חנה כרסנטי נ. בנק הפועלים משכן בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 5234/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5234/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל המערערת: חנה כרסנטי נ ג ד המשיבים: 1. בנק הפועלים משכן בע"מ 2. אורית פחימה 3. משה פחימה 4. יובל כרסנטי, פורמלי 5. עזבון המנוח כרסנטי אליהו ז"ל 6. כונס הנכסים הרשמי 7. עו"ד רון כהנא - נאמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת י' קראי-גירון) מיום 17.06.2013 בפש"ר 16868-06-09 ובפש"ר 12810-08-09 ובת.א. 13184-12-12; תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשע"ה (9.11.2014) בשם המערערת: עו"ד דנה שי בשם המשיב 1: עו"ד שי פינקלשטיין; דינה רונן גור בשם המשיבים 3-2: עו"ד יאסין וויסאם בשם המשיב 6: עו"ד שמרית מלמן בשם המשיב 7: בעצמו פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) אשר דחה תובענות שהעלתה המערערת במסגרת הליכי פשיטת רגל המתנהלים בעניין בתה וחתנה, אורית ומשה פחימה (המשיבים 2 ו-3). רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. המערערת (להלן: כרסנטי) היא אלמנה ואם לשבעה המתקרבת לגבורות והיא מתגוררת עם בתה לילך ושני ילדיה של הבת בבית מגורים בקריית אתא הבנוי על חלק ממגרש ששטחו כדונם (להלן: הנכס). בשנות השישים של המאה הקודמת רכש בעלה המנוח של כרסנטי את הנכס ונרשם כבעליו, ובשנת 1994 העביר את זכויותיו בנכס לבן יובל, הרשום כבעליו עד עצם היום הזה (להלן: העסקה מ-1994). לאחר העברת הזכויות בנכס נטל יובל, המשיב 4, הלוואה מבנק הפועלים משכן בע"מ, המשיב 1 (להלן: הבנק) ולהבטחת פרעונה נרשמה על הנכס משכנתא לטובת הבנק. בשנת 1998 מכר יובל את זכויותיו בנכס לאחותו וגיסו, המשיבים 2 ו-3 (להלן: העסקה מ-1998 ו-בני הזוג פחימה בהתאמה). בני הזוג פחימה נטלו אף הם הלוואה מהבנק ובחלק מכספיה סולקה המשכנתא שנטל יובל. להבטחת פירעון ההלוואה שנטלו בני הזוג פחימה, נרשמה הערת אזהרה על זכויותיו של יובל בנכס לטובת בני הזוג פחימה ולטובת הבנק וכן נרשם משכון מדרגה ראשונה לטובת הבנק על הזכויות החוזיות של בני הזוג פחימה בנכס. ההלוואה שניתנה על ידי הבנק לא נפרעה ומשכך פתח הבנק כנושה מובטח בהליכי הוצאה לפועל לשם מימושו של הנכס ובא-כוחו של הבנק מונה ככונס נכסים לצורך מכירתו. בעקבות הליכים אלו, הגיש יובל תובענה לבית המשפט המחוזי להצהיר על בטלותה של העסקה מ-1998 (ת.א. (מחוזי חיפה) 864/04). תובענה זו נדחתה ביום 16.10.2008 (להלן: פסק הדין מ-2008) ובטעמיו לדחיית התביעה ציין בית המשפט, בין היתר, כי "גרסת התובע [יובל] וגרסת בני משפחתו אינה אמינה ונועדה אך ורק להגן על נכסי המשפחה, על חשבון הנושים השונים ..." (פסקה 18 לפסק הדין מ-2008). לצד הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט הבנק, כאמור, הוכרזו בני הזוג פחימה בשנת 2010 כפושטי רגל ועו"ד רון כהנא מונה כנאמן לנכסיהם (להלן: הנאמן). הכונס הרשמי תמך בבקשה לפשיטת רגל, בין היתר, בהינתן העובדה שבני הזוג פחימה זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס שבו אין הם מתגוררים ובסוברו כי ניתן יהיה לממש זכויות אלו במסגרת הליכי פשיטת הרגל ולהועיל בכך לנושים הבלתי מובטחים לאחר שהבנק כנושה מובטח יפרע מן הנכס את חובו. בית המשפט של פשיטת הרגל קיבל עמדה זו והורה לכונס הנכסים מטעם הבנק להמשיך במימוש הנכס במסגרת הליכי ההוצאה לפועל וכן הורה כי יתרת התמורה לאחר סילוק החוב לבנק תועבר לקופת פשיטת הרגל. 2. הבנק החל, אפוא, בהליכים למכירת הנכס ולפינוי יושביו ובהם כרסנטי. כרסנטי מצידה הגישה את הבקשות נושא הערעור דנן במסגרת הליך פשיטת הרגל. בבקשה הראשונה עתרה כרסנטי לביטול הליכי פשיטת הרגל בטענה כי בני הזוג פחימה יצרו את חובותיהם שלא בתום לב. בבקשה נוספת עתרה כרסנטי להצהיר כי העסקאות שבוצעו בנכס בטלות נוכח זכאותה למחצית מן הזכויות בו ומשום שעל פי טענתה הן הועברו לאחרים ללא ידיעתה. בדחותו את שתי הבקשות קבע בית המשפט המחוזי, אשר דן בהן במאוחד, כי הבקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל הוגשה בשיהוי רב ולא נועדה אלא על מנת לעכב את הליכי הפינוי. לגופה של הבקשה קבע בית המשפט המחוזי כי יש ממש בעמדת הכונס הרשמי לפיה תצמח תועלת לנושים של בני הזוג פחימה מניהול הליכי פשיטת הרגל ואף אם חובותיהם נוצרו בחוסר תום לב, מכלול הנסיבות לרבות התנהלותם והתאמתם להליך מובילים למסקנה כי אין לבטל את ההליכים. בית המשפט הוסיף ודחה גם את הבקשה הנוספת להצהיר על בטלות העסקאות שנעשו בנכס בקובעו כי כרסנטי ידעה על העברת הזכויות בו תחילה ליובל בנה ולאחר מכן לבני הזוג פחימה וכי העברת הזכויות בנכס ליובל בשנת 1994 נעשתה בשל רצונם המשותף של כרסנטי ובעלה המנוח לעודד את יובל לשוב מארצות הברית לישראל ולנהל בה את עסקיו, וכן על מנת לאפשר לו ליטול הלוואות לצורך ניהול עסקים אלו. בית המשפט הוסיף שלאחר ביצוע העסקה מ-1998 פוצל הנכס על ידי בני הזוג פחימה לשתי יחידות דיור שהגדולה ביניהן יועדה להם, והכל בידיעתה של כרסנטי ובלא שמחתה על כך. בהקשר זה הוסיף בית המשפט המחוזי והפנה לשורה של הליכים בהם נקטה כרסנטי לגבי הנכס ולכך שבחלק מהם לא טענה כי יש לה זכויות בנכס. עוד ציין בית המשפט כי הטענות שהעלתה כרסנטי בהליך שבפניו מהוות חריגה מהסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת ערעור שהגישה כרסנטי לבית משפט זה על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה ולפיו דחה תביעה קודמת שהגישה (שלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל) להצהיר על בטלות העסקאות בנכס (ע"א 5192/11). בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה של כרסנטי לדיירות מוגנת בנכס לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) בקובעו כי היא אינה זכאית להגנה מכוח סעיף זה שכן אין לה זכויות בנכס וקבע כי היא אף אינה זכאית לדיור חלוף מכוח פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) או חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), משום שהיא אינה מתגוררת בנכס עם החייב אשר לגביו ננקטים הליכי המימוש. בשולי פסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי הקדיש מאמצים מרובים להביא לסיום ההליך בהסכמה אשר יהא בה פתרון למצבה של כרסנטי ועל מנת לאפשר לה להתגורר בחלק מן הנכס, אך מגעים אלה נכשלו, בין היתר, נוכח מעורבותה הפעילה של הבת לילך אשר לה אינטרסים מנוגדים לאלו של אמה במצב שנוצר. לאחר שעמד בפירוט על אופן ההתנהלות בהליך אף ראה בית המשפט לחייב את כרסנטי בתשלום הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח. טענות הצדדים 3. מכאן הערעור שבפנינו בו טוענת כרסנטי כי היא זכאית למחצית מן הזכויות בנכס אף שלא נרשמה כבעליו וזאת מכוח הלכת השיתוף והיא מוסיפה כי לא ידעה על העסקה מ-1994 ומכל מקום אין בהעברת הזכויות ליובל או בשינויים שערכו בני הזוג פחימה בדירה כדי לשלול את זכויותיה בנכס. עוד טוענת כרסנטי כי לא הוכח שידעה על ההליך שניהל יובל בת.א. 864/04 וכי זכותה בנכס מכוח הלכת השיתוף גוברת על זכויותיהם המאוחרות של בני הזוג פחימה, נוכח העברת הזכויות ליובל ללא תמורה ונוכח העברת הזכויות בשנת 1998 לבני הזוג פחימה בחוסר תום לב. עוד טוענת כרסנטי כי מכל מקום היא זכאית לדיירות מוגנת בנכס מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, שכן המועד לבחינת הדיירות המוגנת הוא טרם העברת הזכויות ליובל ולא כיום ולחלופין טוענת כרסנטי כי היא זכאית לדיור חלוף בשל מגוריה בנכס עם בני הזוג פחימה בעת פתיחת הליכי ההוצאה לפועל בנובמבר 2004. כרסנטי מוסיפה ומלינה על כך שהליכי פשיטת הרגל של בני הזוג פחימה לא בוטלו ולשיטתה שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי לחוסר תום ליבם של בני הזוג בהסתבכותם הכלכלית ולעובדה כי הזכויות בנכס הועברו מיובל לבני הזוג לשם שמירת הנכס בידי המשפחה תוך הצגת מצג שווא בפני הבנק. לבסוף, טוענת כרסנטי כי בקשתה להצהיר על בטלותן של העסקאות הייתה צריכה להתנהל בסדר דין רגיל ולא בפני בית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל וכי נפלו פגמים בניהול ההליך וכן היא עותרת לביטול ההוצאות שהושתו עליה, נוכח מצבה הכלכלי ונוכח ייצוגה על ידי האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. 4. הכונס הרשמי, הנאמן והבנק (להלן: המשיבים) טוענים כי יש לדחות את הערעור בציינם כי ההליך דנן הוא חולייה נוספת בשרשרת הליכים המנוהלים בחוסר תום לב לשם שימור זכויות המשפחה בנכס. עוד טוענים המשיבים כי כרסנטי מעלה טענות כלפי עזבון בעלה המנוח שלא התגונן, וכי מדובר ביריבות מלאכותית והוא הדין לשיטתם ביריבות כביכול המוצגת כלפי בנה יובל השוהה דרך קבע מחוץ לישראל. עוד נטען כי הסכמתו העקרונית של יובל לסעדים להם עתרה כרסנטי עומדת בסתירה לממצאים שנקבעו לגביו בפסק הדין מ-2008. המשיבים מוסיפים וטוענים כי טענותיה של כרסנטי לוקות בשיהוי ובהתיישנות וכי התובענה לביטול הליכי פשיטת הרגל היא מהלך תכסיסני שמניעיו אינם כנים. עוד הם טוענים כי ככל שלכרסנטי טענות כלפי בעלה המנוח, בנה יובל ובני הזוג פחימה עליה לנקוט נגדם בהליכים מתאימים לפיצוי כספי אך אין מקום לטענותיה אלה בהליכי פשיטת הרגל המערבים נושים של בני הזוג ששינו את מצבם לרעה בעקבות פעולות משפטיות שבוצעו בנכס לאורך השנים. המשיבים אף גורסים כי כרסנטי מתעלמת מחובת ההשבה החלה עליה באם תבוטלנה העסקאות השונות. הבנק מוסיף כי טיעוניה של כרסנטי מנוגדים להסכמות אליהן הגיעה בע"א 5192/11 ולפיהן בית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל מוסמך לדון בתובענה. מכל מקום, כך נטען, לא ניתן להעלות טענות אלו לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור. עוד טוען הבנק כי פסק הדין מ-2008 מקים מעשה בית דין גם כלפי כרסנטי שידעה על ההליך ובחרה לא להצטרף אליו וממילא האינטרס בהליך בת.א. 864/04 ובהליך דנן זהה - שלילת הזכויות של בני הזוג פחימה בנכס על מנת למנוע את פינויו ואת תשלום החוב לנושים. הבנק מוסיף וטוען כי לכרסנטי אין זכויות מכוח הלכת השיתוף וכי לכל היותר יש באפשרותה לטעון לזכויות ביחס ליחידה בה התגוררה עם בעלה, שהיא הקטנה מבין שתי היחידות הקיימות בנכס כיום. 5. במסגרת הערעור דנן עוכב פינויים של כרסנטי ובני המשפחה מן הנכס (החלטתו של כב' השופט פוגלמן מיום 12.8.2013) ובמהלך הדיון בערעור העלינו אפשרויות שונות לסיום המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום באופן שיאפשר לכרסנטי להמשיך להתגורר בנכס עד מאה ועשרים. בהודעתה מיום 19.11.2014 דחתה כרסנטי הצעות אלו ובתה לילך אף עתרה באותו שלב להצטרף כמשיבה להליך הערעור. אין מנוס, אפוא, מהכרעה בערעור. דיון והכרעה 6. דין הערעור להידחות. אני מוכנה להניח לטובת כרסנטי כי אף שהנכס נרשם על שם בעלה המנוח בעת שנרכש בשנות השישים של המאה הקודמת, מחצית מן הזכויות בו היו שלה מכוח הלכת השיתוף (לתנאי תחולתה של הלכה זו ראו: רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (13.12.2006)) (להלן: עניין טווינקו). ואולם, בכך אין כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה כיום אין בידי כרסנטי זכות קניינית כלשהי בנכס. מסקנה זו מבוססת על ממצאי עובדה וקביעות מהימנות שקבע בית המשפט ובעניינים אלה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פסקה 9 (15.9.2010)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות כזאת. כרסנטי טענה כי זכויותיה במחצית מן הנכס נשללו ממנה ללא ידיעתה על ידי בעלה המנוח, בעת שהעביר בשנת 1994 את הזכויות בנכס - שהיו רשומות במלואן על שם הבעל - ליובל (ראו: עניין טווינקו, פסקה 31; ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253 (1975); יהושע ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף 187 (1997)). בדחותו את גרסתה זו של כרסנטי קבע בית המשפט קמא בהתבסס על הראיות שבאו בפניו, כי העברה זו נעשתה בידיעתה ועל דעתה של כרסנטי מתוך כוונה משותפת שלה ושל בעלה המנוח להחזיר את יובל לישראל ולסייע לו לקדם את עסקיו בישראל. כמו כן דחה בית המשפט את גרסתה כי לא ידעה דבר על העברת הזכויות בנכס מיובל לבתה וחתנה, בני הזוג פחימה. במסקנותיו אלה נסמך בית המשפט, בין היתר, על עדותה של כרסנטי עצמה (פרוטוקול הדיון מיום 15.1.2013 בעמ' 20, עמ' 22 שורה 1, עמ' 23, עמ' 24 שורה 19 ועמ' 26 שורה 4), וכן על ראיות נוספות מהן למד על מודעותה לאורך השנים להתנהלותם של בני המשפחה בנוגע לנכס (ראו: עדותה של לילך בעמ' 27, 30 ו-34 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2013; עדותו של מר משה פחימה, פרוטוקול הדיון מיום 3.2.2013 בעמ' 14 שורות 5-3; נ/5 מכתב של עורך הדין של יובל משנת 2005 המלמד על מודעותה של כרסנטי להליכים המשפטיים; פנייתן של כרסנטי ולילך לעמותת ידיד יחד עם בני הזוג פחימה, בה לא הכחישו את זכויותיהם של בני הזוג). כך למשל העידה לילך בתשובה לשאלות שהופנו אליה בחקירה הנגדית כי: ש- שאלת את אורית [פחימה] איך הגיעה לבית ? ת- הבנו שהיא עשתה קניה של חצי מהבית. ש- מי אמר לך ? ת- זה היה ברור. אמא שלי גרה בחצי אחד. לכל המשפחה זה היה ברור, לאחים, לכולם, בדיעבד הבנתי שאורית קנתה מיובל את הבית, יובל הביא את אורית, יובל הסביר לאבא שלי, אבא שלי הסביר כנראה לאמא שלי ושאר האחים לא היו רלוונטיים כי הם לא בבית. (פרוטוקול הדיון מיום 15.1.2013, עמ' 30) [ההדגשות לא במקור] הגיונם של דברים תומך אף הוא במסקנות שאליהן הגיע בית המשפט במקרה דנן, שכן העסקה מ-1994 וכמוה גם העסקה בין יובל לבני הזוג פחימה אינן עסקאות מול צד שלישי שכרסנטי אינה מכירה. בעסקה מ-1994 מדובר בהעברת הזכויות ללא תמורה אל הבן יובל ובעסקה מ-1998 מדובר בעסקה בין ילדיה הנוגעת לנכס שבו היא מתגוררת ואשר בעקבותיה בוצעו שינויים באותו הנכס. מן הראיות עולה כי כרסנטי גילתה ידע ומעורבות של ממש בענייני המשפחה בכלל ובענייניו של הבן יובל בפרט. כרסנטי ובעלה אף נסעו אל הבן בארצות הברית והתגוררו בביתו במשך פרק זמן של כשנה וחצי – שנתיים, ככל הנראה טרם ביצוע העברת הנכס אליו (עדותה של כרסנטי, בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.2013). הנה כי כן, גם אם נניח לטובת כרסנטי כי היו לה בעבר מכוח "הלכת השיתוף" זכויות קניין בנכס שהיה רשום על שם בעלה המנוח, אין בכך כדי להועיל לה נוכח העברת מלוא הזכויות בנכס ליובל בידיעתה והסכמתה ובהינתן מסקנה זו, הטענות שהעלתה כרסנטי נגד העברת הזכויות בנכס מיובל לבני הזוג פחימה, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זכויותיה שלה בנכס, אך מכל מקום טענות אלו בדין נדחו אף הן על ידי בית המשפט קמא מן הטעמים שפורטו. 7. כרסנטי מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לדיירות מוגנת לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולחלופין לפי הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל או סעיף 86א(א) לפקודת פשיטת הרגל. לעניין טענות אלה מקובלות עליי קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי כרסנטי אינה זכאית לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כיוון שבמועד שבו ביקש הבנק לממש את הנכס לא התמלאו דרישות הסעיף לגביה - היא לא החזיקה בנכס כמי שהינה "בעלו או חוכרו-לדורות". והוא הדין באשר לטענותיה לדיור חלוף מכוח חוק ההוצאה לפועל או מכוח פקודת פשיטת הרגל. טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט המחוזי, ובדין נדחו, משום שהנכס בו מתגוררת כרסנטי אינו משמש כבית מגורים לחייבים - בני הזוג פחימה - הזכאים להגנה מכוח סעיף 86א(א) לפקודת פשיטת הרגל או מכוח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. 8. עתירתה של כרסנטי לבטל את הליכי פשיטת הרגל בשל חוסר תום לבם של בני הזוג פחימה אף היא אין לה מקום. כידוע, סוגיית תום ליבו של חייב בהליכי פשיטת רגל נבחנת הן בתקופה שקדמה להגשת הבקשה ואז היא מתמקדת באופן שבו נוצרו החובות, והן בתקופה שבו מתנהל ההליך (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 173 (מהדורה שלישית, 2010)) (להלן: לוין וגרוניס). כפי שנפסק קיימים יחסי גומלין בין שתי התקופות (ע"א 733/14 אבו טפלא נ' עו"ד שמואל לביא, פסקה 8 (21.11.2014)) ועוד נפסק כי חלוף הזמן עשוי לרפא את הפגם בהתנהגותו של החייב בעבר (ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (3.5.2009); לוין וגרוניס, בעמ' 175). עיקר טרונייתה של כרסנטי לעניין חוסר תום הלב שבו התנהלו בני הזוג פחימה, נוגעת לתקופה הראשונה שבה נוצרו חובותיהם, ובהקשר זה היא טוענת כי "מהותה האמיתית של ההעברה השנייה [ש]הייתה שמירת הנכס בידי המשפחה, ובעיקר הצגת מצג שווא בפני הבנק במסגרת ביצועה של ההעברה השנייה" (פסקה 20(א) לסיכומי כרסנטי). נוכח הקביעה כי כרסנטי הייתה מודעת לעסקאות שבוצעו בנכס, קשה להלום טענה זו כשהיא מועלית מפיה. מכל מקום אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי טענה זו אינה נושאת משקל רב נוכח חלוף הזמן, נוכח חוות דעתם של הכונס הרשמי והנאמן התומכים בהמשך הליכי פשיטת הרגל, ונוכח העובדה כי לא הועלתה עד עתה טענה לפגמים בהתנהלותם של בני הזוג פחימה תוך כדי הליך פשיטת הרגל והתרשמותו של בית המשפט היא כי מדובר בחייבים שיכולים ונכונים להשתקם. עוד יש לדחות את טענתה של כרסנטי כי לא היה מקום לברר את טענותיה במסגרת הליך פשיטת הרגל. כפי שציין הבנק בצדק, כרסנטי הסכימה להעלות את טענותיה במסגרת אותו הליך והדברים קיבלו ביטוי בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 5192/11, ומכל מקום טענה זו לא הועלתה בסיכומיה בפני בית המשפט המחוזי ונטענה לראשונה בערעור. די בכך על מנת לדחותה. 9. אשר לבקשתה של לילך להצטרף כצד להליך. בקשה זו הוגשה לאחר שהדיון בערעור הסתיים והטעמים שפורטו בה ובהם הטענה כי הליך אחר אותו היא מנהלת בנוגע לזכויותיה בנכס בבית המשפט המחוזי בחיפה אינו מתקדם - אינם ממלאים אחר התנאים שנקבעו לצירופו של משיב שלא היה בעל דין בערכאה הדיונית כבעל דין בערעור (עע"ם 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, פסקה 10 לפסק דיני (24.6.2009)). אשר על כן הבקשה נדחית. בשולי הדברים יצוין, כי ביום 23.11.2014 ביקשה כרסנטי להגיש לבית המשפט מכתב אישי שכתבה. לפנים משורת הדין עיינתי במכתב ומבלי להביע עמדה לגבי מכלול הטענות המועלות בו, אומר כי דבריה של כרסנטי בקשר למצבה האישי יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ואין להקל בהם ראש. מטעמים אלה הושקע מאמץ לא מבוטל על ידינו וגם על ידי בית המשפט המחוזי להביא לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, על מנת לאפשר לכרסנטי להישאר בנכס עד מאה ועשרים שנותיה. למרבה הצער, מאמצים אלה לא נשאו פרי ומשכך אנו נאלצים להכריע בסכסוך על פי הדין, ועל פי הדין ידה של כרסנטי על התחתונה מן הנימוקים שפורטו. 10. סוף דבר - אציע לחבריי לדחות את הערעור. עם זאת ונוכח התוצאה הקשה שאליה הגענו מנקודת ראותה של כרסנטי וכן נוכח נסיבותיה האישיות ומצבה הכלכלי שהצדיק את ייצוגה על ידי האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, אציע כי לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט ת המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏כ' בטבת התשע"ה (‏11.1.2015). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13052340_V10.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il