בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5225/98
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: חיים
אלפסי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בבאר
שבע בת"פ 540/95 מיום 29.6.1998
שניתן
על-ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי
צ'
סגל, נ' הנדל
תאריך
הישיבה: י"ט בכסלו תש"ס (28.11.99)
בשם
המערער: עו"ד ירום הלוי
בשם
המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער הורשע בעבירת הריגה, בניגוד לסעיף 298
לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר עליו שתים-עשרה שנות מאסר וכן הפעיל נגדו,
באורח חופף, שנת מאסר על-תנאי. הערעור מופנה, בעיקר, נגד ההרשעה בדין, ולחלופין -
נגד חומרת העונש.
2. המעשה התרחש במקלט בקריית-גת. ביום האירוע
שימש המקלט לאחד, יצחק אלמליח, כמקום-מגורים. המערער וחברתו, מלי, נכנסו למקלט
וישבו בחברת אלמליח. כעבור זמן-מה נכנסו למקלט שלום יפרח (להלן: המנוח) ואדם נוסף.
המנוח הוציא מנת הירואין בכוונה להשתמש בסם. אלמליח ביקש מן המנוח להימנע מעישון
סמים במקלט. משהמשיך המנוח בשלו, תוך התעלמות מבקשת אלמליח, התערב המערער ודרש מן
המנוח שלא לעשן סמים במקלט. המנוח השיב, כי איש לא יאמר לו שלא לעשן, בעוד הוא
רוצה לעשן; ובתוך כך, הוציא סכין "יפנית" והחל לחתוך את מנת הסם. בשלב
זה קם המערער ממקומו ופנה לעבר היציאה מן המקלט. בעת שיצא מן המקלט, או כשאך עמד
לצאת, גידף אותו המנוח במלים גסות. לשמע הדברים, שב המערער על עקבותיו, וחרף
ניסיונו של אלמליח להתייצב בינו לבין המנוח, התנפלו המערער והמנוח זה על זה.
המנוח, שהחזיק בסכין היפנית, חתך את המערער בצווארו, ואילו המערער, שאף בידו היתה
סכין, דקר את המנוח תשע פעמים בזו אחר זו. באחת הפעמים בהן דקר את המנוח חדר להב
סכינו של המערער ללבו של המנוח וגרם למותו.
3. בעקבות החקירה הואשם המערער בעבירת רצח בכוונה
תחילה. המערער לא חלק כי הוא אשר גרם, בדקירות סכין, למות המנוח. אלא שלדבריו עשה
כן רק לאחר שהמנוח חתך את צווארו בסכין; ועל יסוד גירסה זו טען סניגורו, כי למערער
עומדת טענה של הגנה עצמית. בשאלה מי מבין השניים, המערער והמנוח, היה הראשון שדקר
את יריבו בסכין, גילו הראיות פנים לכאן ולכאן. בהיעדר אפשרות לבסס על הראיות מימצא
לחובת המערער - ומחמת הספק בלבד - הניח בית המשפט המחוזי, לטובתו, כי דקר את המנוח
רק לאחר שהמנוח חתך את צווארו בעזרת הסכין היפנית. בהנחה זו, סבר בית המשפט, יש
כדי לשלול את יסוד היעדר הקינטור, וכי בכך נשמט היסוד מתחת האישום ברצח.
עם זאת, וחרף הנחתו כי המערער דקר את המנוח רק
לאחר שהמנוח חתך את צווארו, דחה בית המשפט את טענת המערער, כי דקר את המנוח מחמת
הצורך להתגונן מפני תקיפתו האלימה. בית המשפט קבע, כי לאחר חילופי-דברים עם המנוח,
על רקע כוונת המנוח לעשן סמים במקלט, יצא המערער מן המקלט. אך לשמע גידופיו של
המנוח, שב ונכנס למקלט כשהוא מחזיק בסכין, ואז נתלהטה התיגרה שבמהלכה המית את
המנוח בדקירות סכין. אלמלא חזר המערער למקלט, התיגרה לא היתה פורצת, המנוח לא היה
פוגע בו בסכין ואף הצורך להתגונן מפני המנוח לא היה מתעורר. אלא שהמערער - כעולה
מגירסתו בשלב החקירה ובעדותו - ביקש להראות למנוח כי רצונו שלו יגבר. לשם כך,
ובמטרה לבוא חשבון עם המנוח ולהעמידו במקומו, חזר אל המקלט. בהכירו את אופיו האלים
של המנוח ידע המערער וצפה מראש, שהמנוח עלול שלא להיכנע לרצונו ולהגיב באלימות.
למרות זאת, ואף שזמן קצר קודם לכן ראה כי המנוח מחזיק בסכין יפנית, חזר אל המקלט,
כשהוא אוחז בסכין, ופנה היישר לעברו של המנוח. בנסיבות אלו - קבע בית המשפט - חלה
על המערער הוראת סעיף 34י', סיפה, לחוק העונשין, השוללת את סייג ההגנה העצמית ממי
"שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות
הדברים". מטעמים מצטברים אלה, פסק בית המשפט המחוזי שלא להרשיע את המערער
בעבירת רצח, אך להרשיעו בעבירת הריגה.
4. בערעורו על ההרשעה חתר סניגורו של המערער
לשכנענו, כי המערער דקר את המנוח כמעשה של התגוננות. עמדה זו סמך הסניגור על שלוש
טענות עיקריות: ראשית, כי בית המשפט המחוזי שגה בשתיים מקביעותיו
העובדתיות: האחת, כי המערער יצא מן המקלט; והשניה, כי משחזר ונכנס, אחז בסכין. שנית,
כי בנסיבות העניין לא היה בית המשפט רשאי לזקוף לחובת המערער את העובדה שלא הלך
לדרכו. המערער סיפר, כי חברתו, מלי, גורשה מבית-הוריה, ולפיכך הביא אותה אל המקלט
של אלמליח, בכוונה לשכנה שם למשך זמן מה. בנסיבות אלו, טען הסניגור, זכאי היה
המערער להיאחז במקלט, משל היה זה ביתו, ובהימנעותו לסגת משם אין משום התנהגות
פסולה. ושלישית, כי גם אם מניחים, שפניית המערער אל המנוח, אשר בעטייה
התלקחה ביניהם התיגרה, היוותה התנהגות פסולה מצד המערער, לא היה מקום לקבוע לחובתו
כי צפה מראש את דרך התפתחות הדברים. על כל פנים, משהופתע המערער על-ידי המנוח,
שהקדים ותקף אותו תחילה, מן הדין היה לקבוע שבדרך עלילותה של התקרית חלה תפנית
בלתי צפויה, וכי תפנית זו חזרה והקימה למערער את זכות ההגנה העצמית. אתייחס,
כסדרן, לטענות הסניגור.
5. הסניגור טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו
שהתיגרה האלימה בין המערער והמנוח פרצה לאחר שהמערער יצא מן המקלט. בהסתמכו על
גירסת המערער, הודה הסניגור, שבעקבות הוויכוח המילולי עם המנוח, המערער אכן פנה
לעבר היציאה מן המקלט בכוונה ללכת לדרכו; אלא שעוד לפני שהספיק לצאת מבעד לפתח,
ולנוכח הגידופים הקשים ששילח לעברו המנוח, חזר על עקבותיו בכוונה לדרוש מן המנוח
לנצור את לשונו.
אני סבור, כי על יסוד חומר הראיות שהיה לפניו
רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי המערער יצא מן המקלט ובתוך זמן קצר חזר
ונכנס. כך מסרו הנוכחים במקלט בשלב חקירת המשטרה. בעדויותיהם במשפט התכחשו חלק מהם
לגירסה זו, אלא שבית המשפט המחוזי העדיף את גירסותיהם בחקירה על-פני עדויותיהם
במשפט. ולא למותר להזכיר, כי המערער עצמו - כאשר נשאל על-ידי חוקרי המשטרה, היכן
היה בעת שהמנוח גידף אותו - השיב כי היה "בפתח של המקלט, או צעד או שניים
מחוץ למקלט".
ואולם, בעניין זה אינני אומר להרחיב. להכרעה
בדבר יציאתו או אי-יציאתו של המערער מן המקלט יכלה להיות חשיבות רק אילו ניצבנו
בפני הצורך לברר, מתי והיכן הצטייד המערער בסכין. אלא שבעניין זה אין הכרח להכריע.
כפי שהודה הוא עצמו בשלב החקירה, נשא עליו המערער, בקביעות, סכינים אחדות; וגם
הסכין, שבעזרתה דקר את המנוח, היתה טמונה בכיסו מעת שבא למקלט, בחברת מלי, לפני
בואו של המנוח לשם. אם לכך כיוון הסניגור בטענתו האמורה, הריני נכון להניח, כמוצע
על-ידיו, שהמערער לא נזקק ליציאה מן המקלט כדי להצטייד בסכין. מגירסת המערער עצמו
עולה, כי מלכתחילה אכן התכוון לצאת מן המקלט ולילך לדרכו, אך לשמע גידופיו של
המנוח החליט לחזור על עקבותיו. בהניחנו, כי הסכין כבר היתה ברשותו, שוב אין זה
מעלה או מוריד, אם חזר על עקבותיו לאחר שכבר הספיק לצאת מן המקלט, או שעשה כן עוד
בטרם יצא מבעד לפתח.
6. הסניגור הוסיף, כאמור, וטען, כי בית המשפט
המחוזי שגה בקבעו, כי בשובו על עקבותיו, לעברו של המנוח, אחז המערער בסכין. לפי
גירסת המערער - בה תומך הסניגור את יתדותיו - שלף את סכינו מכיסו רק לאחר שהמנוח
תקף אותו וחתך את צווארו בעזרת הסכין היפנית.
לא מצאתי יסוד להתערב בקביעת בית המשפט
המחוזי, כי המערער אחז בסכין עוד בטרם הותקף. את קביעתו בנושא זה ביסס בית המשפט
על אימרתה בחקירה של מלי, חברתו של המערער. באימרתה סיפרה מלי, כי סמוך לאחר
שהמערער יצא מן המקלט, הוא חזר ונכנס כשבידו סכין. לדבריה, הספיקה לראות רק את להב
הסכין, ולכן אינה יכולה לומר מה צבע הידית. בעדותה במשפט התכחשה מלי לגירסה זו. אך
בית המשפט החליט להעדיף את גירסתה של מלי בחקירת המשטרה על פני הגירסה שמסרה
בעדותה; ומשקיבל את אימרתה כראיה, ייסד עליה את קביעתו האמורה. בנימוקיו, להעדיף
את גירסת מלי בחקירה על פני הגירסה שמסרה בעדות, ציין בית המשפט, כי בהיותה חברתו
של המערער אין לחשוד במלי שבדבריה בחקירה רצתה להזיק לו; בעוד שאת עדותה במשפט
מסרה רק לאחר שהיתה לה הזדמנות לשוחח עם המערער, ואולי לא רק עמו. טענות הסניגור
לא שיכנעוני כי בית המשפט שגה במסקנתו. דומה שגם בפרטי התיאור שמסרה מלי באימרה,
דהיינו כי ראתה רק את להב הסכין בה החזיק המערער ולכן אינה מסוגלת לומר את צבע
הידית, יש כדי לאשש את אמינות גירסתה האמורה.
7. בטענתו הבאה של הסניגור, כי בנסיבות העניין
רשאי היה המערער להיאחז במקלט, אין מאומה. השאלה אימתי ייראה אדם כמי שהיה רשאי
לפגוע בתוקף שחדר לביתו לשם התגוננות מפניו, אף שבנסיגה מן הבית יכול למנוע מעצמו
את הסכנה שמפניה התגונן, אינה מתעוררת כאן. המקלט לא היה "ביתו" של
המערער, והמערער אף לא ראה בו בית. הא ראיה, שבעקבות העימות המילולי עם המנוח, פנה
לעבר היציאה מן המקלט בכוונה לילך לדרכו. המערער נמלך בדעתו, וחזר על עקבותיו, לא
מפני שסבר (או חש) שעומדת לו זכות להתגונן, בתוך ביתו, מפני מי שפלש ללא זכות
לביתו. המערער חזר על עקבותיו, ופנה להתעמת עם המנוח, רק מפני שלפי התפיסה המנחה
אותו, ושעל-פיה הוא מכלכל את תגובותיו, אדם שבחברה העבריינית הוא כערכו ובמעמדו
איננו מבליג לעולם על פגיעה בכבודו. כך עולה מדברי המערער עצמו בשלב החקירה, עת
נתבקש להסביר מדוע לא הלך לדרכו אלא חזר על עקבותיו. להלן תשובותיו לכמה משאלות
החוקר:
החוקר:
... נו, יכולת ללכת.
המערער:
יכולתי ללכת.
החוקר:
ואז לא היה קורה כלום.
המערער:
לא היה קורה כלום, אבל אני לא ילך שמישהו מלכלך עליי.
- - -
החוקר:
אז למה לא הלכת?
המערער:
אנחנו אנשים שכל החיים שלנו בזבל הזה. אני ייתן לבן אדם מניאק כזה שילכלך עלי?
עינינו הרואות כי מטרתו האחת והיחידה של המערער, בשובו על
עקבותיו ובפנותו לעברו של המנוח היתה ללמדו לקח, למען יידע כי המערער חזק ממנו
ומעמדו גבוה משלו. מעצם אחיזתו בסכין ניתן לכאורה להסיק, כי פני המערער לא היו
להשמעת דברי תוכחה בלבד. על כל פנים, גם המנוח - כמי שתפיסותיו ואורחותיו לא היו
כל כך שונות מתפיסותיו ומאורחותיו של המערער - לא נמנה עם המבליגים והמוחלים על
כבודם. אין תימה, כי משראה את המערער בא לקראתו (ושמא הבחין גם בסכינו), מיהר
להסתער עליו וחתך את צווארו.
8. נמצא שבדין קבע בית המשפט המחוזי, כי
בהתנהגותו הפסולה הביא המערער לתקיפתו על-ידי המנוח. אף טענת הסניגור, כי גם אם
התקיים במערער יסוד ההתנהגות הפסולה, לא התקיים בו יסוד הצפיות בפועל של אפשרות
התפתחות הדברים, דינה להידחות. בית המשפט המחוזי לא ראה כל מקום לספק, כי המערער,
שהכיר את המנוח כעבריין מועד וגם ראה את הסכין שברשותו, צפה מראש את האפשרות
שהתעמתות עמו עלולה לגלוש לתיגרת-סכינים אלימה. בצדקתה של מסקנה זו - המתיישבת
היטב עם העובדה שלקראת העימות עם המנוח שלף המערער את סכינו ואחז אותה בידו - אין
כל יסוד לפקפק.
9. נותרה טענתו החלופית של הסניגור, כי משהופתע
המערער על-ידי המנוח, שהקדים ותקף אותו תחילה, חלה תפנית בלתי-צפויה בדרך עלילותה
של התקרית וכי תפנית זו חזרה והקימה למערער את זכות ההגנה העצמית. בית המשפט
המחוזי, שהכריע באשמת המערער על-פי המבחן שנקבע בע"פ 410/71 הורוביץ נ'
מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 624, לא דן כלל בשאלה זו. מפסקי-דין יותר מאוחרים
נובע, כי במקרים חריגים, ולנוכח תפנית בלתי צפויה במהלכה של התרחשות אלימה, עשויה
זכות ההתגוננות לעמוד גם למי שבהתנהגותו הפסולה, ותוך צפיית הסיכונים, הביא על
עצמו מלכתחילה את התקיפה. אך כדי שתוקף כזה יוכל להישמע בטענה כי פעל מתוך
התגוננות מוטל עליו להראות, כי גם משנתן ביטוי ברור לרצונו לסגת מן התיגרה, אולץ
על-ידי יריבו להתגונן מפניו, וכי בנסיבות העניין לא יכול היה לחלץ את נפשו מן
הסכנה בדרך אחרת (ראו ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד
לח(2) 617, 621 ואילך; וע"פ 298/88 טויטו נ' מדינת ישראל, פ"ד
מד(1) 151, 158; וכן: מ' קרמניצר, "כניסה מרצון למצב של התגוננות", משפטים
כט, תשנ"ח, 445).
בטענתו החלופית של הסניגור היה טעם לעסוק רק
אילו הוברר, כי מעת שנפגע מסכינו של המנוח נקלע המערער למצב של התגוננות מאונס,
ולא יכול להרתיע את המנוח מפני המשך התקיפה, ולחלץ את עצמו מסכנה מוחשית לחייו,
אלא על-ידי עשיית שימוש בסכין שבידו, לשם הרתעתו של המנוח והרחקתו מעליו. אך לא
אלה הם פני הדברים בפרשתנו. מדברי המערער עצמו נובע, כי גם משנדקר על-ידי המנוח
היה בידו לסגת מן התיגרה; אלא שהוא בחר שלא לסגת ודקר את המנוח, שוב ושוב, לא לשם
התגוננות מפניו אלא כדי לגמול למנוח ולנקום בו על מה שעולל לו. בחקירתו התוודה
המערער ובין היתר אמר:
"...
בן אדם שיפגע בי ויוציא לי את הדם שלי ... אם אני ידע להילחם עד טיפת הדם האחרונה
שלי, את הנשמה שלו אני יקח לו אותה, לצאת חי ממני הוא לא יצא...".
וכששאל החוקר את המערער, מה היה קורה, אילו לאחר שהמנוח חתך
את צווארו, היה פשוט בורח מן המקום, התפתח ביניהם דו השיח הבא:
המערער:
אם הייתי בורח אז אולי הייתי מציל את עצמי, אבל אחר כך הוא היה אוכל אותה. אני לא נשאר
חייב לאנשים. אחר כך באמת הייתי צריך לאכול תיק של רצח, אם בכלל הייתי עושה את זה
כמו שצריך.
החוקר:
למה, בכל מקרה היית הורג אותו?
המערער:
הייתי הורג אותו.
וכאשר נשאל על-ידי החוקר, מדוע דקר וחזר ודקר את המנוח
"כל כך הרבה פעמים", השיב המערער בתמיהה:
"בן
אדם מנסה להרוג אותי. מה זה לא כל כך הרבה? אם הייתי מצליח לתת לו 100 דקירות,
הייתי נותן לו 100 דקירות".
דברי המערער אינם מותירים כל פתח לספק, כי דקר
את המנוח, לא כמעשה של התגוננות, ולא מפני שלפי תחושתו נקלע למצב שבו לא יוכל
להיחלץ מן הסכנה בדרך אחרת, אלא, אך ורק, כדי להשיב למנוח כגמולו על הפגיעה שפגע
בו.
10. מסקנתי הינה, אפוא, כי בדין הרשיע בית המשפט
המחוזי את המערער בעבירת הריגה. גם בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, עליו השיג
המערער בערעורו החלופי, אינני רואה יסוד להתערב. לא נעלם ממני, אמנם, כי הפגיעה
שספג מידו של המנוח, קודם שקטל אותו בדקירות סכין, היתה קשה. אך לנוכח חומרת
הנסיבות בהן הרג המערער את המנוח, ולנוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, אין בידי
לומר כי העונש שהושת עליו הינו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו להקלתו.
11. הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו.
ש
ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, יט' בטבת תש"ס (28.12.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98052250.F01