, טרם קוימו. בהעדר החלטה לא קמה עילה לקיום
ביקורת שיפוטית עליה; ובהעדר עילה, לא היה כל מקום לדון ולהכריע בתובענה לגופה.
11. בפי פרקליטי המשיבים היתה גם טענה חלופית.
לשיטה זו, משנפלה החלטת הדירקטוריון של ציון, כי ראוי שהמנהלים ימשיכו לכהן
בתפקידיהם, קמה להם עילה להעמיד את שאלת כשירותם של המנהלים להמשיך בתפקידיהם
לביקורת בית המשפט, במטרה להשיג את אישורו להחלטה, וזאת ללא קשר למהלכים אותם עתיד
המפקח לנקוט. הטענה היא, אפוא, כי התובענה לא כוונה נגד החלטתו הצפויה של המפקח,
ופסק הדין ההצהרתי שניתן בתובענה אינו מעכב בעד המפקח מלהמשיך בהליך אותו הוא מבקש
לנקוט. מעיקרא, טענו המשיבים, לא התכוונו למנוע מן המפקח מלהחליט בעניינם, ולקיים
כל הליך הנראה לו דרוש לשם כך. ואף עתה הריהם מוכנים ומזומנים להצהיר, כי בכפוף
לשמירת זכותם לטעון שסעיף 18 לחוק הפיקוח כלל אינו מסמיך את המפקח לפעול בדרך
שהותוותה על-ידיו, אין בפסק הדין ההצהרתי כדי לעכב את כינוס הוועדה המייעצת,
כדרישת המפקח.
אף טענה זו דינה להידחות. איני גורס כי ניתן
להבדיל בין הדבקים: דרישת המפקח לכינוס הדירקטוריון, כמהלך שעל יסוד תוצאותיו
ישקול את הצורך בנקיטת אמצעים נוספים, והחלטת הדירקטוריון בשאלת כשירותם של
המנהלים. יצוין שהיו אלה דווקא פרקליטי המשיבים אשר כרכו בין השניים. הלוא כבר
הזכרתי, כי בתשובתם (מיום 9.6.97), להודעת המפקח על זימון הדיון בפני הוועדה
המייעצת, התנגדו פרקליטי המשיבים לקיום הבירור בפני הוועדה בנימוק שסוגיית המשך
כהונתם של המנהלים, על כל היבטיה, הועמדה על-ידם להכרעת בית המשפט ולפיכך יש
להמתין תחילה להכרעתו. על אחת כמה וכמה שאין בידי לקבל, כי יכול שפסק הדין ההצהרתי
יישאר על כנו והוועדה המייעצת והמפקח יוכלו להמשיך בשלהם. פסק הדין ההצהרתי כולל
קביעות מפורשות בנושא שלגביו טרם קוים דיון בפני הוועדה המייעצת וטרם ניתנה החלטה
על-ידי המפקח. וכל עוד פסק הדין נותר על כנו, אין כלל לצפות שהוועדה המייעצת תוכל
לקיים דיון ענייני בנושא האמור, ואף המפקח יתקשה להחליט בו על-פי שיקול-דעתו
העצמאי, כפי שהוא אכן מצופה לעשות. הסכמת המשיבים לכינוסה של הוועדה המייעצת אינה
ממין העניין. הסכמתם ספק אם היא דרושה, אך אפילו היא דרושה, אין היא מועילה. הכלל
המונע התערבות בית המשפט בהליך המינהלי בטרם עת נועד לכבד, וכן להבטיח, את יכולתה
של הרשות המינהלית להפעיל שיקול-דעת עצמאי. בדחותו את בקשת המדינה לסילוק התובענה
על הסף הפר בית המשפט המחוזי כלל זה. המעוות שנעשה אינו יכול לתקון אלא בביטול
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שהכריע בנושא לגופו בטרם עת.
12. אשר על כן, יש לקבל את הערעור, לבטל את
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולמחוק את תובענת המשיבים. לדידי, יש לחייב את
המשיבים לשלם למדינה הוצאות בשתי הערכאות בסך 75,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים לפסק דינו של חברי הנכבד, השופט א'
מצא. אוסיף דברים על היבטיה הדיוניים של הפרשה.
1. לפי הכללים הנקוטים בידינו יתן בית המשפט סעד
על דרך של הצהרה אם הוכיח התובע שתיים אלה:
"ראשית,
כי בידו הזכות או כי קיים המצב עליו מבקש הוא להצהיר;
שנית,
כי מן הראוי 'לשריין' אותה זכות - או אותו מצב - על ידי מתן פסק דין שישתיק כפירה
והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית דין שיווצר על ידי פסק הדין.
ובלבד
שאינן קיימות נסיבות המניעות את בית המשפט שלא להעתר לו". (זוסמן, סדרי הדין
האזרחי, בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 556).
עוד נאמר כי "בקעת שיקול הדעת רחבה היא,
ובית המשפט יכול שיסרב לבקשה ליתן פסק דין מצהיר על יסוד טעמים מטעמים שונים זה
מזה - - -. בין שאר טעמים יסרב בית משפט ליתן פסק מצהיר מקום שהסעד המבוקש הוא
'תיאורטי', 'אקדמי', 'מוקדם', וכיוצא באלה תארים, שכולם נסבים על מערכות שבהן אין
סכסוך של אמת קיים ועומד בין בעלי הדין, מקום שלמבקש הסעד אין - לדעת בית המשפט -
אינטרס ממשי, מיידי וישיר בסעד שהוא מבקש" (דברי השופט מ' חשין בע"א
490/92 הרצל שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (3)
700, 706 והאסמכתאות שם).
2. האם יכולים המשיבים לעבור בפתחה של גדר הכרם
של הסעד ההצהרתי, שמפירותיו מבקשים הם לאכול? אכן, יש מקום לומר שההצהרה שביקשו,
"שאין מניעה כי המשיבים מס' 2 ו3- ימשיכו לכהן בתפקידיהם", היא בגדר
"אינטרס ממשי, מיידי וישיר" שלהם. אולם האם ראוי שבית המשפט יצהיר על
כך?
לדעתי, התשובה לכך שלילית, ומשלושה טעמים:
האחד, שאין בידיהם של המשיבים זכות קיימת ועומדת, שאין לערער עליה, שהמשיבים מס' 2
ו3- ימשיכו לכהן בתפקידיהם. השני, הכרוך בראשון, שאפילו היתה בידיהם זכות כזאת אין
זה מן הראוי שיינתן פסק דין שימנע ערעור עליה בעתיד; והשלישי, שבמקרה הנדון קיימות
נסיבות שלא להעתר לבקשתם של המשיבים להעניק להם סעד כזה.
3. המשיבים הורשעו בעבירות לפי חוק ההגבלים
העסקיים התשמ"ח1988-. כחברי הנכבד, לא אדון בשאלה אם יש בהרשעה כזאת
"כדי לפגוע בהתאמתו (של המורשע - י.ט.) לשמש כדירקטור או כנושא משרה אחר
במבטח, או כדי לפגוע במהימנותו של המבטח", כדעת המפקח על הביטוח (להלן -
"המפקח") במכתביו לחברות הביטוח שהורשעו. לא אדון גם בשאלה למי סמכות
הביקורת השיפוטית על החלטותיו. בעיני העיקר הוא כי בשלב זה, אחרי שניתן פסק הדין
המרשיע ובטרם עשה המפקח מעשה, אין בידי המשיבים "זכות" שיש להגן עליה.
הם בחזקת "תלויים ועומדים"; במצב שאינו בגדר "אסור", אך גם
אינו בגדר "מותר"; אין הם חייבי פסילה, ואין הם "זכאים", תרתי
משמע. טענתם של באי כוח המשיבים שיש להתיר את הספיקות בהקדם, משום שהדבר חיוני
למשיבה מס' 1 וללקוחותיה, היא טענה הראויה להשמע אולם אין היא יכולה להקים זכות
שאיננה או לתמוך בשיריונה.
4. הטרידה אותי השאלה מה יעשה מי שצופה פניה של
"החלטה ידועה מראש" (בפרפראזה על שם ספרו הידוע של ג'ג' מרקס), כדי
להסיר מעליו את רוע הגזירה, בטרם נתרגשה עליו. נאמר שתובע היכול לבצע את זכותו על
ידי פניה לגוף סטטוטורי או ערעור בדרך שנקבעה בדין לא יזכה, בדרך כלל, בהצהרה
(זוסמן, שם, עמ' 563, והאסמכתאות שם). דרך של פניה כזאת או של ערעור אינה עומדת
כאן למשיבים, ולפיכך יש, לכאורה, מקום לטענה שיש לפתוח להם את שערי הסעד ההצהרתי
כבר מעתה.
אולם, באתי לכלל מסקנה כי נסיבות הפרשה
שלפנינו אינן מצדיקות זאת. ראינו כי בכוונתו של המפקח "לפנות לוועדה המייעצת
לקיום התייעצות בנושא, במהלך חודש יוני הקרוב". בידי המשיבים להעלות את
השגותיהם לפני רשויות אלה. אם יידחו ההשגות ואם ימשיך המפקח ללכת בדרך שהוא הולך
בה, יהיו רשאים לתקוף את ההחלטה לפני רשויות או ערכאות המוסמכות לכך. עתירתם לבית
המשפט המחוזי באה, אפוא, בטרם עיתה.
5. עולה מכל אלה שהיה על בית המשפט המחוזי לדחות
את תובענתם של המשיבים מלכתחילה, על סיפו של הדיון. ואף על פי כן, שאלה היא אם
בדיעבד, כאשר כל מה שהצהיר בית המשפט הוא ש"החלטת הדירקטוריון - - - סבירה
בנסיבות המיוחדות של המקרה" - וכאשר אין בהצהרה זאת כדי למנוע בעד המפקח
לעשות מעשה - יש לבטל את הצהרתו.
שקלתי בדבר ונראה לי שדין פסק הדין להתבטל.
אכן, לאור האמור לעיל אין לפסק הדין נפקות משפטית והוא, כביכול, "ערטילאי
ומרחף" בעולם, ללא ממשות כלשהי, אולם דווקא משום כך יש לבטלו ולהעבירו מן
העולם, כדי שלא תצא תקלה על ידיו. אם מלכתחילה ראוי היה שלא יינתן, גם בדיעבד כך.
לפיכך גם אני סבור שיש לבטל את פסק דינו של
בית המשפט המחוזי ולדחות את תובענתם של המשיבים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, כה' בניסן תשנ"ח (21.4.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98005240.F02