ויאם עמאשה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5236/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5236/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: ויאם עמאשה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 147/03 מיום 17.4.05 שניתנו ע"י כב' סגן הנשיא אהרן אמינוף, השופט הווארי זיאד והשופטת מוניץ נחמה תאריך הישיבה: ו' באדר ב' התשס"ח (13.3.08) בשם המערער: עו"ד לאה צמל בשם המשיבה: עו"ד רחל מטר פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. בכתב אישום שהוגש נגד ויאם עמאשה (להלן: "המערער") יוחסו לו עבירות של מגע עם סוכן חוץ, קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה, לפי סעיפים 114(א), 92, 99(א), 499 ו-372 לחוק העונשין, התשל"ז‑1977 (להלן: "חוק העונשין"). בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו ובגין הרשעתו גזר עליו עונש של עשרים שנות מאסר בפועל; מאסר מותנה של 36 חודשים; וכן קנס בסך 30,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. בנוסף, הופעל למערער במצטבר עונש מאסר מותנה של 18 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה קודמת, כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות עונש מאסר בפועל של עשרים ואחת שנים ושישה חודשים. מכאן הערעור שלפנינו, אשר נסב על הכרעת הדין ולחלופין, על גזר הדין. נפנה, בראשית הדברים, לתיאור ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי. התשתית העובדתית העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. התשתית העובדתית העולה מהכרעת הדין היא זו: בזמנים הרלוונטיים לערעור שלפנינו ריצו המערער ואדם נוסף, שאם שאמס (להלן: "שאמס"), עונשי מאסר בפועל בכלא שאטה. במשך תקופה מסוימת, חלקו השניים תא משותף. בשלב מסוים, הגה המערער תוכנית לחטיפת חייל צה"ל והעברתו לידי ארגון ה"חיזבאללה". זאת, על מנת שאותו חייל יהווה "קלף מיקוח" במשא ומתן עתידי לשחרור אסירים ביטחוניים הכלואים בישראל. לצורך מימוש תוכניתו זו, רתם המערער את שאמס – אשר סיים לרצות את מאסרו בחודש אוגוסט 2002 – לביצוע תוכנית החטיפה. על פי התכנון שנרקם, עם שחרורו של שאמס מן הכלא היה עליו להתקשר לאחד, איסחאק, אשר אמור היה להיות לו לעזר בכל הנוגע לביצוע החטיפה. עם שחרורו של שאמס שלח אליו המערער מתוך כותלי בית הסוהר – באמצעות משפחתו אשר הגיעה לבקרו – איגרת בתוך קפסולה, עליה חתם בשם "אל-ווחש" (להלן: "האיגרת הראשונה"). באיגרת זו, נמסרו לשאמס פרטים אודות אופן ההתקשרות עם איסחאק; פרטי הלבוש שעליו ללבוש בפגישות עם שליחיו של איסחאק; המקומות בהם ייערכו הפגישות; ומילות הקוד בהן עליו להשתמש בזמן המפגשים. בנוסף לכך, העביר המערער לשאמס באיגרת הראשונה את מספר הטלפון של איסחאק והורה לשאמס להציג את עצמו בפני האחרון בכינוי "ג'ורג'". בהמשך, נוצר קשר טלפוני בין איסחאק לבין שאמס, בו הנחה איסחאק את שאמס להיפגש עם פלוני ליד כנסיית הבשורה בנצרת. כמובהר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאמס הבין מתוך שיחות הטלפון שלו עם איסחאק כי האחרון הינו פעיל של ארגון "החמאס" ותושב הרשות הפלסטינית. 3. בהתאם להוראותיו של איסחאק נפגש שאמס מספר פעמים עם גורמים שונים. לפגישות אלה הגיע שאמס בעזרת שאדי עבדל וואלי (להלן: "שאדי"), אשר הסיע את המערער לפגישות אך לא נכח בפגישות עצמן. בפגישה הראשונה נפגש שאמס עם פלוני ושוחח עמו על תכנון פעולת החטיפה (להלן: "הפגישה הראשונה"). במהלך הפגישה, נתן אותו פלוני בידיו של שאמס סכום של 400 דולר. בהמשך, נערכה שיחת טלפון נוספת בין איסחאק לשאמס. בעקבות שיחה זו – ובהתאם להנחיותיו של איסחאק – קבע שאמס פגישה נוספת עם תושב עזה בשם מחמוד קאיד, המכונה "סעיד" (להלן: "סעיד"). פגישה זו התקיימה אף היא בסמוך לכנסיית הבשורה בנצרת (להלן: "הפגישה השנייה"). במהלך הפגישה השנייה, הסביר סעיד לשאמס כיצד יש לבצע את החטיפה וכן מסר לו איגרת נוספת (להלן: "האיגרת השנייה") בה פורטו השלבים השונים בתכנון וביצוע פעולת חטיפת החייל. לאחר הפגישה השנייה, ובעזרתו של איסחאק, תואמה פגישה נוספת בין שאמס לסעיד (להלן: "הפגישה השלישית"). איסחאק הודיע לשאמס, כי בפגישה זו יעביר סעיד לידיו את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה: כסף; כלי רכב; נשק; חומר הרדמה; בגדים שבאמצעותם יוכל להתחזות לאדם חרדי; וכן אקדח. הפגישה השלישית התקיימה אמנם כמתוכנן, אולם סעיד לא הביא עמו לפגישה זו את האמצעים הדרושים לביצוע החטיפה. סעיד היה אמור לאסוף אקדח שהוסתר במחבוא פלוני בשכונה בנצרת ולמסרו לשאמס, אך לא עלה בידו למצוא את המחבוא. במהלך הפגישה השלישית, מסר סעיד לידי שאמס איגרת נוספת שכללה מילות קוד ומספרים. אלו אמורים היו לשמש את שאמס בתקשורת עם איסחאק במהלך החטיפה עצמה (להלן: "האיגרת השלישית"). בתום הפגישה השלישית, עדכן סעיד את שאמס כי תתקיים ביניהם עוד פגישה אחת נוספת ואחרונה. בהמשך, התקשר איסחאק לשאמס והתנצל בפניו על כך שסעיד לא הביא עמו את החפצים אותם אמור היה להעביר לידיו. יום לאחר מכן, התקשר המערער לשאמס ושאל אותו האם ה"סחורה" הגיעה לידיו. ביני לביני, פנה שאמס לשניים ממכריו, כמאל עבד אלואלי ועבאס עמאשה (להלן: "כמאל" ו‑"עבאס" בהתאמה) – שהינם קרובי משפחתו של המערער – על מנת שיסתירו בעבורו את האיגרות, אולם אלה סירבו לבקשתו. כעולה מהכרעת הדין, בסופו של יום, סוכלה תכנית החטיפה, שכן בדרכו חזרה מהפגישה השלישית לביתו שבעזה, עוכב סעיד במחסום משטרתי ונעצר. מעצרו הוביל, בהמשך הדברים, גם למעצרם של שאמס, כמאל ועבאס וכן לחשדות לפיהם המערער היה זה שהגה ותכנן את תוכנית החטיפה. עיקרי הכרעת הדין 4. בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המערער בעבירות שיוחסו לו. הכרעת הדין התבססה, בעיקרה, על הודעות שמסר שאמס עם מעצרו. בהודעות אלה, עמד שאמס על השתלשלות האירועים המתוארת לעיל וטען, כי המערער היה זה שרקם את תוכנית החטיפה; כי הוא היה מודע לכל שלב בהתקדמותה; וכי הוא שוחח עמו טלפונית אודות תוכנית החטיפה (עמ' 11 ו-14 לת/21). ברם, כעולה מהכרעת הדין, בעדותו חזר בו שאמס מעיקרי הדברים שמסר בהודעותיו. כך טען לפתע, כי המערער כלל לא העלה בפניו את נושא חטיפת החייל בזמן שהותם המשותפת בבית הסוהר ומקל וחומר, שהמערער לא הציע לחטוף חייל (עמ' 26 ועמ' 23 לפרוטוקול). שאמס הוסיף וטען, כי הוא אינו בטוח לחלוטין בכך שהאדם עמו שוחח בטלפון אכן היה המערער: "היה במחשבה שלי ש[המערער] אמר לי לעשות את זה, לנסות לחטוף חייל צה"ל ולמסור את החייל לסוריה... היה במחשבה שלי שהנאשם היה זה שהתקשר אלי אבל 90% אני אומר שזה היה הנאשם, כי זה היה הקול שלו... לחטוף את החייל זה היה הרעיון של האיש שהיה מתקשר וזה לא הנאשם. אני חשבתי שזה הנאשם ב-90% שזה הנאשם כי זה היה הקול שלו בטלפון" (עמ' 23 לפרוטוקול). בצד האמור ציין שאמס בעדותו, כי חרף כך שכיום הוא אינו בטוח עוד שהמערער היה זה ששוחח עימו, הרי שבזמן אמת, הוא אכן סבר כך. שאמס הוסיף וטען, כי הוא בטוח רק "בתשעים אחוז" כי המערער היה זה שנתן לו את מספר הטלפון של איסחאק ותיווך בינו לבין גורמי ארגון "החמאס" (עמ' 26 לפרוטוקול) וכי אינו מכיר אנשים שכינויים הוא "אל-ווחש" (עמ' 27 לפרוטוקול). לבסוף טען שאמס בעדותו, כי הוא אינו יודע מי כתב את האיגרת הראשונה, אלא רק "חשב" שזה המערער (עמ' 28 לפרוטוקול). 5. בית המשפט המחוזי קיבל את הודעות החוץ של שאמס כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ואלה הועדפו על פני עדותו במשפט. זאת, לאחר שמצא, כי חזרתו של שאמס מן הגרסה שמסר בהודעותיו אינה אלא תוצאה של חששו מפני המערער, וכי גרסתו החדשה – אינה אמת. נקבע, כי השינוי בגרסתו של שאמס התרחש בעקבות שיחה שהתקיימה בין המערער לשאמס בטרם מתן עדותו של האחרון; ולאחר שעורך דין – ככל הנראה בא כוחו של המערער – "דבר עמו ומאז הוא לא היה בטוח אם היה זה [המערער] שדבר עמו כל הזמן בטלפון, או מישהו אחר" (עמ' 121 להכרעת הדין). וכך סיכם בית המשפט המחוזי את ממצאיו בעניין זה: "דבריו... של [שאמס] מעידים כמאה עדים כי היה זה [המערער] שרקם את הקשר עם [שאמס] וכי כל שקריו וניסיונותיו השקופים של העד להציל את עורו של [המערער] היו מגוחכים ומהווים לעג לשכל הישר... במהלך עדותו בפנינו ניכר היה כי [שאמס] ניסה לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא, לא יכול היה לשלול לגמרי את הגרסה שמסר בהודאותיו במשטרה ומאידך גיסא, השתדל לעורר ספקות והעלה את האפשרות שזהו אולי איננו [המערער]" (עמ' 117 להכרעת הדין). ובהמשך: "הרושם הברור שהתקבל מהופעתו בבית המשפט היה ש[שאמס] ניסה להרחיק את ה[המערער] מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שלפנינו, או למצער לעורר בליבנו ספקות לגבי מעורבותו... [שאמס] היה מוכן לשקר ולסתור את הודעותיו במשטרה כדי להשיג מטרה זו. שקריו של [שאמס] בעדותו בפנינו, היו בולטים, גסים ובלתי משכנעים. הודעותיו במשטרה שבהן הפליל את [המערער], בטרם הופעלו עליו לחצים מטעם [מערער], בעבירות המיוחסות לו, מהימנות יותר ואנו מעדיפים אותן על פני עדותו בבית המשפט" (עמ' 123-122 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי להודעות החוץ של שאמס נמצא חיזוק בדמותן של ראיות חפציות שהציגה המדינה – דוגמת האיגרת הראשונה – שנכתבה על ידי המערער (דבר שהוכח גם על ידי חוות דעת גרפולוגית) – וכן בדמותן של עדויות שמסרו מעורבים נוספים בפרשה. כך נקבע, כי מהאיגרת הראשונה עולה בבירור שהמערער הוא זה שיזם ויצר את הקשר בין שאמס לבין איסחאק; עמד בקשר אינטנסיבי עם האחרון וכן עם גורמים נוספים אשר הוכנסו בסוד תוכנית החטיפה (עמ' 141 להכרעת הדין). בנוסף לראיות אלה, מצביע חומר הראיות על כך שהמערער היה מתקשר מתוך הכלא לשאמס. כך, שאדי, שכאמור הסיע את שאמס לפגישותיו, העיד כי שאמס סיפר לו שהמערער התקשר אליו. כמאל העיד כי המערער התקשר אליו מהכלא לאחר מעצרו של שאמס. על פי הודעתו במשטרה, בזמן ניהול השיחה האמורה נכח גם עבאס. יצוין, כי בהודעתו במשטרה - אשר נתקבלה כראיה לאחר שעבאס הוכרז כעד עוין – אישר האחרון את קיומה של השיחה האמורה (ת/24, עמ' 6, שורה 26; עמ' 49 לפרוטוקול). 6. להבדיל מכך נקבע, כי גרסת ההגנה שהציג המערער הייתה רצופת שקרים ובלתי מהימנה. המערער, בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, הכחיש מכל וכל את העבירות שיוחסו לו. בעדותו בבית המשפט טען המערער לראשונה, בין היתר, כי ההודעות המפלילות שמסר שאמס נובעות מסכסוך קודם שנתגלע ביניהם: שאמס הורשע בעבר בביצוע עבירה של מעשים מגונים בקטין, שהינו קרוב משפחתו של המערער. בעקבות זאת, כך הטענה, הכה המערער את שאמס ומעשה זו הוליד את הסכסוך בין השניים. סכסוך זה, טען המערער, הוא שהוביל את שאמס לומר את אשר אמר בהודעותיו. גרסתו זו של המערער נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע, כי גרסה זו הינה גרסה כבושה אשר "תלויה על בלימה, איננה נכונה והומצאה בשלב מאוחר של המשפט" (עמ' 133 להכרעת הדין). עוד צוין, כי המערער העלה גרסה כבושה זו רק בחלוף למעלה משנה מיום תחילת משפטו ולא הזכיר אותה, ולו במילה, במהלך חקירותיו, בפני עורך-דינו או במהלך חקירתו הנגדית של שאמס. לגופו של עניין נקבע, כי גרסת המערער לפיה לא הייתה לו יד בתוכנית החטיפה אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות, לרבות עם ההודעות שמסר המערער עצמו במשטרה, בהן מסר, בין השאר, כי הוא ושאמס "חברים טובים" וכי הוא מכונה "אל-ווחש" (ת/7 - ת/8); כי המערער נתפס בשקרים של ממש; וכי בעדותו בפני בית המשפט הותיר המערער "רושם בלתי מהימן" (עמ' 136 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי עדויותיהם של עדי ההגנה הנוספים – אף הן אינן מועילות למערער. כך נקבע, כי עדותה של האחות שלכאורה טיפלה בשאמס לאחר שהמערער הכה אותו, שהובאה על ידי המערער בכדי לתמוך את "גרסתו המפוברקת" בנוגע לעדותו הכבושה – אינה ראויה לאמון (עמ' 137 - 138 להכרעת הדין). כן נקבע כי נוכח הסתירות בעדותיהם של הורי המערער, מחמוד ונג'יבה עמאשה – אשר העידו להגנתו כי לא ראו מעולם את האגרת הראשונה וודאי שלא העבירוה למערער – אין לתת אמון בגרסתם. ממילא, כך נקבע, אין בעדויות אלו בכדי להועיל למערער (עמ' 139 להכרעת הדין). בדומה לכך נקבע, שבעדותו של עד ההגנה, קאנג' אבו סאלח – אשר נחקר גם הוא בנוגע לפרשה דנן על ידי שירותי הביטחון – "אין מאומה כדי לעזור" למערער וכי כלל אינו רלוונטי לפרשה בענייננו. 7. על יסוד ראיות אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, תוך שהוא מבהיר באיזה אופן התקיימו במערער יסודותיהם של עבירות אלה. כך נקבע, כי היסוד העובדתי של עבירת מגע עם סוכן חוץ התקיים במערער לאור "הקשר האינטנסיבי שהיה [למערער] עם איסחאק ועם האנשים שנשלחו מטעמו וכן עם [שאמס]" (עמ' 141 לפרוטוקול). המערער, כך צוין, חייב היה לדעת – הן במישור הסובייקטיבי, הן במישור האובייקטיבי – כי איסחאק הוא סוכן חוץ "לא רק בשל פעלם המשותף אלא גם בשל העובדה שאיסחאק הוא תושב הרשות הפלסטינית ומשתייך לארגון מחבלים, או לארגון הטרור – חמאס" (שם). עוד נקבע, כי תוכנית החטיפה – שמטרתה היתה שחרורם של אסירים בטחוניים – מהווה, ללא ספק, מעשה העלול לפגוע בבטחון המדינה ומצביעה על כך שמדובר במגע אסור. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי היסוד הנפשי של עבירה זו מתקיים אף הוא במערער, שכן המעשים שבוצעו על ידו – מגעיו עם איסחאק ושלוחיו – נעשו ביודעין. זאת ועוד, נקבע כי "אופיים של המגעים עם כל אלה נשאו אופי מחתרתי – קונספירטיבי מובהק" (עמ' 142 להכרעת הדין) וכל מי שהיה מעורב בתוכנית הבין, הבן היטב, כי מדובר בנושא בטחוני (שם). בהמשך נקבע, כי גם יסודותיה של עבירת קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה – מתקיימים במערער. היסוד הפיזי של עבירה זו מתקיים, שכן מהראיות עולה "שהנאשם יחד עם אחרים, תכנן לחטוף חייל צה"ל ולהעבירו לארגון טרור ומחבלים – החיזבאללה בסוריה, שהיא מדינת אויב, כדי ליצור לחץ על ישראל לשחרר אסירים בטחוניים תמורת החייל. קשר זה יש בו כדי לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל" (עמ' 144 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי לצורך הרשעה בעבירה זו נדרש קיומו של יסוד נפשי של כוונה מיוחדת לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל וכי יסוד נפשי זה – מתקיים במערער. מחומר הראיות עולה, כי המערער "עשה ככל שביכולתו, מתוך הכלא, כדי להוציא לפועל תוכנית לחטיפת חייל וגם עקב אחר בצוע, בשיחות רבות שקיים עם [שאמס] עם עבאס וכאמל וכן עם שלוחיו של איסחאק הקשורים לפרשה. ל[מערער] הייתה כוונה והיה גם עניין אישי ורצון בהצלחת תוכנית החטיפה מכיוון שהוא עצמו אסיר בטחוני" (עמ' 144 להכרעת הדין). לבסוף נקבע, כי גם יסודותיה של עבירת קשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה – מתקיימים במערער. היסוד הפיזי מתקיים "בקשר שקיים [המערער] עם איסחאק, עם שלוחיו של איסחאק וכן עם [שאמס] כדי לקדם ולבצע את התוכנית לחטיפת חייל והעברתו לידי ארגון החיזבאללה בסוריה" (עמ' 146 להכרעת הדין). היסוד הנפשי מתקיים אף הוא במערער, הואיל "ומעשיו לא יכלו להתבצע אילולא התכוון שתוכנית החטיפה תמומש. העובדה שה[מערער] התעניין כל הזמן במה שקורה ובשאלה כיצד מתקדמת התוכנית לחטיפת חייל והשיחות שניהל ה[מערער] מכלאו עם [שאמס] ועם שלוחיו של איסחאק מחזקים מסקנה זו" (עמ' 146 להכרעת הדין). סיכומו של דבר, המערער הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 8. הערעור שלפנינו נסב הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה כאשר העדיף את הודעות-החוץ של שאמס על פני העדות שמסר בבית המשפט וכאשר ביסס את הכרעת הדין על הודעות אלה. לטעמו של המערער, ההודעות שמסר שאמס בחקירותיו היו מבולבלות ובלתי סדורות. בניגוד לכך, עדותו בבית המשפט הייתה שקולה, סבירה ונטולת פרכות. לשיטתו של המערער, אף בהנחה כי היה מקום להעדיף את הודעות החוץ של שאמס על פני עדותו בבית המשפט, הרי שהודעות אלו, אף בהצטרפן ליתר הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי, אינן מוכיחות, מעבר לכל ספק סביר, את יסודותיהן של העבירות בהן הורשע. כך הוא טוען, כי על מנת להרשיעו בעבירה של מגע עם סוכן חוץ צריכה הייתה המדינה להוכיח כי איסחאק או למצער סעיד הינם "סוכני חוץ" וכי בינם לבין המערער התקיים מגע. אלא שלטענת המערער, טענה זו כלל לא נטענה בכתב האישום ובוודאי שלא הוכחה בחומר הראיות. המערער משיג, כאמור, גם על הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לחטיפה לשם רצח או סחיטה. לטענתו, גם לו ניתן להודעות-החוץ של שאמס מלוא המשקל הראייתי, הרי שהן יכולות לבסס עבירה של קשירת קשר לחטיפה ותו לא. לדידו של המערער, גם יסודותיה של עבירת קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה אינם מתקיימים בו. זאת, הואיל והקשר לא נועד לסייע ל"אויב", כי אם לסייע בשחרורם של אסירים ביטחוניים. עוד הוא טוען כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה זו שעה ששאמס לא הורשע בעבירה דומה. 9. המערער מוסיף וטוען, כי המדינה נמנעה מלהביא בפני בית המשפט ראיות חיוניות – העוסקות במידת מעורבותם של שירותי הביטחון הישראליים בפרשה – בטענה שאלו נכללות בגדרי תעודת החיסיון שהוצאה. לטענת המערער, תעודת החיסיון נוסחה באופן מטעה ותוכנה היה בלתי מדויק ועובדה זו הובילה, כך להשקפתו, לפגיעה קשה בהגנתו. עוד נטען, כי חקירת המשטרה בעניינו של המערער הייתה רשלנית ונפלו בה מחדלים של ממש. בהקשר זה טוען המערער לפעולות חקירה חיוניות שלא בוצעו, לרבות הזמנת פירוט שיחות הטלפון ממכשירו הסלולארי; עריכת מסדר זיהוי קולות לשאמס; וכן התחקות אחרי שולחיו של סעיד. 10. לבסוף טוען המערער, כי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה ואינו עולה בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת במקרים דומים. להשקפתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לכך שמעשיו לא גרמו לנזק ממשי, ולכך שבסופו של דבר, הקשר לא מומש. בנוסף, להשקפתו של המערער, קיים פער בלתי מוצדק בין העונש שהוטל על שאמס – שלוש עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל – לבין העונש שהושת עליו. המערער מוסיף וטוען, כי הפעלת המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו – מוטעית. זאת, הואיל ובפסק הדין בו הושת עליו עונש המאסר המותנה נקבע, כי זה יופעל רק לאחר שחרורו של המערער מן הכלא; ואילו המערער ביצע את העבירות בהן הורשע בעודו מרצה עונש מאסר בפועל. לבסוף טוען המערער, כי אין כל הצדקה להשית עליו תשלום קנס בסך 30,000 ש"ח, שכן אין קורבן אשר נפגע ממעשיו וממילא לא הפיק כל רווח מפעולותיו. 11. המדינה מבקשת להותיר את הכרעת הדין על כנה, מטעמיה. לעניין העונש סבורה המדינה, כי קיימים טעמים מוצדקים לפער בין העונש שהושת על שאמס לבין העונש שהושת על המערער וכי זה הולם את חומרת המעשים בהם הורשע. בצד האמור, מסכימה המדינה לאי-הפעלתו של המאסר המותנה במקרה דנן. דיון השגות על ממצאים שבעובדה 12. חלק ניכר מטענות הערעור מוקדש להשגות על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בידי בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי בית משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו עסקינן בהערכת מהימנותם של העדים. משימה זו, הופקדה בידי הערכאה הדיונית שכן שביכולתה של זו להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומגרסאותיהם. בכך יתרונה של הערכאה הדיונית על ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 3354/07 עראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.08); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 388/08 בלפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.08); ע"פ 3579/04 חנן אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119 (2004); ע"פ 346/02 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.03) פסקה 9; מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 411 (1983)). איני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים סטייה מקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. למעלה מן הדרוש, אפוא, בחנתי את השגותיו העובדתיות של המערער אף לגופן ולאחר שעשיתי כן שוכנעתי כי אין בהן ממש. 13. עדותו של שאמס בפני בית המשפט המחוזי הייתה רצופה סתירות פנימיות ופרכות. כך למשל, מחד טען שאמס בעדותו, כי הדברים שמסר במהלך חקירותיו במשטרה- אמת הם (עמ' 28 לפרוטוקול); ומנגד הוא טען, כי הוא כלל איננו משוכנע במעורבותו של המערער בקשירת הקשר. בניגוד לכך, הודעות-החוץ שמסר שאמס בחקירותיו היו, בכללותן, מפורטות וקוהרנטיות. אכן, בגרסה שמסר שאמס במהלך חקירתו קיימות סתירות מסוימות. כך למשל, כפי שטוען המערער, קיימת סתירה בדבריו של שאמס ביחס למועד המדויק של קבלת מספר הטלפון של איסחאק וביחס לשאלה האם איסחאק היה זה שיצר את הקשר הראשוני עם שאמס או להיפך. אולם, "ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעיתים אף מדעת" (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317 (1993)). למותר להזכיר בהקשר זה, כי על מנת שבית-משפט זה יחרוג מן הכללים הנהוגים ויתערב בממצאי מהימנות שנקבעו בידי הערכאה הראשונה "...לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270 (1980) המצוטט בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221 (2000)). טענותיו של המערער אינן עומדות באמת מידה זו. החלק הארי של הסתירות עליהן הצביע המערער זכה למענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלק הנותר מתייחס לסתירות בלתי מהותיות שאינן יורדות לשורשו של עניין. מכאן, שאף לגופו של עניין, אין הצדקה להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי והחלטתו להעדיף את הודעותיו של שאמס על פני עדותו במשפט. סיכומו של דבר, טענותיו של המערער – המבקשות להשיג על ממצאים שבעובדה – נדחות. האם הוכחו יסודותיהן של העבירות בהן הורשע המערער? א. עבירת מגע עם סוכן חוץ 14. המערער טוען, כי אף אם מקבלים את ההודעות שמסר שאמס בחקירתו – אין בהן כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את העבירות שיוחסו לו. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית, אפנה לבחון את התקיימות יסודותיה של עבירת מגע עם סוכן חוץ. עבירה זו, הקבועה בסעיף 114 לחוק העונשין, מורה אותנו לאמור: מגע עם סוכן חוץ (א) מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר לכך, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים. ... (ג) בסעיף זה, "סוכן חוץ" - לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו כי עסק, או נשלח לעסוק, מטעם מדינת חוץ או ארגון מחבלים או למענם, באיסוף ידיעות סודיות או במעשים אחרים העשויים לפגוע בבטחון מדינת ישראל וכן מי שיש יסוד סביר לחשוד בו שהוא חבר בארגון מחבלים או קשור בו או פועל בשליחותו. היסוד העובדתי של עבירת מגע עם סוכן חוץ מורכב משלושה רכיבים: הראשון, הדרישה כי הנאשם "קיים מגע"; השני, כי המגע האמור היה עם "סוכן חוץ"; והשלישי, כי למי שקיים מגע כאמור אין "הסבר סביר לכך" (ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק רביעי 1877 – 1882 (מהדורה מעודכנת, 2006) (להלן: על הדין בפלילים)). יוער, כי במהלך השנים, הוכנסו לא מעט תיקונים בנוסחו של הסעיף. תיקונים אלה מלמדים על התכלית החקיקתית המונחת בבסיס יסודותיה העובדתיים של העבירה. בשנת 1967 הוחלפה החזקה שנכללה בסעיף – לפיה מי שקיים מגע עם סוכן חוץ יראוהו כמי שמסר ידיעה סודית – בנורמה פלילית האוסרת על קיום המגע האמור לכשעצמו, ללא הסבר סביר לכך (חוק לתיקון דיני העונשין (בטחון המדינה)(תיקון), תשכ"ז-1967, ס"ח 495). בשנת 1979 הוכנס תיקון נוסף בסעיף 114(ג) לחוק העונשין. בתיקון זה הורחבה הגדרת "סוכן חוץ" באופן שתכלול גם את ארגוני המחבלים למיניהם ואת הפועלים מטעמם – וזאת בכדי "למנוע ספקות המתעוררים לעניין תחולת החוק" (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 6), תשל"ח-1978, ה"ח 1352; חוק העונשין (תיקון מס' 5), תשל"ט-1979, ס"ח 923). התיקון האמור נתקבל נוכח פסיקת בית משפט זה אשר עמד על הסכנה הרבה הנשקפת מפני "הארגונים העויינים הלא‑מדינתיים" (ע"פ 191/77 מדינת ישראל נ' יאנסן, פ"ד לב(1) 673, 678 (1978)). תיקונים אלה הרחיבו, למעשה, את היקף התפרשותו של סעיף 114 לחוק העונשין. לשם הרשעה בעבירה נדרש בנוסף כי המעשים המתוארים ייעשו מתוך יסוד נפשי של מודעות. 15. בית המשפט המחוזי קבע, כי יסודות אלה התקיימו במערער במלואם. המערער משיג על קביעה זו, אולם את השגותיו בעניין זה לא אוכל לקבל. שאמס מסר בהודעותיו, כי המערער הוא זה שהעביר לידיו את פרטי ההתקשרות עם איסחאק. עוד מסר שאמס, כי המערער היה זה ששלח אליו את האיגרת הראשונה בה הופיעו מספר טלפון, קודים ופרטים אודות המפגשים העתידיים עם איסחאק. שורת ההיגיון מחייבת, כי לצורך ביצוען של פעולות אלה קיים המערער "מגע" עם איסחאק. ההיגיון מחייב, כי המערער ואיסחאק תיאמו ביניהם את מקומות המפגש, את מילות הקוד ותכנית החטיפה בטרם העברת הפרטים לשאמס. משהוכח באופן חד-משמעי כי המערער כתב ושלח את האיגרת הראשונה לשאמס, הדעת אינה נותנת כי המערער הגה את מילות הקוד לצורך השיחה שיזם בין שאמס לבין איסחאק ללא תיאום מוקדם עם איסחאק – בין בדרך של מגע פיזי ישיר ובין באופן של מגע אחר. בכדי להוכיח תיאום מוקדם זה אין התביעה מחויבת להציג ראיה ישירה, כגון עדות ראיה על פגישה ממשית בין השניים – אלא די בראיה נסיבתית המובילה למסקנה אחת ויחידה כי התקיים מגע כאמור. חומר הראיות שלפנינו אכן מוביל למסקנה כזו, והמערער בטיעוניו לא הציג כל הסבר חלופי סביר שיש בו בכדי להעיד על אי-קיומו של מגע כאמור. ודוק, בכפוף לסייגים המנויים בחוק – קיומו של הסבר סביר והיעדר כוונה לפגיעה בביטחון המדינה (סעיף 114(א) ו-114(ד) לחוק העונשין) – יש לייחס למונח "מגע" פרשנות התואמת את תכלית הסעיף. בנסיבות שלפנינו, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי אכן המערער קיים "מגע" עם איסחאק (והשוו: קדמי, בעמ' 1877; והשוו: ע"פ 621/88 פיילר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 112, 123 (1993)). 16. כאמור, המערער טען כי לא הוכח שאיסחאק הינו סוכן חוץ וכי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לקשריו עם שירותי הביטחון הישראליים. המדינה מצידה טענה, כי ניתן ללמוד מתוך דבריו של שאמס כי הוא הבין מהמערער בעצמו שארגון החמאס עומד מאחורי תכנית החטיפה (סעיף 38 לת/30). בנוסף, טוענת המדינה, כי אף אם לא היו אמירות מפורשות בין המערער ושאמס לעניין זהות הארגון העומד מאחורי החטיפה, הרי שהעברת החייל החטוף לארגון החיזבאללה, כפי שתוכנן, מחייבת קיום מגע מוקדם עם סוכן חוץ – למצער, נציג של ארגון החיזבאללה. בטענה זו מצאנו ממש. על פי הודעותיו של שאמס ועדותו של סעיד, כמו גם על פי האיגרות השונות, איסחאק היה מצוי בכל פרטי תכנית החטיפה. איסחאק היה זה אשר, בין היתר, היה אמור לבצע את התיאום עם אנשי השטח של ארגון החיזבאללה שיגיעו לאסוף את החייל החטוף (סעיף 16 לת/29; שורה 25, עמ' 6 לת/21). בנוסף, המערער, כפי שהוסבר לעיל, תיכנן ותיאם את פרטי התכנית עם איסחאק מראש. מכאן כי היה ברשות המערער המידע שהיה בו כדי לעורר את החשד שאיסחאק הינו "סוכן חוץ". ממצאים אלו – אשר התביעה הוכיחה – בשילוב עם הוכחת המגע בין איסחאק לבין המערער, מובילים למסקנה כי למערער היה יסוד סביר לחשוד באיסחאק כי הינו, למצער, "חבר בארגון מחבלים או קשור בו או פועל בשליחותו" (סעיף 114(ג) לחוק העונשין). כאן המקום לציין, כי לא ראינו צורך להידרש לשאלת השתייכותו הספציפית של איסחאק לארגון זה או אחר, שכן אין לכך השלכה כלשהי על הגדרתו של איסחאק כסוכן חוץ, הגדרה אשר כאמור כוללת בחובה גם את הקשורים לארגוני המחבלים וגם את הפועלים בשליחותם. אין, אפוא, כל נפקא מינה אם מדובר בארגון החמאס או בארגון החיזבאללה (להגדרת "ארגון מחבלים" ראו סעיף 91 לחוק העונשין). 17. בשולי הדברים נעיר, כי הגם שאין בפנינו ראיות קונקרטיות בדבר אופי המגעים שהתקיימו בין איסחאק לבין המערער, בצדק הזכיר בית המשפט המחוזי את האופי החשאי והקונספירטיבי של המגעים בין שאמס לבין המערער. הדעת נותנת כי גם המגעים בין זה האחרון לבין איסחאק נשאו טיב דומה. מסקנה זו ניתן להסיק גם בשל התוכן המהותי שעליו סבב אותו מגע – חטיפת חייל צה"ל והעברתו לידי ארגון מחבלים. דברים אלה מעידים על שלילת קיומו של "הסבר סביר" לקיומו של מגע עם סוכן החוץ (קדמי, בעמ' 1882). בנוסף, כפי שכבר הובהר, המערער עצמו לא הציע כל הסבר סביר אחר, למעט ההשערה כי יתכן ואיסחאק הופעל על ידי שירותי הביטחון הישראליים. אין בידינו לקבל היפותזה זו, אשר אינה מעוגנת בחומר הראיות. מהתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי לא ניתן אלא להסיק שהמגע עם איסחאק לא נעשה בנסיבות אקראיות או תמימות, כי אם לשם תיאום הפרטים של תכנית החטיפה ולצורכי תיווך בין "המפקדה" לבין ה"חייל" או מבצע הפעולה. לבסוף נאמר, כי המערער לא חלק בטענותיו על התקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה הנדונה, ומשכך, לא מצאנו מקום להרחיב בעניין זה. מכל מקום, אף לגופו של עניין לא ראינו לנכון לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער פעל מתוך מודעות מלאה. נוכח כל האמור, מסקנתנו היא כי יש לדחות את ערעורו של המערער באשר להרשעתו בעבירה של מגע עם סוכן חוץ. ב. עבירת קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה 18. המערער מעלה שתי טענות עיקריות נגד הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה לפי סעיפים 92 ו-99(א) לחוק העונשין. טענתו הראשונה היא, כי החטיפה הייתה אמורה לסייע לשחרורם של אסירים ביטחוניים ולא נועדה לסייע לאויב. בהקשר זה טוען המערער, כי לא הוכח קיומו של "אויב" וכי "העובדה כי התכנון כלל הסתייעות בסורים, אין בה כדי להפוך את מטרת הקשר לסיוע לאויב". טענתו השנייה של המערער היא, כי לא היה מקום להרשיע אותו בעבירה זו מכיוון ששאמס, אשר לשיטתו הוא המבצע העיקרי בפרשה, לא הורשע בעבירה דומה. לא אוכל לקבל את טענותיו אלה של המערער. סעיף 99 לחוק העונשין קובע את העבירה של סיוע לאויב במלחמה, בזו הלשון: סיוע לאויב במלחמה (א) מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם. (ב) לעניין סעיף זה, "סיוע" - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה. סעיף 91 לחוק העונשין מגדיר את התיבה "אויב" המופיעה בסעיף 99 לחוק העונשין בזו הלשון: הגדרות ופירוש בפרק זה - "אויב" - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים; מטרתו של סעיף 99 לחוק העונשין היא, בין היתר, ליתן מענה "לאותם יחידים אשר הצטרפו למעגל הטרור שלא במסגרת מאורגנת. ובמילים אחרות, הוא נועד להרתיע, ובמקרים המתאימים גם להעניש את כל מי שרתם את עצמו לסייע ל"אויב", כהגדרתו הכוללת של מושג זה" (ראו ע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' כיאניה (לא פורסם, 8.9.05), פסקה 10 (להלן: "ע"פ כיאניה")). על רקע זה קבעה ההלכה הפסוקה, כי המונח "אויב" משמש כמונח כולל לכל אלה החורשים מזימות נגד מדינת ישראל. לצורך הרשעה על פי סעיף זה, אין צורך בהוכחת קיומו של אויב ספציפי לו ביקש הנאשם לסייע או להוכיח מצב ממשי של מלחמה בין אותו אויב לבין מדינת ישראל (ע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, 292 (1990); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 195 (2000); ע"פ כיאניה, פסקה 10 לפסק הדין של חברי השופט א' א' לוי ופסקה 3 לפסק דינו של הנשיא א' ברק וכן פסקה 9 להחלטת המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"פ 9517/05 כיאניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.05) (להלן: "דנ"פ כיאניה")). במונח "אויב", נכללים, אפוא, גם ארגוני מחבלים. משכך, גם סיוע לארגון מעין זה מהווה סיוע לאויב במלחמתו לצורכי סעיף 99 לחוק העונשין (ע"פ 8931/04 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.07) פסקה 5 (להלן: "עניין ג'בארין")). יישומם של דברים אלה בענייננו, מוביל למסקנה כי הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין – בדין יסודה. פעולות המערער בפועל – ולא מטרת הפעולה בלבד – מעידים על קשר לסייע לארגון מחבלים, בין אם במקרה דנן מדובר, כאמור, בארגון החמאס או בכל ארגון אחר, לרבות החיזבאללה. יפים לכאן, בשינויים המחויבים, דבריו של השופט י' אלון: "הטענה כי בכל אלה לא סייע המערער ל"אויב" – מנוגדת למציאות החיים, שהמדינה ותושביה מצויים בתוכה שנים ארוכות. מציאות חיים זו הינה ידועה לכל ובוודאי שעולה היא כדי "ידיעה שיפוטית" של המובן מאליו" (ראו: עניין ג'בארין, פסקה 4; ע"פ כיאניה, פסקה 10). לשם שלמות התמונה נוסיף ונעיר, כי אין לדידנו ספק בכך שיסודותיה העובדתיים של עבירת סיוע לאויב במלחמה התקיימו במערער. המערער פעל בכדי להביא להגשמתה של תכנית שתכליתה, הלכה למעשה, הייתה לכפות או לאלץ את מדינת ישראל לשחרר אסירים ביטחוניים. בהקשר זה נציין, כי לא בכדי הוטלו על האסירים הביטחוניים מגבלות מיוחדות – מדובר באסירים השפוטים, בין היתר, בגין עבירות שנעשו ממניעים לאומניים או עבירות ביטחוניות מובהקות כנגד המדינה (ראו: פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.05.00 "הגדרת אסיר ביטחוני"; פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 03.02.00; רע"ב 7519/06 מתאנה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 12.12.06)), מאסירים אלה נשקפת סכנה מיוחדת. ברוב המקרים הם משתייכים לארגונים בלתי חוקיים, ששמו להם למטרה לפגוע במדינה, וקיים חשש שהקשר בין האסירים לבין הארגון קיים ועומד גם בתקופת המאסר. מטעם זה, חותרים ארגוני המחבלים להביא לשחרורם, וחטיפת חייל צה"ל לצרכי מיקוח הינה דרך פעולה מוכרת, שתוצאותיה הכואבות מוכרות, למרבה הצער, לכל. נמצאנו למדים, אפוא, כי תוכניתו של המערער היתה בעלת חומרה מופלגת. מימוש מזימתו עשוי היה לסכן באופן ממשי את בטחונה של מדינת ישראל ואת בטחון חייליה. תוכניתו חרגה משאיפה לגרימת נזק או פגיעה נקודתיים בבטחונה של מדינת ישראל, שכן היו לה השלכות רוחב מעבר לחטיפתו של חייל ספציפי. בנוסף, יש בה, בתוכנית שרקם המערער, כדי להשתלב בפעילותם המתמשכת של ארגוני הטרור נגד המדינה וכדי לשמש כ"ידם הארוכה" לצורך ביצוען של פעולות עוינות. על יסוד אלה ניתן לקבוע, כי התנהגותו של המערער ממלאת אחר היסודות העובדתיים של עבירת קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה על פי העמדות השונות שהובעו בפסיקתו של בית משפט זה ומשכך, אין לנו צורך להכריע בין השקפות אלה (וראו בהקשר זה ע"פ כיאניה; דנ"פ כיאניה). 19. גם בטענת המערער לפיה לא היה מקום להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב הואיל ושאמס עצמו לא הורשע בה – לא מצאתי ממש. השוני בין סעיפי החוק עליהם התבססה הרשעתו של שאמס מחד והרשעתו של המערער מאידך נובע, בעיקרו, מן ההבדלים בהליכים שהתנהלו בעניינם של שני אלה. שאמס הורשע, בהתאם להודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מגע עם סוכן חוץ וקשירת קשר לחטיפה לשם סחיטה ואילו המערער הכחיש כל קשר לעבירות שיוחסו לו. משכך, קיים בית המשפט המחוזי בעניינו דיוני הוכחות ושמיעת ראיות. רק לאחר שנקבע כי היסודות הנדרשים לשם הרשעה בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו מתקיימים במערער, הוא הורשע בעבירה זו. הבדל זה בהתנהלותם של המערער ושאמס מאיין את משקל טענותיו של המערער לעניין העדר השוויון בינו לבין שאמס, שכן העובדה שנוכח ההסכמות בין הצדדים בהסדר הטיעון בעניינו של שאמס לא הורשע האחרון בעבירה זו, אינה שומטת את הקרקע תחת הרשעתו של המערער (והשוו: ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.05) פסקה 13; ע"פ 8899/06 ארמין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.07) פסקה 18 (להלן: "עניין ארמין")). נוכח כל האמור, מצאנו כי יש לדחות את טענות המערער אף כנגד הרשעתו בעבירה של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו. ג. עבירת קשירת קשר לחטיפה לשם רצח וסחיטה 20. כזכור, המערער טוען כי לא הוכח שהתוכנית לה היה שותף כללה את המתתו של החייל החטוף, ומכאן טענתו כי ניתן להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של קשירת קשר לשם חטיפה, ולא בקשירת קשר לחטיפה לשם רצח וסחיטה. עוד טוען המערער, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה האמורה מקום בו שאמס הורשע בעבירה של קשירת קשר לשם חטיפה בלבד. דין טענות אלה להידחות. סעיף 372 לחוק העונשין קובע, לאמור: חטיפה לשם רצח או סחיטה החוטף אדם כדי לרצחו או כדי להעמידו בסכנת רצח, או החוטף אדם כדי לסחוט או לאיים, דינו - מאסר עשרים שנים. סעיף 372 לחוק העונשין קובע, בין היתר, כי יסודותיו מתקיימים לא רק מקום בו בוצעה החטיפה לשם רצח או סחיטה ממש, אלא גם מקום בו מתבצעת החטיפה כדי להעמיד את החטוף בסכנת רצח. מכאן, שלצורך הוכחת העבירה, די בכך שבתכנון החטיפה תוכנן להעמיד את החייל החטוף בסכנת רצח ולאו דווקא לרצוח אותו הלכה למעשה. זהו מצב הדברים בעניינו. בית המשפט המחוזי קבע באופן פוזיטיבי שבאיגרת השנייה וכן באיגרת השלישית ישנן מילות קוד והתייחסויות מפורשות לאפשרות מותו של החייל החטוף, ומכך נקל להבין כי המתכננים הביאו בחשבון הדברים את אפשרות רציחתו של החייל או מותו. בענייננו, עולה השאלה האם המערער היה שותף לתכנון הפרטים הללו והאם היה מודע לתכנים שבאיגרות האמורות. אין אנו מוצאים עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי הדעת נותנת שבפעולה שמרכזה חטיפת חייל צה"ל – וקל וחומר כאשר התכנית כוללת השתלטות על החייל והעברתו את הגבול לסוריה לידי ארגון החיזבאללה – "קיימת סכנה מוחשית מאוד לחייו של החטוף" (עמ' 145 להכרעת הדין). אף אנו סבורים כי המערער, אשר היה שותף לתכנון פרטי החטיפה, היה מודע לאפשרות מותו של החייל במהלכה (או העמדתו ב"סכנת רצח"); לדאבון הלב, המציאות באזורנו, מלמדת אף היא על כך. סיכומו של דבר, אנו דוחים את הערעור בכל הנוגע להרשעה בעבירה זו. 21. בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו מקום לשנות מהכרעת הדין גם בהתייחס לטענותיו הנוספות של המערער, ובפרט בנוגע לטענותיו כנגד תעודת החיסיון. המקום הראוי להעלות טענות כנגד תעודת החיסיון והיקפה אינו במסגרת הליך הערעור, אלא במסגרת בקשה לגילוי ראייה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות. גם בטענתו של המערער לעניין מחדלי חקירה אשר אירעו בעניינו – לא מצאתי ממש. על ההלכה הנוהגת בעניין מחדלי חקירה עמד, באחת הפרשות, חברי השופט א' א' לוי : "כידוע, מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם... כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, מוטל על בית-המשפט לשאול את עצמו אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת... משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט. העדר ראייה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר" (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007) פסקה 29 לפסק הדין). יישומם של דברים אלה בענייננו מוביל להשקפתי למסקנה לפיה המחדלים להם טוען המערער לא גרמו לו עיוות דין ובוודאי שהם אינם מצדיקים את זיכויו. מחד, ניהל המערער בבית המשפט המחוזי פרשת הגנה מקיפה ונרחבת ואין לומר, כי לא הייתה לו יכולת להתמודד עם חומר הראיות נגדו. בהקשר זה נוסיף ונאמר, לא עלה בידי המערער להסביר מדוע היעדרן של פעולות החקירה אותן הוא מציין או חסרונם של אותן ראיות חיוניות פגע בהגנתו. מאידך, אף אם זוקפים את מחדלי החקירה האמורים לחובתה של המשיבה, המארג הראייתי הקיים נגד המערער בעינו עומד. כפי שציינו לעיל, לעמדתנו, מארג ראייתי זה מוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר ומשכך, קיומם של מחדלי חקירה אלו ואחרים אינו יכול לסייע בידי המערער. נוכח כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור נגד הכרעת הדין. הערעור על העונש 22. המערער טוען, כזכור, כי לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, הואיל ומאסר מותנה זה ניתן להפעלה רק מיום שחרורו מן הכלא, ואילו את העבירות בהן הורשע במקרה דנן ביצע המערער בעודו בכלא. בדיון על-פה הסכימה המדינה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מקום להפעלת המאסר המותנה וציינה, בעיקרי הטיעון שלה, כי דומה ש"המחוקק לא התייחס למקרה בו העבריין ממשיך ומבצע עבירות מתוך הכלא" במסגרת סעיף 52(ג) לחוק העונשין – הדן במועד תחילת מניין תקופת התנאי. נוכח הסכמת המדינה, לא מצאתי מקום להידרש להיבטים העקרוניים של הסוגייה, ואציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שהפעלת עונש המאסר המותנה תבוטל. למען הסר ספק יודגש, כי עונש זה ימשיך להיות תלוי ועומד בעניינו של המערער בהתאם להכרעה בת.פ. 417/99 בבית המשפט המחוזי בנצרת. 23. לגופו של עניין, מעלה המערער שתי טענות עיקריות לעניין העונש שנגזר עליו: האחת, עניינה בפערי הענישה בינו לבין יתר המעורבים בפרשה; השנייה, עניינה בטענה כי העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים וכי לא ניתן משקל מספק לכך שמעשיו לא גרמו לנזק ממשי ולכך שהקשר לא מומש, בסופו של יום. נדון בטענות אלה כסדרן. כאמור, על המערער נגזר, בדעת רוב, עונש מאסר בפועל בן עשרים שנה, כנגד דעתו החולקת של סגן הנשיא א' אמינוף, אשר ראה להעמיד את עונשו של המערער על 25 שנים לריצוי בפועל. אכן, כטענת המערער, קיימים פערים בין העונש שהושת עליו לבין העונשים שנגזרו על יתר המעורבים בפרשה. על שאמס, אשר הורשע, כזכור, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, נגזר עונש מאסר בפועל של 13 שנים וכן מאסר על-תנאי בן שנתיים. על כמאל ועבאס, אשר הורשעו בעבירה של חיפוי לפי סעיף 95(א) לחוק העונשין, נגזר עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים וכן שנתיים מאסר על-תנאי. ערעורים שהגישו שאמס, כמאל ועבאס לבית משפט זה – נדחו (ע"פ 985/04 עבאס עמאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.05)). סעיד הורשע אף הוא, בעקבות הודייתו, בבית המשפט הצבאי באזור חבל עזה בגין עבירות של קשירת קשר לחטיפה וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת. בגין הרשעתו הושת על סעיד עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים ומאסר מותנה של ארבע שנים. כן הוטל עליו לשלם קנס בסך 15,000 ש"ח או שנת מאסר תחתיו (ת/35). 24. כטענת המערער, עיקרון אחידות הענישה הוא עקרון יסוד בתורת הענישה שלנו. עיקרון זה נגזר מעיקרון השוויון, ותמציתו הוא כי "על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים" (ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.07) פסקה 15 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: "עניין חמוד"); בכך תמנע הפליה בין נאשמים ויחוזק אמון הציבור בהליך הפלילי. בצד האמור יש לזכור, כי מקום בו קיימים הבדלים של ממש בין המעורבים שונים בפרשה אחת, אין מדובר בפגיעה בשוויון; וכי עיקרון זה אינו מהווה עיקרון מוחלט וניתן לסטות ממנו מטעמים של צדק ואינטרס ציבורי (עניין חמוד, פסקה 15; דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.02)). בענייננו, קיים שוני של ממש בין כמאל ועבאס למערער. העבירות בהן הורשעו היו שונות; קיים שוני ממשי בנסיבותיהם האישיות; בעברם הפלילי; ועיקר, במקומם במסכת העבריינית ובחומרת המעשים אותם ביצעו. הפער בין העונשים שהושתו עליהם לבין העונש אשר הושת על המערער אינו מצדיק, אפוא, התערבות בעונשו של האחרון. גם בין סעיד למערער קיים שוני ממשי, שבא לביטוי בעבירות בהן הורשעו בסופו של יום. עדיין, נוכח חומרת המעשים ומדיניות הענישה המחמירה שקבע בית משפט זה נראה כי העונש שהוטל על סעיד חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה בהתייחס לעבירות כה חמורות – אף בהתייחס לרמת הענישה בבתי המשפט הצבאיים (השוו ע"פ 11294/03 פואקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.06) פסקה 7 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (להלן: "עניין פואקה")). דא עקא, שפער זה, לכשעצמו, אינו מצדיק שינוי כלשהו בעונשו של המערער, שכן: "כך או כך, אין מתקנים טעות אחת (של בית המשפט הצבאי), על ידי טעות נוספת – וזו ההגדרה הראויה לכל הקלה בעניינם של המערערים. אין נוהגים כך, הן משום שהעונש שהושת על מסאלמה סוטה סטייה ניכרת ובלתי מוסברת מרמת הענישה הנוהגת, והן משום שמשמעות הדבר תהיה להניח לפתחו של הציבור סכנה שחומרתה מופלגת, כי זו המשמעות של שחרור המערערים מן הכלא טרם זמנם" (ראו עניין פואקה, פיסקה 7; והשוו ע"פ 7450/01 אבו ליטאף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.07) פסקה 66). שאלה מורכבת יותר היא, האם הפער בין עונשו של שאמס לזה של המערער מצדיק התערבות בחומרת העונש. המערער סבור, כי ראוי שעונשו של שאמס – אשר היה, לשיטתו, הגורם הדומיננטי בפרשה – יהיה חמור משלו. דא עקא, שבהכרעת הדין נקבע, כי המערער היה זה אשר עמד במרכז הפרשה ולנו לא נמצאה עילה לשנות מקביעתו זו. מכאן, שהבסיס לטענותיו של המערער בעניין פערי הענישה בינו לבין שאמס – נשמט. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער הורשע בעבירה חמורה נוספת שדינה מיתה או מאסר עולם. גם בעניין זה קיים אפוא שוני רלבנטי בין שאמס למערער. משכך, עקרון אחידות הענישה אינו מחייב הפחתה בענשו של האחרון. 25. באשר לטענתו השנייה של המערער. ההלכה הפסוקה מורה אותנו, כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נמצא כי קיימת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הראויה או המקובלת (ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06)); ע"פ 2730/08 פראח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.08); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.98); והשוו ע"פ 3141/08 מדינת ישראל נ' דבארי (לא פורסם, 28.7.08) פסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן). האם העונש שהושת על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת והראויה לעבירות מעין אלה? בפתח הדיון בשאלה זו נשוב ונזכיר, כי העבירות בהן הורשע המערער הן מן החמורות ביותר עלי ספר. נוכח פוטנציאל הפגיעה בביטחון המדינה כפועל יוצא של מהלך כאמור, אשר בא לידי ביטוי מוחשי בפרט בימים אלה, למותר הוא להכביר מילים על הסכנה הטמונה במעשי המערער ועל עצמת הפגיעה שעתידה הייתה להתרחש לו התממשה תכנית החטיפה שרקם. חומרת העבירות בהן הורשע המערער והסכנה הגלומה באפשרות של מימוש תוכניתו מחייבים אותנו לנקוט בענישה מחמירה. לכך מצטרפים שיקולים של הרתעת הרבים, להם נודע מקום דומיננטי בסוג העבירות בהן עסקינן (ראו: ע"פ 902/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.07); ע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.05); ע"פ 206/08 סלהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.6.08) פסקה ט' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין והאסמכתאות המובאות שם (להלן: "עניין סלהב"); והשוו ע"פ 9338/01 מדינת ישראל נ' עווידה, פ"ד נז(1) 529, 533 (2002)). לכך יש להוסיף את נתוניו האישיים של המערער אשר, מטים את כף המאזניים לחובתו של המערער. המערער ביצע את העבירות בהן הורשע בעודו נתון תחת סורג ובריח. עברו הפלילי של המערער כולל מסכת מסועפת של עבירות נוספות שמטרתן הייתה זהה למטרתן של העבירות עליהן מתבסס הערעור שלפנינו. בקצירת האומר נציין, כי המערער הורשע בעבר בעבירות של התאחדות בלתי מותרת בגין כך שהקים קבוצה שמטרתה הייתה לפעול נגד מדינת ישראל, כאשר לשם כך, גייס חבורת קטינים מן הכפר בוקעתא. בנוסף לכך, הורשע המערער בעבירות של חבלה חמורה, עבירות נשק ועבירות של אימונים צבאיים אסורים. הרשעה זו התבססה על כך שהמערער נטל מוקשים משדה מוקשים ובשעה שניסה ללמוד על דרך פעולתו הביא לקטיעת רגלו של קטין ולפגיעה בשניים אחרים. המערער הורשע גם בעבירות של הצתה בגין כך שגרם להצתת רכביהם של מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות ובגין השלכת בקבוקי תבערה אל בניין המועצה. לבסוף, הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע, במסגרתן הורה המערער לקטין מקבוצתו לחדור לבסיס צבאי הסמוך לבוקעתא, להצית בלוני גז ולגרום לאובדן בנפש מבין חיילי הבסיס ולשריפת הבסיס. בצד חומרת המעשים לא ראה בשעתו בית המשפט המחוזי, שציין כי המערער מעורה בפעילות עוינת כנגד מדינת ישראל מגיל צעיר, להתעלם משיקולים לקולא ולאחר ששקל גם את "גילו הצעיר ביחס, הודאתו, חרטתו ונסיבותיו האישיות" הפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו מתיק קודם (30 חודשים) במצטבר לשלושים חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו בתיק זה, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי (ת.פ. 417/99 בבית המשפט המחוזי נצרת). חרף העונש הלא קל שהושת על המערער בגין עבירות אלה, הוא לא נרתע מלשוב ולרקום תוכניות שמטרתן פגיעה בחיילי צה"ל ובביטחונה של מדינת ישראל, עוד קודם לשחרורו ממאסר. על רקע כל אלה אין לך אלא להגיע למסקנה, כי המערער אינו בוחל בכל אמצעי למימוש מטרותיו, ודבר, לרבות עונש המאסר הקודם שהוטל עליו, אינו מרתיעו. 26. אכן, לא ניתן להתעלם מן העובדה שעונש המאסר אשר הוטל על המערער במקרה שלפנינו הינו על הצד הגבוה לעומת מקרים אחרים שהוצגו לפנינו על ידי באת כוחו המלומדת (ראו, למשל, עניין כיאניה; ע"פ 3259/06 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.07); עניין סלהב, פסקה י"ג). דא עקא ש"מדיניות ענישה כללית ועקרונית לעולם לא תוכל לבוא תחת שיקול דעתו של בית-המשפט בערכאת הדיון ובנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם המיוחד שהורשע בדינו" (ראו רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06) פסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין). בענייננו, אין צורך להכביר מלים על מנת להעריך את ההשלכות הקשות של חטיפת חייל צה"ל והעברתו לידי החיזבאללה לשם מיקוח. לכך יש להוסיף כי העבירה של סיוע לאויב במלחמה נושאת בצידה עונש של "מיתה או מאסר עולם" (והשוו: רע"ב 7501/06 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 27.12.07)), שמשמש נקודת מוצא לדיון. אם נוסיף לכך את אפיוניו המיוחדים של המערער, שמעשיו מעידים עליו שדבר אינו מרתיע אותו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בביטחונה של מדינת ישראל ובביטחון חייליה, ואת הצורך הברור והאקטואלי – בהקשר הנדון – בהרתעה, הן אינדיבידואלית והן כללית, נגיע למסקנה כי אין עילה להתערבות בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. בצד האמור, אין אנו מוצאים מקום להטלת קנס כספי נוסף על עונש המאסר שנקבע, ואנו מורים אפוא על ביטולו. 27. סיכומו של דבר, אם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי במובן זה, שהפעלת עונש המאסר המותנה תבוטל, וכן יבוטל הקנס הכספי שהושת על המערער. עונש המאסר בפועל לתקופה של עשרים שנה יעמוד בעינו. המאסר על תנאי שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי יעמוד אף הוא בעינו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ח' באדר התשס"ט (4.3.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05052360_M11.docנ.ב. מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il