פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5229/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5229/07 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.4.07 בת.פ.ח. 1103/04 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש תאריך הישיבה: י"ח באדר א' התשס"ח (24.3.2008) בשם המערער: עו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד מיכל רוזן-עוזר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. כנגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו כתב אישום (פ"ח 1103/04), הכולל שני סעיפים. סעיף האישום הראשון מייחס לו עבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיפים 351(ג)(1) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), כנוסחו בשנת 1995; עבירה של תקיפת קטין בן משפחה, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין; עבירה של ניסיון למעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 16 שנים, לפי סעיפים 347(ב), 345(ב)(1), 24 ו-34ד לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. סעיף האישום השני מייחס לו עבירה של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין. 2. כפי שעולה מכתב האישום, המערער הינו אביה של המתלוננת, קטינה ילידת 1990 (להלן: הקטינה). בסעיף האישום הראשון, הואשם המערער בכך שבמספר אירועים, החל משנת 1995 לערך ועד לשנת 2003, ביצע בבתו הקטינה מעשים מיניים. לפי הנטען, בשנת 1995, או בסמוך לה, יצא המערער מחדרו כשהוא לבוש תחתונים. כאשר ראה את הקטינה, הפשיל את תחתוניו וחשף בפניה את איבר מינו (להלן: אירוע הדירה). בשנת 1996, או בסמוך לה, ניגש המערער לקטינה בשעה ששיחקה בחצר ביתם, הרים את חולצתה והחל לנשק אותה על בטנה (להלן: אירוע החצר). בשנת 2000, או בסמוך לה, לקח המערער את הקטינה אל מעין גשר בטון הנמצא בסמוך לבית אמו בתל אביב. המערער הצמיד את הקטינה אל הקיר, הרים את חולצתה, נגע בבטנה ונשק על פיה. המערער ניסה להוריד לקטינה את מכנסיה, וזו אמרה לו כי תספר הכול לאמה. בתגובה בעט בה המערער וגרם לה לחבלה ברגלה (להלן: אירוע הגשר). ביום 7.7.2002 נערכה לקטינה מסיבת בת מצווה. במהלך האירוע, מחוץ לאולם האירועים, החדיר המערער את ידיו אל מתחת לבגד שלבשה הקטינה וליטף את בטנה ואת גבה (להלן: אירוע בת המצווה). באמצע שנת 2003 הסיע המערער את הקטינה ואת אחיה לארוחת ערב בבית סבתם בתל אביב. לאחר הארוחה, הציע המערער לקטינה להתלוות אליו. הקטינה נכנסה לרכב והמערער נעל את הדלתות ודרש ממנה להתפשט. משסירבה הקטינה, הרים המערער את חולצתה והפשיל את מכנסיה ואת תחתוניה. המערער הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, והחל לנשק את הקטינה בבטנה ועל פיה ולגעת בחזה. המערער דרש מהקטינה לבצע בו מין אוראלי, אחז בשערותיה, משך את ראשה וניסה להצמיד את פיה אל איבר מינו. הקטינה התנגדה והמערער ביקש שתבצע בו מעשה אוננות. משסירבה הקטינה חדל המערער ממעשיו ופתח את דלתות הרכב, כשהוא מאיים עליה פן תספר על שהתרחש (להלן: אירוע הרכב). במהלך חודש אוגוסט 2003, לאחר סכסוך עם אמה של הקטינה, התקשר המערער לקטינה ואיים עליה (להלן: אירוע הטלפון). בסעיף האישום השני הואשם המערער בכך שביום 26.5.2004, בשעה שהגיעו אנשי משטרה לעצרו בגין המעשים שיוחסו לו, התחזה המערער לאחיו, כשהוא מוסר לשוטרים את שמו של האח ואת מספר תעודת הזהות שלו. באותו אירוע נשא המערער על גופו סכין מבלי שהוכיח שהחזיקו למטרה כשרה. בתגובתו לכתב האישום כפר המערער במרבית עובדות כתב האישום, כאשר ביחס לאירוע הטלפון הודה "שקילל וכעס על הקטינה" ולגבי האישום השני הודה כי החזיק סכין, אך הסתייג מהפן המשפטי של ביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש) הרשיע את המערער בעבירה של תקיפת קטין בן משפחה ובעבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, בשל אירוע הגשר; בעבירה של ניסיון למעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 16, עבירה נוספת של מעשה מגונה בקטין בן משפחה, ועבירת איומים, בשל אירוע הרכב; עבירת איומים בשל אירוע הטלפון; ועבירה של שיבוש מהלכי משפט, התחזות כאדם אחר והחזקת סכין שלא כדין, בשל סעיף האישום השני. מנגד, החליט בית המשפט לזכות את המערער מיתר העבירות שיוחסו לו. בית המשפט ביסס את עיקר הכרעתו על עדותה של הקטינה, שנחקרה על ידי חוקרת ילדים בחקירה שצולמה, הוקלטה ותומללה, ואף העידה בפני בית המשפט, באישורה של חוקרת הילדים. בית המשפט ציין כי התרשם שעדות הקטינה הינה עדות אמת. בית המשפט קבע כי עדותה היתה קוהרנטית, עקבית ותאמה את דבריה לחוקרת הילדים כמעט לחלוטין. חרף חששות שהועלו על ידי חוקרת הילדים התרשם בית המשפט כי עדות הקטינה היתה מדויקת מבחינת תיאור העובדות לגבי מה שנעשה בה, ונצמדה לאמת. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי להתרשמותו נטתה הקטינה, מבלי דעת, לייחס לאירועים עובדתיים פרשנות מינית בדיעבד, שהשאילה מסיפורים שהוזנה בהם על ידי קרובות משפחתה, הגם שהאמינה באמת ובתמים, מבחינה סובייקטיבית, כי זו היא משמעותם. אשר על כן, וחרף האמון שנתן לעדותה של הקטינה, בחן בית המשפט את עדותה "בזכוכית מגדלת" וב"מלקטת", נקט משנה זהירות בקביעת ממצאים עובדתיים, ולא קבע ממצאים אלא אם מצא להם חיזוקים כדבעי. משכך, ולאור הבחנתו בין עדותה של הקטינה ככל שהיא נוגעת לתיאור עובדתי של הדברים ובין עדותה בכל הנוגע לפרשנות שהעניקה להם, החליט בית המשפט כאמור לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו בקשר לאירוע הדירה, אירוע הגינה ואירוע בת המצווה, בקבעו כי ייתכן והמשמעות המינית שייחסה הקטינה לאירועים אלו נוצרה בדיעבד, בהשפעת קרובות משפחתה. 4. ביום 1.4.2007 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של שמונה שנות מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הפעיל בית המשפט עונש של ארבע עשר חודשי מאסר על תנאי שתלוי היה ועומד כנגד המערער, במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו, כך שסך הכול ירצה המערער עונש של תשע שנות מאסר ושני חודשים. עוד קבע בית המשפט כי המערער יפצה את הקטינה בסכום של 35,000 ש"ח. במסגרת שיקוליו לעונש קבע בית המשפט כי יש להעמיד את האינטרס הציבורי שבהגנה על גופן ונפשן של נשים וקטינות מפני המערער כאינטרס ראשון במעלה וכי יש להרחיק את המערער מהציבור לתקופה ממשית וארוכה. 5. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. טענות הצדדים 6. לטענת המערער, שגה בית המשפט משלא קבע שעדותה של הקטינה כולה "זוהמה" על ידי קרובות משפחתה, בשל הלחצים הרבים והאינטנסיביים שהופעלו כלפיה מצד בנות משפחתה, חרף קביעתו כי השפעת בנות המשפחה על תיאור המעשים מפי הקטינה ניכרת בבירור. לטענתו, השפעתן האקוטית של אמה של הקטינה ודודותיה על דבריה הינה השפעה גורפת אשר אינה ניתנת לחלוקה, שכן השיחה אשר נערכה בין הקטינה לבנות משפחתה בבית קפה שעות ספורות לפני שהגישה את תלונתה למשטרה נסובה סביב כל האירועים עליהם דיווחה בתלונתה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן דעתו לכך שעדותה של הקטינה בעייתית לכשעצמה, רצופת סתירות ומשוללת כל היגיון, וכי לא נתן דעתו לכך שחרף האירועים הנטענים, ביקשה הקטינה לעבור לגור עמו. בנוגע לאירוע הטלפון טוען המערער כי הרשעתו בעבירת האיומים הינה פועל יוצא לאמון שנתן בית המשפט לדברי הקטינה בלבד, ובהיעדר כל ראייה אובייקטיבית תומכת. לטענתו, משלא ניתן להאמין למכלול דבריה, הרי שגם לא ניתן להסתמך עליהם בנוגע לעבירת האיומים, וכי יש במחדלה של המשטרה מלתפוס את הטלפון הנייד שבו לטענת הקטינה הוקלטה השיחה, כדי להביא לזיכויו. בנוגע לעבירות שבסעיף האישום השני טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משנתן אמון בגרסתם הבעייתית של השוטרים אשר עצרו אותו, וכי הסכין אותו נשא על גופו שימש אותו לצורכי הגנה עצמית. עם זאת, במהלך הדיון חזר בו המערער מערעורו בנוגע לאישום זה. 7. מנגד טוענת המשיבה כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הינה פרי בחינה זהירה של הערכאה הדיונית את העדויות שנשמעו בפניה. בית המשפט נתן דעתו לסוגיות ולטענות שהועלו בתיק, דן בהן לגופן, והכריע בהן על סמך הראיות שהובאו בפניו. עוד מוסיפה המשיבה כי בית המשפט המחוזי האמין ללא סייג לגרסת הקטינה, גם לגבי האירועים שבהם זיכה את המערער, הגם שקבע כי קיים ספק באשר למהות המדויקת של מעשיו. דיון עבירות המין 8. במרכז הרשעתו של המערער מצויה עדותה של הקטינה, אשר העידה בפני בית המשפט, בנוסף לחקירתה על ידי חוקרת הילדים, שהעידה בעצמה בפני בית המשפט אודות החקירה שערכה. משכך, עיקר ערעורו של המערער מופנה כנגד המהימנות אותה ייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של הקטינה. כחלק מטענתו זו, מלין המערער על כך שבית המשפט בחר להבחין בין האירועים השונים אודותם העידה הקטינה, לזכותו בחלק מהם ולהרשיעו באחרים. 9. מטבע הדברים, עבירות מין, ובפרט עבירות מין המבוצעות בתוך התא המשפחתי, הינן עבירות המבוצעות על פי רוב במרחב האינטימי, מבלי שיהיו להם עדים מלבד מבצען וקורבנו. משכך, ברובם של המקרים על בית המשפט להכריע באישומים המוגשים בגין בעבירות מסוג זה כשהראיה המרכזית כנגד הנאשם הינה עדותו של המתלונן (ראו, למשל, ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2004) (להלן: ע"פ 10049/03). 10. בהכירו את הבעייתיות הטמונה בבירורם של אישומים בעבירות מין, קבע בתחילה המחוקק דרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אך בשנת 1982 תוקן סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ודרישת הסיוע הומרה בחובה כי בית המשפט ינמק מדוע בחר להסתפק בעדות יחידה של הנפגע לשם הרשעה (ראו ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 48-49 (1988)). 11. בענייננו, בית המשפט המחוזי אכן הרשיע את המערער בהתבססו על עדותה של הקטינה, שהייתה העדה היחידה למעשים שבוצעו בה. משכך, הקפיד בית המשפט המחוזי על נקיטת משנה זהירות, והגם שראה בעדותה של הקטינה עדות מהימנה, נמנע בית המשפט מלהרשיע את המערער במקום בו לא מצא חיזוק לדבריה. זאת, בפרט משום שבעת ביצוע חלקם של המעשים שיוחסו למערער הייתה הקטינה ילדה רכה בשנים, ואת משמעותם המינית השכילה להבין רק בשלב מאוחר יותר. משכך, ככל שהמעשים שתוארו על ידי הקטינה בעדותה התבססו על הפרשנות הסובייקטיבית שנתנה להם, להבדיל מתיאור עובדתי אובייקטיבי, ובמקום שהתרשם בית המשפט כי הייתה עשויה להיות השפעה, מזערית ככל שתהיה, על פרשנות זו, נמנע בית המשפט מלהתבסס על עדותה מבלי שיימצא לה חיזוק בחומר הראיות. 12. בכל הנוגע לעצם שאלת מהימנותה של הקטינה, הרי שההכרעה בה הינה סוגיה המצויה בלב ליבה של הסמכות המסורה לערכאה הדיונית, הרואה ושומעת את העדים המופיעים בפניה. ראוי אולי לחזור בעניין זה לקביעתו של בית המשפט בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1075, 1073-1074 (1963), כי: "יסוד מוסד הוא בהלכות ראיות, כי מהימנותו של העד שהעיד מסורה ללבו של השופט הדן בענין, ואינה – בדרך-כלל – חוזרת ונבדקת על-ידי בית-המשפט לערעורים. טעמו של דבר כנראה בעליל הוא, שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדבר העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא "שקול" ולא "מדוד" ולא "מנוי" אלא כמעט "סמוי מן העין", כמו עקימת שפתים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד". בדומה קובע אף סעיף 53 לפקודת הראיות, כי: משקלה של עדות 53. ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. בהתאם לכללים אלו נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים בפניה, התרשמה מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, והתרשמה באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). עוד נקבע, כי הלכה זו נכונה במיוחד כאשר מדובר בהערכת מהימנותו של עד שעל פי הנטען הינו קורבן לעבירת מין. כפי שנקבע, "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004)). 13. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי התרשם מכך שעדותה של הקטינה עדות אמת היא. בית המשפט קבע כי עדותה הייתה קוהרנטית, הן מבחינת עדותה בפניו והן מבחינת עקביותה ביחס לדבריה לחוקרת הילדים. בית המשפט הוסיף כי גם ריבוי הפרטים, השוליים לכאורה, בעדותה של הקטינה, מלמד כי מדובר בזיכרון ממשי ומוחשי, עם מימד של זמן ומקום. עוד ציין בית המשפט כי ניכר היה בקטינה כי קשה לה להעיד, וכי בבואה להעיד בפניו, במערכת וידאו במעגל סגור, סירבה תחילה להעיד ולהתייחס בפה מלא למעשים שנעשו בה, וכל שהסכימה היה להעלותם על הכתב. הקטינה פרצה בבכי עז מדי פעם, כיסתה את פניה בידיה ובשערותיה, סירבה להשיב לשאלות, ורק לאחר הפצרותיהם של באת כוח המשיבה ובית המשפט, הסכימה להמשיך בעדותה, תוך צמצום רב. כפי שמציין בית המשפט, ארשת פניה של הקטינה במהלך כל הדיון הייתה עצובה, דיכאונית משהו, חסרת שמחת חיים, ומדי פעם הליטה את פניה וכיסתה אותם בשיערה. קושי רב זה של הקטינה במתן עדותה, במיוחד בחלקים בהם נאלצה לפרט את המעשים המיניים שביצע בה המערער, הצביע בעיני בית המשפט על אמיתות עדותה. בהתבססו על אותות אמת אלו, קבע בית המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי עדותה של הקטינה מהימנה עליו. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומנומקת לעילא ולעילא, ולא מצאתי כי המקרה שבפנינו מנוי על אותם מקרים חריגים, שבהם תהין ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. 14. מעבר למהימנות עדותה של הקטינה לכשעצמה, מתווספות לעדות זו ראיות שיש בהן כדי לחזק אותה בצורה משמעותית. בראש ובראשונה מדובר בעדויות הנוגעות למצבה הנפשי של הקטינה, הן בסמוך למועד ביצוע העבירות והן במהלך חשיפתן. 15. הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי יש בעדויות בדבר מצבו הנפשי של המתלונן כדי לחזק את טענתו לפיה בוצעו בו עבירות מין (ראו ע"פ 99/65 שררי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(2) 552, 554 (1965); ע"פ 40/73 סוני נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 8181 (1973); ע"פ 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 387, 389-390 (1975); ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, 726 (1979); ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 569 (1982); ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 830 (1982) (להלן: עניין אל שבאב); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 327 (2001)). 16. בענייננו, ניתן למצוא ראיה למצבה הנפשי של הקטינה בעדותה של דודתה (להלן: אתי), לפיה בעקבות אירוע הרכב, במסגרתו נטען כי משך המערער את ראשה של הקטינה בשערותיה לכיוון אבר מינו, ביקשה הקטינה לקצוץ את שיערה. בשל משמעותה הרבה של עדות זו להבהרת מצבה הנפשי של הקטינה בסמך לאחר האירועים, ראוי להביא את הקטע הרלוונטי בשלמותו (עמודים 255-257 לפרוטוקול): "ת: אני רוצה לספר כמה דברים ש[הקטינה] סיפרה לי, גם בתקופה שהיא היתה גרה אצלי, יום אחד היא באה אלי למספרה. ... לפני שנה, לפני שנה היא גרה אצלי, קודם כל לפני המקרה, לפני שהיא סיפרה לי, היא זה התחיל גם ביום שהיא הגיעה אלי למספרה, היה לה שיער ארוך, ארוך, היא לא היתה נותנת לאף אחד שיגזרו לה אותו, שום דבר, לאף אחד שיגע לה בשיער, היא באה למספרה וביקשה ממני לספר אותה קצר, מהספר שלי שיספר אותה קצר קצר, אמרתי לו תתחיל לדרג לה, ותשאיר לה קצת אורך, ישבה על הכסא והתחילה לבכות, אני רוצה שתספרו אותי קצר, אמרתי לה מה זה קצר, אני אשאיר לך קצת אורך, את לא יכולה מאורך כזה להגיע לאורך כזה, לא, תספרי אותי קצר כמו בן, אמרתי לו אל תספר אותה, והיא בכתה במשך אולי שעה, אמרתי לה אמא שלך יודעת שאת מסתפרת? שיקרה שכן, והיא רוצה שאנחנו נספר אותה קצר, סיפרנו אותה כל פעם בהדרגה בסוף הגיעה לתספורת כזו קצרה, בתקופה שהיתה גרה אצלי, כל פעם היתה גוזרת את השיער לבד, היא היתה מספרת לי יום אחד ישבתי ודברתי איתה לפיצה עגבניה בשינקין לקחתי אותה, ואז היא ישבה והתחילה לספר לי, יותר פרטים מה שהיא עברה, סיפרה לי שאבא שלה היה מושך לה את השיער, שהוא היה לוקח אותה, שהיא היתה הולכת אליו, בשביל שתמצוץ לו, אני מצטערת שאני מתבטא[ת] ככה, אז הוא היה כל הזמן מושך לה את השיער ובגלל זה היא הסתפרה, ועד היום היא לא אוהבת להאריך שיער, היא כל פעם גוזרת אותו לבד. ... היא קושרת את השיער שלה, מרימה אותו מכאן לכאן, קושרת אותו ממש חזק, עם כמה קוקיות ומעל זה קליפסים שפה כבר נהיה לה קרחות עד היום. [ביהמ"ש]: משני הצדדים? ת: משני הצדדים יש לה קרחות בשיער מרוב שהיא קושרת אותו, יש לה טראומה מהשיער, יש לה טראומה מהשיער, נהיה לה כבר קרחות כאן מרוב שהיא קושרת אותו וגוזרת אותו כל הזמן לבד. [הסנגור]: עד עכשיו. ת: עד היום. [ביהמ"ש]: האמת שאנחנו ראינו אותה גם בבית המשפט. ת: עד היום יש לה קרחות בשיער. [ביהמ"ש]: לא ראינו קרחות אבל ראינו שיער אסוף. ת: אבל אם מרימים לה פה את החלק הזה יש לה כבר קרחת כזו בשיער. [ביהמ"ש]: מעל הר[ק]ה, מעל האוזן? ת: כי היא קושרת אותו קודם כל עם כמה קוקיות ממש חזק כל הזמן ומעל זה היא מרימה את השיער מפה בלורית שלא יראו..". מעדותה זו של אתי, אשר הייתה מהימנה על בית המשפט המחוזי, עולה תמונה בדבר מצב נפשי קשה בו שרויה הייתה הקטינה במועד המדובר, מצב אשר תועל על ידיה לקיצוץ שערה השופע אשר בו התגאתה ולהתנהגות כפייתית ביחס לקשירתו והצמדתו לקרקפתה. אמנם, לא ניתן להוכיח קשר סיבתי וודאי וחד משמעי בין התנהגותה זו של הקטינה והמצב הנפשי הנלמד ממנו, ובין המעשים אותם תיארה בעדותה, אולם יש בהם כדי לחזק בצורה משמעותית את הקביעה כי בעדותה תיארה הקטינה תיאור אמיתי של המעשים שביצע בה המערער, בפרט בכל הנוגע לאירוע הרכב (וראו ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2007); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007) (להלן: ע"פ 6643/05); ע"פ 2208/04 מדינת ישראל נ' זהראן (לא פורסם, 12.12.2005)). 17. ראיה נוספת בדבר מצבה הנפשי של הקטינה ניתן למצוא בעדותה של אתי אודות המעמדים בהם חשפה בפניה הקטינה את שביצע בה לטענתה המערער. כפי שמתארת אתי (החל מעמוד 243 לפרוטוקול), בעת ששהתה בבית הוריה יחד עם הקטינה, הבחינה כי היא שוכבת בחדר "בלי מצב רוח". בתחילה סירבה הקטינה לניסיונה של אתי להבין מה ארע לה, ולאחר מכן שאלה אותה הקטינה "אם אבא של חברה שלך היה נוגע בך, מה היית עושה". בהמשך, ולאורך היום, החלה הקטינה לחשוף בפני אתי את המעשים שלטענתה ביצע בה המערער, ביחס לאירוע הדירה, אירוע הגשר ואירוע הרכב. אתי מתארת בעדותה כי בעת חשיפת הדברים פרצה הקטינה בבכי וכי לאחר מכן המשיכה לבכות כל היום, והייתה בדיכאון. בעקבות הדברים שחשפה בפניה הקטינה, קבעה עמה אתי פגישה בבית קפה, בה נכחו אמה של הקטינה, אתי, ואחות נוספת של השתיים (להלן: הפגישה בבית הקפה). במהלך הפגישה בבית הקפה סיפרה הקטינה באוזני דודותיה ואימה אודות מעשי המערער. כפי שמתארת אתי בעדותה, (בעמוד 253 לפרוטוקול) במהלך רוב הפגישה הקטינה בכתה והייתה עם ראשה מורכן כלפי מטה. כאמור, בעדויות אלו בדבר מצבה הנפשי של הקטינה בעת שחשפה את שארע לה יש כדי לחזק את עדותה בצורה משמעותית, בפרט כאשר מדובר בחשיפה שלא נבעה מיוזמתה. כפי שציין בית המשפט בעניין אל שבאב, בעמוד 830: "העדות בדבר מצבו הנפשי של המתלונן בתקופה שלאחר ביצוע העבירה, כפי שעלתה מפי חברו, אשר לו גילה המתלונן לראשונה את העובדות בקשר למעשים שבוצעו בו, סייעה לעדותו של המתלונן בדבר ביצועה בו של עבירת מין (להבדיל מן הסיוע בקשר לזהותו של העבריין). יוזכר כאן, כי הגילוי של העבירה בא בעקבות הפצרותיו של החבר ולא מיוזמתו של המתלונן עצמו, והפצרותיו אלו של החבר היו תוצאה ותולדה ישירות של התרשמותו של החבר ממצבו הנפשי של המתלונן; בעקבות התרשמות זו ראה צורך להפציר בחברו ולחזור ולהפציר בו, עד שהמתלונן פתח את סגור ליבו. ההדגשה, כי ההתרשמות ממצבו הנפשי של המתלונן לא נתלווה כאן לתלונה יזומה על-ידיו, אלא היפוכו של דבר, באה להסיר מן הלב את החשש, שמא מראית פני הדברים בעניין מצבו הנפשי של המתלונן, לא הייתה אלא בגדר מעין תוספת, מודעת מצדו, לתלונתו". ויפים הדברים גם לענייננו. 18. אמנם, בעדותה של הקטינה ניתן למצוא אי דיוקים ואף סתירות באשר לפרטים כאלו ואחרים. עם זאת, אין מדובר בחריגה מהסתירות שניתן לצפות שתמצאנה בעדותה של קטינה המוסרת פרטים בדבר עבירות מין שביצע בה לטענתה אביה בעת שהייתה ילדה רכה בשנים. כפי שנקבע בעניין דומה: "אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת נ', בתיאור המעשים וסדרם, אין קושי לייחס זאת לחלוף הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה. העדות טעונה – כפי שניתן להבחין – זעם רב כלפי האב; יש לבחון אותה בהתחשב בכך. אך בסופו של יום, אך הגיוני הוא, כי מטבע הדברים, נשמרו בזכרונה של נ' פרטיהם המרכזיים של המעשים, יתכנו סתירות בפרטים אחרים. בראש וראשונה, בית המשפט קמא בהרכב התרשם ממהימנות העדות, וזאת אין מקום לפתוח בערעור. (ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.2005)". גם בענייננו, מדובר בסתירות ואי דיוקים שאינם מהותיים, ולא מצאתי כי יש בהם כדי להשליך על המהימנות שייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של הקטינה. 19. בדומה, לא מצאתי כי יש בטענה כי הקטינה תכננה לעבור לגור למשך מספר ימים עם המערער כדי לפגום במהימנותה. לא פעם התייחס בית משפט זה לתופעות של יחס אמביוולנטי מצד קורבנותיהם של עבירות מין כלפי מבצען, בפרט כאשר מדובר בעבירות מין שבוצעו במסגרת המשפחתית כלפי קורבנות קטינים. מעשים קשים אלו גורמים לא פעם לפגיעה קשה וטראומטית בנפשם של הקורבנות, אשר לא פעם הינם נעדרי הבנה ממשית של המעשים שנעשו בהם, וכתוצאה מכך התנהגותם כלפי הפוגעים בהם הינה לכאורה בלתי סבירה וחסרת היגיון, כאשר חרף הפגיעה ממשיכים הקורבנות לחפש את קרבתו של הפוגע (ראו ע"פ 6643/05, בפסקה 40). בהתאם נקבע, כי אין בעצם קיומה של התנהגות מעין זו במקרה מסוים כדי לשלול את אפשרות התקיימותן של עבירות מין באותו המקרה (ראו, למשל, ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 639-640 (2004); ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, 746-748 (1997)). יחס אמביוולנטי זה מקבל את ביטויו גם בדבריה של הקטינה – הן בחקירתה על ידי חוקרת הילדים (חקירה מיום 26.8.2003, קלטת שלישית, שורות 106-109 לתמלול) והן בעדותה בפני בית המשפט (עמוד 95 לפרוטוקול, שורות 3-7; עמוד 115 שורות 17-24). לאור זאת, לא מצאתי כי יש באמור כדי להשפיע על המהימנות שיוחסה לעדותה. 20. מקום מרכזי בטענותיו מייחד המערער להשפעות שהיו על הקטינה מצד אימא ודודותיה, כשלטענתו השפעות אלו, אשר החלו מהפגישה בבית הקפה, גרמו ל"זיהום" עדותה, במידה שלא ניתן עוד לייחס משקל כלשהו לעדות זו. אינני יכול לקבל טענה זו. אמנם, ישנם מקרים בהם השפעות חיצוניות על עדותו של קטין, בדמות חקירתו על ידי גורמים שונים בטרם חקירתו על ידי חוקר הילדים, ישליכו על האפשרות לראות בעדות זו עדות עצמאית, היכולה לחזק עדויות אחרות הדורשות סיוע. מצב זה עשוי להתרחש במקרים בהם מואשם הנאשם בביצוע מספר עבירות בילדים שונים שנחקרו אודות כך על ידי חוקר ילדים. בנסיבות אלו, באם ישנה חקירה משותפת של הילדים טרם חקירתם, או קיימות ראיות אחרות המצביעות על האפשרות ל"זיהום" עדותם, ייתכן ולא ניתן יהיה לעשות בעדויותיהם שימוש כדי לחזק זו את זו, בשל החשש שאין מדובר בעדויות עצמאיות, אלא בעדויות שהושפעו זו מזו (ראו ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616 (2001); והשוו ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.20059)). אלא שלא זה הוא המקרה שבפנינו. בראש ובראשונה, יש לזכור כי בענייננו בנוסף לחקירתה על ידי חוקרת הילדים העידה הקטינה עצמה גם בפני בית המשפט, ועל כן עדותה איננה דורשת סיוע ראייתי. מעבר לכך, טענה בדבר "זיהום" העדות הינה טענה המתייחסת כאמור למידת יכולתה של עדות קטין לשמש כסיוע לעדותו של קטין אחר, ואילו בענייננו עדותה של הקטינה הינה עדות יחידה, ואילו החיזוקים לה הינם ממקורות חיצוניים. משכך, בחינתה של עדות זו נעשית על פי הכלים הקבועים בסעיף 53 לפקודת הראיות לקביעת ערכה ומהימנותה של עדות, כפי שתואר לעיל. 21. לעניין זה קבע כאמור בית המשפט המחוזי כי הוא רואה בעדות הקטינה עדות אמת בדבר המעשים שבוצעו בה. עם זאת, לא נעלמה מעיניו של בית המשפט השפעתן האפשרית של קרובות משפחתה של הקטינה על עדותה. אלא שבכל הנוגע לתיאור העובדתי העולה מהעדות, קבע בית המשפט כעניין שבעובדה, כי תיאורה של הקטינה מהווה תיאור אמיתי של המעשים שביצע בה המערער, כפי שאלו נחוו על ידה, ואינני מוצא מקום להתערב בקביעתו זו. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, הקטינה נותרה עקבית בעדותה לכל אורך הדרך בדבר המעשים שביצע בה המערער, ונותרה איתנה בעמדתה זו חרף ניסיונותיהן של אמה ודודתה להעצימם. על כן, לא זו בלבד שאין בטענה זו כדי לפגוע במהימנותה של הקטינה, אלא שאפילו יש בה כדי לחזק אותה, מכוח מעין כלל "מיגו". דהיינו, מתוך שיכולה הייתה הקטינה "ליישר קו" עם ניסיונותיהן של אמה ודודתה להעצים את המעשים שביצע בה המערער, ולא עשתה כן, גם "במחיר" סתירת גרסאותיהן, יש בכך משום חיזוק למהימנותה (ראו ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 518 (1993); ע"פ 10049/03, בחוות דעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין; ע"פ 3251/05 מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2007)). 22. בדומה, לא מצאתי מקום לשנות גם מקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא הביא כל ראיה לביסוס טענתו לפיה תלונתה של הקטינה למשטרה נובעת משנאתה של אמה למערער, או מונעת ממניע אחר להפללתו במעשים שלא ביצע. יתרה מכך, אף בעת חקירתה על ידי חוקרת הילדים הביעה הקטינה את תחושתה האמביוולנטית – מצד אחד רחמיה על אביה מולידה ומצד שני רצונה להשיב לו כגמולו על המעשים שביצע בה: "ח: אני רוצה לשאול אותך אם תהיי מוכנה לבוא לבית משפט ולספר את מה שסיפרת לי פה. י: מולו? ח: יכול להיות שאפשר לבדוק שהוא לא יהיה שם. י: אז אם הוא לא יהיה שם אז כן. ח: האם את תרצי לעשות את זה? י: (מהנהנת לחיוב) אבל אם הוא לא יהיה שם. אבל אולי לא נגיד למשטרה, לא צריך להגיד. מצד שני אני מרחמת עליו שהוא יושב בכלא כי זה בכל זאת אבא שלי. אבל מצד אחר אני לא רוצה, סבלתי, אני רוצה שגם הוא יסבול". (חקירה מיום 26.8.2003, קלטת שלישית, שורות 106-109 לתמלול). לא למותר לציין כי דברים מאלפים אלו לא זו בלבד שיש בהם כדי להפריך את טענת המערער לגבי מוטיבציה של הקטינה להפלילו, אלא שיש בהם כדי לחזק את עדותה כנגדו. 23. אל מול המהימנות שיוחסה לעדותה של הקטינה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין הוא מאמין לעדותו של המערער, שהותירה בו רושם בלתי מהימן. יתרה מכך, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, במשך למעלה מתשעה חודשים חיפשה המשטרה אחר המערער כדי לחקור אותו ביחס לתלונתה של הקטינה, והמערער חמק ממנה. חרף המאמצים הגדולים שהשקיעה המשטרה באיתורו, ובכללם שיחות טלפון וביקורים אצל בני משפחתו הקרובים והרחוקים, בדיקת חשבונות בנק ובדיקה בקופות החולים, השים עצמו המערער כמי שלא שמע אודות החיפושים אחריו. התחמקותו זו מחקירה, ושתיקתו של המערער בעת חקירתו לאחר שנעצר, מעלים תמיהה בשעה שמדובר באדם המואשם בביצוע עבירות מין כלפי בתו, כשניתן היה לצפות כי יעשה ככל יכולתו כדי להפריך את החשדות כנגדו. משלא עשה כן, ומשניסה באופן פעיל להימנע מבירור הפרשה, יש בהתנהגותו של המערער כדי לחזק את הראיות כנגדו (וראו ע"פ 767/05 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.4.2005)). 24. חרף קבלתו את תיאורה של הקטינה אודות המעשים שביצע בה המערער כתיאור המשקף באופן אמיתי את האירועים כפי שחוותה אותם הקטינה, הבחין בית המשפט בין מישור עובדתי זה ובין הקשרים המיניים שיוסחו לו על ידי הקטינה. בשל העובדה שבעת התרחשות חלק מהאירועים הייתה הקטינה ילדה צעירה ביותר, קבע בית המשפט כי לגבי חלק מהאירועים לא ניתן לומר מעבר לכל ספק שהקשריהם המיניים אכן קיימים היו גם בעת התרחשותם, וכי לא התווספו רק בדיעבד, בעת שנחשפה הקטינה לאפשרות התקיימותם של הקשרים אלו ולמובנם. משכך, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מהעבירות שיוחסו לו ביחס לאירוע הדירה, אירוע הגינה ואירוע בת המצווה, בקובעו כי לא הוכח מעבר לכל ספק הקשרם המיני של מעשיו. לעומת אירועים אלו, הקשרם המיני של מעשי המערער ביחס לאירוע הגשר ואירוע הרכב נלמדים מאליהם, ואימוץ גרסתה של הקטינה לגביהם מאליה מביאה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו ביחס אליהם. 25. לסיכום האמור, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוכחה מעבר לכל ספק אחריותו של המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו ביחס לאירוע הגשר ואירוע הרכב. אירוע הטלפון 26. בכל הנוגע לאירוע הטלפון, נטען על ידי הקטינה כי הקליטה את שיחת הטלפון במסגרתה איים עליה המערער, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותה. דא עקא, מכשיר הטלפון לא נתפס על ידי המשטרה, כך שטענתה זו של הקטינה לא התבררה. 27. לטענת המערער, הימנעות זו של המשטרה מלתפוס את מכשיר הטלפון, בהיעדר כל הסבר סביר לכך, מלמדת כי תוכן השיחה היה מפריך את טענתה של הקטינה מכל וכל. לטענתו, בשל מחדל חקירתי זה יש לקבוע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח את המיוחס לו בנוגע לאירוע זה. לא ניתן לקבל טענה זו. 28. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכויו, כאשר השאלה הנשאלת, על פי רוב, עודנה ונותרת באיזו מידה עמדה המאשימה בחובת ההוכחה המוטלת עליה (ראו ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006)). בענייננו, אכן ראוי היה כי המשטרה הייתה עושה את הפעולות הנדרשות לשם בירור תלונתה של הקטינה עד תום, ובמסגרת זו ברי שהיה עליה לתפוס כראיה את מכשיר הטלפון שבו נטען כי הוקלט המערער. אלא שליקוי זה, וליקויים אחרים שלטענת המערער נתגלו במהלך החקירה, אינם יורדים לשורש הרשעתו, ולא היה בהם כדי לפגוע בצורה משמעותית ביכולתו להתגונן. 29. בעניין זה יש לזכור כי המערער לא הכחיש את קיומה של השיחה בינו ובין הקטינה וכי בשיחה זו כעס עליה וקילל אותה. כך, בתגובתו לכתב האישום (עמוד 11 לפרוטוקול) מציין בא כוח המערער כי "הטענה היא שיש שיחת טלפון מוקלטת. אני מבקש עותק מהקלטת ותמליל. הוא אכן מודה שקילל וכעס על הקטינה ואמה". משכך, מנוע כעת המערער מלטעון כי הצגתו של מכשיר הטלפון הייתה מפריכה את טענת הקטינה מעיקרה. משכך, ולאור המהימנות אותה ייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של הקטינה, מהימנות בה לא מצאתי כאמור מקום להתערב, ולאור קביעתו כי אחריותו של המערער באירוע זה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, לא מצאתי כי יש במחדליה של המשטרה כדי לשנות מהרשעתו של המערער באירוע זה. 30. לאור זאת, אני מציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 31. המערער הורשע בביצוע מספר עבירות מין בבתו הקטינה, בשעה שזו הייתה ילדה רכה בשנים, כאשר העבירה הראשונה בה הורשע המערער בוצעה בהיות הקטינה ילדה בת עשר. לעבירות אלו הצטרפו עבירות האיומים, עבירות הנוגעות לשיבוש מהלכי משפט ועבירה של נשיאת סכין. 32. חומרתן הרבה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים, הודגשה לא פעם בפסיקתו של בית משפט זה. בהתאם, נקבע כי יש להטיל על המבצע עבירות מסוג זה עונשים כבדים, כגמול על מעשיו ומתוך ביטוי לסלידתה העמוקה של החברה ממעשים אלו (ראו, למשל ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2006)). יפות לענייננו מילותיו של בית המשפט באחת מבין הפרשות הרבות שהגיעו לפתחו של בית משפט זה ביחס לעבירות מין המבוצעות כלפי קטינים במסגרת התא המשפחתי, בע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.7.2007): "המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים". ראוי אולי לציין כי בפרשה זו האחרונה הושת על המערער בה, בין היתר, עונש של עשרים וארבע שנות מאסר בפועל בגין המעשים שביצע בבתו הקטינה, הגם שמעשים אלו היו חמורים יותר מהמעשים בהם הורשע המערער בענייננו. 33. לאור זאת, הרי שהעונש שהוטל על המערער הינו עונש ראוי המשקף את הצורך להחמיר בעונשים המוטלים בגין העבירות אותן ביצע המערער, ואין מדובר בעונש חמור כלל ועיקר. יש לזכור כי אין זו למערער הפעם הראשונה בה הורשע בביצוע עבירות מין, וכי להרשעתו בעבירות אלו מתווספת גם הרשעתו בעבירות הנוספות שיוחסו לו. 34. סוף דבר, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ו' באב התשס"ח (7.8.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07052290_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il