קו לעובד - להגנת זכויות העובדים נ. משרד העבודה , הרווחה והשי

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5215/17 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. קו לעובד - להגנת זכויות העובדים 2. ארגון העובדים "מען - עמותה לסיוע לעובדים" 3. ראובן בן שמעון 4. הדס תגרי נ ג ד המשיב: משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשע"ט (19.11.2019) בשם העותרים: עו"ד גדיר ניקולא בשם המשיב: עו"ד רועי שויקה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. כיצד צריכה המדינה לפעול לצורך מתן פומבי למידע בדבר ליקויי בטיחות באתרי בנייה המסכנים את שלומם ובריאותם של העובדים? שאלה זו הונחה בפנינו בגדרה של עתירה שהביאה אל בית המשפט את קול זעקתם של עובדים אלמונים שנהרגו או שנפצעו באתרים מסוכנים. עבודה באתרי בניה כרוכה ביזע, אך אסור שתהא טבולה בדם ודמעות. האחריות למניעת מפגעים ותנאי עבודה קשים רובצת קודם כל לפתחם של המעסיקים. אולם, חובתה של המדינה היא לפקח על האתרים שבהם מתבצעת העבודה, ולהתריע על ליקויים כדי להגן על הציבור. חובת ההתראה והאזהרה היא שעמדה במרכז העתירה. המסגרת הנורמטיבית 2. חוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק הפיקוח או החוק) נועד להגן על שלומם ובטיחותם של עובדים ועוברי אורח במקומות עבודה. שרת העבודה (כתוארה אז) גולדה מאיר היטיבה לתאר את תכליתו בעת הדיון שהתקיים במליאת הכנסת ביום 24.5.1954 לקראת הצבעה על הצעת החוק ב"קריאה ראשונה": "הפועל העברי ידע מאז ומתמיד לעמוד על תנאי עבודה, על תנאים סוציאליים כגון חופשה שנתית, תגמולים וכו', אך לא תמיד ידע לעמוד על זכותו העיקרית, היינו על זכותו לחיות, לפרנס את עצמו ואת משפחתו ולא להיות לנכה ולא להביא את אשתו לידי אלמנות ואת ילדיו לידי יתמות, מסיבות שאפשר למנוע בעדן [...] אין להשלות עצמנו באמונה, שאם ינקטו אמצעי זהירות מאכסימליים והמנגנון שהחוק בא להקימו יהיה היעיל ביותר – נמנע את כל התאונות. מה שאפשר לעשות הוא למנוע את התאונות שיד אדם בהן" (ד"כ התשי"ד 1741-1739). הדברים יפים ממש כביום אמירתם – ואין צריך לומר שכך הוא לגבי כלל העובדים הבונים את הארץ, מכאן ומשם. 3. אם כן, החוק לא נולד על-מנת להעניק זכויות נוספות לעובדים על אלה שעוגנו כבר בחוקי העבודה, כי אם כדי להבטיח כלים להגשמתן, בעיקר בכל הנוגע לשלומם של העובדים ולמניעת תאונות. בהתאם לכך, נקבעו בו שורה של סמכויות שמכוחן רשאי השר הממונה (בעת חקיקת החוק – שר העבודה) לנקוט באמצעי פיקוח ואכיפה, ובין היתר להוציא צווים שונים המכוונים כלפי מעבידים ומקומות שבהם מתבצעת עבודה. 4. דוגמה לצווים כאלה הם "צווי הבטיחות" שניתן להוציא לפי סעיף 6 לחוק בכל אותם מקרים שבהם – "שוכנע מפקח עבודה אזורי, בין מפעולות עצמו ובין על סמך דין וחשבון של מפקח עבודה, כי טיבם, מבנם או מקומם של מכונה, ציוד, מתקן או חומר המשמשים או העומדים לשמש במקום עבודה יש בהם סכנה לשלומו או לבריאותו של אדם, או כי תהליך או מעשה פלוני או מחדל פלוני במקום עבודה מסכנים שלום אדם או בריאותו". "צו בטיחות" כאמור יכול להורות על הפסקת עבודה במקום (כאמור בסעיף 6(א)(1)) וכן לחייב את המחזיק במקום לנקוט באמצעים להרחקת הסכנה (כאמור בסעיף 6(א)(2)). 5. בנוסף לכך, בשנת 2016, בעקבות החשיפה ההולכת וגוברת לנעשה באתרי הבניה ולתוצאתן המרה של התאונות המתרחשות בהם, תוקן חוק הפיקוח והתווספה בו הוראה ייעודית (סעיף 6א) בדבר אתרי בניה שאותרו בהם ליקויים (ראו: חוק ארגון הפיקוח על העבודה (תיקון מס' 10), התשע"ו-2016). סעיף 6א לחוק מסמיך את מפקח העבודה (שהחוק מקנה לו סמכויות שונות) להוציא גם "צו הפסקת עבודה" לפרק זמן של יומיים באתר בנייה שבו נגרם אירוע של מוות או פציעה קשה של אדם שבשלה הוא בסכנת חיים ממשית (סעיף 6א(ב)). צו זה ניתן להארכה. יצוין כבר עתה, ולכך ניתנה משמעות בהליך דנן, כי לפי סעיף 6א(ו), המחזיק במקום עבודה שלגביו ניתן צו כאמור רשאי לטעון את טענותיו כלפי הצו, ואם יתקבלו טענותיו אלה הצו יבוטל. ערעור בעניין זה ניתן להגיש לבית הדין האזורי לעבודה. 6. סעיף 6א(ח) לחוק מוסיף וקובע בעניין פרסום הצווים כך: "הודעה על מתן צו הפסקת עבודה תפורסם במקום בולט במקום העבודה וכן באתר האינטרנט של משרד הכלכלה והתעשייה, ואולם אין באי-פרסום הודעה כאמור כדי לפגוע בתוקפו של הצו". 7. העתירה דנן הוגשה על-ידי מספר עותרים שלהם זיקה לנושא, שתי עמותות המקדמות זכויות עובדים ושני פעילים בתחום, והיא נסבה על החובה לפרסם את צווי הבטיחות ופרטים שונים הנוגעים להם, כמפורט להלן. בין השאר, התעוררו במסגרתה שאלות הנוגעות למועד הפרסום ולהיקפו. התשתית העובדתית וההליך שבפנינו 8. הפעילות בענף הבניה בישראל גבתה בשנים האחרונות קורבנות רבים. עשרות בני אדם נהרגו במסגרת עבודתם ורבים נוספים נפצעו. הנושא, שהיה תחילה שקוף כמעט לגמרי מבחינת הציבור, חדר אט-אט את החומה הבצורה של ערוצי התקשורת המרכזיים, והמידע באשר למשמעויותיהן הכבדות של התאונות הרבות החל לחלחל לתודעת הכלל. 9. ביטוי אחד למגמה האמורה היה מידע לא רשמי שפורסם באחד מכלי התקשורת ביום 11.6.2017 והגיע לידיעת העותרים באשר לאופן פרסומם של ליקויי בטיחות שאותרו על-ידי הרשויות. מן הפרסום עלה כי אף מקום שניתנו צווים מכוח חוק הפיקוח, הם לא זכו לפרסום שאפשר את זיהוים של האתרים המסוכנים ושל החברות הקבלניות האמונות עליהם. 10. בסמוך לאחר מכן פנו חלק מהעותרים לראש מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית (להלן: מינהל הבטיחות), לממונה על חוק חופש המידע במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (הוא המשיב שבפנינו) ולממונה על חוק חופש המידע במשרד הכלכלה, ודרשו לקבל מידע באשר לפרסומם של צווים – בהתייחס לאתרי בנייה מסוימים שהתגלו בהם ליקויי בטיחות ולמפעיליהם. ביום 18.6.2017 השיב להם מנהל תחום בכיר במינהל הבטיחות של המשיב כי "פרסום שמות חברות הבנייה ומועדו, נעשה בהתחשב במגבלות משפטיות אשר מביאות בחשבון את זכותו של מקבל הצו לערער עליו בפני מפקח עבודה אזורי". 11. התשובה שקיבלו העותרים עוררה שאלות, שהן אמנם נפרדות, אך לא מנותקות זו מזו. ראשונה עלתה השאלה האם פרסום הצווים הוא במתכונת אפקטיבית מבחינתם של מי שיוצאים ובאים באתרי בנייה. השאלה השנייה נגעה למועד הפרסום, לנוכח העובדה שעמדת המשיב סברה שיש לעשות כן רק לאחר מיצוי הליך הערעור. שאלה נוספת נסבה על היקף המידע הכלול בפרסומים, דהיינו האם נזכרים בו מהות הליקויים שאותרו ושמות החברות האחראיות על המקום. 12. ביום 28.6.2017 הוגשה העתירה שבפנינו, ונכללו בה מספר טענות. ראשית, טענו העותרים כי פרסום בזמן אמת הוא בגדר חובה המוטלת על המשיב הנגזרת מתכלית חקיקת הבטיחות עליה הוא מופקד וממעמדו כנאמן ציבור. עוד נטען כי המצב הנוהג שלפיו רק בחלוף תקופת בת כחודש וחצי מתפרסמים הצווים הוא בלתי סביר באופן קיצוני, סותר את החקיקה הרלוונטית ומסכן את חיי העובדים. שנית, העותרים הצביעו על כך שהמשיב אינו נוקט בכל אמצעי אחר דוגמת הצבת שלט באתרי הבניה שבהם נמצאו ליקויי בטיחות המזהיר את העובדים ואת עוברי האורח מפני הסכנה המצויה בהם ומפני המשך העבודה בטרם תמוגר. שלישית, העותרים התייחסו לסוגיית היקף המידע המפורסם, וטענו כי זה אינו כולל את מהות הליקויים הבטיחותיים שבגינם הוטלו צווי הבטיחות וכן את שמותיהן של החברות היזמיות, וכי אלה נדרשים הן מטעמים של הגנה על הציבור והן עבור פיקוח ומעקב אחר פעולות הרשויות. 13. אם כן, העותרים מנו בעתירתם שלושה סעדים מרכזיים שבית משפט זה התבקש להעניק: פרסום מידי של צווי בטיחות המוצאים לאתרי בניה; פרסום הליקויים שהתגלו בהם; וכן הצבת שלט במקום בולט באתר שבו הוטל הצו המתריע מפני הסכנה הטמונה בו ואוסר על המשך העבודה עד להסרתה, בשפות רלוונטיות ולמצער בעברית, בערבית ובסינית. 14. בד בבד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים המכוון למסירת צווי הבטיחות שהוטלו במסגרת אחד ממבצעי האכיפה שנערכו, וכן לפרסום מידי של אלה באתר האינטרנט של המשיב. ביום 23.7.2017 נמחקה הבקשה בהסכמת הצדדים. 15. העמדה העקרונית שהציג המשיב לאורך מרבית השלבים שבהם נדונה העתירה שילבה בין הצהרה בדבר מחויבות לפעולה בכל הנוגע למתן פומבי לצווים, לבין הדגשת העובדה שפרסום צווים כאמור צריך להיעשות בזהירות בשל החשש לפגיעה בזכויות המעסיקים הנוגעים בדבר. כמו כן, הוטעם כי פעולות שונות שנעשות מטעם המשיב בתחום זה הן "לפנים משורת הדין". 16. כך, בתגובה המקדמית שהוגשה ביום 1.2.2018 טען המשיב לשוני בין חובת הפרסום החלה בעניינם של צווי בטיחות לפי סעיף 6 לחוק הפיקוח, לבין זו הנוגעת לצווי הפסקת עבודה כאמור בסעיף 6א לאותו חוק. המשיב הטעים כי חוק הפיקוח מחייב פרסום באינטרנט רק בנוגע לאחרונים – ומשכך העובדה שהמשיב מפרסם בכל זאת גם צווי בטיחות היא מהלך וולונטרי הכפוף לשיקול דעתו. דברים דומים נאמרו גם באשר לחובה להציב שלט אזהרה באתר שבו התרחשה תאונת עבודה. 17. בכל הנוגע למועד פרסומם של צווי הבטיחות, עם זאת, המשיב עמד על החששות שעניינם הוצאת לשון הרע ואי-מתן אפשרות להגיב, וטען כי פרק הזמן שחולף מעת הוצאת צו הבטיחות ועד לפרסום, העומד על 45 ימים, נועד לאפשר הגשת ערעור על הצו ומגלם לפיכך איזון ראוי בין השיקולים השונים. באשר לדרישה להציב שלט המתריע על הסכנה בתחומי האתר שבעניינו ניתנו הצווים, נטען כי פעולה זו, שאין חובה לעשותה, כפופה לאילוציו של המשיב האמון על כ-12,500 אתרי בניה ברחבי הארץ, ושמשאביו מתירים מענה מוגבל בלבד. 18. ביום 15.11.2018 הגיש המשיב הודעה מעדכנת מטעמו ובה נמסר כי מספר חודשים קודם לכן הוסף לפרסום צווי הבטיחות סעיף שעניינו "מהות הליקוי", בהתאם למבוקש בעתירה. בנוסף צוין בהודעה כי בחודש מרץ 2018 פורסמו צווי הבטיחות שניתנו בין השנים 2016-2012 בגין הפרות חמורות של הוראות הדין, וכן העיצומים הכספיים שהושתו על המפרים, שגובהם עשוי באופן עקרוני להגיע ל-35,380 שקלים להפרה בודדת. כל אלה, נכתב, מופיעים עתה באופן מסודר באתר האינטרנט של המשיב. כן צוין באותה הודעה מעדכנת כי שר העבודה, שר הבינוי והשיכון ושר האוצר הגיעו יחד לסיכום ביחס לשורת צעדים נוספים שיינקטו בכל הנוגע לטיפול בתאונות ובהפרות הבטיחות, ובכללם אימוץ התקן האירופי בפיגומים, הקמת צוות מקצועי שימליץ בעניין התקנת רשתות מגן באתרי בניה, קידום חקיקה בעניין "עוזרי בטיחות" והסדרה סטטוטורית של מדרג האחריות באתרי הבניה. 19. ביום 19.11.2018 התקיים בפנינו דיון בעתירה. העותרים הצביעו על כך שחלק מהסעדים שביקשו – פרסום רשימת צווי הבטיחות שהוצאו באתר האינטרנט של המשיב והרחבת המידע המפורסם בעניינם בכל הנוגע למהות הליקוי הבטיחותי – זכו למענה בהודעה מטעם המשיב. עם זאת, הם גרסו כי הסעד העיקרי שביקשו ושעניינו פרסום בזמן אמת של צווי הבטיחות בצמוד להטלת הצווים – טרם ניתן, וכך גם התחייבות להצבת שלט המתריע על הליקוי. באת-כוח העותרים טענה כי בין שיקוליו של המשיב לא נמנה הצורך בהגנה מידית על חיי אדם, חובה שמצויה לדידו בסעיף 6א לחוק הפיקוח. במהלך הדיון הצבנו לבא-כוח המשיב שאלות רבות, הן ביחס לזמני ההודעה, והן ביחס למודעות באתרי הבניה, ובהמשך לכך הורינו על הגשת הודעת עדכון מטעמו. 20. ביום 6.2.2019 הוגשה הודעת עדכון כאמור, ובה צוין בראש ובראשונה כי מעתה והלאה יפורסמו צווי הבטיחות באתר מינהל הבטיחות מיד עם נתינתם, תוך הבהרה שאלה אינם סופיים וכי למי שמקבל אותם עומדת הזכות לטעון נגדם בתוך 45 ימים ממועד פרסומם. המשיב ציין כי החלטה זו תיושם בתוך כחודש ימים, לאחר שיסתיימו ההיערכויות הלוגיסטיות הנדרשות לטובת העניין. 21. באשר לשילוט באתרי הבניה שניתנו צווי בטיחות בעניינם, ציין המשיב כי בכוונתו לעשות מאמץ להביא לכך באמצעות מדבקות שיודבקו בהם בעברית, ערבית וסינית, הן השפות שהתבקשו כאמור בעתירה. יוער כי בתגובתו הבהיר המשיב כי מאחר שהוא לא מחויב בכך על-פי חוק, הליך זה ייעשה על-ידו באופן וולונטרי, כאשר הדבר ניתן ליישום, וכי הוא אינו ערב לקיומו בכל פעם שבו יוצא צו בטיחות, או לאפקטיביות של הדברים. 22. ביום 24.2.2019 השיבו העותרים להודעה העדכון מטעם המשיב. בתמצית, העותרים ציינו כי שניים מבין שלושת הסעדים שביקשו זכו למענה, אך הבהירו כי הם מוסיפים לעמוד על עתירתם משום הסעד השלישי שהתבקש בה שעניינו השלטים באתרי הבניה. העותרים ציינו בהקשר זה כי דברי המשיב שלפיהם "ייעשה מאמץ" להוציא את הדבר אל הפועל תוך מגוון הסתייגויות אינו משביע רצון, ומשכך הם עומדים על העתירה. 23. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 31.3.2019, בעקבות החלטתי מיום 4.3.2019, הגיש המשיב את עמדתו בסוגית ההוצאות. המשיב ציין כי הוא מותיר את הנושא לשיקול דעתו של בית המשפט, אך ציין כי לשיטתו אין מקום להורות על פסיקת הוצאות, ולחלופין, יש להעמידן על הצד הנמוך. בתמצית, טענת המשיב היא כי השינויים במדיניותו אינם מבוססים על חובה המוטלת עליו מכוח הדין, כי אם ביוזמה וולונטרית שהאפקטיביות של חלק מהאמצעים הכלולים בה טרם נמדדה והוכחה. עוד נטען כי אף ללא השינויים החדשים שהונהגו מדיניותו הייתה סבירה. דיון והכרעה 24. נפתח בכך שנאמר כי זוהי אחת מאותן עתירות שהעלו תרומה ממשית ומבורכת להגנה על זכויות. בעקבות הגשת העתירה וטיפולו של המשיב בסוגיה ניתן מענה מלא לשניים משלושת הסעדים שהתבקשו – פרסום "בזמן אמת" של הצווים, וכן פרסום הכולל פירוט של הליקויים שהתגלו. בכל הנוגע לסעד השלישי – ניתן מענה חלקי, שעניינו חתירה להצבת שלטים במקום בולט, אך ללא התחייבות גורפת לגבי ביצוע מלא, וזאת מתוך מודעות לקשיים שעלולים להתעורר בחיי המעשה. יש לברך על כך. רק כאשר בנייני מגורים בישראל לא ירוו את דם בוניהם נוכל לומר בלב שלם "מַה טֹּבוּ... מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ה). 25. בעת הזו, מששניים מההישגים הושגו במלואם, וביחס לשלישי הובטח כי ייעשה מאמץ לממשו, ניתן לומר שהעתירה מיצתה עצמה. העתירה הביאה להישגים לא מבוטלים, שהם פרי עמלם של העותרים, כמו גם בזכות שיתוף הפעולה, היוזמה והמחויבות מצד העושים במלאכה מטעם המדינה, שניכר כי צעדו כברת דרך נוספת בכל הנוגע לקידום הבטיחות באתרי בניה. בשלב זה, הגם שללא ספק יש להמשיך ולפעול בתחום החשוב כל כך שהציפה העתירה האמורה, נראה כי הדרך לעקוב אחר הדברים אינה במסגרתה. 26. חשוב להבהיר כי איננו שותפים לעמדתו של המשיב כי הפרסומים נעשים "לפנים משורת הדין". כאשר מדובר במידע שהוא כה חשוב לציבור ולהגנה עליו, דומה שהחובה לפרסם מתחייבת מהחובות הכלליות המוטלות על הרשות, ובכללן חובת ההגינות וחובת הסבירות. לא אחת פסק בית משפט זה בהקשרים שונים כי יש חובה להביא לידיעת הציבור מידע גם ללא חובת פרסום סטטוטורית (ראו והשוו: בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 787 (1994); בג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות, פ"ד נד(4) 220, 231-230 (2000); בג"ץ 1398/07 לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך – הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל, פסקה 39 (10.5.2010). להרחבה, ראו גם: דפנה ברק-ארז המשפט המינהלי כרך א 347-346 (2010). פרסום זה צריך להיות אפקטיבי ולכן עליו לכלול מידע בדבר הליקויים הרלוונטיים. עוד הובהר בפסיקה כי מתכונת הפרסום צריכה להלום את סוג הפעילות שמדובר בה (ראו למשל: בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 192 (1996). כן ראו: ברק-ארז, בעמ' 345). 27. אין צריך לומר, כי ציפייתנו הברורה מהמשיב היא כי ההבטחות שהובעו מטעמו לאורך הדרך, לרבות בהודעת העדכון האחרונה שהגיש, אסור שיסתכמו במילים בלבד. הנושא שהועלה בעתירה הוא נושא מובהק של זכויות אדם. הזכויות לחיים ולשלמות הגוף, העומדות ביסודה של העתירה, הן זכויות ראשונות במעלה, והן עומדות לכל אדם באשר הוא, ללא קשר לאזרחותו, מוצאו ומינו (ראו והשוו: בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פסקה 36 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (13.4.2011); בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פסקה 59 לפסק דינה של השופטת א' ארבל (22.6.2014)). נכון למועד כתיבתן של שורות אלה, ועל פי נתונים שפירסמה העותרת 1, מאז תחילתה של שנת 2019, שאך החלה, כבר נהרגו 10 עובדים בענף הבניה. אנשים אלה, שכל אחד מהם היה עולם שלם עבור קרוביו ואהוביו, גדוש בעבר והווה וסיפור חיים, מתווספים לכל אותם אלה שהלכו בבוקר לעבודתם באתר בניה בשנים שחלפו ולא שבו ממנה. מצב דברים זה אינו יכול להימשך, וחובה זו אינה מסתכמת כמובן רק בפרסום. המדינה חייבת לעשות כל שביכולתה כדי להגן על חייהם של מי שבונים את החללים המקיפים את שגרת חיינו ומציבים קורת גג מעל ראשינו, רבים מהם כאלה שמשפחותיהם מחכות להם בארצות מולדת רחוקות. יפים לכך דבריו של השופט י' עמית ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 31 (21.5.2018): "התופעה הכואבת של מוות או פציעה חמורה של עובד בניין איננה גזירת גורל, אך היא הפכה זה מכבר לחלק משגרת הידיעות החדשותיות שמגיעות לאזנינו באופן תדיר. לעיתים, היקף הסיקור התקשורתי אף מושפע מכך שהנפגעים משתייכים לקבוצות שנתפסות כשולי החברה הישראלית". 28. פעולותיה של המדינה בנושא, ובהן הטלת עיצומים כספיים כבדים על מי שנמצאו ליקויי בטיחות בתחום אחריותם, הקפדה יתרה על הפיקוח והפרסום בדבר המפרים תוך פירוט הליקויים, הן בהחלט בכיוון הנכון, וכך גם אלה שנעשו כתוצאה מעתירה זו. אף שטוב היה לו המדינה הייתה ספקנית פחות בכל הנוגע ליישומן של פעולות השילוט שלהן התחייבה, אנו סמוכים ובטוחים כי היא תדאג לכך שכל אלה אכן יוצאו מן הכוח אל הפועל, ויהיו מונגשות מבחינה שפתית לעובדי המקום (ראו, באופן כללי: בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393 (2002); ע"א 4926/08 נאשף ואיל ושות' נ' הרשות הממשלתית למים וביוב (9.10.2013)). 29. אם כן, לנוכח ההתחייבויות שהמדינה נטלה על עצמה, לא נדרש המשך טיפול בעתירה בשלב זה. יובהר כי לשיטתנו התחייבויות אלה משקפות את הדין ואינן מחווה של רצון טוב. לעותרים שמורה כמובן הזכות להמשיך ולעקוב אחר הטיפול בנושאים שהעלו, ודלתו של בית המשפט נותרת פתוחה לדיון בהליכים מתאימים, ככל שיהיה בכך צורך. מכל מקום, ברי כי האחריות להמשך הטיפול בתאונות העבודה באתרי הבנייה אינה יכולה להתמצות בצעדים שננקטו. המשוררת דליה רביקוביץ כתבה: "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו". גם כאשר פועל נופל מפיגום באמצע היום ידי אדם קצרות בדרך כלל מלהושיעו. אולם, יש ויש בידי אדם לנסות ולנקוט אמצעי זהירות מונעים ומתריעים קודם לכן. לא מיותר לחזור כאן על הציווי הקדום: "לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (דברים כ"ב, י"ח). 30. סוף דבר: העתירה נמחקת תוך שמירת זכויות. לנוכח תרומתם המשמעותית של העותרים לשינוי המדיניות בנושאים שעליהם נסבה העתירה, שבחשיבותם לא ניתן להפריז, אנו מורים על פסיקת הוצאות לטובתם בסך של 30,000 שקל. ש ו פ ט ת השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏ב' בניסן התשע"ט (‏7.4.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17052150_A21.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1