אבי עייש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5227/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5227/10 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל המערערות: 1. מישל קרולין יובל 2. לימור יובל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק תה"ג 9037/09 מיום 16.6.2010 שניתן על ידי כבוד השופטת נאוה בן אור תאריך הישיבה: ב' בכסלו התשע"ב (28.11.2011) בשם המערערת 1: עו"ד רוויטל סוויד; עו"ד מירב גרינברג בשם המערערת 2: עו"ד ירון גיגי בשם המשיבה: עו"ד טליה עתר; עו"ד טל תבור פסק-דין השופטת מ' נאור: לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-תה"ג 9037-09 מיום 16.6.2010 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן-אור בו התקבלה עתירת המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, והמערערות הוכרזו כבנות הסגרה לארצות הברית בגין עבירות מרמה ומעשי הונאה שונים שיפורטו בהמשך, המיוחסים להן בכתב אישום שהוגש נגדן בארצות הברית. תחילה מנתה בקשת ההסגרה 11 משיבים (שיכונו להלן, ביחד: המבוקשים) ואולם 4 מהמבוקשים הסכימו מרצונם להיות מוכרזים כבני הסגרה ועניינם לא נדון בבית המשפט המחוזי. לפיכך, בית המשפט המחוזי דן בעניינם של 7 מבוקשים. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, 5 מהמבוקשים הגישו לבית משפט זה מספר ערעורים. ואולם, מי שהיו בהליך בבית המשפט המחוזי המשיב 1 (להלן: עייש), המשיב 3 (להלן: בר) והמשיב 10 (להלן: קיי) חזרו בהם מהודעות הערעור וערעוריהם נמחקו. בסופו של יום מונחים בפנינו ערעוריהן של מי שהיו המשיבות 2, ו-9 בהליך המקורי – מישל קרוליין יובל, היא המערערת 1 ושל אמה, לימור יובל כהן, היא המערערת 2 (אשר יכונו להלן: מישל, ולימור בהתאמה, וביחד: המערערות). העובדות הצריכות לעניין 1. בין ישראל לארצות הברית קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים (ראו: אמנת הסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 13, 795 (נחתמה ב-10.12.1962 ונכנסה לתוקף ב-5.12.1963) (להלן: האמנה)). בהמשך, ביום 6.7.2005 נחתם פרוטוקול בין מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית, המתקן את האמנה אשר נכנס לתוקפו ביום 10.1.2007 (להלן: הפרוטוקול המתקן). 2. ביום 17.7.2009 העבירה ממשלת ארצות הברית, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המבוקשים בגין ביצוע לכאורה של עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות הברית. מדובר בעבירות של קשירת קשר וביצוע הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג. יוער, כי לגבי בר וקיי מייחס כתב האישום האמריקאי רק את העבירה של קשירת קשר. בנוסף, לגבי עייש ומישל ייחס תחילה כתב האישום האמריקאי גם ביצוע עבירה של קשירת קשר להלבנת הון. ביום 23.7.2009 הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב), באמצעות באי כוחו, לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזה על המבוקשים כברי הסגרה. 3. בהמשך, ביום 24.2.2010 העבירה ממשלת ארצות הברית, בקשת הסגרה נוספת בה ביקשה את הסגרתם של עייש, מישל ובר גם בגין עבירה של הלבנת הון. בקשת ההסגרה הנוספת, שכונתה "בקשת ההסגרה המשלימה" הוגשה לאחר שרשויות התביעה בארצות הברית הגישו נגד השלושה כתב אישום מתוקן בו נכללה העבירה הנזכרת. בהתאם לכך, ביום 7.3.2010 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי עתירה להכריז על עייש, מישל ובר ברי הסגרה גם בין העבירות המפורטות בבקשת ההסגרה המשלימה. 4. על פי הנטען, המבוקשים הקימו רשת עבריינית מתוחכמת ורחבת היקף לשם הונאת קשישים תושבי ארצות הברית. נטען, כי מעשי המרמה, שבוצעו לכל הפחות משנת 2005 ועד ליום 5.7.2009 (היום בו נעצרו) הניבו עשרות מיליוני דולרים. על פי המתואר, המבוקשים השיגו פרטים של תושבי ארצות הברית, רובם קשישים בני למעלה מ-75 באמצעות העתקים של טפסים שמילאו אותם תושבי ארצות הברית (להלן: הקורבנות) שנרשמו להגרלת לוטו (להלן: ""לידים""). באותם "לידים" הופיעו שמותיהם של הקורבנות, כתבותיהם ומספרי הטלפונים שלהם. ה"לידים" כך הובהר, נמכרים בארצות הברית לשימוש חוזר למטרות שיווק. בענייננו, המבוקשים התחזו לבעלי עסקים לגיטימיים ורכשו את ה"לידים" באמצעות מתווכים שעסקו במכירתם למטרות מסחריות. מי שהיו בהליך בבית המשפט המחוזי המשיבה 6 (להלן: פורטולוני), המשיב 7 (להלן: גרין) והמשיבה 8 (להלן: רייז) פעלו בתור "קְוָלִיפָיֵירִים" באמצעות אותם "לידים". תפקידם היה להתקשר לקורבנות ולהציג בפניהם (באמצעות טקסט שהוכן מראש) מצג שווא לפיו זכו בסכומי כסף גבוהים בהגרלת לוטו. ה"קְוָלִיפָיֵירִים" שאלו את הקורבנות שאלות שונות בנוגע לאזרחותם, גילם ומצבם הכלכלי ולאחר שסיננו את אלה שלא נמצאו "מתאימים" הם העבירו את השיחה למי שכונו ה"שוּטֶרִים" אשר התחזו לעורכי דין מהעיר אולבני שבמדינת ניו יורק. תפקידם של ה"שוּטֶרִים": מישל, לימור, ומי שהיו המשיבה 4 בהליך בבית המשפט המחוזי (להלן: רוזנברג) והמשיב 5 (להלן: סמואלס) היה למסור לקורבנות כי על מנת לקבל את הכסף עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. מנהלי המשרד, כך נטען, היו עייש, מישל ובר והם פיקחו על הפעילות הפלילית והנחו את מבצעיה. בנוסף, הם שוחחו עם הקורבנות על מנת לשכנעם לשלוח את הכספים. המנהלים חילקו את כספי המרמה בין המעורבים. המנהלים היו גם אלה שהנחו את הקורבנות לשלוח את הכספים ליעדים שונים במדינות שונות. בשיחות אלה, יצרו המנהלים מצג לפיו עם התשלום, יועברו לקורבן כספי הזכייה. כמו כן, המנהלים הנחו את הקורבנות כי אם יישאלו לגבי מטרת העברת הכספים עליהם לשקר. הם סיפקו לקורבנות מספרי טלפון בארצות הברית לשיחות חינם ובאמצעותם עדכנו אודות העברת הכסף. לאחר שהצליחו המבוקשים להוציא כספים במרמה מהקורבנות, היו ה"שוּטֶרִים" חוזרים ופונים אליהם כשהם מתחזים לאחרים ומשכנעים אותם לשוב ולשלוח כספים נוספים לשם קבלת כספי ה"פרס". רבים מן הקורבנות נפלו שולל גם אחרי פניות אלה. 5. בפועל, אף אחת מן ההגרלות לא התקיימה ואיש מהקורבנות לא זכה בסכום כסף כלשהו. רבים מהקורבנות, כך נטען, נפלו קורבן למצגי השווא שהוצגו להם ושלחו סכומי כסף גבוהים למבוקשים מתוך אמונה כי לאחר התשלום הם יקבלו את כספי הזכייה. הכספים שהתקבלו מידי הקורבנות מעולם לא הושבו להם. להשלמת התמונה יוער כי הפעילות העבריינית לכאורה נעשתה באמצעות משרדים הממוקמים בישראל - בתל אביב ובאילת. 6. חקירת הפרשה בארצות הברית בוצעה על ידי ה-FBI. במהלך החקירה, ולאחר שעלו החוקרים על עקבותיהם של עייש ומישל כמי שרכשו אלפי "לידים" ששימשו לצורך הונאת הקורבנות וכמי שביצעו העברות כספים על מנת להסוות את מקורם, פנו ביום 17.4.2009 רשויות החקירה בארצות הברית למדינת ישראל, בבקשה לעזרה משפטית על פי האמנה בין שתי המדינות. משטרת ישראל שיתפה פעולה עם האמריקאיים והמידע שהתקבל הוביל לחשיפת אחד המשרדים של המבוקשים, ברחוב הנגב בתל אביב (להלן: המשרד ברחוב הנגב). משאותר המשרד, התקינה בו המשטרה, על פי צו של בית משפט, ציוד צילום והקלטה. הציוד הופעל בין התאריכים 15.6.2009 ל-4.7.2009. ביום 26.6.2009 פנו רשויות החקירה בארצות הברית בבקשה נוספת לעזרה משפטית ובמסגרתה ביקשו לקבל את התיעוד המצולם. 7. ביום 5.7.2009 נעצרו המבוקשים על ידי משטרת ישראל ונערך חיפוש במספר מקומות, בין היתר, במשרד ברחוב הנגב ובמשרד נוסף בתל אביב, ברחוב נחלת בנימין. במשרדים נתפסו טלפונים, מחשבים ומסמכים קשורים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. בית המשפט המחוזי ציין בפתח הדברים כי אין מחלוקת בין הצדדים כי העבירות המיוחסות למבוקשים הן עבירות הסגרה כאמור בסעיף 2 לחוק ההסגרה, התשי"ד – 1954 (להלן: חוק ההסגרה), למעט הטענות שהועלו ביחס לעבירה של הלבנת הון (אליהן אדרש בהמשך). עוד לא היתה מחלוקת כי קיים בין ישראל לארצות הברית הסכם הסגרה וכי נגד המבוקשים הוגש כתב אישום בארצות הברית (ראו: סעיף 2א לחוק ההסגרה). כמו כן, ארצות הברית הודיעה כי היא מתחייבת להעביר את המבוקשים, אזרחי מדינת ישראל, בחזרה לארץ לשם ריצוי עונשם, אם יורשעו ויוטלו עליהם עונשי מאסר. המחלוקת בין הצדדים נסבה על טיב הראיות. חלק מהמבוקשים טענו כי אין בראיות כדי לבסס עילת הסגרה. כל המבוקשים טענו כי מרכז הכובד של העבירות הוא בישראל וכי מטעמים של תקנת הציבור אין להורות על הסגרתם. 9. בהתייחס למערכת הראיות שקושרות את המבוקשים לעבירות נשוא הבקשה, ציין בית המשפט כי כתמיכה לבקשת ההסגרה הוגש תצהיר של סוכנת FBI בשם אליזבת נייגרד (להלן: נייגרד) אשר משנת 2007 מטפלת בחקירת מעשי מרמה דוגמת אלה העומדים ביסוד בקשת ההסגרה. בנוסף לתצהירה של נייגרד צורפו ראיות שונות שנאספו הן על ידי רשויות החקירה האמריקאיות והן על ידי משטרת ישראל. 10. נייגרד הצהירה כי פעילות החקירה בארצות הברית העלו כי עייש ובת זוגו, מישל, רכשו בארצות הברית 185,000 "לידים" במחיר של 300,000 דולר ואלה נשלחו אליהם לישראל. מישל הסבירה למי שמכרה לה את ה"לידים" (להלן: סוכנת ה"לידים"), כי ה"לידים" נחוצים לה לצורך מכירת מוצרי ים המלח. עוד צוייין כי תוצרי האזנה והצילום מהמשרד ברחוב הנגב הינם חד משמעיים וניתן להתרשם מהם, כיצד בפרק הזמן בו נמשכה ההאזנה ניסו המבוקשים להוציא במרמה מיליוני דולרים מהקורבנות. בחיפוש שנערך במשרד ברחוב הנגב נתפסו, בין היתר, מאות דפי "לידים"; מגרסות נייר; מונה כסף אלקטרוני; מחשבים ניידים; כספת שהיתה מחוברת למיכל גז וללחצן מצוקה, אשר לחיצה עליו היתה אמורה לגרום לגז לחדור לכספת ולהשמיד את תכולתה; ומסמך העוסק בטיול לאילת, שהובטח לעובדי המשרד, היה ויצליחו להרוויח סכום של חצי מיליון דולר במשך ארבעה שבועות. לאחר מעצרם של המבוקשים, שבעה מהם שיתפו פעולה ומסרו גרסאות המפלילות את עצמם וחלק מהמעורבים האחרים. להערכתה של נייגרד לנוכח העובדה שהחבורה פעלה במשך תקופה של כארבע שנים ובשים לב לשיעורי ההצלחה שלה, מאות אם לא אלפי קשישים אמריקאים נפלו קורבן למעשי המרמה של המבוקשים. עוד העריכה נייגרד כי סכומי הכספים שהועברו לידי המבוקשים עולים כדי עשרות מיליוני דולרים. לתצהירה צרפה נייגרד תצהירים של שמונה קורבנות. מדובר באנשים מבוגרים, חלקם מעל גיל 80. בשל ההפסדים שנגרמו להם, רבים מהם לא מסוגלים לממן את הוצאות מחייתם ובכללן הוצאות בריאות. נייגרד ציינה כי סך כל הסכומים שהוציאו המשיבים במרמה משמונה המצהירים, על פי המיוחס להם, עולה באופן משמעותי על מיליון דולר, ומכאן שלהערכתה של נייגרד בדבר היקף הסכומים אותם הצליחו המבוקשים לקבל יש על מה לסמוך. הערכה זו מגובה גם במסמך לפיו הובטחה כאמור לעובדי המשרד חופשה באילת אם יצליחו להרוויח סכום של חצי מיליון דולר בפרק זמן של חודש. נטען כי אם היתה ציפייה ריאלית להיקף סכומים כזה בפרק זמן כה קצר, המסקנה המתבקשת היא כי במהלך השנים בהן פעלו המשרדים, גרפו המבוקשים סכומים של עשרות מילוני דולרים. 11. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות במקרה דנן על פי ההלכה הפסוקה הקובעת כי בעניין הסגרה יש לבחון האם בחומר הראיות ישנה אחיזה לאישום. נקבע, כי עייש ומישל היו "בעלי הבית" של עסקי המרמה כפי שעולה מהודעותיהם של אלה מחבריהם שהחליטו לשתף פעולה עם המשטרה. בית המשפט ציין כי הליך ההסגרה אינו ההליך בו נבחנת מהימנותן של ההודעות ואלה יתבררו בהליך הפלילי עצמו. עם זאת, צויין כי המעורבים אשר הפלילו את עייש ומישל הפלילו גם את עצמם ולצורך בחינת התשתית הראייתית הלכאורית, יש בכך כדי לחזק את מהימנות גרסאותיהם. כן נקבע, כי נייגרד הצהירה על ממצאים שונים שעלו בחקירת הפרשה ולתצהירה צורפו ראיות משמעותיות הקושרות את השניים למעשי המרמה, דווקא לחלק הניהולי של מעשים אלה, בדיוק כפי שמיוחס להם בכתב האישום. הפסיקה קבעה כי תצהיר של חוקר הוא ראיה קבילה ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מגובה בראיות המבוססות כראוי על הנטען בו. על דברים אלה הוסיף בית המשפט וציין את העבודה כי עייש ומישל בחרו לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירתם במשטרה ונקבע כי גם לנתון זה יש משמעות בכל הנוגע להערכת גרסאותיהם של יתר המעורבים בפרשה, במיוחד על רקע הראיות הנוספות שהוצגו נגדם. 12. בשלב הבא עבר בית המשפט לבחינתן של אותן ראיות נוספות המפלילות את עייש ומישל. לנוכח העובדה שעייש חזר בו מערעורו יפורטו להלן בעיקר הראיות הנוגעות לכאורה למישל. צויין, כי בחיפוש שערכה המשטרה בביתם של בני הזוג בתל אביב נתפסו, בין היתר, ארגז ובו מאות "לידים", כ-25 טלפונים סלולאריים, מסמכים המעידים על איסוף כספים מ-Moneygram והעברות כספיות מקורבנות, שקית בד שהכילה כרטיס ביקור על שם "בריאן קונלי". בעניין זה יש לציין כי בתצהירו של הקורבן ג'ון אוקונור נאמר כי הוא הונחה לשלוח המחאה בנקאית בסך 155,000 דולר ל"בריאן קונלי". עוד נתפסה בביתם של השניים כספת שהכילה, בין היתר, תעודות זהות מזויפות על שם "סטפן אסולין" ואליה צמודה תמונתו של עייש וכן סכומים נכבדים של כסף מזומן. מתצהירה של נייגרד עולה עוד כי חוקרי משטרת ישראל דיווחו לה כי ביתם של השניים מפואר ביותר, שוויו מוערך בכ-2 מיליון דולר. בבעלותם של השניים גם שתי מכוניות אאודי יקרות. בהקשר למכוניות הצהירה נייגרד כי בחינת מסמכי Bank of New York העלתה כי ביום 30.4.2008 הועבר סכום של 215,889 דולר מ- Ekero Investments Account (להלן: חשבוןEkero ) שבקפריסין, חשבון קש לכאורה, ששימש את מישל לרכישת "לידים", לחשבון הבנק של יבואנית אאודי בישראל. 13. על הקשר של מישל לחשבון Ekero למדה נייגרד מעדותה של סוכנת ה"לידים". מהתצהיר עולה כי מישל החלה לרכוש "לידים" מסוכנת ה"לידים" משנת 2005. סוכנת ה"לידים" קשרה בין רכישת ה"לידים" לבין מישל שאף שלחה לה, בשלב מסוים, כרטיס ביקור ועל גביו מופיעים שמותיהם הפרטיים שלה ושל בן זוגה: "מישל" ו"אבי" והם מתוארים כסוכני מכירות. סוכנת "הלידים" העריכה כי מישל הזמינה באמצעותה כ-185,000 "לידים" ושילמה עבורם כ-300,000 דולר . התשלום הועבר לא פעם באמצעות העברה בנקאית מחשבון Ekero. נייגרד גם למדה ממסמכי הבנקים הרלוונטיים שנאספו כי סכומי כסף שונים הולבנו לכאורה באמצעות חשבון Ekero והועברו ממנו לחשבונה הפרטי של מישל. עוד עולה מעיון במסמכי הבנק הקפריסאי כי החל מסוף מאי 2008 ועד תחילת נובמבר 2008 היו העברות בנקאיות של למעלה מ-156,000 דולר לחשבונה של סוכנת "הלידים". סוכנת "הלידים" העידה כי בין תחילת ספטמבר 2008 לתחילת נובמבר 2008 הזמינה ממנה מישל למעלה מ-10,000 "לידים" בשלוש הזדמנויות. מישל שילמה את הנדרש מיד עם ההזמנה אולם בהמשך ביקשה לעכב את משלוח יתרת ה"לידים" עד להודעה חדשה. בדיעבד התברר כי הבקשה הגיעה לאחר פשיטת המשטרה על משרד ברמת גן ממנו התנהלה פרשת "עוקץ" דומה, עליה עוד ארחיב בהמשך, שנדונה בבית משפט זה ב-ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.9.2010) (להלן: עניין מאיו או פרשת מאיו). בסוף חודש דצמבר שלחה מישל לסוכנת "הלידים" הודעה בה הסבירה את בקשת הדחייה בעזיבתם של עובדים רבים ובנייתו של צוות חדש. מישל ביקשה מסוכנת "הלידים" כי תשלח לה 1,000 "לידים" שכן היא עומדת לחדש את פעילות העסק. על הפסקת הפעילות לתקופה מסוימת העיד סמואלוס, אחד המעורבים כאמור, שמסר דברים דומים כאשר ציין כי כשנחשפה פרשת העוקץ בעניין מאיו הופסקה פעילות המשרד בו עבד לזמן מה. בין חודש ינואר 2009 לאמצע חודש פברואר 2009 שלחה סוכנת "הלידים" למישל, לבקשתה, אלפי "לידים". ביום 3.2.2010 שוחחה סוכנת "הלידים" בטלפון עם מישל. השיחה הוקלטה בהנחיית ה-FBI. במהלך השיחה שאלה סוכנת "הלידים" את מישל אם קיבלה את ה"לידים" שהזמינה. מישל השיבה כי אינה יודעת מאחר והיתה חולה ונשמע שהיא פונה ל"אבי" ומדווחת לו כי על הקו נמצאת הסוכנות המבקשת לדעת כמה "לידים" הם קיבלו. לאחר שקיבלה תשובה מאבי השיבה מישל כי הם קיבלו 1,600 "לידים". 14. בהמשך, במשלוח ה"לידים" מתחילת מרץ 2008 שונו פרטיהם של שלושה "לידים" כך שמספרי הטלפון שהופיעו על גביהם היו של סוכנים מוסווים של ה-FBI. בין מספרי הטלפון נכלל גם מספרה של נייגרד. ואכן שניים מבין הסוכנים (ביניהם נייגרד) קיבלו שיחה המבשרת להם כי זכו בהגרלת לוטו וכי עליהם לשלם סכומי כסף שונים. נייגרד אף ערכה חיפוש על פי צו בדואר האלקטרוני של מישל. נייגרד מצאה עותק של הסכם סודיות הזהה בתוכנו להסכם שנשלח אליה לאחר שהתבשרה שזכתה כביכול בהגרלת לוטו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם תצהירי הקורבנות קושרים את עייש ומישל למעשי המרמה. 15. לאחר בחינת הראיות בעניינם של עייש ומישל, הגיע בית המשפט למסקנה כי בקשת ההסגרה מבוססת היטב בכל הנוגע להיבטים הראייתיים הנדרשים ולפי אמת מידה ראייתית מחמירה מזו הנדרשת על פי הפסיקה. בהתייחס למישל, נקבע כי כרטיס הביקור שתואר קושר בינה לבין סוכנת ה"לידים" ובין חשבון הבנק בקפריסין. לכך מצטרפות ראיות נוספות ובהן: שורה של העברות בנקאיות מחשבון זה לחשבונות בנק שונים על שמה של מישל; שיחת הטלפון שהוקלטה; ה"לידים" שהושתלו על ידי ה-FBI ונשלחו למישל; העדויות של חלק מהמעורבים המייחסים לה בעלות במשרד באילת ומעורבות כזו או אחרת במשרדים בתל אביב. נמצא כי כל אלה מהווים ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים למישל ובודאי שיש בהם כדי להעיד על כך שבחומר הראיות יש אחיזה לאישום. 16. בית המשפט התייחס לעתירה המשלימה שהוגשה בעניינם של עייש, מישל ובר בה התבקש כאמור בית המשפט להורות על הסגרתם גם בגין עבירה של הלבנת הון. נקבע, כי מהראיות עולה לכאורה כי עייש, מישל ובר היו מעורבים בפתיחת חשבונות בנק בקפריסין ובניסיון לפתוח חשבון בנק באוגנדה. חשבונות אלה נפתחו על שמן של חברות קש ושימשו להלבנת הון שהתקבל על ידי המבוקשים כתוצאה ממעשי המרמה. על פי הנטען, הועברו הכספים לעיתים בהעברה בנקאית ישירה לחשבונות הבנק האמורים ולעיתים באמצעות המחאות בנקאיות דרך תיבת דואר או תא דואר. חשבונות הבנק שימשו לרכישת "לידים" נוספים ומחשבונות בנק אלה הועברו כספים לחשבונותיה של מישל. מהראיות עולה כי עייש הוא שפתח לכאורה את חשבונות חברות הקש, כמו חשבון Ekero. קורבנות הפרשה העידו כיצד העבירו כספים לחשבון זה ולחשבונות אחרים. בנוסף, בית המשפט דחה טענה שהעלה בא כוחו של בר לפיה אין אפשרות על פי חוק ההסגרה לתקן בקשת הסגרה. נקבע שהבקשה שהוגשה לא היתה לתיקון העתירה אלא עתירה משלימה שהיא למעשה עתירה נוספת העומדת בפני עצמה. 17. כמו כן, נדחתה טענת בא כוחו של בר לפיה המשיב לא ביסס בראיות לכאורה שנעברה עבירה בישראל או בארצות הברית שכן הכספים הועברו מארצות הברית לקפריסין ולאוגנדה ומכאן שהחזקת הכספים או הפעולה האסורה ברכוש נעשו בשתי מדינות זרות שאינן בסמכות השיפוט של מדינת ישראל. נקבע, כי בכל הנוגע לישראל לא נדרשת פליליות אפקטיבית אלא פליליות תיאורטית. דהיינו, די בכך שהמעשה לו נעשה בישראל היה מהווה עבירה שדינה מאסר בן שנה ומעלה בהתאם לדרישת סעיף 2(א) לחוק ההסגרה. בהתייחס לארצות הברית, ציין בית המשפט את התנאים הנדרשים על פי החוק כפי שעולה מתצהירו של עורך הדין אבי וויצמן, עוזר לתובע הפדרלי במחוז הדרומי של מדינת ניו יורק (להלן: ויצמן). נקבע, כי גם אם מעשה ההלבנה הושלם בקפריסין או באוגנדה, ברור שחלק משמעותי ממנו בוצע בארצות הברית. עוד נקבע, כי מעצם טיבה עשויה הלבנת הון לקבל אופי של טרנסקציות כספיות חוצות גבולות ולא ניתן לקבל עמדה לפיה המדינה שבה החלו המעשים להתבצע לא תוכל לבוא חשבון עם העבריינים אך משום שהצליחו להבריח את ההון משטחה. תפיסה זו, כך נקבע, חותרת תחת יכולת האכיפה בעבירות של הלבנת הון. 18. בית המשפט דחה את הטענה לפיה לנוכח דרישת החוק המחייבת בעבירה של הלבנת הון הוכחת כוונה (להבדיל מידיעה בלבד) אין ראיות למעורבותה של מישל. נקבע, כי מישל היתה מעורבת בהזמנת ה"לידים" מארצות הברית והכספים ששימשו לכך הועברו, בין היתר, מחשבון Ekero שהוא חלק מהתכנית הכוללת לכאורה של הלבנת הכספים. זאת ועוד, כספים רבים הועברו מהחשבון האמור לחשבונותיה של מישל בישראל ונעשה ניסיון להעביר סכום נוסף לחשבון אחר על שמה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה לפיה המשיב הצביע על ראיות מספיקות לשם ביסוס בקשת ההסגרה גם בעבירה של הלבנת הון וכך גם עומדת הבקשה בדרישת הפליליות הכפולה, זו האפקטיבית – בארצות הברית וזו התיאורטית – בישראל. 19. לאחר בחינה זו עבר בית המשפט לדון בטענות שהעלו המבוקשים בעניין מרכז הכובד של העבירות. זהו המקום להעיר כי בית המשפט קבע כי לימור הודתה במהלך חקירתה במשטרה במעשים המיוחסים לה ולא ביקשה לטעון דבר. היא השליכה את יהבה על הטענות הכלליות בנוגע למרכז הכובד של העבירות ולשיקולים של תקנת הציבור כסייג להסגרה. בדונו בטענות המבוקשים בעניין מרכז הכובד של העבירות פירט בית המשפט בהרחבה את השתלשלות העניינים בחקירת הפרשה. נקבע כי מדובר בחקירה שהתחילה ונוהלה בארצות הברית, מתוך מניעים פנימיים, דהיינו תלונות שהגיעו לרשויות האכיפה בארצות הברית מקשישים שנפלו קורבן למעשי המרמה. עוד נקבע, כי היכולת להתמיד בביצוע העבירות מן הסוג המיוחס למבוקשים, על פני תקופה ממושכת, נובעת דווקא מניצול אמצעי תקשורת ותעבורה בינלאומיים זולים ונגישים המאפשרים ביצוע עבירות תוך הסוואת זהות מבצעי העבירה, תוך שמירה על מרחק בטוח מן הקורבן ומרשויות האכיפה האמורות להגן עליו. 20. בית המשפט היה ער לכך שבגין המעשים נשוא הפרשה נתונה סמכות השיפוט הן למדינת ישראל והן לארצות הברית. נקבע, כי בשתי המדינות זיקת השיפוט היא זיקה טריטוריאלית ואף ניתן להעריך כי בשתיהן מדובר בסמכות שיפוט אפקטיבית שכן בידי שתי המדינות ראיות לביסוס אשמת המבוקשים. עם זאת, נקבע, כי מחומר הראיות עולה כי אנשים רבים שאינם אנשי מרות נחקרו בארצות הברית ובמדינות אחרות. ככל שתידרש עדותם יהיה בניהול המשפט בישראל משום הכבדה ניכרת. בית המשפט אף ציין כי מספר רב של קורבנות הם קשישים שיתקשו להגיע לישראל אם תידרש עדותם. נקבע, כי אף שבארצות הברית יהיה קושי להעיד את הקורבנות הקשישים המתגוררים הרחק ממקום ניהול המשפט, הרי שקושי זה אינו דומה לקושי של העדתם בישראל. לכך מתווספת ההכבדה של העדת קורבנות מסוג זה במשפט המתנהל בסביבה שאינה מוכרת להם. לעומת הקשיים שרשויות התביעה בישראל עלולים להיתקל בהם, הקשיים בניהול המשפט בארצות הברית יהיו פחותים שכן הראיות ה"ישראליות" מקורן בפעולות חקירה של אנשי מרות אשר יתייצבו לעדות בארצות הברית ללא קושי מיוחד, אם יידרשו לכך. 21. בנוסף, נקבע כי קיימים שיקולים שבמדיניות שיפוטית המטים את הכף לעבר הסגרה. ראשית, זהותם של הקורבנות נבחרה במכוון, כדי להקל על ביצוע מעשי המרמה ותוך ניצול מאגר מידע הקיים בארצות הברית ושאינו קיים בישראל. כן נקבע, כי לא מדובר במקרה בודד אלא בתופעה של ריבוי נפגעים, ביצוע מעשי מרמה על פני תקופה ממושכת ביותר ונזק מצטבר של עשרות מיליוני דולרים. נקבע כי יש צפייה לחברה האמריקאית כי העבריינים ישפטו על פי "המשקפיים הערכיים" של החברה האמורה לשאת בתוצאות מעשי העבירה וזכותם של הקורבנות להיות חלק אינטגראלי מההליך הפלילי. שנית, נקבע, כי תפישת הריבונות מחייבת התאמת העבירות המתבצעות באמצעות טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת הגעה לקורבן העבירה ממרחק רב, לעידן המודרני. בסוג זה של עבירות אין למקום מושבו הפיזי של העבריין כל חשיבות מהותית. האינטרס של המדינה שגבולותיה נפרצו גובר בנסיבות אלה על האינטרס של המדינה בה יושב העבריין ופורץ מתחומה. לבסוף, נקבע כי יש להתאים את כלי הלחימה בפשיעה לעידן הגלובליזציה. מדיניות אכיפה המתבטאת בהסגרתם של עבריינים שסברו כי יוכלו לנצל את תהליכי הגלובליזציה לידיה של מדינה שאזרחיה ניזוקו בשל בחירה מכוונת בהם בדרך זו, עולה בקנה אחד עם התכלית של הגברת יכולת האכיפה ושיתוף הפעולה הבינלאומי בביעור סוג זה של עבירות. לפיכך, נקבע כי מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית. 22. טענה נוספת שנדונה בבית המשפט המחוזי נגעה לעונש הצפוי למבוקשים אם יורשעו בארצות הברית. בעניין זה נקבע כי אין ספק כי העונש הקבוע בצידן של העבירות המיוחסות למבוקשים בארצות הברית, חמור בהרבה מזה הקבוע בדין הישראלי. עם זאת, מאחר שעל פי הדין הישראלי ניתן היה לייחס למבוקשים עבירות מרמה רבות ביותר, כמו גם עבירות רבות של הלבנת הון, לא נכון יהיה לומר כי לו הועמדו לדין בישראל העונש המרבי לו היו צפויים לא היה גבוה. מעבר לכך, גם כאשר הניח בית המשפט לצורך הדיון כי רמת הענישה הנוהגת בארצות הברית מחמירה באופן משמעותי מזו הנוהגת בישראל, נקבע כי מדיניות ענישה מחמירה בארצות הברית אינה מספיקה כדי לקבוע כי הסגרתו של תושב או אזרחי ישראלי לידיה יהיה מעשה הפוגע בתקנת הציבור. נמצא כי בהנחה שרמת הענישה המקובלת בארצות הברית, בטווח רחב של עבירות גבוהה מזו המקובלת בישראל הרי שלא ניתן יהיה להסגיר אליה איש על פי התפיסה המוצעת, ומשמעות הדבר הינה ריקון האמנה מתוכנה. מעבר לכך, נקבע כי המבוקשים בחרו באורח מכוון באזרחי ארצות הברית. האמירה כי אין להסגירם משום שהדין האמריקאי מחמיר יותר מהדין הישראלי היא אמירה בעייתית שיש בה מתן גיבוי ולו בדרך עקיפה, לתכנית עבריינית שכל תכליתה להקשות על מערכות האכיפה בשתי המדינות. ולבסוף, נקבע כי עונש מאסר שהוטל במדינה זרה על אזרח ישראלי, מרוצה בישראל מכוח הוראת סעיף 2א לחוק ההסגרה ועל פי הוראות החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז – 1996. סעיף 10(א1) לחוק הנזכר נותן בידי בית המשפט שיקול דעת לקצר את תקופת המאסר שהוטלה על האסיר במדינה הזרה. בית המשפט אמנם לא יעשה שימוש תדיר בסמכותו זו שכן הכלל הוא שאין בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו ואין להתאים את העונש שנגזר על האסיר לעונש שהיה נגזר עליו בארץ, אולם מדובר במנגנון שבית המשפט יכול לעשות בו שימוש במקרים בהם פער הענישה הוא כה גדול עד ששורת הצדק מחייבת התערבות. 23. בהמשך, עבר בית המשפט לבחון את טענותיה הפרטניות של מישל בעניין תקנת הציבור. מישל הינה אם לתינוק רך בשנים. מטיעוני הצדדים עלה כי על פי הכללים הנהוגים בישראל אין שירות בתי הסוהר מבחין בין אמהות עצורות לבין אמהות אסירות ולאלה כמו לאלה הזכות לשהות בכלא במחיצת ילדיהן הרכים עד גיל שלוש. בארצות הברית, כך נמסר, המצב שונה, לפחות במערכת הפדראלית. אם עצירה אינה רשאית לשהות במחיצת ילדה התינוק, בעוד שאם אסירה יכולה לעשות כן. לפיכך, נטען כי טעמים של תקנת הציבור מצדיקים שלא לעקור את מישל מבנה ולהסגיר אותה לארצות הברית. בטרם אדרש להכרעת בית המשפט בעניין זה, אבקש להעיר כי בהליך שלפנינו טען המשיב כי בישראל ילד יכול לשהות בבית הסוהר במחיצת אמו עד גיל שנתיים, ולא עד גיל שלוש כפי שצויין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בדיון לפנינו לא נטען על ידי באות כוחה של מישל כי המדינה לא דייקה. תמיכה לעמדת המשיב ניתן למצוא בעיון באתר שירות בתי הסוהר בו צויין כי בגיל שנתיים יוצא ילד של אסירה אל מחוץ לכותלי הכלא (ראו: http://www.ips.gov.il/NR/exeres/09559D92-1B3C-4E6B-95DA-068BD67A83D1,frameless.htm). ומכאן להכרעת בית המשפט בטענה: בית המשפט דחה את הטענה וקבע, כי ההבדלים בין ישראל לארצות הברית אינם מגיעים כדי פגיעה בתקנת הציבור. מדובר בכללי מדיניות של שירות בתי הסוהר ולא בזכות המעוגנת בחוק. כן נדחתה הטענה לפיה אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד קובעת כי אין לנתק הורים מילדים ואין להטיל על ילד עונש בעוון מעשיהם של הוריו. נקבע כי כל הורה הנשלח לבית האסורים, גם במדינת מושבו, מתנתק מילדיו, ואין בכך כדי למנוע הטלת עונשי מאסר. נקבע, כי קשה להלום כי אמנת האו"ם התכוונה ליצור אבחנה, בכל הנוגע לדיני הסגרה, ולפיה לעולם יוסגרו רק מי שאינם הורים לילדים או מי שילדיהם בגירים. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי התביעה האמריקאית היתה מודעת לקושי המיוחד, והודיעה כי תינתן אשרת כניסה לבן משפחתה של מישל ולתינוק עצמו, על מנת שזכותה של מישל לביקורים תמוצה. עוד העיר בית המשפט, שעד לסיום הליכי ההסגרה יתקרב הילד הקטן לגיל בו ממילא לא יוכל עוד לשהות בכלא במחיצת אמו גם על פי הכללים בישראל. כיום, כך יצויין, בנה של מישל עבר את גיל שנתיים. 24. סופו של דבר, התקבלה עתירת המשיב והמבוקשים הוכרזו כבני הסגרה לארצות הברית, על כך נסבים כאמור שני הערעורים שלפנינו. טענותיה של מישל 25. מישל, באמצעות באות כוחה, עורכת הדין רוויטל סוויד ועורכת הדין מירב גרינברג, טוענות כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך הסגרתה. בהתייחס לתצהירה של הסוכנת נייגרד, נטען כי שגה בית המשפט כאשר ייחס משקל רב ונכבד לאמור בו. באות כוחה של מישל אינן חולקות על כך שבהתאם לדיני הראיות המקובלים בדיני הסגרה ניתן לראות בתצהיר ראיה קבילה. עם זאת, נטען כי בית המשפט שגה כאשר התייחס לכלל אמירותיה של נייגרד כמקשה אחת. על פי הנטען, ניתן לקבל את קבילותן של ראיות המגובות במסמכים (למשל: הודעות המתלוננים), אולם אמירות אחרות של נייגרד שהן פרי התרשמותה או הערכתה הפרטית בלבד הן חסרות ערך ראייתי. כך למשל, נטען כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את אמירותיה של נייגרד בעניינה של סוכנת ה"לידים", שכן כי כל שנמצא הוא אמירות מטעם נייגרד לגבי עדותה של סוכנת ה"לידים". אמירות אלו אינן מגובות ברובן (עדותה של סוכנת ה"לידים" לא צורפה כראיה) ואין הן יותר מאשר עדות שמיעה בלתי קבילה. עוד נטען, כי לא ניתן להתבסס על דבריה של נייגרד לפיהם היא "מאמינה" כי המבוקשים החלו לפעול בשנת 2005. נטען, כי למעט אמירה של סוכנת ה"לידים" אין כל ממצא פוזיטיבי המבסס טענה באשר לתחילת הפעילות לפני שנת 2007. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט כאשר העניק משקל רב להערכותיה והתרשמותה של נייגרד באשר להיקף פעילות המרמה של מישל והמבוקשים האחרים וקבע כי מדובר בהיקף סכומים של עשרות מיליוני דולרים, זאת כאשר מדובר בהערכותיה של נייגרד מבלי שצורפו מסמכים וראיות. על פי הנטען, הראיות שצורפו מציגות לכל היותר פעילות מרמה בהיקף מצומם מזה שמיוחס למבוקשים. העדר המסמכים והראיות, כך נטען, אף פגע ביכולתה של מישל להתגונן. 26. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התבסס על השיחה שהוקלטה בין מישל לבין סוכנת ה"לידים" ביום 3.2.2010 כממצא לפיו מישל שימשה אחת מהמנהלים ו"בעלי הבית" של עסקי המרמה. נטען כי האזנה לתוכן השיחה מלמדת כי ההפך הוא הנכון, וכי התנהלותה רחוקה מהתנהלות של מי שהוא "בעל הבית" של העסק. בהקשר זה אף נטען, כי שגה בית המשפט בכך שהתבסס על הודעות חלק מהמבוקשים שציינו כי מישל שימשה כ"בעלת הבית" של עסקי המרמה. נטען, כי הודעות אלה מהוות עדויות מפי השמועה ואינן קבילות. מעבר לכך, נטען כי מהודעות אלה עולה כי מישל נכחה במשרדים לעיתים רחוקות ביותר ומסיבות שאינן קשורות לניהול המשרדים ונוכחותה אינה מלמדת או מעידה על כך שהייתה "בעלת הבית". בעניין זה אף נטען כי הודעתה של לימור, אמה של מישל, אינה קבילה שכן הורים וילדיהם אינם כשירים להעיד האחד לחובת משנהו בהתאם לקבוע בסעיף 4 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות). 27. בהמשך נטען כי אין ראייה הקושרת את מישל לפעילות במשרדים בתל אביב. נטען כי תוצרי האזנה והצילום במשרד ברחוב הנגב בתל אביב אינם קושרים את מישל לפעילות המשרד. כן נטען כי אין בפירות החיפוש שנערך במשרדים כל ממצא ראייתי הקושר את מישל למעשי המרמה. באות כוחה של מישל מוסיפות וטוענות כי גם לגבי הפעילות הנטענת במשרד באילת לא נמצאו ממצאים פוזיטיביים. כל שנאמר על המשרד באילת הינו בגדר השערות ושמועות ששמעו המעורבים האחרים בפרשה "וסיפרו אותם כסיפורי מעשיות במסגרת הודעתם". בהתייחס לדו"ח החיפוש שערכה משטרת ישראל בביתם של מישל ועייש ביום מעצרם, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קשר את הראיות החפציות שנמצאו בבית למישל. מישל עברה להתגורר בבית רק כארבע ימים לפני מעצרה, בעוד עייש התגורר בבית כשנה. מכאן, שלטענת באות כוחה של מישל, לא היה לה צל של מושג מה נמצא בבית לא כל שכן במרתף הבית. בנוסף נטען, כי שגה בית המשפט כאשר ניתח את התשתית העובדתית הקיימת כנגד מישל ובן זוגה, עייש כמקשה אחת. 28. ומכאן לטענותיה של מישל בעניין העתירה המשלימה. על פי הנטען, שגה בית המשפט בקביעתו כי קיימות ראיות מספיקות לביסוס בקשת ההסגרה בעבירות של הלבנת הון. נטען, כי עייש היה זה שפתח את חשבונות הבנק (כדוגמת: Ekero) אשר שימשו לטענת המשיב כחשבונות קש אליהם התבקשו הקורבנות לשלוח את הכספים. בנוסף, נטען כי לא התקיימו אצל מישל כל יסודות העבירה הנדרשים על פי החוק האמריקאי, שכן לא הוכחה כוונה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא קיבל את טענתה של מישל לפיה עובדות המקרה בענייננו דומות מאוד לעובדות בעניין מאיו: באותה פרשה לא הואשמו המבוקשים בעבירות של הלבנת הון ולכן נטען כי "לא היה מקום לנהוג איפה ואיפה ולנקוט באכיפה בררנית" בפרשה דנן. 29. כן נטען, כי מרכז הכובד של עבירות הלבנת ההון הוא בישראל. הן בוצעו לכאורה על ידי אזרחים ישראליים, חשבונות הבנק נפתחו בקפריסין ובאוגנדה וחלק מהכסף הועבר לחשבונות בנק בישראל. מקרה זה, כך נטען, שונה מנסיבות המקרה ב-ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.2010) (להלן: עניין אוזיפה). באותה פרשה המערערים פעלו במיזם משותף עם ארגון פשיעה אחר בביצוע עבירות של הלבנת הון כשחלק מהכספים הועברו לארצות הברית. מכאן, שמרכז הכובד היה בארצות הברית. במקרה שלפנינו הנסיבות שונות, שכן לא הועברו כספים לארצות הברית ולא נפתחו שם חשבונות בנק. בעניין מרכז הכובד של העבירות אף נטען כי כל יסודות העבירה, בעיקר עבירות המרמה, התגבשו בישראל. הקמתה של הרשת העבריינית כביכול, וביצוע מעשי המרמה נעשו כולם בישראל. לגישתן של באות כוחה של מישל, הבחירה באזרחי ארצות הברית הינה אקראית שיכול והיתה מתחלפת בהתאם לנסיבות. כן נטען, כי המבוקשים לא בחרו לבצע העבירות על אדמת ארצות הברית, הם לא פעלו בצוותא עם אזרחי ארצות הברית לביצוע ההונאה (למעט מבצע אחד(, ואף ביקשו מהמתלוננים להעביר את הכספים לחשבונות במדינת ישראל. בנוסף, נטען כי מרבית הראיות נאספו על ידי רשויות החקירה בישראל. באות כוחה של מישל מודעות לפסיקתו של בית משפט זה בפרשת מאיו אשר קבעה בנסיבות הדומות לענייננו כי מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית, אולם לטענתן ראוי כי בית משפט זה יבחן שוב את האיזון הראוי בין האינטרס שבשיתוף פעולה בינלאומי המתבטא בהסגרה, ובין האינטרס של אזרחי ותושבי מדינת ישראל, המבצעים עבירות בתחומי המדינה, להישפט במדינתם ולא להיות מוסגרים. בהקשר זה נטען גם כי לא מדובר בעבריינים נמלטים מן הדין שבחרו במדינת ישראל כארץ מקלט אלא אזרחי מדינת ישראל המוכנים לתת את הדין על העבירות המיוחסות להם לכאורה, במדינת ישראל. כן נטען, כי הימנעות מהסגרתם של המבוקשים לא תפגע בשיתוף הפעולה הבינלאומי במלחמה בפשיעה שכן חזקה על רשויות התביעה בארץ כי יטפלו בעניינם של המבוקשים במקצועיות וכי בית המשפט בארץ ישקול את כל השיקולים הרלוונטיים לנסיבות המקרה. 30. באות כוחה של מישל אף טוענות כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר העדיף את האינטרס של קורבנות העבירה על פני האינטרס החוקתי של המבוקשים שלא להיות מוסגרים. בעניין זה נטען, כי הקושי בהבאת הקורבנות לעדות קיים גם בארצות הברית בשל המרחק בין מקום מגוריהם למקום ניהול המשפט בניו יורק. פתרון לכך עשוי להיות שימוש בוידיאו קונפרנס ופתרון זה יכול לסייע גם בעת קיום המשפט בישראל. 31. לבסוף, נטען כי שיקולים של תקנת הציבור מצדיקים, בעניינה של מישל, הימנעות מהסגרה. בעניין זה חוזרות באות כוחה של מישל על טענתן לפיה הסגרתה של מישל תוביל לניתוקה מבנה הפעוט. מישל אישה צעירה, אם לילד בן עשר הסובל מתסמונת טורט ולילד נוסף שנולד לאחר מעצרה בחודש ספטמבר 2009. הפעוט שהה עם מישל בבית המעצר וגם כיום הוא נמצא עמה 24 שעות ביממה והיא הדמות המרכזית והדומיננטית בחייו. באות כוחה של מישל טוענות כאומר, כי בארצות הברית, בניגוד לישראל, הרשויות אינן מתירות שהייתם של תינוקות במחיצת אימותיהם העצורות (להבדיל מאמהות אסורות שמשפטן הסתיים). על פי הנטען, מדובר "בשיקול הומאני יוצא דופן המחייב חריגה מנוסחת האיזון הרגילה והטיית הכף לזכותה של המערערת [מישל] המבקשת שלא להסגירה ולנתק את ילדה ממנה". מדובר בפגיעה בזכויות יסוד כגון הזכות להורות והזכות של הילד לגדול עם אמו הביולוגית. נטען, כי פגיעה בזכויות יסוד שהן נגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מהווה פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן ובזכות החוקתית לכבוד האדם ומכאן שעל מעשה ההסגרה לסגת. טענותיה של לימור 32. בפתח הדיון בטענותיה של לימור נציין כי מספר ימים לפני הדיון שנקבע בערעורים הוגשה לנו "בקשה דחופה לדחייה קצרה של מועד הדיון" מטעמה של לימור, בשל רצונה להחליף את ייצוגה. לימור יוצגה על ידי עורך הדין ירון גיגי, והיא ביקשה בסמוך לדיון להחליפו בעורך דין אחר. בקשתה נדחתה בהחלטה מיום 24.11.2011. גם בבית המשפט המחוזי ביקשה לימור (יחד עם מבוקשים נוספים) להחליף את הייצוג. גם שם, בדומה לבקשה שהונחה לפנינו, הוגשה הבקשה זמן קצר לפני הדיון (יום לפני הדיון) והבקשה נדחתה. (ראו: עמ' 75 ו-78 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 28.1.2010). בסופו של יום, בדיון יוצגה לימור על ידי בא כוחה, עורך דין גיגי, שעשה עבודתו בשתי הערכאות נאמנה. 33. בא כוחה של לימור, עורך דין גיגי, טוען שתי טענות מרכזיות שנטענו גם על ידי מישל: האחת, הינה כי הדרישה הראייתית הקבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה אינה מתקיימת במלואה וכי יש לכל הפחות יש לצמצם את היקף העבירות בגינן יש להכריז עליה כבת הסגרה; השנייה, היא טענה לפיה הסגרתה של לימור מנוגדת לתקנת הציבור הן בשל כך שמרכז הכובד בעניינה מצוי בישראל, והן מנסיבותיה האישיות ומטעמים של "מדיניות רוחבית". אפרט את הטענות כסדרן, עם זאת לא מצאתי טעם לחזור על הדברים ככל שמדובר בטענות שפורטו בהודעת הערעור של מישל. 34. בא כוחה של לימור טוען כי ככל שיש להיעתר לבקשת ההסגרה, הרי שיש להכריז על הסגרתה בגין העבירות הנטענות אך ורק בגובה הסכום לגביו קיימת תמיכה ראייתית. נטען, כי בבקשת ההסגרה ישנם תימוכין להונאה כביכול, בסך של 1,608,650 דולר סכום שהוא רחוק בהרבה מעשרות מיליוני הדולרים הנטענים בבקשה להסגרה ובעתירה הבאה בעקבותיה. מלבד התצהירים של שמונה קורבנות אין כל הוכחה לסכום כסף נוסף אותו גבו המבוקשים במרמה. נטען, כי התמיכה לטענה לפיה סכום הכסף שהושג במרמה עולה עשרות מונים על הסכום לגביו קיימת תמיכה ראייתית מבוסס על שלושה נדבכים: (א) בחודש ספטמבר 2008 יירט ה-FBI ארבע חבילות אשר היו אמורות להישלח למר סטפן אסולין (זהות בדויה בה השתמש לכאורה, עייש), בהן נמצאו המחאות בנקאיות בסכום כולל של כ-262,000 דולר . מכאן מסיקות ארצות הברית וישראל כי היקף הכספים במהלך שנות פעילות המבוקשים עמדו על עשרות מיליוני דולרים. (ב) המבוקשים לא סיפקו הסבר לרמת החיים הגבוהה בה הם חיים ולסכומי כסף גדולים שנמצאו בביתם. (ג) פורטולוני (המשיבה 6 בעתירה, כאמור) מסרה בהודעתה מיום 8.7.2009 כי שמעה שמועות לפיהן לימור ביחד עם מישל חילצו כספים מקורבן כלשהו בסך של מיליון דולר. מכאן, שלטענת בא כוחה של לימור, הטענה לרמייה בהיקף רחב מבוססת על ספקולציות והשערות שאין להן כל ביסוס ראייתי. זאת ועוד, נטען כי מתצהירה של נייגרד עולה כי חלק מהכספים אשר נטען כי התקבלו במרמה על ידי עייש כלל לא התקבלו אצלו, דבר המקטין אף את הסכום של ה-1,608,650 דולר . 35. עוד נטען, כי בחומר הראיות הקיים ישנה תמיכה ראייתית לפעילות המבוקשים לכל היותר במהלך תקופת הזמן שבין שנת 2007 לתחילת 2009. לפיכך, נטען כי שגה בית המשפט כאשר לא תחם את סכום הכסף אשר הושג ברמייה ואשר בגינו מוסגרים המבוקשים. 36. בהתייחס לתקנת הציבור, חוזר בא כוחה של לימור על הטענות שנטענו גם על ידי באות כוחה של מישל ולפיה מרכז כובד העבירות הינו בישראל. בעניין זה מוסיף בא כוחה של לימור וטוען כי בניגוד לפרשת מאיו שבה התקיימו הליכים של עזרה משפטית בין המדינות, בעקבות פנייתה של ארצות הברית לישראל, במקרה דנן החלה חקירה עצמאית של האירועים באמצעות משטרת ישראל, במסגרתה נעצרו אף מספר מעורבים נטענים בפרשה. נטען, כי בעת מעצרם של המבוקשים לא ידעה כלל מדינת ישראל האם תוגש בעניינם בקשת הסגרה. לפיכך, נטען כי במקרה דנן ישנן זיקות רבות יותר לישראל מאשר בפרשת מאיו. 37. בא כוחה של לימור טוען, כפי שנטען גם על ידי באות כוחה של מישל, כי יש להתחשב בעונש הצפוי למבוקשים באם יורשעו בארצות הברית בעבירות המיוחסות להם. נטען, כי ענישתם של המבוקשים בהתאם למערכת הדינים החלה בארצות הברית תהא בלתי צודקת נוכח פערי הענישה העצומים עד כדי פגיעה בתקנת הציבור הישראלית, שאינה סובלת ענישה כה חמורה. 38. אשר לנסיבותיה האישיות של לימור, נטען כי מדובר באישה בת 50, אם חד הורית לשני ילדים קטנים (בנוסף לבתה – מישל) וניכר כי צירופה כחשודה במעשים הינו בעיקר בשל הייחוס המשפחתי שלה. תפקידה של לימור, כך נטען, היה מינורי, כשוּטֶרִית אשר פעלה על פי הוראות. בנוסף, היא השכילה להפסיק את פעילותה כשנה וחצי לפני מעצרם של המעורבים בפרשה. לפיכך, נטען כי יש ליתן משקל להפנמת המעשים באורח עצמאי ולהפסקתם. כן נטען, כי לימור אינה מתועדת בצילומים שנערכו במשרדים. שמה אינו מופיע בשלל המסמכים שנתפסו. הראיות הקיימות לפיהן עבדה במשרד באילת מבססות רק על דברים בעלמא שבחרו מי מהמעורבים לספר. תגובת המשיב 39. בפתח הדברים טוען המשיב באמצעות באי כוחו, עורך הדין טל תבור ועורכת הדין טליה עתר, כי קבלת טענות המערערות תהפוך את מדינת ישראל למקלט לעבריינים הפועלים משטחה תוך ניצול יכולות טכנולוגיות ומרחק גיאוגרפי כדי לבצע את עבירותיהם ולטשטש את עקבותיהם. הדבר יוביל הן לפגיעה ביכולתה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מדינות אחרות במסגרת המאבק הבינלאומי בפשיעה והן לפגיעה בקורבנות. 40. בהתייחס לטענות בעניין התשתית הראייתית, נטען כי קיימת תשתית ראייתית מספקת המקימה אחיזה לאישום כנדרש בסעיף 9 לחוק ההסגרה. לא מצאתי כי בשלב זה יש להרחיב ולפרט את אותן ראיות, ואדרש אליהן במסגרת הדיון וההכרעה. בהתייחס לטענה בדבר חוסר ראיות לגבי היקף הרווחים, נטען כי שמונת הקורבנות שתצהיריהם צורפו לבקשת ההסגרה אינם הקורבנות היחידים וכי ישנן ראיות נוספות המעידות כי היקף ההונאה לא הסתכם בשמונת המצהירים בלבד. לראיות אלה אדרש בהמשך. כן נטען, כי הרשויות בארצות הברית העבירו במסגרת הבקשה דוגמאות מייצגות בלבד לתצהירי קורבנות ולא את כל התצהירים הקיימים בידיהם. המשיב מוסיף וטוען בעניין זה כי אין המדינה המבקשת מחוייבת להגיש את כל חומר הראיות העומד לרשותה ודי שיוגש חומר ראיות אשר מבסס את הנטען בבקשת ההסגרה ומייצג נאמנה את התמונה הראייתית אשר בידי המדינה המבקשת. עוד נטען, כי הראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי מבססות קבלה במרמה של סכומי עתק, ואין נפקא מינה אם מדובר במספר מיליוני דולרים בודדים או עשרות מיליוני דולרים. ממילא טענות בדבר היקפה המדויק של ההונאה מקומן להיות מועלות בבית המשפט הדן בהליך העיקרי. 41. המשיב טוען כי יש לדחות את טענותיה של מישל בדבר אי קבילות תצהירה של נייגרד בעניין עדותה של סוכנת ה"לידים" לאור פסק הדין בעניין אוזיפה. כן נטען, כי את טענתה של מישל בדבר אמינות התצהיר, משקלו או אמינות הראיות שעליהן הוא נשען יש להעלות בפני בית המשפט בארצות הברית שידון בהליך העיקרי. אשר לטענותיה של באות כוחה של מישל לפיהן הודעות המבוקשים האחרים אינן קבילות בשל היותן עדויות מפי שמועה, טוען המשיב כי על פי האמנה בין ארצות הברית לישראל ניתן לקבל גם מסמכים שהיו נחשבים לעדות שמיעה או לא היו עומדים בכללי הראיות. 42. עוד מוסיף המשיב וטוען בעניינה של מישל, כי ישנן אף עדויות שהן ממקור ראשון המעידות על מעורבות וחלקה בהונאה. מעבר לכך, נטען כי לבקשת ההסגרה צורפו ראיות רבות אחרות, הקושרות את מישל לביצוע העבירות. לאותן ראיות, אתייחס כאמור בהמשך, במסגרת הדיון וההכרעה. 43. לסיכום טוען המשיב בעניינה של מישל, כי הניסיון לצייר את דמותה כאדם תמים אינו מתיישב עם חומר הראיות. נטען, כי מישל פעלה, ניהלה והיתה מעורבת במשך שנים בהונאת הקשישים האמריקאיים. היא עצמה שוחחה עם קורבנות והורתה להם להעביר כספים ביודעה כי לא התקיימה הגרלה ותוך התחזות לשופטת בשם "סוזאן דאונינג". 44. בהתייחס לטענותיה של לימור, טוען המשיב בפתח הדברים כי לימור הודתה בחקירתה במשטרת ישראל ביום 7.7.2009 במעשים המיוחסים לה. פרט להודעתה של לימור, מעורבים נוספים בפרשה מסרו בהודעותיהם פרטים על מערבותה של לימור בפרשה. 45. אשר למרכז הכובד של העבירות, טוען המשיב כי לא בכדי בחרו המבוקשים בקורבנות קשישים תושבי ארצות הברית, מתוך מחשבה כי ככל הנראה בצורה זו יתקשו הרשויות, בישראל ובארצות הברית להתחקות אחר מעשיהם. נטען, כי מאחר והקורבנות שנפגעו הם תושבי ארצות הברית, ראוי כי שם יתנהל המשפט. העדפה זו, טוען המשיב, היא העדפה ערכית מוסרית, במסגרתה ראוי כי המדינה בה נגרם הנזק החברתי תשפוט את הפוגעים בה. המשיב מוסיף ומדגיש כי שאלה דומה לזו המתעוררת בפרשה דנן כבר נדונה והוכרעה בעניין מאיו שהוא בבחינת "פרשה תאומה למקרה שלפנינו". הפרשה דנן חמורה הרבה יותר בהיקפה מפרשת מאיו שלגביה נקבע כי מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית. המשיב אף טוען כי המבוקשים היו מודעים לפרשת מאיו. עם מעצרם של המעורבים באותה פרשה הפסיקו המבוקשים את פעילותם וחזרו אליה לאחר שחרור המעורבים בפרשת מאיו למעצר בית. מכאן, שלטענת המשיב המבוקשים אינם יכולים לטעון כי לא היו מודעים לאפשרות שיועמדו לדין בארצות הברית. על אף ידיעתם הם בחרו להמשיך במעשיהם. 46. בשלב הבא התייחס המשיב לטענותיה הקונקרטיות של מישל בעניין בנה הפעוט. בעניין זה נטען כי בנה של מישל כיום בן שנתיים ושלושה חודשים ולכן גם לולא היתה מישל מוסגרת לארצות הברית הוא לא היה יכול לשהות עימה במעצר. מעבר לכך, נטען כי לא ניתן לקבל טענה לפיה אימהוּת יכולה לשמש סייג להסגרה או פטור ממאסר. המשיב אף טוען כי הרשויות בארצות הברית התחייבו כי במידה ויוטל על מישל עונש מאסר היא תרצה אותו בישראל ואז מצבה יהא כמצבה של כל אם לילדים המרצה עונש מאסר. 47. לבסוף, נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה אין בחשש התיאורטי לפיו העונש הצפוי למבוקשים בארצות הברית גבוה מהעונש שיכול היה להיגזר עליהם בישראל, כדי למנוע מראש את הסגרתם. דיון והכרעה 48. עיון בטענותיהן של המערערות מלמד כי לצד הטענות הייחודיות לכל אחת מן המערערות, חלק מן הטענות משותף לשתיהן. סדר הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אדון בטענתה של מישל בדבר העדר ראיות המהוות אחיזה לאישום. לאחר מכן אדון בשלוש טענות המשותפות למערערות. האחת, האם הראיות מעידות על היקף העבירה הנטען בכתב האישום, דהיינו הונאה במיליוני דולרים המגיעים לכדי 25,000,000 דולר ואם התשובה לכך בשלילה האם יש לתחום את הסגרתן לארצות הברית רק בגין אותם מעשי הונאה לגביהם צורף תצהיר מטעם הקורבן. השנייה, האם מרכז הכובד של העבירות הינו בישראל (כפי שטוענות המערערות) או שהוא בארצות הברית, (כפי שטוען המשיב וכפי שקבע בית המשפט המחוזי). השלישית, האם זכותן החוקתית של המערערות שלא להיות מוסגרות נפגעה במקרה דנן. לבסוף, אחזור לדון בטענות הייחודיות לכל אחת מן המערערות הנוגעות לתקנת הציבור ולנסיבות אישיות. אדון בטענות אלה כסדרן. המערערות לא חולקות כאמור על קיומה של אמנה בין ישראל לארצות הברית, ועל כך שהעבירות בגינן מתבקשת הסגרתן לארצות הברית הינן עבירות הסגרה (למעט טענתה של מישל בעניין עבירת הלבנת ההון אליה אדרש בהמשך). לפיכך, אעבור לדון באותן טענות שעומדות במרכז יריעת המחלוקת בין הצדדים. אבקש לומר כבר עתה, כי בסופו של יום, מסתבר כי כל הטענות המשפטיות שנטענו לפנינו בדבר מרכז הכובד והראיות בנוגע להיקפן של העבירות, נדונו והוכרעו בעבר על ידי בית משפט זה. הטענה בדבר מרכז הכובד של העבירות נדונה בהרחבה בעניין מאיו, אשר התשתית העובדתית שפורטה בו דומה עד מאוד לענייננו, ועליו אעמוד ביתר פירוט בהמשך הדברים. גם הטענות בדבר קיומן של ראיות התומכות בהיקף העבירות המיוחסות למערערות זכו למענה בפסיקה. דיות הראיות – האם מקיימות אחיזה לאישום? 49. סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע: "9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" [הדגשות הוספו – מ.נ.]. הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנותו של סעיף זה קבעה לא אחת כי על מנת להכריז על מבוקש כבר הסגרה, יש להראות כי התשתית הראייתית בעניינו מקימה "אחיזה לאישום", קרי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו (ראו: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 9). תפקידו של בית המשפט הוא לבחון האם חומר הראיות מצדיק את המשך בירור אשמתו של המבוקש בגדרי ההליך הפלילי ואין הוא נדרש לברר את שאלת אשמתו של המבוקש או את מהימנותן ומשקלן של הראיות ובלבד שלא מדובר בראיות שהן חסרות ערך על פניהן (ראו: עניין אוזיפה, שם). 50. בענייננו, בא כוחה של לימור, לא טען לפנינו כי לא קיימות ראיות המקימות אחיזה לאישום, וטוב שעשה כך, טענותיה של לימור מופנות לגבי היקף העבירות המיוחסות לה. לטענה זו אדרש בהמשך. לפיכך בשלב זה תבחן אך ורק טענתה של מישל בעניין דיות הראיות לגביה. לא מן המותר להעיר כי בסופו של יום אדרש במידה זו או אחרת גם לתשתית הראייתית בעניינה של לימור לאור טענתה בדבר היקף העבירות וטענתה בדבר נסיבותיה האישיות ומעורבותה השולית אשר אינן מצדיקות לטענתה את הסגרתה. 51. באות כוחה של מישל טוענות כאמור, כי לא קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך הסגרתה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בפסק דינו המפורט. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו. עם זאת, לנוכח טענתן של באות כוחה של מישל לפיה לא היה נכון לדון בעניינה ובעניינו של עייש כמקשה אחת, אדון בחומר הראיות. תחילה אדון בראיות הקושרות את מישל לעבירת המרמה ולאחר מכן לראיות הקושרות אותה לעבירת הלבנת ההון. עבירות המרמה 52. אקדים מסקנה לניתוח ואציין כי עיון בבקשת ההסגרה ובראיות שצורפו לה מלמד כי ישנן די ראיות המקימות אחיזה לאישום המיוחס למישל. הראיות שהוצגו בעניינה של מישל נחלקות לשלוש קטגוריות עיקריות: תצהירה של נייגרד, הכולל התייחסות גם לממצאיה של סוכנת ה"לידים"; ראיות חפציות שנתפסו בביתם של עייש ומישל; והודעותיהם במשטרה של חלק מהמבוקשים בפרשה. אדון בראיות כסדרן. תצהירה סוכנת ה-FBI, אליזבת נייגרד 53. נייגרד, סוכנת ה-FBI החוקרת בארצות הברית את הפרשה צירפה כאמור לבקשת ההסגרה תצהיר מטעמה. באות כוחה של מישל אינן חולקות על קבילותו של התצהיר ככל שהוא מגובה במסמכים. ואולם, לטענתן התייחסותה של נייגרד לדבריה של סוכנת ה"לידים" הינה בגדר עדות שמועה שאין לקבלה. בטרם אדון בתצהיר עצמו, אבקש להסיר מן הדרך טענה זו. סעיף 12(2) לחוק ההסגרה קובע כי בהליך הסגרה ניתן יהיה לקבל כראיה מסמך או עדות שנקבע בהסכם בין ישראל למדינה פלונית שהם כשרים לעניין הסגרה: "בית משפט הדן בעתירה לא יפסול כראיה – (1)... (2) מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לענין הסגרה". ואכן, עיון בפרוטוקול המתקן בין ישראל לארצות הברית, מלמד כי בין שתי המדינות ישנה הוראה המתייחסת לכשרותן של עדויות שמיעה: "מסמכים, הצהרות, או סוגים אחרים של מידע כאמור יהיו קבילים כראיה בהליכי הסגרה גם אם היו נחשבים לעדות שמיעה או לא היו עומדים בכללי הראיות החלים במשפט" (ראו: בסעיף VI לפרוטוקול המתקן, אשר שינה את סעיף 10 לאמנה). . משעה שנקבע כי עדויות שמיעה יהיו קבילות לעניין בקשת הסגרה, יש לדחות את טענת באות כוחה של מישל בעניין סוכנת ה"לידים" (לעניין קבילות תצהירים של חוקרים במדינה המבקשת, ראו גם: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 14). מטעם זה יש גם לדחות את הטענות לגבי הודעותיהם של המבוקשים האחרים, אליהן אדרש בהמשך. 54. ומכאן לתצהירה של נייגרד. מתצהירה של נייגרד (סעיף 24 לתצהיר) עולה כי היא למדה מסוכנת ה"לידים" כי מישל החלה לרכוש "לידים" מהסוכנת בשנת 2005. מישל אף שלחה לה בשלב מסויים כרטיס ביקור של חברה בשם "Universal Marketing" על גביו הופיעו שמותיהם הפרטיים שלה ושל בן זוגה: "מישל" ו-"אבי" (ראו: נספח 21 לתצהיר נייגרד). סוכנת ה"לידים" העריכה כי מישל הזמינה באמצעותה כ-185,000 "לידים" בסכום של כ-300,000 דולר. חלק מהתשלום הועבר באמצעות חשבון Ekero עליו אעמוד בהמשך הדברים. 55. מתצהירה של נייגרד עולה כי מחודש ספטמבר 2008 לתחילת חודש נובמבר 2008 הזמינה מישל מסוכנת ה"לידים" שלוש הזמנות של למעלה מ-10,000 "לידים". למרות שמישל שילמה את הנדרש מיד עם ההזמנה היא ביקשה לעכב את משלוח ה"לידים" עד להודעה חדשה. בית המשפט המחוזי מצא כי הבקשה היתה ימים ספורים לאחר מעצרם של המעורבים בפרשת מאיו. ביום 27.12.2008 שבה מישל ופנתה לסוכנת ה"לידים" באמצעות הדואר האלקטרוני שלה. בהודעת הדואר האלקטרוני ששלחה מישל לסוכנת ה"לידים" (ראו: נספח 22 לתצהיר נייגרד) היא הסבירה לסוכנת ה"לידים" את בקשת הדחייה בשעתו, בכך שאנשי צוות רבים עזבו. מישל מסרה לסוכנת ה"לידים" כי היא עומדת לחדש את פעילות העסק וביקשה ממנה שתשלח לה 1,000 "לידים". בהקשר זה, ציין כאמור בית המשפט המחוזי כי סמואלס מסר בהודעתו במשטרה כי כאשר נחשפה פרשת העוקץ הדומה הופסקה פעילות המשרד והוא נפתח בשנית כעבור זמן מה. 56. בנוסף, אחת משיחותיה של מישל עם סוכנת ה"לידים", מיום 3.2.2009, הוקלטה בהנחיית ה-FBI. במהלך השיחה נשאלה מישל על ידי סוכנת ה"לידים" האם קיבלה את הכמות הנכונה של ה"לידים". מישל הסבירה שאינה יודעת מאחר והיתה חולה ("I don't even know, I've been sick") ופנתה לאדם בשם "אבי" ודיווחה לו כי על הקו נמצאת הסוכנת המבקשת לדעת כמה "לידים" הם קיבלו. לאחר שקיבלה תשובה מ"אבי" היא השיבה לסוכנת כי קיבלו 1,600 "לידים". בהקשר זה ראוי לציין כי אין לקבל טענה שהעלו באות כוחה של מישל לפיה מהשיחה הנזכרת עולה כי מישל אינה בקיאה בפרטי ההזמנה והתנהלותה רחוקה מהתנהלות של מי שהוא "בעל הבית". משקלה של השיחה הוא עניין לדיון במשפט גופו, בשלב זה די לומר כי מישל סיפקה הסבר לחוסר בקיאותה בכמות ה"לידים" שהתקבלה, הסבר הנעוץ במחלתה. דומה כי תוכן השיחה, כפי שתואר בתצהירה של נייגרד, דווקא מלמד לכאורה כי מישל לא היתה מופתעת ממנה וידעה על מה מדובר (ראו: סעיף 24(e) לתצהיר נייגרד). 57. זאת ועוד, ה-FBI ביקש לדעת האם ה"לידים" שנשלחים למישל משמשים להונאת הקשישים. לפיכך, לבקשת ה-FBI הכניסה סוכנת ה"לידים" לחבילת ה"לידים" ששלחה למישל ביום 5.3.2009 שלושה "לידים" שפרטיהם שונו כך שהפרטים שהופיעו על גבם היו של שלושה סוכני FBI, ביניהם נייגרד (ראו: סעיף 25 (b) לתצהיר נייגרד). נייגרד הצהירה כי ביום 11.3.2009 היא קיבלה שיחת טלפון מאדם בשם "דוד סידר" שבישר לה שהיא זכתה במקום השני בהגרלת לוטו. סידר שאל אותה שאלות שונות לגבי מצבה הכלכלי, רכושה וגילה. הוא הזדהה כעורך דין העובד במשרד Bernstein Scwartz and Associates"" בעיר אולבני. סידר העביר את נייגרד ל"עורכת דין בכירה" בשם "רוברטה שוורץ" אשר הציעה לה כי תייצג אותה בנוגע לסכום הזכייה בסך 500,000 דולר וכי עליה לשלוח סכום של כ-4,200 דולר לשותף בישראל באמצעות Moneygram. שוורץ אף שלחה לה הסכם סודיות הדומה להסכם שנשלח לקורבנות אחרים והזהירה אותה כי עליה לשמור על סודיות. בהמשך ביקשה "שוורץ" מנייגרד שתשלח לה סכומי כסף נוספים ל"תשלומי מיסים". נייגרד זיהתה מאוחר יותר על יסוד המסמכים, את "שוורץ" כרוזנברג (המשיבה 4 בהליך בבית המשפט המחוזי) (ראו: סעיף 25(c-f) לתצהיר נייגרד). גם לסוכן FBI אחר ארע סיפור דומה ביום 16.3.2009 (ראו: סעיף 25(g) לתצהיר נייגרד). הנה כי כן, מתצהירה של נייגרד עולה כי ה"לידים" שנשלחו למישל שימשו לכאורה לפעילות ההונאה. 58. עוד עולה מתצהירה של נייגרד כי היא ערכה חיפוש, על פי צו, בדואר האלקטרוני של מישל. במסגרת החיפוש נמצא עותק של הסכם סודיות הדומה בתוכנו להסכם ששלחה אליה "שוורץ" (ראו: סעיף 27 לתצהיר נייגרד ונספח 25 לתצהיר נייגרד). 59. נייגרד אף הצהירה כי חלק מכספי ההונאה הועברו מחשבון Ekero לחשבונות אישיים של מישל. נייגרד פירטה בהרחבה בסעיף 26 לתצהירה את המועדים בהם הועברו הכספים מחשבון Ekero לחשבונות שונים על שמה של מישל. הקשר של חשבון Ekero למעשי המרמה נלמד, בין היתר, מתצהיריהם של חלק מהקורבנות שצורפו לבקשת ההסגרה מהם עולה כי הם העבירו את סכומי הכסף שנדרשו לשלם כביכול כמס עבור הזכייה, לחשבון Ekero (ראו: תצהיר ריצ'רד רוג'רס נספח 11 לתצהיר נייגרד; ראו תצהיר ג'ואן ספייטס נספח 12 לתצהיר נייגרד; תצהיר לורנסיה רייז נספח 13 לתצהיר נייגרד; תצהיר מנפורד נוריס נספח 14 לתצהיר נייגרד). כמו כן בחיפוש שנערך בביתם של עייש ומישל נמצא כרטיס אשראי מסוג ויזה על שם "Ekero Investments" (ראו: סעיף 22 לתצהיר נייגרד ונספח 19 לתצהיר נייגרד). 60. בתצהירה של נייגרד מצויינות גם ראיות חפציות שקושרות את מישל לכאורה, למעשי המרמה, המדובר בראיות שנאספו על ידי משטרת ישראל. לראיות אלה אעבור עתה. ראיות חפציות 61. ביום 5.7.2009 נעצרו עייש ומישל על ידי משטרת ישראל, בביתם בתל אביב. בחיפוש שנערך בביתם נמצאו ראיות שונות הקושרות אותם למעשי העבירה. לנוכח העובדה שעייש חזר בו מהערעור לא אדרש לאותן ראיות הקושרות אותו באופן ספציפי למעשי ההונאה ואדרש אך ורק לראיות הקשורות גם למישל. בחיפוש בבית נמצאו ארגז ובו מאות "לידים", טלפונים סלולאריים שונים, מסמכים המלמדים על איסוף כספים מ-Moneygram, וכרטיס ביקור על שם "בריאן קונלי" (ראו: נספח 20 לתצהיר נייגרד). בהקשר זה יצויין כי אחד הקורבנות (שתצהירו צורף בנספח 16 לתצהירה של נייגרד) הצהיר כי נדרש לשלוח המחאה בנקאית על סך 155,000 דולר ל"בריאן קונלי". בנוסף, נתפסו בבית סכומי כסף גבוהים בדולרים, יורו ושקלים. באות כוחה של מישל טענו לפנינו כי מישל עברה להתגורר בבית ארבעה ימים בלבד לפני מעצרה ולא היה לה צל של מושג מה נמצא בבית לא כל שכן במרתף. טענה זו תמוהה בעיני לנוכח העובדה שבמרתף נמצאו מסמכים אישיים של מישל עצמה כגון דרכונים על שמה ועל שם בנה וכן תעודת הזהות שלה. בין כך ובין כך, לכאורה לשניים חזקה משותפת והשאלה אם מישל ידעה על החפצים שנתפסו בביתה היא עניין לבית המשפט בארצות הברית שידון בהליך העיקרי. בשלב זה די בראיות החפציות שהוצגו כאשר הן מתווספות לראיות הקושרות לכאורה את מישל לעבירות המרמה. דברים אלה מובילים אותי במישרין לדיון בהודעותיהם של חלק מהמבוקשים שקשרו את מישל לפרשה. הודעות חלק מהמבוקשים 62. עיון בהודעות חלק מן המעורבים בפרשה מלמד כי רבים מהם קשרו את מישל למשרד באילת כמי שהיתה מנהלת המשרד. כך למשל בתשאול שנערך לרוזנברג ביום 5.7.2009 על ידי משטרת ישראל היא מסרה כי בתחילת העסקתה נאמר לה "שהיא צריכה ללמוד את העבודה טוב יותר" ולכן היא נשלחה "למשרד של אבי ומישל באילת". רוזנברג ציינה כי "היא זוכרת שהיו שם אבי, מישל, בחור בשם מייקל ועוד כל מיני טלפנים כאשר היא זוכרת שהמשרד התחזה להיות משרד עורכי דין גרין משהו...". 63. תפקידה של מישל כבעלים של המשרד באילת נזכר גם על ידי פורטולוני במסגרת חקירתה במשטרה מיום 5.7.2009: "ש- את מכירה מישהי בשם מישל יובל? ת-כן. זו הבת זוג של אבי. הם מאורסים. היא בהריון ממנו. ש- מה הקשר שלה למשרד? ת- אני לא יודעת אם היא עדיין קשורה למשרד הזה. היא הייתה הבעלים עם אבי במשרד באילת. ש- מה התפקיד שלה היה באילת? איך את יודעת שהיא הבעלים? ת- הייתה סיילזמנית ואח"כ הייתה אחראית במשרד, הייתה עושה מה שאבי עושה. אני לא יודעת בדיוק כי לא הייתי במשרד באילת. ש- מה התפקיד של אבי עייש במשרד הזה? ת- הוא הבעלים. ש- איך את יודעת שהוא הבעלים? ת- כי דרך אבי וירון הגעתי לזה. את אבי פגשתי באילת...". בהודעתה של פורטולוני מיום 8.7.2009 היא סיפרה שמישל ואמה (לימור) הוציאו מקורבן אחד באילת מיליון דולר. פורטולוני ציינה בהקשר זה: "... תחשבי כמה כסף זה כי מישל היא גם הסיילזמנית וגם הבעלים אז היא הרוויחה מלא כסף מהעסקה ובכלל מזה הבית היפה שלה באילת. אני לא עבדתי במשרד באילת אבל שמעתי שמישל הייתה אחת הטובות במשרד באילת בתור סיילזמנית". גם בהמשך הדברים ציינה פורטולוני כי מישל היתה הבעלים של המשרד באילת: "אני יודעת מסיפורים שמי שהיה הבעלים של המשרד באילת היו אבי ומישל". ובהמשך: "אני יודעת שהיא [מישל –מ.נ.] הייתה הבעלים של המשרד באילת ביחד עם אבי אבל ברחוב ארד אני לא יודעת אם היא הייתה בעלים. אני ראיתי את מישל פעם אחת כשהיא באה לרחוב ארד והיא באה לבקר את אמא שלה, לא בקשר לעבודה. לשאלתך מישל לא הייתה מופתעת מההתנהלות של המשרד שיש שם עוקץ כי היא מכירה את הכל מהמשרד באילת ולשאלתך היא לא התעיינה בהכנסות כי לא נראה לי שהיא הייתה מקבלת אחוזים מהמשרד בארד כי היה לה מספיק כסף שהיא הייתה מקבלת מהמשרד באילת". 64. גם מחקירתו של סמואלס במשטרה ביום 12.7.2009 עולה כי מישל היתה הבעלים של המשרד באילת. סמואלס מסר תחילה כי ראה את מישל פעם או פעמיים במשרד ברחוב הארד, ואולם לדבריו היא ניהלה את המשרד באילת יחד עם אבי. בהמשך הדברים שינה סמואלס במקצת את גרסתו ביחס למספר הפעמים בהם ראה את מישל במשרד בתל אביב וציין כי ראה אותה בין פעמיים לארבע פעמים ברחוב הארד ושהיו מקרים בהם היתה מגיעה בלי אבי "על מנת לבדוק שהכל בסדר, שעושים כסף במשרד ולהגיד שלום". בהמשך ציין כי "מישל ואבי תמיד היו בצד האחורי ולא בחזית". סמואלס אף מסר כי ראה את מישל פעם אחת במשרד ברחוב הנגב. 65. בהודעתה מיום 5.7.2009 מסרה רייז כי נאמר לה שאבי ומישל הם האחראים. רייז אף נשאלה בחקירתה מי ניהל את המשרד באילת, והשיבה: "מישל יובל ואבי". יוער כי רייז מסרה שראתה את מישל פעם אחת במשרד בו עבדה בתל אביב. 66. למעלה מן הצורך אעיר, כי על קיומו לכאורה של המשרד באילת ועל הקשר שלו לפרשה ולמשרדים בתל אביב ניתן ללמוד גם מדברים נוספים שמסרה פורטולוני. בהודעתה במשטרה מיום 5.7.2009, היא תיארה איך הגיעה לעבודתה הנוכחית במשרד בתל אביב. פורטולוני סיפרה כי כאשר חזרה מחופשה באילת ניגש אליה אדם בנמל התעופה והציע לה לעבוד "בעסק באילת". פורטולוני אמרה לו שהיא לא גרה באילת ובתגובה נאמר לה "שיש לו גם משרד בתל אביב". בהמשך מספרת פורטולוני שהחלה "לעבוד במשרד שלו בתל אביב שממוקם ברח' הנגב 8". דברים דומים עולים גם מהודעתה של פורטולוני מיום 8.7.2009. 67. אם לא די בכך, הרי שמחקירתו של סמואלס במשטרה ביום 12.7.2009 עולה כי מישל אף היתה מעורבת לכאורה באופן פעיל בהונאה ולא רק בתפקיד "ניהולי". סמואלס מסר כי היה לו קשר מקצועי עם מישל פעם אחת, כאשר בשיחה עם אחד הקורבנות היה זקוק לקול של אישה. הוא דיבר עם בר שהפנה אותו למישל. סמואלס מתאר כי דיבר עם מישל והסביר לה את כל הפרטים הנוגעים לקורבן ואמר לה שהוא זקוק לקול שלה. לדבריו הוא לא שמע את השיחה שניהלה מישל עם הקורבן אולם לטענתו לאחר השיחה מישל עדכנה אותו שהיא שוחחה עם הקורבן והציגה את עצמה בתפקיד "השופטת סוזאן C דאונינג". 68. באות כוחה של מישל טענו לפנינו שמהודעות אלה עולה כי קיומו של המשרד באילת הוא בגדר השערה ו"סיפור מעשיה". ואולם, בבואו של בית המשפט הדן בבקשת הסגרה, לבחון את חומר הראיות, אין הוא נדרש לבחון את משקלן ומהימנותן. שאלה זו תתברר בהליך העיקרי. כאמור, במסגרת האמנה בין ישראל לארצות הברית ניתן לקבל גם עדויות שמיעה, אך מעבר לכך חלק מהמעורבים מסרו עדות ישירה בעניינה של מישל: כך סיפרה רוזנברג כאמור שעבדה תחילה במשרד באילת ושהיא זוכרת את מישל משם. סמואלס ראה את מישל מספר פעמים במשרד בתל אביב והשניים אף פעלו יחד להונאת קורבן אחד. גם רייז מסרה כי ראתה את מישל פעם אחת במשרד. בהקשר זה, לא מצאתי בעובדה שמישל לא מופיעה בתוצרי ההאזנה והצילום במשרדים בתל אביב שיקול שלא להיעתר לבקשת ההסגרה. עלינו לזכור כי גם מהודעותיהם של המבוקשים האחרים עולה כי מרבית פעילותה של מישל התבצעה במשרד באילת. מעבר לכך, ייתכן שבתפקידה כמנהלת לא נדרשה מישל להגיע מידי יום למשרד, וכזכור ציוד ההקלטה שהותקן במשרד ברחוב הנגב פעל מספר ימים בלבד (בין ה-15.6.2009 ל-4.7.2009). סיכום – עבירת המרמה - מישל 69. סיכומו של דבר: בקשת ההסגרה כוללת ראיות רבות הקושרות לכאורה את מישל לפעילות העבריינית: כרטיס הביקור עם שמה שנשלח לסוכנת ה"לידים"; הזמנות ה"לידים" והתשלום עבור חלק מהם באמצעות חשבון Ekero; הודעת הדואר האלקטרוני ששלחה מישל לסוכנת ה"לידים" והסכם הסודיות שנמצא בתיבת הדואר האלקטרוני שלה; שיחתה של מישל עם סוכנת ה"לידים" שהוקלטה על ידי ה-FBI; שלושת ה"לידים" שפרטיהם שונו; העברת הכספים מחשבון Ekero לחשבונות שונים על שמה של מישל והודעות חלק מהמעורבים. בכל אלה יש כדי לענות על הדרישה שבסעיף 9 לחוק ההסגרה. בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי מקום להרחיב ולהתייחס לראיות נוספות להן טען המשיב ובהן: שווי הבית של עייש ומישל; מכוניות האאודי והקשר שבין רכישתם לחשבון הבנק Ekero; והודעתה של לימור, אמה של מישל, אשר באות כוחה של מישל טענו כי אינה קבילה לאור ההוראה הקבועה בסעיף 4 לפקודת הראיות. ראיות אלה, ככל שהן רלוונטיות לפרשה, ידונו על ידי הערכאה המבררת בארצות הברית. 70. עד כאן לגבי הראיות לעבירות ההונאה. ומכאן לראיות הנוגעות לאישום בעבירה של הלבנת הון. הלבנת הון - מישל 71. כזכור, לאחר שהוגשה בקשת ההסגרה לישראל, הרשויות בארצות הברית העבירו לישראל עתירה משלימה בה ביקשו את הסגרתם של עייש, מישל ובר גם בעבירה של הלבנת הון. על פי הנטען, השלושה מואשמים כי פתחו חשבונות בנק בקפריסין ובאוגנדה על שם חברות קש, הנחו את הקורבנות להעביר את הכספים לאותם חשבונות בנק ולאחר מכן העבירו את הכספים שהתקבלו במרמה לעצמם ולשותפיהם לעבירה (ראו: סעיף 11 לתצהיר ויצמן). 72. בענייננו, אבקש להתייחס רק לחשבוןEkero שנקשר עם מישל. על פי החשד, חשבון Ekero שימש לביצוע עבירת הלבנת ההון. החקירה בארצות הברית העלתה שעייש ("סטפן אסולין") פתח במדינת ניו יורק תא דואר בחברת USAMaill.com לצורך העברת דברי דואר. הקורבנות נדרשו לשלוח לתא הדואר המחאות בנקאיות על שם חברות קש שונות לכאורה ובהן"Ekero Investments" . USAMaill.com העבירה את החבילות שבהן היו ההמחאות לחשבונות בנק בקפריסין (ראו: סעיף 30 לתצהיר נייגרד). בנוסף חלק מהקורבנות העבירו את הכסף ישירות לחשבון Ekero (ראו: סעיף 9 לתצהיר משלים שצירפה נייגרד לבקשת ההסגרה המשלימה). הראיות הקושרות את מישל לעבירה עולות מתצהירה של נייגרד לפיו בוצעו העברות בנקאיות מחשבון Ekero לחשבונות בנק שונים בשליטתה של מישל. גם בתצהיר המשלים פירטה נייגרד את העברות הכספים (ראו: סעיף 17 לתצהיר המשלים של נייגרד). על כל אלה יש להוסיף את שצויין בדיון בעבירות המרמה, כי בביתם של עייש ומישל נמצא כרטיס אשראי מסוג ויזה על שם "Ekero Investments", וחלק מהקורבנות הצהירו כי העבירו את הכספים לחשבון Ekero. לדעתי, די בראיות אלה כדי להקים אחיזה לאישום בהלבנת הון ודי בהם בשלב זה, בכדי לענות על דרישת החוק. 73. לבסוף, לא מצאתי טעם של ממש בטענה לפיה במקרה דנן ננקטה "אכיפה בררנית" בין הפרשה שלפנינו לבין עניין מאיו, מאחר ובפרשת מאיו לא הואשמו המבוקשים בעבירה של הלבנת הון. ראשית, טענה זו נטענה מבלי שהובאו ראיות התומכות בה. כל שנאמר הוא כי נסיבותיה של פרשת מאיו דומות מאוד לנסיבות המקרה. שנית, כפי שצויין לעיל הראיות בענייננו מקימות אחיזה לאישום בעבירה של הלבנת הון. האם היה מקום לכלול אישום זה גם בעניין מאיו? כאמור אין בידי כל תשתית עובדתית בעניין, אך אין בדבר כדי להעלות או להוריד. העיקר הוא כי אין זה מתפקידו של בית המשפט, או מתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הגשת בקשה להסגרה, להתערב בשיקולי הרשויות בארצות הברית ולדרוש מהן כי ייחסו אישום זה או אחר כלפי פלוני (השוו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 30). 74. סוף דבר: אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הראיות שהציג המשיב, כפי שפורטו בבקשת ההסגרה מקימות אחיזה לאישומים המיוחסים למישל. 75. ומכאן לטענת באי כוח המערערות לפיה גם אם יש מקום להורות על הסגרתן לארצות הברית, הרי שיש לתחום את ההסגרה ולהכריז על הסגרתן אך ורק בגובה הסכום לגביו קיימת, לגישתם, תמיכה ראייתית. היקף ההונאה 76. באי כוח המערערות טוענים כאמור, כי ככל שיש בחומר הראיות שהוגש אחיזה לאישום הרי שהיקף ההונאה נמוך משמעותית מזה שנטען כנגד המבוקשים בכתב האישום שהוגש נגדם בארצות הברית. כתב האישום מייחס למבוקשים הונאה בהיקף של כ-25,000,000 דולר, ואילו המערערות טוענות כי הראיות שצורפו, בעיקר שמונת תצהירי הקורבנות, מלמדים על הונאה בהיקף נמוך משמעותית מסכום זה. לפיכך, ביקשו מאיתנו כאמור, באי כוחן של המערערות, כי ככל שנורה על הסגרתן, נקבע כי יש לתחום את ההסגרה להיקף ההונאה שבא לידי ביטוי בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה. 77. הגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. 78. לדידי, יש לדחות את טענת המערערות לפיהן כל שהונח, מבחינה ראייתית, הוא שהסכום בהם הונו לכאורה המבוקשים את הקורבנות עומד על 1,608,650 דולר, כפי שמפורט בשמונת התצהירים של הקורבנות. עיון בראיות מלמד כי קיימות ראיות נוספות המלמדות לכאורה כי מספר הקורבנות בוודאי עלה על שמונה. כך למשל רוזנברג סיפרה בהודעתה מיום 5.7.2009 על קורבן בשם "דוריס" שממנה היא הצליחה לפני כארבעה חודשים להוציא סכום של 155 אלף דולר. עוד מסרה רוזנברג כי מתיו (אחד העובדים ברשת ההונאה) הוציא מקורבן מטקסס בשם "ד"ר ארט" סכום של 800 אלף דולר. עדות דומה ניתן למצוא בהודעתה של פורטולוני מיום 8.7.2009 בה מסרה: "אני יודעת על מקרה אחד שמתיו שכנע מישהו כ[ש]עוד היה במשרד ברח' ארד. הוא עשה 800,000 דולר". יוער כי שמות שני הקורבנות האלה אינם תואמים את שמות שמונת המצהירים. בנוסף, רוזנברג מסרה בחקירתה כי העובדים מרחוב הארד יצאו לחופשה באילת שמומנה על ידי עייש ובר לאחר שעמדו ביעד המכירות שהציבו להם "שהיה 400 או 500 אלף דולר בתקופה קצרה של שבועיים שלושה". בהתאמה, בחיפוש שנערך במשרד ברחוב הנגב נמצא דף נייר שעליו נכתב כי עובדי המשרד יזכו לחופשה באילת אם ירוויחו סכום של 500,000 דולר בפרק זמן של ארבעה שבועות. מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה הציפייה הריאלית להרוויח סכומי כסף כאלה בתקופה כה קצרה יכולה להעיד על היקף ההונאה. שוב אדגיש, כי בשלב בו אנו נמצאים איני נדרשת להכריע בעניין משקלה של ראיה זו והאם יש בה כדי ללמד על היקף ההונאה. 79. לדעתי, על קיומם של קורבנות נוספים פרט לשמונה שתצהיריהם צורפו לבקשת ההסגרה, ניתן ללמוד גם מפעילות ה-FBI. עלינו לזכור כי בעקבות שינוי פרטיהם של שלושה "לידים" שנשלחו לבקשתה של מישל, שניים מסוכני ה-FBI (ביניהם נייגרד) קיבלו שיחת טלפון המבשרת להם על זכייה כביכול בהגרלת לוטו. עניין זה מלמד לכאורה על כך שפנייתם של המבוקשים לקורבנות בארצות הברית לא התמצתה בשמונת המצהירים בלבד. 80. זאת ועוד, בחקירתה של לימור מיום 7.7.2009 היא קשרה את עצמה לכאורה לפעילות העבריינית. זהו המקום להעיר כי בא כוחה של לימור העלה בדיון שהתקיים לפנינו, טענה שלא נזכרה בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה של לימור, ולפיה ההודעה שנמסרה על ידי לימור במשטרה הקושרת אותה למעשים הפליליים נמסרה על ידה מתוך לחץ מאחר והובטחו לה טובות הנאה. בנסיבות העניין שלפנינו, לא מצאתי כי יש צורך לדון בטענה זו. ראשית, לא הוצגו לפנינו ראיות התומכות בטענה, אך מעבר לכך, לא מצאתי מקום להרחיב בדיון בטענה זו לאור עמדתו של בא כוחה של לימור בבית המשפט המחוזי לפיה אין ההליך הנוכחי המקום המתאים לדיון בשאלה זו (ראו: עמ' 109-108, 193 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 4.2.2010). למעלה מן הצורך, ולנוכח העובדה שטענותיה של לימור התמקדו רק בעניין היקף העבירות ולא בעצם קיומן, אעיר, כי מלבד הודעתה של לימור קיימות כאמור, ראיות נוספות הקושרות אותה למעשי ההונאה. אשוב עתה להודעתה של לימור לגופה. בהודעתה מסרה לימור, בין היתר, כי הסכומים אותם הרוויח המשרד באילת היו "סכומי כסף שהיא לא יכולה לשער בכלל". כמו כן, מספר מעורבים בפרשה סיפרו בחקירתם במשטרה על עסקה בה לימור הצליחה לחלץ מקורבן אחד סכום של מיליון דולר. 81. בהודעתה של לימור ישנה גם התייחסות שיכולה ליתן מענה לטענה לפיה אין ראיות המעידות על כך שהפעילות העבריינית החלה כבר בשנת 2005. בחקירתה במשטרה מיום 7.7.2009 תיארה לימור את המועד בו החלה לכאורה, לעסוק בהונאת קשישים: "לפני 3 או 4 שנים, מישל ואבי עברו לאילת ואז הם אמרו לה לבוא לאילת לעבוד איתם במשרד שהם פתחו. היא הגיעה לאילת ואז הכירה את ירון בר שהיה חבר של אבי והם העסיקו אותה במשרד שלהם באילת שהיה משרד של עוקץ של קשישים שהודיעו להם על זכייה בהגרלות והוציאו מהם כסף עבור תשלום מס". במהלך חקירתה של רוזנברג במשטרה, ביקש החוקר להכניס לחדר את לימור על מנת "...שנבהיר ביניהן מספר נקודות". לימור נשאלה על ידי החוקר אם ישנם עוד משרדים שהיא עבדה בהם ושלא סיפרה לו לגביהם. לימור השיבה "שהיא זוכרת שלפני אילת היא עבדה חודשיים במשרד בניהולו של אבי עייש ביחד עם עוד מספר אנשים שלא ידעה למסור את שמם. על דברים אלה יש להוסיף כי סוכנת ה"לידים" מסרה כאמור, כי מישל החלה לרכוש "לידים" בשנת 2005. 82. הנה כי כן, עיון בראיות מלמד כי מלבד שמונת התצהירים, צורפו ראיות נוספות שיש בהן כדי ללמד על היקף העבירות ועל משך הזמן בו הם בוצעו. לא אחת נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי המדינה המבקשת אינה מחויבת לצרף לבקשתה את מלוא חומר הראיות. די בצירוף אותן ראיות שישקפו נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת: "... באשר להיקף חומר הראיות המבסס את בקשת ההסגרה – כבר נפסק בעבר, כי אין המדינה המבקשת מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות הקיים בידה, ודי בכך כי תצרף את 'אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהם כדי לעוות תשתית זו' (ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689 (2002)..." (ראו: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 9; וראו גם: ע"פ 684/07 קקון נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 15 (טרם פורסם, 28.2.2008 והאסמכתאות שם). 83. סוגיית הוכחת היקף העבירה עלתה כבר בפסיקתו של בית משפט זה: בית משפט זה נעתר בעבר לבקשת הסגרה של אדם לגביו נטען על ידי רשויות התביעה בארצות הברית כי הוציא מידי 695 אנשים סכום של 13 מיליון דולר. לאותה בקשה צורפה עדות של קורבן אחד בלבד. בית המשפט, קיבל את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה והורה על הסגרתו של המבוקש, ועל אף שסבר כי צריך היה להביא עדויות נוספות הדגיש כי אין צורך בהבאת עדויות כל הקורבנות: "כהערת אגב אוסיף, כי אין ספק שמבחינה זו הכבידה התביעה הכללית על בית המשפט המחוזי ועלינו, כי כאשר מדובר בכתב האישום על טענה בדבר קיומם של למעלה ממאה משקיעים שרומו, אין הצדקה לכך, שבית המשפט, המתבקש להורות על המשיב כבר-הסגרה, ייאלץ לעסוק בטיעון ובדיון במשך זמן לרוב, שייסוב אך ורק על השאלה, אם מספיקה עדות אחת ויחידה של משקיע. נכון יותר היה, לו התביעה הכללית הייתה מביאה לפני בית המשפט, מעיקרו, חומר מלא יותר, היינו תצהירים של מספר משקיעים, וחוסכת בכך מזמנו של בית המשפט. לשם הסרת ספק אציין, כי אין כוונתי לכך, שצריך היה להביא עדויות של כל המשקיעים, שהרי אין לנוע מקיצוניות לקיצוניות ולגדוש את המיותר, אך הבאתה של עדות של שמשקיע אחד בלבד יצרה, כאמור את הצורך בטיעון ממושך בכל אחת משתי הערכאות, אשר ניתן היה לחסכו" [הדגשות הוספו – מ.נ.] (ראו: ע"פ 579/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן, פ"ד מ(4) 301, 306 (1986)). הדרך המוצעת כאן ננקטה בבקשה שלפנינו. 84. לבסוף, אעיר כי היקף העבירה אינו יסוד מיסודות העבירה, כך גם משך הזמן בו בוצעה. לא מן המותר לשוב ולהפנות בהקשר זה לפרשת מאיו, בה הוסגרו המבוקשים לארצות הברית כאשר הסכומים שיוחסו לפעולת ההונאה שלהם עמדו על כשני מיליון דולר (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 3). מרכז הכובד של העבירות – בישראל או בארצות הברית? 85. עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין למעשה מחלוקת על כך שלשתי המדינות, ארצות הברית וישראל כאחת, יש סמכות שיפוט במקרה דנן (ראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353 (2005) (להלן: עניין רוזנשטיין) (בקשה לדיון נוסף נדחתה ב-דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 31.1.2006)). בעניין מאיו, קבע השופט ס' ג'ובראן כי הפסיקה בבתי המשפט בארצות הברית קבעה "כי למדינה יש סמכות להעמיד לדין גם בגין עבירה שבוצעה מחוץ לגבולותיה במקרים בהם היא הושפעה מביצוע העבירה" (ראו: שם, בפסקה 15; וראו גם: עניין רוזנשטיין, לעיל, בפסקאות 25-24 והאסמכתאות שם). 86. בענייננו לא היתה כאמור מחלוקת על כך כי ניתן להעמיד לדין הן בישראל והן בארצות הברית. העבירות לכאורה בוצעו בשטחה של ישראל, מבצעיה הם אזרחי מדינת ישראל, חומר חקירה רב נאסף בישראל. מן הצד השני, גם לארצות הברית זיקה לעבירות. תכליתו של מעשה ההונאה נועד להתבצע בארצות הברית, שם נועדו להשפיע מעשיהם של המבוקשים שבוצעו בישראל. הקורבנות של מעשי ההונאה הינם כאמור תושבי ארצות הברית, קשישים רובם בני למעלה מ-75. המידע על אותם קשישים הגיע באמצעות מידע שנרכש מארצות הברית ושאינו זמין בארץ. המבוקשים התחזו לאמריקאים, לעורכי דין או שותפים במשרדי עורכי דין בארצות הברית. ההסכמים והטפסים שעליהם נדרשו הקורבנות לחתום נחזו להיות מסמכים אמריקאים, חלקם אף נחזו להיות מסמכים רשמיים של רשויות המס בארצות הברית. רשויות החקירה בארצות הברית החלו את חקירת הפרשה (ראו: סעיף 18 לעתירת המשיב לבית המשפט המחוזי) באמצעות ה-FBI. תלונה על מעשי ההונאה הוגשה ל-FBI (ראו: סעיף (a)7 וסעיף 30 לתצהיר נייגרד) במסגרת החקירה שהתקיימה בארצות הברית, הגישו רשויות ארצות הברית בקשה לישראל ביום 17.4.2009 לעזרה משפטית ולאחר קבלת הפנייה החלה משטרת ישראל לפעול בשיתוף פעולה עם האמריקאים ובהתבסס על המידע שקיבלה משטרת ישראל מה-FBI היא הצליחה לאתר את המשרד ברחוב הנגב (ראו: סעיפים 22-18 לעתירת המשיב לבית המשפט המחוזי). 87. הנה כי כן, המחלוקת בענייננו היא בשאלה לאיזו מבין שתי המדינות עדיפות בהבאת העבריינים לדין. סיטואציה זו בה נדרש בית המשפט להכריע לאיזו מבין שתי מדינות עדיפות בניהול המשפט בשטחה נדונה והוכרעה בעניין רוזנשטיין. באותה פרשה, קבע בית המשפט כי ההכרעה למי מבין המדינות עדיפות לבירור המשפטי בוחנת למי משיטת המשפט קשור המעשה המיוחס "במירב העבותות", קרי לאיזה שיטה "מירב הזיקות" של העבירה (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 415). גישה זו, כך נקבע, מבטאת בדרך הטובה ביותר את הקשר בין מעשה העבירה לבין שיטת המשפט אשר ראוי כי תחול, בלי קשר למקום הפיזי בו בוצעה העבירה: "... ככל שמעשהו של אדם, בלי קשר למקום הפיזי שבו התבצע, קשור במיוחד לשיטת משפטה של המדינה המבקשת, הרי מתכליתם המסוימת של דיני ההסגרה שבה מדברים אנו עתה מתבקש כי יהיה ראוי להסגירו לידיה. עם זאת אטעים את שאמרתי: איתור מרכז הכובד של העבירה אינו אלא כלל עדיפות המגלה למי מבין שיטות המשפט זיקה עדיפה למעשה העבירה. אין הוא כלל הכרעה, ותוצאתו אך מצטרפת ליתר הפרמטרים הנבחנים בשאלת ההסגרה והמתגבשים יחד למארג של שיקולי הכרעה" (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 418). 88. לאחר שניתן פסק הדין בעניין רוזנשטיין נדון בבית משפט זה הליך נוסף, בו התעוררה שוב השאלה לאיזה שיטת משפט מירב הזיקות למעשה העבירה. המדובר הוא בעניין מאיו שכבר נזכר לעיל. עובדות המקרה באותה פרשה דומות, אם לא לומר דומות עד מאוד לעובדות בפרשה שלפנינו. בעניין מאיו, בדומה לעניינו, נטען כלפי המערערים כי הם הקימו רשת עבריינית אשר פעלה מישראל במטרה להונות קשישים תושבי ארצות הברית באמצעות מצג שווא שהוצג להם לפיו הם זכו בהגרלת לוטו. המערערים טענו בפני הקשישים כי על מנת לקבל את סכום הזכייה עליהם להעביר סכום כסף התחלתי. גם בעניין מאיו נחלקו לכאורה התפקידים ברשת העבריינית, בין קבוצת המנהלים ובין קבוצת אנשי המכירות. חלקם של אנשי מכירות היה להתקשר לקורבנות ולדקלם טקסט שהוכן מראש. לאחר שאותר קורבן בעל אמצעים ונטול הגנה כלכלית העביר איש המכירות את השיחה לאחד מהמנהלים שהתחזה לשותף במשרד עורכי דין בניו יורק והסביר לקשיש כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליו להעביר תחילה סכום כסף לכתובת שניתנה לו בישראל. בדומה לענייננו גם בפרשת מאיו, בעקבות מידע שהתקבל אצל משטרת ישראל מהרשויות בארצות הברית החלה משטרת ישראל בחקירה ואף עצרה את המעורבים. לאחר מכן הוגשה בקשה להסגרה על ידי ארצות הברית. המערערים באותה פרשה העלו טענות דומות, אם לא לומר זהות, לטענות שנטענו לפנינו. כך למשל, נטען כי "מרכז הכובד" של העבירות בישראל שכן מרבית הראיות נאספו בישראל, המערערים הם אזרחי ישראל וכל חקירות המערערים התקיימו בישראל. המערערים שם אף התייחסו לקושי בגביית העדות מן הקורבנות וטענו כי ניתן יהיה לגבות את העדות באמצעות וידיאו קונפרנס. נטען כי תהליך זה יתקיים בלאו הכי בארצות הברית שכן בעוד שההליך עתיד להתקיים בניו יורק פזורים הקורבנות ברחבי ארצות הברית ולא בהכרח יגיעו למשפט על מנת לתת עדות. בית המשפט, בהתבסס על הרציונאליים שהונחו בפרשת רוזנשטיין, דחה את טענות המבוקשים וקבע כי יישומו של מבחן "מרכז הכובד" מוביל למסקנה כי ארצות הברית היא המדינה לה "מירב הזיקות" לעבירות המיוחסות למערערים. הדברים שנאמרו באותה פרשה יפים לענייננו: "יישומו של מבחן 'מרכז הכובד' על נסיבות המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי ארצות-הברית היא המדינה אשר לה מירב הזיקות לעבירות המיוחסות למערערים ובה נמצא 'מרכז הכובד' שלהן. מסקנה זו נסמכת בעיקר על כך שהמערערים בחרו להונות קשישים בארצות-הברית דווקא, ולא בחרו קורבנות ישראלים למעשיהם הפליליים. אולי סברו המערערים כי בכך שבחרו קורבנות שאינם מתגוררים בארץ יקטן הסיכוי לתפיסתם, אולי קיוו כי אף אם ייתפסו יהיה קשה לשפוט אותם בישראל או אולי היה להם קל יותר, מבחינה מוסרית, להונות קשישים אשר אינם אזרחים ישראלים. מכל מקום, ותהא הסיבה אשר תהא, העובדה כי הקורבנות הם אזרחים אמריקאיים היא זו שמצדיקה את חשיפתם לדין האמריקאי והסגרתם לארצות-הברית לצורך העמדתם לדין שם. ארצות-הברית היא המדינה אשר הסדר החברתי שלה נפגע כתוצאה ממעשיהם של המערערים והיא זו אשר ביוזמתה נפתחה חקירת הפרשה ולכן ראוי כי היא זו שתחיל על המערערים את הנורמות הפליליות שלה ותעמידם לדין" (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 18). הנה כי כן, גם במקרה שלפנינו מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית. גם במקרה דנן, בדומה לפרשת מאיו, בחרו המבוקשים להונות קשישים תושבי ארצות הברית. המידע על אותם קשישים נרכש מארצות הברית. המבוקשים התחזו לאמריקאים וגם המסמכים שהופקו על ידם נחזו להיות מסמכים אמריקאים. ארצות הברית היא המדינה בה הופר הסדר הציבורי כתוצאה ממעשיהם של המבוקשים והיא זו שתישא בתוצאות מעשי ההונאה שפגעו כאמור בקשישים. כאמור, הרשויות בארצות הברית הן אלה שהחלו בחקירה ואליהן הוגשו התלונות. לעניין זה יפים דבריו של השופט ס' גובראן ב-ע"פ 7376/10 נובק נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 14 (טרם פורסם, 16.5.2011) (להלן: עניין נובק): "בענייננו, שוכנעתי כי מרכז הכובד של העבירות נמצא בארצות-הברית והיא המדינה לה מירב הזיקות לפרשה וזאת לאור העובדה ששם החלה חקירת הפרשה, שם נמצאים העדים והקורבנות ושם הורגשה השפעתה הכלכלית, החברתית והמוסרית. אין כל חשיבות לכך שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו משטחי מדינת ישראל שכן למעשה יכול לבצעם אף מארצות-הברית או ממדינה שלישית כיוון שמדובר בפשיעה שבמהותה הינה חוצת גבולות". ובעניין רוזנשטיין נקבע בהקשר זה: "עיקר הוא לטעמי כי המקום שבו נועד הקשר להתממש, ואף מומש בפועל, הוא ארצות הברית. קורבנותיו בכוח הם אמריקנים. הסדר הציבורי בארצות הברית הוא הניזוק העיקרי מקשר זה, ארצות הברית היא הנושאת בעיקר העלות החברתית והכלכלית הכרוכה בהתמודדות עמו. רשויות החוק האמריקניות הן שיזמו מהלכי חקירה ושיטור מקיפים וחוצי מדינות לחשיפתו. מתוך מכלול נסיבות אלו קמה ומתגבשת המסקנה כי מעשה הקשר ופירותיו, כמקשה אחת, רתומים בעיקר העבותות לארצות הברית, ואין חולק על כך שמרכז הכובד של הפרשה הוא במדינה זו. המיקום הגיאוגרפי שממנו, כנטען, פעל המערער – מיקום שבו מתבקש הוא להיתלות כעת – נעדר חשיבות ממשית. הקשר יכול להיקשר בכל מקום בתבל" (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 432). המערערות עמדו על כך שחלק, אם לא לומר חלק ניכר ביותר מהראיות נאספו ונגבו בישראל. ואולם, גם בעניין מאיו חלק ניכר מהראיות והעדויות נאספו ונגבו בישראל, ואף נקבע שניהול ההליך בארצות הברית עשוי להציב קשיים מן הפן הראייתי. עם זאת, נקבע כי אין לנתון זה השפעה מכרעת לאור השיקולים שהוצגו ואין בו כדי לקבוע כי "מרכז הכובד" של העבירות מצוי בישראל (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 18). נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטייה מההלכה שנקבעה בעניין מאיו (ואזכיר כי בקשה לדיון נוסף נדחתה בעניין מאיו. ראו: דנ"פ 7514/10 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 8.10.2010)). אין בעצם איסוף הראיות בישראל כדי להשפיע על ההכרעה לפיה מרכז הכובד של העבירות הינו בארצות הברית. 89. ויודגש: המבוקשים היו יכולים "לנהל" את עסקי ההונאה ולהתקשר לקורבנות הקשישים בארצות הברית מכל מקום בעולם. למיקומם הפיזי או הגיאוגרפי, לא היתה כל השפעה על מעשה ההונאה עצמו והוא נעדר כל חשיבות (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 17). תופעה זו של פשיעה חוצת גבולות הפכה לחלק מהמציאות של ימינו בה הפך העולם ל"כפר גלובאלי". עמד על כך השופט א' א' לוי בעניין רוזנשטיין שם תיאר את הקלות הרבה שבה ניתן כיום לתכנן מעשים שתוצאותיהם יתרחשו במרחק אלפי מילין ממקום מושבם של רוקמי המזימות: "פשיעה חוצת גבולות התקיימה משחר ההיסטוריה. ברם התופעה הלכה והעמיקה עם התפתחותן של דרכי התקשרות והמסחר בין מדינות. וככל שהלך העולם והפך ל'כפר גלובלי', נעשתה המלאכה העבריינית, הזקוקה לאמצעי תקשורת, תחבורה והובלה זמינים, קלה יותר. במציאות של ימינו קל לאדם לשבת, לצורך הדוגמה, במלון על שפת ימה של תל-אביב ולתכנן משם מעשים שתוצאותיהם יתרחשו מרחק אלפי מילין ממקום מושבו. מצב דברים זה הביא לגידול ניכר במימדיה של הפשיעה הבין-לאומית, בהיקפם ובחומרתם של המעשים המתפרסים לאורכו ולרחובו של הגלובוס" (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 393). מציאות זו, כך נקבע, מחייבת ממערכות המשפט ברחבי העולם, להתאים את עצמן להתפתחויות שחלו ולשכלל את מאבקן בפשיעה, בין היתר באמצעות הרחבת הנכונות לסייע למדינות על ידי הסגרתם של עבריינים: "מציאות עבריינית זו מחייבת מערכות משפט ברחבי העולם לשכלל את מאבקן בפשיעה. דרכי פעולה ששימשו בעבר ואף הוכחו כיעילות אין בהן די עוד. קם צורך בחקיקת חוקים חדשים המתמודדים עם תופעות שלא היו מוכרות. נדרשת בחינה מחודשת של כללי התחולה שבמשפט הפנימי כדי להתמודד עם מעשים שהתרחשו מחוץ לטריטוריה. נוצר הכרח ליתן פירושים חדשים לדינים קיימים באופן ההולם את מטרותיהם העדכניות. ניתן משנה תוקף לשיתוף פעולה בין-לאומי במאבק בפשיעה, וכל מדינה מצווה שלא לקפוץ את ידיה אל מול בקשות לסיוע מצד עמיתיה. בתוך כך הסגרת עבריינים הפכה אמצעי חשוב מאין כמותו בלחימה בפשיעה" (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 394-393). 90. ואכן, הרצון להגביר את שיתוף הפעולה הוביל להרחבת יחסי ההסגרה ולהכללתם של מצבים בהם בוצעה העבירה כולה מחוץ לטריטוריה של המדינה המבקשת (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 420). ובענייננו, יש להזכיר כי האמנה בין ישראל לארצות הברית קובעת בסעיף 1: "כל אחת מבעלות האמנה מסכימה, בתנאים ובנסיבות שנקבעו באמנה זו, על הסגרה הדדית של בני-אדם הנמצאים בשטח ארצו של הצד האחר ושהואשמו או הורשעו על עבירה מן העבירות המנויות בסעיף 2 לאמנה זו, שנעברה בתחומי השיפוט הטריטוריאלי של הצד האחר, או מחוץ לתחומים אלה בתנאים המפורשים בסעיף 3 לאמנה זו". הנה כי כן, יחסי ההסגרה שבין ארצות הברית לבין ישראל ביקשו להרחיב את תחולת הדין הפלילי גם אל מחוץ לתחומה הגיאוגרפי של המדינה המבקשת באותם מקרים שבהם קיימת זיקה מובהקת בינה לבין מעשה העבירה (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 421). 91. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין מרכז הכובד של העבירות וכמוהו גם אני סבורה כי מירב הזיקות במקרה דנן מובילות למסקנה כי לארצות הברית ישנה עדיפות על פני מדינת ישראל בניהול ההליכים המשפטיים נגד המבוקשים. 92. בא כוחה של לימור טען כי במקרה דנן, בניגוד לפרשת מאיו, החלה חקירה עצמאית של הפרשה על ידי משטרת ישראל ועובדה זו מלמדת על כך שישנן זיקות רבות יותר לישראל מאשר בפרשת מאיו. דין טענה זו להידחות, קריאה של פסק הדין בעניין מאיו מלמדת כי גם באותה פרשה נעצרו המבוקשים על ידי משטרת ישראל עוד בטרם הוגשה בקשת הסגרה. בית המשפט אף נדרש לטענה בדבר "הסיכון הכפול" הנובע ממעצרם של המעורבים. נקבע, כי עקרון "הסיכון הכפול" אינו מתקיים בנסיבות המקרה. נמצא כי המקרה בו המערערים היו עצורים בישראל בחשד לעבירות בגינן מתבקשת הסגרתם וטרם הוגש נגדם כתב אישום אינו נכנס לגדר הסייג הקבוע בחוק ההסגרה ובאמנה (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 28). בנוסף נקבע שם, כי הסגרתם של המערערים אינה פוגעת בתקנת הציבור: "...הסגרתם של המערערים לארצות-הברית אינה פוגעת בעקרונות יסוד של החברה הישראלית ואף אינה פוגעת בזכויותיהם החוקתיות במידה העולה על הנדרש. העובדה כי כנגד המערערים נפתחה חקירה משטרתית, במסגרתה הם אף נעצרו, וזאת בטרם הוגשה בקשת ההסגרה, אין בה כדי לשנות מסקנה זו" (ראו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 29). גם בית המשפט המחוזי שדן בפרשת מאיו התייחס לעניין מעצרם של המבוקשים עוד בטרם הוגשה בקשת הסגרה, וכך קבע: "משמעותה המעשית של קבלת טענת המשיבים היא, שעוד בטרם תחל חקירה על פי המשפט המקומי, הרי שכל אימת שמתעוררת, על פניה, האפשרות כי החשוד יהיה מושא לבקשת הסגרה, על רשויות האכיפה במדינת ישראל להימנע מחקירה בטרם תבררנה את עמדת המדינה הזרה, ועליהן להתחייב מראש למסלול זה או זה, כאשר מלוא הנתונים אינם מצויים עדיין בפני הגורמים הרלבנטיים. עמדה זו אינה מעשית ואינה ראויה" (ראו: ב"ש (י-ם) 5486/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו, בפסקה 24 (טרם פורסם, 21.10.2009). הדברים מקובלים עליי. אכן, אין מחלוקת כי מן המסכת הראייתית מצטיירת תמונה לפיה לכאורה ניתן היה להעמיד לדין את המבוקשים גם בישראל. ואולם, משעה שהתקבלה בישראל בקשת הסגרה וטרם החל ההליך הפלילי בעניינם של המבוקשים, אין לומר כי לא ניתן יהיה להסגיר את המבוקשים רק בשל כך שהרשויות בישראל החלו בחקירה פלונית ואף הגישו בקשה למעצר. בענייננו, נמצא כאמור כי מרכז הכובד של העבירות בארצות הברית ואין במעצרם של המבוקשים בישראל כדי לשנות ממסקנה זו. למעלה מן הצורך אזכיר כי החקירה בענייננו החלה דווקא בארצות הברית, וכי בעקבות המידע שהתקבל מהרשויות בארצות הברית איתרה המשטרה את המשרד ברחוב הנגב ובהמשך התקינה בו ציוד צילום והקלטה. 93. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין מרכז הכובד של העבירות. הזכות שלא להיות מוסגר, מדיניות הענישה בארצות הברית והזכות להליך הוגן 94. המערערות העלו בפנינו טענות נוספות. אחת הטענות שנטענה על ידי באות כוחה של מישל הינה הטענה לפיה יש להעדיף במקרה דנן את זכותה החוקתית של מישל שלא להיות מוסגרת המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פני אינטרס קורבנות העבירה. על הזכות החוקתית שלא להיות מוסגר, ואיזונה אל מול אינטרסים נוגדים שעל יסודם ניתן בנסיבות מסוימות להתיר את הפגיעה בזכות נכתב רבות (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 405-404 והאסמכתאות שם). בענייננו מישל אינה טוענת כנגד חוקתיותם של הסדרים שונים בחוק ההסגרה (ראו למשל: ע"פ 250/08 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה ט"ז (טרם פורסם,12.3.2009) (להלן: עניין פלוני), אלא טוענת כי יש להעדיף את זכותה החוקתית שלא להיות מוסגרת על פני אינטרס הקורבנות. לדעתי מדובר בטענה מוטעית שאינה מתחשבת בכלל הנסיבות. מישל אינה מוסגרת בשל כך שהועדף אינטרס הקורבנות. הסגרתה של מישל היא פרי של בחינה מדוקדקת שנעשתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה, הן על ידי בית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה. במסגרת בחינה זו נוכחנו לדעת כי ישנן ראיות מספיקות וכי מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית. כאשר דנתי בשאלת מרכז הכובד התייחסתי לכל אותם נתונים המטים את הכף לקיומו של ההליך המשפטי נגד המבוקשים בארצות הברית. מקום מגוריהם של הקורבנות היה אך אחד השיקולים שנשקלו. במאמר מוסגר יוער כי גם בפרשת מאיו המסקנה לפיה הפורום הראוי לשפיטת המבוקשים הוא בארצות הברית התבססה ברובה על השלכותיה של הפרשה שהורגשו בארצות הברית ולא בישראל, ולא על הקושי הפרוצדוראלי שבהבאת עדים וראיות (ראו התייחסותו של השופט ס' ג'ובראן לפרשת מאיו בעניין נובק, לעיל, בפסקה 14). לפיכך, יש לדחות את טענת באות כוחה של מישל גם בעניין זה. 95. טענה נוספת שהעלה בא כוחה של לימור עניינה העונש הצפוי לה בארצות הברית שעלול להיות חמור מזה שהיה נגזר עליה בישראל לו הועמדה כאן לדין, בשל מדיניות הענישה בארצות הברית. לדעתי, גם אם נניח כי מדיניות הענישה בארצות הברית בגין המעשים המיוחסים למבוקשים אכן מחמירה מזו שבישראל, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה יש להורות על הסגרתן של המערערות. בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום לחזור על הדברים. המבוקשים לא חדלו לכאורה ממעשיהם גם לאחר פרוץ פרשת מאיו, ומחומר הראיות ניתן ללמוד שהיא היתה ידועה למבוקשים. ראוי להזכיר בהקשר זה את דבריו של השופט א' א' לוי בעניין רוזנשטיין: "אין להתכחש לקושי שההסגרה עלולה להציב בפני המערער. אין הוא רגיל בדיניה של ארצות הברית, השפה זרה לו, וישנם מבין עדיו הפוטנציאליים הנמצאים בישראל. ברם יש להתייחס לקושי זה כטבוע ברבים ממעשי ההסגרה. אלמלא הייתה ארצות הברית יעדם של המעשים, אפשר שהטענה כי בכוחו להטות את הכף נגד ההסגרה הייתה נופלת על אוזניים קשובות. ברם החשד הוא כי המערער ביקש לקצור את פרותיו שם, ובכך חשף עצמו לסיכון כי דיניה של ארצות הברית יבקשו לחול עליו. במצב דברים זה אין להתיר ולו ספק לאפשרות כי יינתן למי שנחשד בשליחת ידו בפלילים לברור את הדין הנוח לו" (ראו: עניין רוזנשטיין, לעיל, בעמ' 433). תקנת הציבור – טענותיה של מישל 96. מישל טוענת כאמור כי הסגרתה בנסיבות העניין נוגדת את תקנת הציבור שכן הרשויות בארצות הברית אינן מתירות שהיתם של תינוקות במחיצת אימותיהם העצורות. אין בידי לקבל טענה זו. הסייג של תקנת הציבור מעוגן בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. נקבע, כי עניינה של תקנת הציבור בהקשר של דיני ההסגרה "אוצר תחת כנפיו ערכים שונים, שהמשותף להם הוא בהיותם בליבת יסודות השיטה המשפטית הישראלית" (ראו: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, בפסקה 110 (טרם פורסם, 14.1.2010) (להלן: עניין מונדרוביץ). מדובר בעקרון על המשקף את ערכי היסודיים ותפיסותיה הערכיות של שיטת המשפט והמשטר החברתי (ראו: עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 68). טענות לפיהן הסגרה מנוגדת לתקנת הציבור ייענו במשורה, ובמקרים יוצאי דופן בלבד (ראו: עניין פלוני, לעיל, בפסקה ל"א; עניין אוזיפה, לעיל, בפסקה 69; עניין מונדרוביץ, לעיל, בפסקה 114 והאסמכתאות שם). 97. במקרה דנן לא מצאתי כי הסגרתה של מישל מנוגדת לתקנת הציבור. אכן, אין לכחד כי הסגרתה של מישל לארצות הברית תציב קושי מיוחד לה ולבנה הפעוט, ואולם נסיבות אלה אינן פוגעות בתקנת הציבור הישראלית ובערכי היסוד של החברה. סבלו של מבוקש בהליכי הסגרה על כל הכרוך בכך הינו אינהרנטי ונמנה על התוצאות הטבעיות הנלוות להליך זה והוא כשלעצמו אינו נוגד את ערכי היסוד של המדינה והחברה בישראל שלשם הגנתם נועדה הדוקטרינה של "תקנת הציבור" (ראו: עניין מונדרוביץ, לעיל, בפסקה 115). מוסד ההסגרה נועד לקיים תכליות מדרגת חשיבות ראשונה במעלה. ההסגרה היא מכשיר משפטי המאפשר שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה. אל מול הזכות שלא להיות מוסגר קיים האינטרס של מדינת ישראל שהוא אינטרס המשותף לכלל המדינות המתוקנות ועניינו הלחימה בפשיעה (ראו: עניין פלוני, לעיל, בפסקה ל"ד). 98. בענייננו, נדמה כי האיזון הראוי בין רצונה של מישל שלא להיות מוסגרת על מנת שיתאפשר לה לשהות עם בנה הפעוט לבין המטרות החיוניות הגלומות במוסד ההסגרה גלום בהסכמת הרשויות בארצות הברית לכניסתו של הפעוט בליווי בן משפחה לארצות הברית, כך שיתאפשר למישל למצות את זכותה לביקורים. בנוסף, נדמה כי כיום ממילא הגיע הפעוט לגיל האוסר על שהותו בבית המעצר גם בישראל. לבסוף, יש להזכיר כי בסופו של יום, במידה ומישל תורשע וייגזר עליה עונש מאסר, הרשויות בארצות הברית התחייבו כי עונש המאסר ירוצה בישראל. נסיבותיה האישיות של לימור 99. נסיבותיה האישיות של לימור אינן מצדיקות היעתרות לבקשתה שלא להיות מוסגרת. הטענה בדבר מעורבותה המינורית של לימור בפרשה, דינה להידחות. כאמור, הודעתה של לימור קושרת אותה, לכאורה, למעשי המרמה. בנוסף, קיימות כאמור ראיות נוספות - הודעות של מעורבים אחרים בפרשה אשר מצביעות על חלקה של לימור במעשי המרמה. לא אעמוד על כל אמרותיהם של המבוקשים הקושרים את לימור לפרשה, שכן לימור אינה חולקת על קיומן של ראיות המהוות אחיזה לאישום. אבקש להתייחס רק לאותן אמירות המלמדות על כך שמערבותה של לימור לא היתה לכאורה מינורית כנטען על ידה. כך למשל בתשאול שנערך לרוזנברג ביום 5.7.2009 היא מסרה כי "קלי, אמא של מישל עובדת בעסק כבר שבע שנים ולאחרונה זרקו אותה לאחר שחשדו שהיא מרמה ודואגת לשלוח כספי קורבנות לחשבונות אחרים שפתחה ולא לאלו של המשרד". בתשאול שנערך לרוזנברג ביום 7.6.2009 היא מסרה כי "לימור מעולם לא התעסקה עם עיסקה של פחות מ-100,000$" וחזרה וציינה כי לימור עובדת בעסק 7-6 שנים. בעימות שנערך בין רוזנברג לבין לימור מסרה לימור כאמור, כי לפני שעבדה במשרד באילת היא עבדה חודשיים במשרד בניהולו של עייש ביחד עם עוד מספר אנשים שלא ידעה למסור את שמם, באזור כפרי בבית פרטי. גם הודעתה של פורטולוני מיום 8.7.2009 מצביעה על מערבותה של לימור הן במשרד באילת והן במשרד ברחוב הארד. כך למשל, פורטולוני מסרה כי היא יודעת שלימור עבדה במשרד באילת מאז שהוא נפתח וכי לפי הבנתה לימור עובדת בתחום הזה במשך זמן רב. פורטולוני למדה זאת מדבריה של לימור ומדברים ששמעה לפיהם אמא ובת, ולדבריה לימור ומישל היו היחידות בעסק שהיו אמא ובת, הוציאו מקורבן אחד באילת מיליון דולר. עוד מסרה פורטולוני כי לימור היתה מקבלת את הקורבנות הכי עשירים בגלל ש"היא הייתה הכי מבוססת במעמד שלה שהתבסס במשרד באילת והיא הייתה עושה בלאגן אם לא היו מביאים לה את הכי עשירים". עוד מסרה פורטולוני כי היתה עסקה אחת של 600,000 דולר שהיא עשתה ביחד עם לימור. פורטולוני מסרה כי זו העסקה הכי גדולה שהיא עצמה עשתה ושקיבלה ממנה סכום בסך 25,000 דולר. פורטולוני אף התייחסה לקור הרוח של לימור בעבודתה וציינה: "להיות סיילזמן זה אשכרה להיות חסר לב כי הוא מתחבר לזקן ורובם הם בלי משפחה ובלי חברים והם מחכים לטלפונים האלה והסיילזמן מתחבר אליו ומוציא ממנו את כל הכסף ואפילו לא משאיר לו כמה אלפי דולרים שיוכל לחיות כמו שצריך. יש סיילזמנים שהיה טיפה אכפת להם. קלי לא היה אכפת לה מכלום, היא אוהבת ללכת במותגים 'פרדה' וכו... רק עניין אותה כסף". מדו"ח תשאול של סמואלס מיום 12.7.2009 עולה כי גם הוא מסר שלימור מעולם לא התעסקה בעסקאות קטנות. הוא זכר עסקה בסך 150,000 דולר שהייתה רשומה על הלוח במשרד ברחוב הארד ש"קלי" ביצעה. עוד ציין סמואלס כי "שמע שקלי עשתה בעסקה אחת 1.2-1.4 מיליון דולר ושהיא לא מתעסקת עם עסקאות קטנות. הוא אמר שהיא (קלי) עשתה מלא עסקאות גדולות, בחורה עם אופי קשה". רייז מסרה בהודעתה מיום 5.7.2009 כי לימור היתה זו שגייסה אותה לעבודה. גם רייז הזכירה את אותה עסקה בה לימור הצליחה להוציא מקורבן אחד מיליון דולר. היא מסרה כי לימור סיפרה לה על המיליון דולר. "לימור לא היתה מתעסקת בכסף קטן מתחילה מ-83500 דולר, זה היה הסכום ההתחלתי בשבילה...". התשתית הראייתית הלכאורית בעניינה של לימור נבחנה בעבר על ידי בית משפט זה במסגרת ערר שהגישה על החלטת בית המשפט המחוזי אשר הורה על מעצרה על להכרעה בבקשת ההסגרה (ראו: בש"פ 9225/09 יובל נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 25.11.2009). עיון בהחלטה מלמד כי התשתית הראייתית שהוצגה בפניו היתה זו שגם הונחה בפנינו, זאת בניגוד להליכי מעצר בהליך פלילי בהן בשלב הדיון לגופו של עניין בית המשפט אינו נדרש לדיון שהתקיים בראיות לכאורה, שכן בית המשפט בוחן את הראיות לגופן. בהליך הסגרה, הראיות המונחות בפני בית המשפט הדן בבקשת מעצר לפי חוק ההסגרה זהות לאלה שמונחות בפני בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה לגופה. לאחר בחינת הראיות, הגיע השופט ע' פוגלמן למסקנה לפיה קיימות ראיות לכאורה בעניינה של לימור. עוד עמד השופט פוגלמן גם על מיקומה הנכבד של לימור לכאורה, בהיררכיה העבריינית. אין לי אלא להסכים, לאור חומר הראיות עם הדברים שנקבעו על ידו: "... קיימות ראיות לכאורה – הן בדמות הודעותיה של העוררת עצמה, הן בדמות הודעות של שותפיה – לעבירות המיוחסות לה בבקשת ההסגרה. מכלול ראייתי זה, קושר את העוררת לפעולתה של הרשת העבריינית, ויש בו, על פניו, גם אינדיקציות לכך שגם אם העוררת [לימור – מ.נ.] לא הייתה הבכירה ביותר בהיררכיה העבריינית, בהחלט נודע לה מקום נכבד בהיררכיה זו. עובדה זו נלמדת, בין היתר, מיכולתה הנטענת של העוררת לגייס עובדים חדשים ולהדריכם ברזי העבודה; מן המרות, אשר על פי הנטען, הטילה על העובדים במשרד; מן ההודעות שמסרו יתר המעורבים בפרשה ואשר באופן עקבי מצביעות על כך שלכאורה, בידיה של העוררת הופקדו העסקאות שהיקפן הכספי היה הגדול ביותר. אף אם נשזרו בהודעותיהם של המעורבים האחרים עדויות שמיעה – ומעיון בהודעות אני מוכן להניח כי אלו הם אכן פני נדברים – הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהן רצופות בראיות שמקורן בידע אישי וישיר של המעורבים האחרים אודות מערבותה ותפקידה של העוררת במסכת העבריינית. לבסוף אומר, כי העובדה שהעוררת לא נראתה במשרדים ברחוב הנגב... אין בה כדי להועיל לעוררת, שכן מחומר הראיות עולה בבירור כי הרשת לא פעלה במיקום אחד, אלא ממספר מוקדים, שפעלו במקביל או זה לאחר זה. על יסוד כל האמור, אני מאמץ את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררת ברמה הנדרשת לצורך מעצרה בהליך בו אנו מצויים" [הדגשות הוספו – מ.נ.] (ראו: שם, בפסקה 9). 100. הנה כי כן, לא ניתן לקבל את טענת בא כוחה של לימור בדבר חלקה המינורי בפעילות העבריינית הלכאורית. ודוק. גם אם ייקבע במשפט בארצות הברית כי חלקה של לימור היה מינורי הדבר יילקח בחשבון ככל הנראה במסגרת גזר הדין אם תורשע, אך אין בטענה זו כדי למנוע את הסגרתה (השוו: עניין מאיו, לעיל, בפסקה 33). אין מקום לקבל גם את הטענה לפיה יש להתחשב בנסיבותיה של לימור מאחר והפסיקה את הפעילות כשנה וחצי לפני מעצרה. מעבר לכך, עיון בהודעות המעורבים מצביע על סיבה נוספת אפשרית אחרת להפסקת הפעילות, אך גם אם לא ניתפס לדברים שנאמרו על ידי מאן דהו הרי שאין בהפסקת הפעילות מצידה של לימור כדי להצדיק את אי הסגרתה בין המעשים המיוחסים לה בכתב האישום. 101. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ולא להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערות בנות הסגרה לארצות הברית. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה לפסק-דינה הממצה של חברתי השופטת מ' נאור. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י' ניסן, תשע"ב (2.4.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10052270_C22.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il