זוהר אלסברי נ. עיריית תל אביב יפו

פסק-דין בתיק ער"ם 5217/06 בבית המשפט העליון ער"ם 5217/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: זוהר אלסברי נ ג ד המשיבה: עיריית תל אביב יפו ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 5.6.06 בתיק מ. 33/04 שניתן על ידי עו"ד ב. יערי, ע. אטיה ומ. בנדה בשם המערער: עו"ד אמיר דוידוב בשם המשיבה: עו"ד רונה הגלילי פסק-דין 1. לפני ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, בו הושת על המערער, עובד בעיריית תל אביב-יפו, אמצעי משמעת של פיטורים מיידיים מעבודתו בעירייה, תוך שמירת מלוא זכויותיו הממוניות העומדות לו כלפי העירייה. אמצעים אלה הוטלו עליו בגין הרשעתו בדין המשמעתי בביצוע סדרת מעשים של הוצאת כספים במירמה מעובדת עירייה לשעבר, תוך מתן הבטחות שווא לסדר לה עבודה בעיריית תל אביב, ולבנה - בעיריית בת-ים. 2. המערער, יליד שנת 1963, החל לעבוד בעיריית תל אביב-יפו ביום 1.7.1994, ושימש מפקח על קבלנים באגף לשיפור פני העיר בעירייה. במסגרת תפקידו זה, הכיר את המתלוננת, אשר עבדה בעירייה כעובדת בלתי קבועה, בשנים 1993 עד 1996. בתקופה מסויימת שימש המערער בתפקיד פיקוח על עבודת המתלוננת. 3. על-פי המתואר בהכרעת הדין של בית הדין, לאחר שהופסקה עבודתה בעיריה, עבדה המתלוננת בעבודות שונות בשוק העבודה, ובין היתר, עבדה כקופאית בחניון, אליו הגיע המערער בחודש אוקטובר 2003. באותו מפגש, שאלה המתלוננת את המערער אם יש אפשרות להחזירה לעבודה בעירייה. הוא השיב לה שעליו לבדוק זאת, ונסע. לאחר כשלושים דקות שב המערער לחניון, ואמר למתלוננת שניתן להסדיר את חזרתה לעבודה, אך הדבר כרוך בתשלום של 500 דולר, אותם הוא צריך לתת לגורם כלשהו שיסדיר את הענין. המתלוננת הסכימה לכך, וביום 31.10.03 נפגשה עם המערער, ונתנה לו 2,000 ש"ח במזומן. כעבור מספר ימים הגיע המערער לחניון בו עבדה המתלוננת, וביקש ממנה את תעודת הזהות שלה, בטענה כי יש צורך בהעתק מהתעודה לצורך הסדרת עבודתה. כעבור יום-יומיים, החזיר המערער למתלוננת את התעודה, ואמר לה שניתן לסדר עבודה גם לבנה, מיכאל, בפיקוח העירוני בעיריית בת-ים. לדבריו, מאחר שמדובר בעבודת פיקוח, הדבר כרוך בתשלום גבוה יותר של 2,500 דולר. ברשות המתלוננת לא היה סכום כזה. היא פנתה לבעלה לשעבר, וביקשה ממנו סכום של 2,500 דולר לצורך הסדרת עבודה לבנם, וזאת מבלי להזכיר את שמו של המערער. בעלה לשעבר של המתלוננת, אשר עבד גם הוא בעירייה, נתן לה 12,000 ש"ח, וביום 9.11.03 מסרה המתלוננת את הכסף למערער. כעבור יום הגיע המערער לחניון וביקש תעודות ומסמכים שונים של הבן מיכאל, כביכול לצורך בדיקת התאמתו למשרה המובטחת. באותו מעמד דרש המערער מהמתלוננת 1,000 ש"ח נוספים, בציינו כי 12,000 השקלים שמסרה לו אינם מגיעים לכדי 2,500 דולר, שהוא הסכום הדרוש להסדרת עבודתו של מיכאל. ביום 16.11.03 נפגשו המתלוננת ובנה עם המערער, והמתלוננת מסרה למערער את 1,000 השקלים הנותרים. המערער החזיר למיכאל את מסמכיו, והבטיח לו כי בתוך חודש עד חודש וחצי, יתחיל בעבודתו בעירייה. מיכאל בירר עם המערער באותה פגישה מהם סיכוייו לקבל את העבודה, שכן היתה לכך השלכה ישירה על לימודיו במכללה. לאור דברי המערער כי הדבר בטוח לחלוטין, הפסיק מיכאל את לימודיו באותה שנה, מתוך מטרה לחדשם בלימודי ערב בשנה הבאה, בשילוב עם עבודתו הצפוייה בעיריית בת-ים. לטענת הבן, כאשר חידש לימודיו בשנה לאחר מכן, נדרש לשלם קנס של עשרה אחוזים על שכר הלימוד. ביום 12.12.03 מסרה המתלוננת למערער 1,250 ש"ח נוספים, וזאת לאחר שהמערער אמר לה כי הסכום דרוש לעריכת בדיקות רפואיות למיכאל, ולביול מסמכים הקשורים לעבודתו. גם את הסכום האמור וגם את קודמו בסך 1,000 השקלים קיבלה המתלוננת מבעלה לשעבר. בסך הכל, העבירה המתלוננת למערער 16,250 ש"ח. לאחר שהעבירה את הסכום בתשלומים, כפי שפורט לעיל, המתינה המתלוננת למימוש הבטחותיו של המערער. ימים עברו, ולא חלה כל התפתחות בעניין. משחלפו כששה שבועות בהם לא הצליחה המתלוננת להשיג את המערער, סיפרה לראשונה לבעלה לשעבר, כי האדם אשר הבטיח לסדר את העבודות היה המערער, שהיה מוכר לבעל מעבודתו בעירייה. הלה שוחח עם המערער, ובעקבות זאת התקשר המערער אל המתלוננת, ואמר לה שיש עיכובים בהסדרת העבודות. לאחר מכן המשיך המערער בהתחמקותו מהמתלוננת, וכשהצליחה להשיגו טלפונית השמיע בפניה תירוצים שונים לעיכוב שחל במימוש הבטחותיו, תוך התחייבות שבקרוב הענין יוסדר. באפריל 2004, בשיחתה האחרונה של המתלוננת עם המערער, אמרה לו כי אם אין ביכולתו לסדר את העבודות, היא מבקשת שיחזיר לה את הכסף. המערער חזר על הבטחותיו. גם בעקבות שיחה זו לא ארע דבר, ולבסוף, ביום 13.7.04 הגישה המתלוננת לתביעה העירונית תלונה כנגד המערער. בעקבות זאת הוגשה התובענה נשוא הערעור שלפני. בין לבין, החזיר המערער את מלוא הכספים שלקח מהמתלוננת. 4. על יסוד עדויותיהם של המערער, המתלוננת, בנה מיכאל ובעלה לשעבר, קבע בית הדין את ממצאי העובדות, ומצא להרשיע את המערער בביצוע עבירות לפי סעיפים 9(2) ו-(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן - חוק המשמעת). סעיף 9(2) לחוק המשמעת קובע כי עובד רשות מקומית אשם בעבירת משמעת אם, בין היתר, לא קיים את המוטל עליו כעובד הרשות המקומית על-פי חוק, תקנה, נוהג, הוראה כללית או הוראה מיוחדת שניתנה לו כדין. לעניין זה קבע בית הדין, כי למרות שהמערער ביצע את מעשיו שלא במסגרת עבודתו בעירייה, מתקיימת הזיקה הדרושה בין מעשיו לבין המסגרת הארגונית אליה הוא משתייך, היא עיריית תל-אביב; פנייתה של המתלוננת אל המערער נעשתה נוכח היכרותה עמו, וידיעתה כי הוא משמש כמפקח עבודה באגף של העירייה. בעדותה בבית הדין נתבקשה המתלוננת להבהיר מה היה הבסיס לאימון שנתנה במערער, וכיצד נתנה לו סכומי כסף גדולים, והיא השיבה כך: "כי לא האמנתי שהוא יעשה ככה; כי אני מכירה אותו מהעבודה שעבדתי. לא חשבתי שעובד עיריה יעשה כזה דבר, זה לא בן אדם מבחוץ" (עמוד 5 להכרעת הדין). בית הדין קבע, כי המערער העמיד פנים כמי שביכולתו, נוכח מעמדו וקשריו בעירייה, הנובעים מתפקידו, לתווך בינה לבין גורם בעירייה שהינו בעל הסמכות לקבלה בחזרה לעבודה, ואף להסדיר עבודה למיכאל. המתלוננת ובנה העידו כי האמינו להבטחות המערער בשל היותו עובד עירייה. בכך, נקבע, מתקיימת הזיקה בין העבירה של קבלת דבר במרמה לבין היותו של המערער עובד עירייה. המערער הורשע גם בעבירה לפי סעיף 9(3) לחוק המשמעת. סעיף זה קובע כעבירת משמעת התנהגות של עובד רשות מקומית שאינה הולמת את תפקידו כעובד הרשות המקומית, או שהתנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של הרשות המקומית. על פי עמדת בית הדין, לאור ההלכה הפסוקה, עבירה זו יכולה להתבצע גם כאשר המעשה הפסול המיוחס לעובד נעשה מחוץ למסגרת עבודתו. התנהגותו של המערער, קבע בית הדין, אינה הולמת את עצם מעמדו כעובד עירייה. אף שמעשיו נעשו שלא במסגרת תפקידו, הם עלולים לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של העירייה. העובדה, שעובד מעובדי העירייה הוציא במרמה סכום כסף גבוה מאשה מבוגרת, קשת-יום ודלת-אמצעים, די בה כדי לפגוע באימון הציבור ביושרם ובהגינותם של עובדי עירייה. יתר על כן, הוסיף בית הדין, "הנאשם הוסיף והשחיר את פני עובדי העירייה, בכך שלצורך הוצאת הכספים במרמה מאת המתלוננת, יצר בפניה מצג כוזב כאילו קבלת עובדים לעירייה יכול שתיעשה בדרך פסולה של מתן שלמונים לגורם המוסמך בעירייה לקבל עובדים... סיפור הכזבים שבדה הנאשם מלבו כדי להשיג את כספי המתלוננת מבוסס כולו על הצגת עובדים בעירייה כאנשים מושחתים...". 5. בטרם נגזר דינו של המערער, העידו לטובתו שני עובדי עיריה כעדי אופי, אשר סיפרו על עבודתו הטובה ורבת השנים בעירייה, ועל יעילותו ומסירותו לעבודה. כן הוגשו מכתבי הערכה רבים שהעידו על טיב עבודתו של המערער, ועל האדיבות בה מתאפיין השירות הניתן על-ידו. לנגד עיני בית הדין עמדו גם העובדה כי החזיר למתלוננת את סכום הכסף שקיבל ממנה, וכן נסיבותיו האישיות של המערער; היותו גרוש ואב לארבעה ילדים, אשר שניים מהם מצויים בחזקתו; מצבו הכלכלי הקשה ומשכורתו הנמוכה; חיובו בתשלום דמי מזונות חודשי לגרושתו ועובדת היותו נושא בנטל כבד של חובות. מנגד, נשקלו חומרת המעשה ונסיבותיו, התמשכות ורצף המעשים, והפגיעה החמורה שצמחה מכך לתדמית העירייה ולשמה הטוב. לבסוף בית הדין קבע, כי אין מנוס מלהורות על פיטורים מיידיים של המערער מהעירייה, תוך תשלום מלוא הזכות הממוניות המגיעות לו מהעירייה. כן צויין, כי עובדת השבת הכסף לידי המתלוננת אינה נסיבה בעלת משקל מכריע, שיש בה כדי להצדיק השארת המערער בעבודתו בעיריה, ובלשון בית הדין: "בכלל השבת הכסף למתלוננת נועדה, בעיקרה, ליישב את ההדורים בין המתלוננת לנאשם ולתקן את העוול והנזק שגרם הנאשם למתלוננת במישור הפרטי... אך אין בכך כדי לתקן, אלא באופן שולי ומופחת, את הנזק והפגיעה הקשה שגרם הנאשם במעשיו לשירות הציבורי ולתפקודו הנאות". 6. לפני מלין המערער על חומרת העונש שנגזר עליו. מבקש הוא כי עונש הפיטורים שהושת עליו יומר בעונש של פיטורים על-תנאי. הוא מוסיף, כי ניתן להוסיף לעונש זה גם הקפאת דרגה ו/או הפקעת משכורת. לדבריו, בית הדין לא נתן משקל מספיק לגורמים רבים: היותו עובד עירייה מזה 12 שנים, בהן לא הועמד לדין פלילי או משמעתי; עדויותיהם של עדי האופי ומכתבי ההערכה; החזרת הכספים למתלוננת, בצירוף ריבית; מצבו המשפחתי והסוציאלי; וכן העובדה כי המעשה בגינו הורשע לא בוצע במסגרת עבודתו בעירייה. כן הוסיף, כי הוא חסר מקצוע, ובמצב המשק כיום אין סיכוי רב שימצא עבודה מתאימה מחוץ לשירות הציבור. החשש קיים כי הוא ומשפחתו עלולים ליפול לנטל על רשויות הרווחה. 7. המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, בקשה בטיעוניה לאמץ את גישתו של בית הדין. היא הוסיפה, כי במהלך בירור התובענה, לא הודה המערער במעשים בהם הורשע, לא הביע חרטה עליהם, וטען לאורך כל הדרך כי מדובר בהלוואה שהעניקה לו המתלוננת. כן נטען כי המערער הוא אדם צעיר יחסית, וכי בגין פיטוריו הוא זכאי, על-פי גזר הדין, לפיצויי פיטורים או גמלה, דבר המהווה הטבה כספית משמעותית, וכי על-פי ההלכה הפסוקה, אין בית משפט זה נוטה להתערב באמצעי המשמעת שמטיל בית הדין, אלא במקרים חריגים, אשר ענין זה אינו נמנה עליהם. הכרעה 8. נתתי דעתי לכלל נסיבות הענין ולפרטי טיעוני הצדדים, ומסקנתי היא כי אין מקום לסטות מגישתו העונשית של בית הדין, ומאמצעי המשמעת שהטיל על המערער. 9. מטרת הדין המשמעתי החל על העובדים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, נועדה בעיקרה, להגן על רמתו המוסרית ותפקודו התקין של השירות הציבורי ועל תדמיתו בעיני הציבור (עש"ם 8622/05 נעאמנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); עש"מ 5626/05 אוחנה נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה, תק-על 2005(1), 5121, עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פד"י נב(5) 87). השמירה על דמותו ורמתו של השירות הציבורי מותנית בהקפדה על ההתנהגות המוסרית וההגונה של עובדי הציבור בביצוע תפקידם, והקפדתם על טוהר מידות אף בהתנהגותם מחוץ למסגרת עבודתם. תכלית חשובה זו מקרינה על טיבם של אמצעי המשמעת המוטלים על עובדי ציבור במסגרת הדין המשמעתי. יעדם העיקרי של אמצעי המשמעת אינו לענוש את העובד שחטא, "אלא לשמש מסר לציבור עובדי המדינה כולו בדבר נורמות ההתנהגות המתחייבות ממשרתי הציבור וחובות האתיקה החלות עליהם בביצוע תפקידם" (עש"ם 8622/05 לעיל; וכן עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פד"י נו(1) 463). ענישת עובד ציבור שכשל, אשר באמצעותו מועבר גם מסר של ההרתעה לכלל עובדי הציבור, מסייעת לשיקום הפגיעה באימון הציבור, הנגרמת מאי כיבודן של נורמות התנהגות בסיסיות הנדרשות ממשרתי הציבור. 10. מקרה זה משקף סטייה חמורה וכשלון קשה בעמידה בנורמות של אתיקה, מוסר וטוהר מידות החלות על עובד ציבור הן במסגרת תפקידו, והן מחוצה לו. התנהגות המערער, המשלשל לכיסו כספים רבים בטענת שוא בדבר נסיון להשיג לאדם עבודה בשירות הציבור, נגועה ביסוד של שחיתות, והיא פוגעת בגרעין הקשה של חובת האמינות והאימון שעובד ציבור חב לשירות הציבור עליו הוא נמנה. המערער ניצל, כעובד עירייה, את האימון שנתנה בו אישה שהכיר, כדי לשכנעה, בהבטחות שווא, להעביר לידיו סכומי כסף גדולים, אותם שילשל לכיסו. גם בתורת מקרה יחיד, נלווית לו חומרה מיוחדת. אלא שכאן, מדובר בסידרת מעשים לאורך תקופה, שבה כלכל המערער את צעדיו הנלוזים ביישוב הדעת, תוך ניצול חולשתה הכלכלית, מצוקתה ותמימותה של המתלוננת, כדי לזכות בכספיה בטענות שווא. ניצול מצג הכרוך בשירות הציבור כדי להוציא ממתלוננת כספים בהבטחות שוא, מכתים בכתם קשה לא רק את המערער עצמו אלא את השירות הציבורי כולו, ויש בו כדי לפגוע פגיעה קשה באימון הציבור ברשות מקומית ובעובדים הפועלים בתחומה. 11. אכן, בגזירת אמצעי המשמעת יש ליתן את הדעת גם לנסיבותיו האישיות של העובד, תפקודו התקין והיעיל, וכיוצא באלה שיקולים (עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבויים, תק-על 2003(1), 632; עש"מ 8622/05 לעיל). באלה יש, לעיתים, גם כדי להשפיע על אמצעי המשמעת שייגזרו. יחד עם זאת, משקלן של הנסיבות האישיות של עובד, בעומדו לדין המשמעתי, נבחן ביחס למשקלו של אינטרס הציבור בהעברת המסרים הראויים של הדין המשמעתי, והוא תלוי, בין היתר, בחומרת עבירת המשמעת ובנסיבותיה, ובצורך להרתיע עובדי ציבור, כדי לשמור על אימון הציבור בשירות הציבורי (עש"מ 5271/03 סדיקוב נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2003(3), 1076). 12. לאחר ששקלתי את נסיבותיו החמורות של המקרה, אל מול נסיבותיו האישיות של המערער, נראה לי כי אין מקום להתערב בגישתו העונשית של בית הדין ובאמצעי המשמעת שראה להטיל על המערער. טיב עבודתו של המערער בשירות הציבורי לאורך השנים, ומחוייבותו ומסירותו לתפקידו, פועלים אכן לזכותו, אך הם שמשוהו גם לרעה במובן זה שהמערער בחר להשתמש בתפקידו הבכיר, במעמדו, ובשם הטוב שרכש במשרתו כדי להוליך שולל את המתלוננת ואת בנה. הכרות המתלוננת עמו, במסגרת עבודתם המשותפת בעירייה, היא שגרמה לה לתת אימון בדבריו, וביכולתו להסדיר עבורה את המשרות המובטחות, ולמסור לידיו סכומי כסף גדולים. אף כי המערער לא ביצע מעשים אלה במסגרת תפקידו בעירייה, קיים קשר וזיקה ישירים בין תפקידו הציבורי לבין היכרותו עם המתלוננת והשימוש שעשה במעמדו כדי לעורר אימון במעשיו הפסולים. בהתנהגותו של המערער יש כדי לפגוע בתדמית השירות הציבורי ובנורמות המוסר וטוהר המידות המתחייבות מעובדיו. 13. המערער ציפה, לדבריו, כי משהחזיר את הכספים למתלוננת יעוכבו ההליכים שנפתחו נגדו. ציפייה זו היתה ציפיית-שווא. אין לכחד כי השבת הכספים הינה, כשלעצמה, גורם חיובי שיש לתת לו משקל יחסי לקולא בהטלת אמצעי המשמעת, אולם אין בכך כדי להכריע את גורל ההליכים, וכדי למחוק את חומרת המעשים, או כדי להצדיק אי-נקיטת אמצעי משמעת כלפי עובד שכשל בכשלון כה חמור. מעשה זה, של סחיטת כספיה של אשה דלת-אמצעים, תוך הבטחות שווא, סותר במלוא העוצמה את המחוייבות לציבור והרמה המוסרית הגבוהה שעל עובדי הציבור לגלות הן במסגרת עבודתם והן מחוצה לה. לא בכדי עמד בית משפט זה, שוב ושוב, על מעמדו של עובד הציבור כנאמן הציבור (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף, תק-על 2001(3), 1266, פסקה 3; עש"מ 8160/04 מדינת ישראל נ' בן-סימון, תק-על 2005(1), 3504, פסקה 3). השבת הכספים גרידא, אין בה די כדי לרפא את הפגיעה הטמונה במעשי המערער, שכן פגיעה זו אינה מתמצית אך בנזק הכלכלי שהסב המערער למתלוננת. היא מבטאת מעילה קשה לא רק באימונה של המתלוננת אלא גם באמונו של הציבור כולו ברמתו ובהגינותו של השירות הציבורי ועובדיו. חמורה אף העובדה כי לאורך ההליכים כולם, לא הביע המערער חרטה על מעשיו. 14. בנסיבות הענין, צדק בית הדין בהחליטו כי אמצעי המשמעת הראוי במקרה זה הוא פיטוריו המיידיים של המערער משירות הציבור, תוך שמירת זכויותיו הממוניות. עובד ציבור העובר עבירות מסוג אלה שנדונו בהליך זה אינו יכול עוד לשרת את הציבור, גם אם צבר לזכותו נקודות זכות שונות במהלך עבודתו בשירות הציבור. 15. הערעור נדחה. ניתן היום, י' בשבט תשס"ז (29.1.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06052170_R05.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il