מגי מסילתי נ. פרקליטות מחוז מרכז

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5216/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופט י' כשר העותרת: מגי מסילתי נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות מחוז מרכז 2. צחי גלאם 3. שליו גלאם 4. אלמוג גלאם 5. בית המשפט המחוזי לוד עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י' באלול התשפ"ג (27.08.2023) בשם העותרת: עו"ד שירה ניר בשם המשיבה 1: עו"ד אופיר גבעתי בשם המשיבים 4-2: עו"ד ג'קי הנרי סגרון פסק-דין השופט ח' כבוב: עניינה של העתירה בהסדר טיעון שנערך ונחתם בין משיבה 1 (להלן: המדינה) לבין משיבים 4-2 (להלן יחד: הנאשמים) במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדם בגדרי תפ"ח (מחוזי מרכז) 4865-10-21 (להלן: הסדר הטיעון). העותרת, אמו של מר ירין מסילתי ז"ל (להלן: המנוח), מבקשת בעתירתה, בעיקרו של דבר, כי נורה למדינה לבטל את הסדר הטיעון, ולהעמיד לדין את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי שהוגש נגדם. העובדות כתב האישום המקורי שהוגש נגד הנאשמים ייחס להם עבירות של רצח באדישות בצוותא, לפי סעיפים 300(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום המקורי, בתמצית, שנים מספר עובר לאירוע דנא, התגלע סכסוך בין המנוח לבין משיבים 3 ו-4 (להלן בהתאמה: שליו ו-אלמוג), בניו של משיב 2 (להלן: צחי). בתוך כך, לאחר שהתעורר חשד כי ביום 14.08.2021 המנוח ירה באמצעות אקדח לעבר צחי באזור ביתו, הוּצא למנוח צו הרחקה שיפוטי מצחי (להלן: צו ההרחקה), לבקשת המשטרה. ביום 11.09.2021, בסביבות השעה 20:00, ישבו הנאשמים ובני משפחה נוספים, ביניהם נשים וילדים, בחצר ביתו של צחי. אותה עת, המנוח הגיע לבית כשהוא מצויד באקדח טעון בחמישה כדורים, תוך הפרת צו ההרחקה. המנוח דפק על שער הבית. שליו ניגש לפתוח את השער כשהוא מלווה באחייניתו בת ה-4. עם פתיחת השער, המנוח היכה את שליו באמצעות אגרוף בפניו, וכיוון לעברו את האקדח הטעון והדרוך. בשלב זה מי מהנאשמים הצליח להדוף את המנוח ולסגור את השער. במקביל, צחי קפץ מעבר לחומת הבית והחל להכות את המנוח, כשאליו הצטרפו שליו ואלמוג. במהלך מאבקם, הנאשמים או מי מהם דקרו את המנוח בחמישה מקומות בגופו, באמצעות סכין או סכינים. לאחר מכן, הנאשמים העלימו את הסכין או הסכינים ששימשו אותם לביצוע הדקירות; ושליו החל לנסוע ברכבו במטרה להרחיק עצמו מהאירוע, ואף טען כאשר הוא נעצר על-ידי המשטרה כי אין לו קשר לאירוע. לנוכח מעשיהם לאחר מות המנוח, הנאשמים הואשמו כאמור גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. לפי כתב האישום, הדקירות שספג המנוח הובילו לאיבוד דם רב מגופו, והוא מת במקום. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד הנאשמים, הגישה המדינה בקשה לעצור אותם עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם (מ"ת 4917-10-21; להלן: הליך המעצר). ביום 16.12.2021, במסגרת הליך המעצר, ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת (כבוד השופטת א' פינק), בדבר הקשיים הראייתיים המשמעותיים הקיימים בתיק. בית המשפט עמד על כך שאין מחלוקת בין הצדדים כי "למעשה, רק בשל מעצור שהיה בנשק, לא הצליח המנוח לירות ב[שליו]"; כי המנוח מת במהלך הקטטה שהתפתחה לאחר מכן מחוץ לבית; כי המנוח נחשד בירי לעבר צחי ביום 14.08.2021, וכן "איים על [אלמוג] בשעה שהיה עם אשתו ובתו בת השנתיים"; וכי "המנוח, שסבל מקשיים נפשיים, איים והטריד את [הנאשמים], המוכרים לו, למרות שלא היה ביניהם כל סכסוך ממשי ועדכני". מכאן פנה בית המשפט לבחון את התשתית העובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים. בהקשר זה נקבע, כי מגרסאותיהם של עדי הראייה לאירוע, הצטיירה תמונה שלפיה חמישה או שישה אנשים נטלו חלק בקטטה. עם זאת, נקבע כי לא נמצאה כל אינדיקציה, ולו ברמה הלכאורית, המאפשרת להשיב לשאלה מי דקר את המנוח – האם היה זה אחד מהנאשמים, או שמא גורם אחר שהשתתף בקטטה, שזהותו אינה ידועה; וחשוב מכך, האם הנאשמים היו מודעים, בזמן אמת, לביצוע הדקירה. בהקשר זה הודגש, כי אין כל אינדיקציה כי הנאשמים, או מי מהם, הביאו את הסכין שעמה נדקר המנוח, ולא מן הנמנע כי המנוח נדקר באמצעות סכין שהוא נשא על גופו, על-ידי מי מהמעורבים בקטטה, וזאת ללא כל תכנון מוקדם או ידיעה של מי מהנאשמים. בנסיבות אלו, נקבע כי בפני המדינה "משוכות קשות" אם ברצונה לבסס טענה בדבר ביצוע רצח באדישות בצוותא על-ידי הנאשמים. כן נדונה טענת ההגנה העצמית שהעלו הנאשמים, כאשר בהקשר זה נקבע כי לא ניתן לדחות את הטענה כי הנאשמים עמדו בפני סכנת חיים גם לאחר סגירת שער הבית, שעה שהמנוח עמד בחוץ כשבידו אקדח טעון ודרוך; וכי שאלת המידתיות שבתגובתם ביחס לסכנה תלויה בשאלה מה בדיוק הנאשמים עשו למנוח – האם הם ניסו להשתלט עליו ולקחת ממנו את האקדח (תגובה שניתן לראותה כ'מידתית'), או שהם דקרו אותו. בסיכומם של דברים נקבע כדלהלן: "50. אין ראיות, ולו ברמה הלכאורית, בדבר זהותו של הדוקר. אמנם, יכול והדוקר הוא מי [מהנאשמים], אולם לא ידוע מי מהם. הדוקר גם יכול ויהא, ולו ברמה הלכאורית, אחד מחמישה, שישה אנשים שהיו במקום. 51. לא ניתן לדחות כליל את האפשרות, שניתן יהיה להרשיע מי [מהנאשמים] מכוח ביצוע בצוותא, ומכאן שראיות לכאורה ישנן, אולם המסקנה סובלת מחולשה ראייתית. לא היתה חבירה לביצוע עבירה, לא נטען כי מי [מהנאשמים] הביא עמו סכין, וקשה לייחס שותפות ספונטנית, כשלא נהיר כלל מי דקר ואם [הנאשמים] הנוספים היו ערים לדקירה, בזמן אמת. 52. לא ניתן לקבוע מסמרות בשאלת ההגנה העצמית או הגנת בית מגורים, משום השלב הלכאורי בו אנו מצויים והצורך לקבוע תחילה אם מי [מהנאשמים] דקר את המנוח והביא למותו, סוגייה שמשליכה על מידתיות המעשה." בנסיבות אלו, לנוכח החולשה הראייתית בתיק, ובהינתן שמסוכנותם של הנאשמים באה לידי ביטוי בעיקרה כלפי המנוח אשר ניסה להורגם, בית המשפט הורה על שחרורם של צחי ואלמוג בתנאי מעצר בית. אשר לשליו, בשל עברו הפלילי, נקבע כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר בדרך של איזוק אלקטרוני. אשר להליך העיקרי, בדיון שהתקיים ביום 22.11.2022 הסכימו הצדדים להעביר את התיק להליך של גישור פלילי בפני כבוד השופט ח' טרסי (להלן: המגשר). בעקבות הליך הגישור ולאחר שנשמעו הערות המגשר בדיון שהתקיים בפניו ביום 29.12.2022, הגיעו הצדדים להסכמה על הסדר טיעון, כדלהלן: הנאשמים יודו בכך שהם היכו את המנוח בכל חלקי גופו, והמשיכו להכותו גם לאחר שהם אחזו בידיו ומנעו ממנו לירות לעברם; ואילו פצעי הדקירה נגרמו "בשלב כלשהו" על-ידי גורם שאינו ידוע. כן הוסכם בהסדר הטיעון, כי הנאשמים יודו ויורשעו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק; והצדדים יעתרו במשותף לענישה מוסכמת, הכוללת עונשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי למשפחת המנוח. הצגת הסדר הטיעון בפני בית המשפט הדן בהליך העיקרי, נדחתה מעת לעת, על מנת לאפשר לעותרת למצות את זכויותיה; וביום 09.07.2023 הוגשה העתירה דנא. יצוין, כי בהחלטה מיום 12.07.2023 (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) ניתן צו ביניים, בהסכמת המדינה, המורה לה להימנע מהצגת הסדר הטיעון לבית המשפט עד להכרעה בעתירה. טענות הצדדים בעתירה כאמור בפתח הדברים, העותרת מבקשת כי נורה למדינה להעמיד לדין את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי. לשיטתה, הסדר הטיעון שעליו הסכימו הצדדים חורג באופן כה קיצוני ממתחם הסבירות, עד אשר מן הדין להורות על בטלותו. תימוכין לעמדתה מבקשת העותרת למצוא בפער ה"עצום ובלתי מוסבר", כלשונה, בין כתב האישום המקורי ובין הסדר הטיעון; בטענות המדינה במסגרת הליך המעצר, שם טענה המדינה כי הראיות מצביעות על הנאשמים כמי שגרמו למות המנוח; וכן בניתוח של הודעות הנאשמים ויתר עדי הראייה במשטרה, שמהן עולה, כך נטען, כי הנאשמים ולא אחרים הובילו למותו של המנוח. העותרת ביקשה להפנות גם לראיות נוספות (טענה שנשמעה מפי מי שהייתה בת-זוגו של המנוח, והקלטת שיחה שקיימה העותרת עם רפי, אחיו של צחי), שלפי הנטען יש בהן כדי ללמד על אשמת הנאשמים ברצח המנוח. כן טענה העותרת, כי היה מקום להעמיד לדין גם את אדיב גלאם (להלן: אדיב), בן משפחה נוסף של הנאשמים, בגין השתתפות בביצוע הרצח בצוותא. לשיטת העותרת, המדינה התרשלה בחקירת מות המנוח והתעלמה מאפיקי חקירה רלוונטיים, ואילו מסקנת בית המשפט המחוזי בדבר החולשה הראייתית בתיק נבעה מ"מחדלי חקירה" להם המדינה הייתה אחראית. העותרת הוסיפה וטענה כי תקיפת המנוח לא עמדה בתנאי הנחיצות והמידתיות הדרושים על מנת שתוכל לעמוד לנאשמים טענת הגנה עצמית, ומשכך, לא היה מקום להימנע מהעמדתם לדין בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המקורי. לטענתה, אף לא היה מקום להסיר מכתב האישום את העבירה שעניינה בשיבוש מהלכי משפט. מנגד, המדינה טענה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתה להתקשר עם הנאשמים בהסדר הטיעון. המדינה פירטה בתגובתה כי ההחלטה על הסדר הטיעון התקבלה לאחר בחינה חוזרת של התשתית הראייתית בתיק ולאחר התייעצות עם גורמים בכירים בפרקליטות המדינה, ובכללם, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים). זאת, בנסיבות המיוחדות של המקרה, בשים לב להערות בית המשפט במסגרת הליך המעצר, וכן להערות שנשמעו מפי המגשר בסוגיה זו. המדינה הוסיפה, כי לנוכח הקושי הראייתי לייחס לנאשמים את ביצוע הדקירות, לא ניתן היה גם לייחס להם עבירה של שיבוש מהלכי משפט בכך שהסכין או הסכינים, ששימשו לביצוע הדקירות, הועלמו מהזירה. לעמדת המדינה, ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום המייחס לנאשמים עבירה של רצח באדישות בצוותא "לוותה בלבטים מסוימים" עוד מתחילת הדרך, בשל הנסיבות החריגות של המקרה. בהקשר זה הודגש כי המנוח הגיע לזירה תוך הפרת צו הרחקה שיפוטי שניתן, כאמור, בשל חשד כי הוא ירה על צחי שבועות ספורים קודם לכן, היה מצויד באקדח טעון בחמישה כדורים, ועם פתיחת שער הבית הוא היכה את שליו באגרוף בפניו וכיוון אליו את האקדח. המדינה התייחסה גם לטענות העותרת בדבר ראיות נוספות שיכולות ללמד על אשמת הנאשמים בעבירת הרצח, וטענה כי אין בהן ממש. בנסיבות אלו, המדינה טענה כי ההחלטה על התקשרות בהסדר הטיעון, כמו גם על העונש שהוסכם במסגרתו, מצויה במתחם שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות התביעה ואין עילה להתערב בו. הנאשמים הגישו גם הם תגובה מקדמית מטעמם. במסגרתה, הודגש כי הטענות שעלו בעתירה אינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות בתיק. לשיטת הנאשמים, המנוח ניסה להרוג אותם לא פעם אחת אלא פעמיים, ורק באורח נס נמנע ממנו לבצע את זממו; ומכל מקום, אין בחומר הראיות דבר וחצי דבר הקושר אותם לדקירות שגרמו למותו של המנוח, וזאת כעולה מהערותיהם של שני מותבים שונים שנתנו דעתם לחומר הראיות בתיק. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 27.08.2023 שבו באי-כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב. באת-כוח העותרת הדגישה כי היא אינה טוענת שנפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי בהליך המעצר, אלא שלשיטתה, "המחדלים" שנפלו בחקירה הובילו לכך שבפני בית המשפט המחוזי הונחה תשתית ראייתית חסרה. כן נטען, כי קיימים פערים שלא ניתן להצדיק בין כתב האישום המקורי ובין כתב האישום המתוקן שעליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. מנגד, בא-כוח המדינה טען כי אין מקום לדון בגדרי העתירה דנא – המופנית כלפי הסדר הטיעון – בטענות העותרת שעניינן במחדלי חקירה שבוצעו בתיק, לפי הנטען, על-ידי המשטרה, שלא צורפה כצד להליך. לגופם של דברים, הובהר כי טענות העותרת באשר לחומר החקירה נלקחו בחשבון על-ידי גורמי האכיפה, אשר לא מצאו כי יש בהן לשנות את התמונה הראייתית בתיק. דברים אלו נתמכו בהבהרות מפי עו"ד טרבלסי, שייצגה את המדינה בהליך העיקרי, אשר הסבירה כי המדינה התלבטה עוד בתחילת הדרך אם נכון יהיה להגיש כתב אישום בעבירה של רצח בשל קשיים ראייתיים, ועמדה על התעצמותם של קשיים ראייתיים אלו במעלה הדרך. עו"ד טרבלסי הוסיפה וטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי בהליך המעצר האירה פן נוסף בדבר הקושי לייחס לנאשמים את עבירת הרצח בצוותא, שכן יתכן כי הנאשמים או חלקם נקטו בכוח כלפי המנוח במסגרת של הגנה עצמית, ללא שהייתה להם מודעות לכך שהם מבצעים עבירה כלשהי בצוותא. גם בא-כוח הנאשמים טען בדיון לפנינו. לדבריו, העתירה מבוססת על הנחות עובדתיות שגויות שאינן מתיישבות עם הראיות בתיק. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המקדמיות לה על נספחיהן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת, בהיעדר עילה מבוררת להתערבות בהחלטת המדינה להתקשר עם הנאשמים בהסדר הטיעון. נקודת המוצא לדיון היא ההלכה ששבה ונשנתה פעמים רבות בבית משפט זה, שלפיה בית המשפט לא יתערב בהחלטת רשויות התביעה בכל הקשור להחלטותיהן בדבר העמדה לדין, אלא במקרים חריגים ונדירים (בג"ץ 8814/18 שלו נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.01.2019)). על הטעמים להלכה זו עמדתי בהרחבה בבג"ץ 3823/22 נתניהו נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 39 (17.07.2023), בצייני כי: "כיבוד מוסד היועמ"ש והרצון להימנע מהסגת גבולו מבוסס על שני טעמים מרכזיים, הכרוכים זה בזה במידת מה. הטעם הראשון, הוא ההכרה בכך שעבודת מערכת אכיפת החוק היא עניין שבמומחיות, וזאת גם בכל הנוגע לפתיחה בחקירה. הטעם השני, קשור בפגיעה המוסדית הכרוכה בהתערבות שכזו. שכן, כאשר חקירה נפתחת בהוראת בית המשפט, בניגוד להחלטת רשויות אכיפת החוק להן נמסר תפקיד זה, מתערערים האיזון העדין וחלוקת העבודה בין הרשויות, באופן המקים חשש שבית המשפט יהפוך למעין 'יועץ משפטי-על', כאשר כבר הוקצה לו תפקיד בגדר ההליך הפלילי, והוא כמובן מלאכת השפיטה [...]. אשר על כן, זה מכבר נפסק, כי יש להקפיד הקפדה יתרה על הפרדת רשויות בהקשר זה, בבחינת אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה, ולמצער אין היא צריכה לגעת; אלא במקרים חריגים שבחריגים. [...] הנה כי כן, כבר כמעט 70 שנה משננים שופטי בית משפט זה, בנוסח זה או אחר, כי בעניינים המצויים בליבת שיקול דעת של רשויות אכיפת החוק ולבטח כאשר מדובר בשיקול הדעת של העומדים בראשן של רשויות אלה, נכון כי התערבות שיפוטית "תֵעשה במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, או כאשר נמצא כי יש בהחלטה שנתקבלה משום עיוות דין" [...]" (ההפניות הושמטו – ח' כ'). בכל הנוגע להחלטת רשויות התביעה על עריכת הסדרי טיעון, ראו גם: בג"ץ 6711/16 בני משפחת המנוח מיכאל מנשרוב ז"ל נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 20 (09.11.2016), וההפניות שם. בענייננו, נקודת המוצא היא, במידה רבה, גם נקודת הסיום. העותרת עשתה כל שביכולתה כדי 'לפענח' את מות בנה, ולא הניחה אבן לא הפוכה במטרה להביא לדין את מי שלשיטתה היה אחראי לכך. ואולם, העותרת לא פעלה לבדה במערכה זו. המדינה פעלה גם היא, באופן נחרץ, כדי לחקור את האירוע ולהעמיד לדין את האשמים. ברם, רצון לחוד ומציאות לחוד. לאחר שהמדינה הפכה בראיות, ולאחר שראיות אלו עברו את 'כור ההיתוך' של שני מותבים שונים שדנו בעניין (שופטת המעצרים והשופט המגשר; בהקשר זה, ראו: בג"ץ 4395/12 כהן נ' פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 12 (15.11.2012)), נמצא כי קיים קושי ממשי, שמא אף בלתי עביר, בייחוס עבירת הרצח למי מהנאשמים באופן פרטי, או לכולם יחד כמבצעים בצוותא. בסופו של יום, דומה כי ניתן לזקק את הקושי הראייתי העיקרי בתיק, באמצעות האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי בהליך המעצר, לפיו "לא ניתן לדחות אפשרות אחרת, ולו ברמה הלכאורית, לפיה מאן דהוא אחר, שהשתתף בקטטה הוא שדקר את המנוח. יתר על כן, אפילו נניח שמי [מהנאשמים] דקר את המנוח, אין לנו כל ידיעה בדבר זהותו של אותו אחד מבין השלושה. אין לנו אפילו ידיעה כי שלושת [הנאשמים] היו מודעים בזמן אמת, כי אחד מהם או כי אחד המעורבים האחרים דקר את המנוח במהלך הקטטה, וזאת בשל ההמולה, שכל העדים תיארו, וההיעדרות הלכאורית של כל אחד [מהנאשמים] מחלק מסויים של האירוע" (פסקה 23 להחלטה). בהינתן האמור, קיים גם קושי לדעת מי העלים את הסכין או הסכינים ששימשו לדקירות המנוח. זאת ועוד, בהתאם לתמונת הראיות בתיק, המנוח הגיע למקום תוך הפרה של צו ההרחקה, כשהוא מצויד באקדח טעון בכדורים שאותו הוא כיוון לעבר שליו, כאשר רק 'מעצור' בנשק מנע מהמנוח לירות לעברו. דומה אפוא כי קיים קושי ממשי לשלול את האפשרות שהנאשמים, או למצער חלק מהם, עשו את שעשו מתוך ניסיון כן להגן על עצמם. כאמור לעיל, העותרת טענה כי התבצעו בתיק 'מחדלי חקירה', וכי יש להורות למדינה לפעול לביצוע השלמות חקירה, בטרם אישור הסדר הטיעון. ברם, לא זו בלבד שטענות אלו, אשר נטענו בעלמא, נדחו באופן מנומק במסגרת תגובת המדינה; אלא שטענות מעין אלו אינן יכולות להישמע במסגרת ההליך דנא, שבו נטען נגד הסדר הטיעון שנערך בהתבסס על מצב הראיות הקיים בתיק. בנסיבות אלו, משעה שההחלטה להתקשר עם הנאשמים בהסדר הטיעון התקבלה על בסיס הערכת הראיות בתיק על-ידי גורמי האכיפה, ובכללם גורמים בכירים בפרקליטות המדינה; ומשהעותרת לא הצליחה להצביע על פגמים כלשהם, דיוניים או מהותיים, שנפלו בהחלטה זו – לא נותר לנו אלא לדחות את העתירה. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם. ניתן להבין ללבה של העותרת, אשר את כְּאֵבה על לכת בנה בטרם עת, איש לא יוכל לרפא. מאמציה הכנים להביא להעמדה לדין של מי שלתפיסתה אשמים במותו של בנה – טבעיים. ברם, ישנם מצבים שבהם ידו של המשפט קצרה מכדי לתת מזור למכאובי הפרט. כזה הוא המקרה כאן, כאשר המדינה הגיעה למסקנה כי הראיות הקיימות בתיק אינן יכולות לבסס את אשמתו של מי מהנאשמים בעבירה החמורה של רצח המנוח; וכאשר במסקנה זו לא קיימת עילת התערבות בדין. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב באלול התשפ"ג (‏29.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23052160_C06.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1