פלוני נ. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5236/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: פלוני נגד המשיבות: 1. פרקליטות המדינה – מחלקת עררים 2. פרקליטות המדינה – המחלקה לחקירות שוטרים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד תמי אולמן בשם המשיבות: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד נעם נורקין פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבות לבוא וליתן טעם "מדוע תיק החקירה אשר היה תלוי ועומד כנגד העותר לא יסגר בעילה של 'היעדר אשמה פלילית'", חלף עילה של "חוסר בראיות". בשנת 2019, פתחה המשיבה 2, המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה, חקירה בגין חשדות הנוגעים לפעילות עבריינית של העותר ואביו – שהיה שוטר בתקופה הרלוונטית. במסגרת החקירה נחקר העותר באזהרה בחשד לסחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה במזיד לרכב, ירי בשטח מגורים, אחזקת חומר החשוד כסם שלא לצריכה עצמית, קשירת קשר לביצוע פשע ופגיעה בפרטיות. כעולה מתגובת המשיבות, העותר מיעט לשתף פעולה עם החקירה, ובתוך כך סירב למסור את קוד הפתיחה למכשיר הטלפון הנייד שלו; סירב להתייחס להקלטות שיחה שהוצגו בפניו; הרבה להשיב שאינו זוכר; והתחמק מליתן הסברים לקלסר מסמכים שנתפס בביתו ולסכומי כסף גדולים שנמצאו בחשבונו, בניגוד לטענותיו. מכל מקום, לאחר שהתגבשה התמונה הראייתית המלאה, הוחלט על סגירת תיק החקירה נגד העותר בשל חוסר ראיות, ובהתייחס לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ופגיעה בפרטיות בלבד. הודעה על כך נמסרה לעותר ביום 8.12.2020. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.7.2020 הוגש נגד אביו של העותר כתב אישום בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וביחס ליתר העבירות, נסגר התיק בהעדר ראיות מספיקות. על החלטה זו – סגירת תיק החקירה בעילה של חוסר ראיות – השיג העותר ביום 5.4.2022. בהשגתו טען, בין היתר, כי "אין כל ניצוץ של קשר בינו לבין הפרשה" וכי שמו שורבב אליה בטעות; ועל כן ביקש כי עילת הסגירה תשונה לעילה של חוסר אשמה. ביום 7.6.2022 נדחתה השגתו בהחלטה מנומקת. בהחלטה צוינו אמות המידה לקביעת עילת הסגירה בהתאם להנחיה מס' 1.3 להנחיות פרקליט המדינה שעניינה "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'" (להלן: הנחיית פרקליט המדינה), וכן פורטו 'ראיות למכביר' המלמדות על מעורבותו של העותר בפרשה. העותר לא השלים עם ההחלטה, והגיש ערר אל המשיבה 1 (להלן: המשיבה) בו שב על טענותיו. לצד זאת פרש העותר את תרומתו למדינה במסגרת שירותו הצבאי, הציג את שבחי מפקדיו המעידים על אופיו הטוב, והוסיף כי עילת הסגירה של תיק החקירה עומדת לו לרועץ, וכי יש לה השלכות על עתידו. ביום 1.5.2024 השיבה המשיבה כי לאחר בחינה, החליט המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) לדחות את הערר. צוין כי תשובותיו המתחמקות של העותר במסגרת חקירותיו, סירובו לענות לשאלות לגביהן נשאל – גם לאחר שהוצגו לו האזנות סתר בהן נשמע משוחח עם אחרים באופן המעלה חשד כי ביקש לפגוע בגורמים מסוימים – וכן מידעים מודיעיניים שהתקבלו, חיזקו את החשד בעניינו. לבסוף הובהר כי פועלו של העותר טרם הפרשה, וכן ההשלכות על עתידו, אינם רלוונטיים לבחינת המסד הראייתי העומד לחובתו, ולפיכך אין יסוד להורות על שינוי עילת הסגירה, תוך שהודגש כי מידע על ההחלטה לא יימסר, אלא לרשימת גופים מצומצמת המנויה בחוק. מכאן העתירה שלפנינו. בעתירתו, טוען העותר כי החלטותיהן של המשיבות נגועות בחוסר סבירות קיצוני; כי הן לא הפעילו את שיקול דעתן באופן ראוי והולם; וכי מחומר הראיות עולה כי הסיכוי שהוא ביצע את העבירה הוא נמוך. לדידו, שגיאת המשיבות כפולה: הן לא שקלו את מכלול הראיות כראוי, והן החילו עליו מבחן מחמיר מן המבחן שהיה עליהן להחיל. בתוך כך טוען העותר כי מעיון בחומר נגלית הבחנה ברורה בינו לבין אביו, ומובהר כי הוא נקלע לאירוע לא לו. לטענתו, ניתן משקל יתר לראיות מסוימות, ומשקל חסר לאחרות, וכי מתן משקל שאינו הולם לכל אחד מן הפרטים עולה כדי חוסר סבירות קיצונית. עוד קובל העותר על הסתמכות המשיבה על מידעים מודיעיניים, כאשר בהחלטתה המקורית של המשיבה 2 זכרם של אלו – לא בא, ומבלי שמשקלו ומשמעותו של המידע נבחן בהתאם לסעיף 17 להנחיית פרקליט המדינה. לבסוף טוען העותר כי המשיבות, בהחלטותיהן, לא מילאו אחר חובת ההנמקה המינהלית, ועל יסוד כל אלה הוא מבקש כי נתערב בהחלטות המשיבות. בתגובתן המקדמית לעתירות, טוענות המשיבות כי יש לדחות את העתירה על הסף, כמו גם לגופם של דברים, משההחלטה על עילת הסגירה תואמת את הנחיית פרקליט המדינה, ובהעדר עילה להתערבות שיפוטית בשיקול הדעת של רשויות התביעה בניהול הליכים פליליים. צוין כי על פי הנחיית פרקליט המדינה, המבחן לקביעת עילת הסגירה הוא "מידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה המיוחסת לו". בהתאם למבחן זה, "ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה 'העדר אשמה'. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של 'חוסר ראיות'" (סעיף 13 להנחיה. וראו גם סעיפים 17-14 להנחיה). לגישת המשיבות, התמונה הראייתית העולה מחומר החקירה בעניינו של העותר היא כזו שהאדם הסביר היה סומך עליה כדי לקבוע שקיים סיכוי שאינו נמוך שהעותר ביצע את העבירות בביצוען נחשד. מכאן, שלא נפל כל פגם בהחלטה שהתקבלה בעניין עילת סגירת התיק, ומכל מקום ודאי שאין המדובר בהחלטה אשר נפל בה פגם המצדיק התערבות. לצד זאת, טענו המשיבות כי העותר לא הבהיר כיצד או מדוע עתידה עילת הסגירה להשפיע על עתידו, בפרט בשים לב לרשימה המצומצמת של הגורמים הרשאים לעיין במידע על תיקים סגורים בהתאם לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים, התשע"ט-2019 (להלן: חוק המידע הפלילי ותקנת השבים). על יסוד כל זאת ביקשו המשיבות כי נדחה את העתירה. לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובה המקדמית, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבותנו. ההלכה המנחה בענייננו, אשר נשנתה שוב ושוב, קובעת כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב ביותר בכל הנוגע לנקיטה בהליכים פליליים (בג"ץ 2849/24 פלוני נ' משטרת ישראל - מחלקת תביעות, פסקה 6 (6.11.2024) (להלן: עניין פלוני); בג"ץ 1859/24 פרוטסוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (7.3.2024)). ואם כך ההלכה בנוגע להליכים פליליים בכלל, "קל וחומר שכך הוא כאשר מדובר, לא בעצם ההחלטה על העמדה לדין או על סגירת תיק, אלא בעילה שבשלה ייסגר התיק" (בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3) 134, 140 (2001); בג"ץ 9056/09 פלוני נ' מחלקת תביעות משטרת ישראל - שלוחת רמלה (7.3.2010)). אמנם, כפי שציין העותר בצדק, החלטה זו איננה חסינה מביקורת שיפוטית; אך כפי שצוין בעבר, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשיקול דעתו-שלו, ולפיכך, התערבותו תהא מצומצמת בהיקפה ושמורה אך למקרים חריגים ונדירים במיוחד, כשעילת הביקורת המרכזית היא חוסר סבירות קיצונית של החלטת הרשות (בג"ץ 6165/22 גנדוס נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (18.9.2022); בג"ץ 400/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פסקה 9 (22.1.2024)). העתירה דנן איננה באה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. מתשובות המשיבות שניתנו לעותר, כמו גם מן התגובה המקדמית לעתירה, ניתן להתרשם כי מארג הראיות הקושרות את העותר למסכת האירועים – אינו דל כלל ועיקר. למעשה, אף עיון בעתירה מעלה תמונה דומה. אין בפי העותר טענה כי אין תשתית ראייתית בעניינו; טענתו אחרת. לדידו, לוּ היה ניתן המשקל הראוי לכל ראיה וראיה, הרי שהמסקנה המתבקשת היתה כי הסיכוי שהוא ביצע את העבירות הוא נמוך. ברם, הערכת משקלה של כל ראיה וראיה מצויה בליבת שיקול דעתן של רשויות התביעה ומיוסדת על מומחיותן וניסיונן בעניינים אלה. בענייננו, עמדתם המקצועית של גורמי התביעה היתה, כי הגם שחומר הראיות אינו מספיק להעמדת העותר לדין, הוא חוצה את הרף הראייתי שמתחתיו נסגר התיק בעילה של חוסר אשמה. בהקשר זה, אולי לא למותר להזכיר כי "הבחירה בין שתי העילות איננה עניין שבמתמטיקה או סטטיסטיקה, אלא תוצר של הערכת רשויות התביעה את התשתית הראייתית הקונקרטית המונחת לפניהן, והחשד שדבק בנחקר על פי אותה הערכה" (עניין פלוני, בפסקה 7). בעניינו של העותר הוחלו המבחנים הנוהגים לבחירת עילת הסגירה, בהתאם לפסיקה עדכנית ובהתאם להנחיית פרקליט המדינה, והם אף צוינו במפורש במענים לפניותיו, לצד פירוט הראיות שבעטיין סברו המשיבות כי יש להורות על סגירת התיק בעילה של "חוסר ראיות". יש לדחות אפוא את טענות העותר כי המשיבות החילו מבחן מחמיר מן הראוי, כי החלטותיהן אינן מנומקות, או כי ההחלטה על עילת הסגירה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. אשר לטענות העותר לפגיעה בעתידו האישי, המקצועי והכלכלי, העותר סתם ולא הבהיר מה טיב הפגיעה הנטענת; כך גם לא פירט את טענתו שלפיה אין הוא יכול להפעיל את העסק שבבעלותו, וכיצד נובע הדבר מעילת הסגירה. על רקע רשימת הגורמים המצומצמת הרשאים לקבל מידע על תיקים סגורים ולהביאו במניין שיקוליהם (ראו סעיף 38 לחוק המידע הפלילי ותקנת השבים), ומשלא פורטה טענת העותר כל צרכה, לא ניתן להידרש לה. מעבר לנדרש יצוין, שספק אם יש בטענה זו כשלעצמה כדי להצדיק התערבות בעילת הסגירה, מקום בו זו מיוסדת על רף הראיות שנצברו לחובת העותר. סוף דבר: משהחלטותיהן של המשיבות מצויות בגרעין הקשה של סמכותן המקצועית, ומשלא הוכח כי נפל בהן פגם, ודאי לא פגם ממשי – אין בנמצא עילה להתערבותנו, ולפיכך אציע לחבריי כי נדחה את העתירה. ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ה (09 אפריל 2025). דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת