דוד מלמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5214/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5214/09 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: דוד מלמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופט א' טננבוים) מיום 17.6.2009, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת.ד. 2161/09 בשם המערער: עו"ד אלי פוקסברומר בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט א' טננבוים) מיום 17.6.2009, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת"ד 2161/09. 1. ביום 17.12.2008 הוגש נגד המערער ונגד נאשם נוסף (להלן: הנאשם האחר) כתב אישום המייחס למערער שורה של עבירות, בהן: נהיגה רשלנית, אי מתן זכות קדימה ותאונה הגורמת חבלה של ממש. באשר לנאשם הנוסף, יוחסה לו בכתב האישום נהיגה רשלנית והפקרה. 2. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם האחר נהג במונית ברחוב המ"ג בירושלים, כאשר המערער פנה אל הנתיב בו נסע מבלי שנתן זכות קדימה. בהמשך, נטען כי עקב פנייתו של המערער אל נתיב נסיעתו של הנאשם האחר, נאלץ האחרון להסיט את רכבו ימינה ולעלות על מדרכה סמוכה. בעשותו כן, פגע הנאשם האחר בעובר אורח (להלן: המתלונן) שמילא טופס הימורים ועמד במקום. מפגיעה זו, נפצע המתלונן ברגלו ובצידו הימני. הנאשם האחר יצא מרכבו, בדק את מצבו של המתלונן למשך מספר שניות, ולאחר מכן המשיך בנסיעתו כשהוא מותיר אחריו את המתלונן שכוב על המדרכה. 3. ביום 15.3.2009 כפר המערער במיוחס לו, בעוד שהנאשם האחר הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון ועניינו נקבע לשמיעת טיעונים לעונש. ביום 28.4.2009 ניתן גזר דינו של הנאשם האחר, ומשכך ביקשה המשיבה לצרפו כעד תביעה במשפטו של המערער. 4. בשלב כלשהו, לאחר שהטיפול בעניינו של המערער הועבר בין מספר סנגורים מטעם הסנגוריה הציבורית, החליט סנגורו של המערער להגיש בקשה לפסילת בית המשפט קמא. משכך, פנה הסנגור אל בא-כוח המשיבה לקבלת הסכמתה להחלפת המותב, וזו האחרונה הודיעה כי היא אינה מתנגדת לבקשה. ביום 15.6.2009 הגיש המערער בקשה להחלפת מותב. בבקשתו, טען המערער כי בית המשפט נחשף לראיות שאינן קבילות, עת דן בשלב הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם האחר. עוד נטען בבקשה, כי מקריאת גזר דינו של הנאשם האחר, ומהתייחסותו לעובדות המקרה, עולה כי בית המשפט קבע בגזר הדין ממצאי עובדה, ולפיכך ראוי להעביר את הדיון לפני מותב אחר (להלן: בקשת הפסלות). 5. ביום 17.6.2009 דחה בית המשפט לתעבורה את בקשת הפסלות. בהחלטת הדחייה קבע שופט התעבורה: "כי עקב ריבוי התיקים המתעסקים בנושא דומה, אינני זוכר דבר מהאירוע ומהתיק, כך שנחה דעתי שיכול אני לשבת בתיק". בערעורו, מיום 22.6.2009, חוזר המערער על עיקרי טענותיו תוך שהוא מתמקד בתוכן גזר דינו של הנאשם האחר. לדידו של המערער, בית המשפט קבע בגזר הדין ממצאי עובדה בלשון חד-משמעית, וזאת בהתבסס על חומר חקירה בלתי קביל שהוגש לו בשלב הטיעונים לעונש. עוד נטען בערעור, כי בית המשפט קבע קביעות מהימנות בעניינו של הנאשם האחר, ומאחר ונאשם זה משמש כעד תביעה בעניינו של המערער, הרי שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים ולפגיעה במראית פני הצדק. ביום 22.6.2009 ביקשתי את תגובתה של המשיבה לנטען בהודעת הערעור. בתגובתה, הביעה המשיבה את עמדתה כי דין הערעור להידחות. 6. משעיינתי בחומר שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. נקבע כבר בפסיקתו של בית משפט זה כי אין בעצם העובדה ששופט דן בעניינם של מספר נאשמים הקשורים באותה פרשה כדי לפסול אותו מלהמשיך ולדון בעניינם של הנאשמים המעורבים האחרים, אף אם הרשיע את חלקם וגזר את דינם (ראו: ע"פ 1976/03 בכור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2003)). הלכה זו נכונה במיוחד כאשר ההרשעה הינה על סמך הודאת אחד המעורבים בפרשה, מבלי שנקבעו ממצאים על יסוד שמיעת ההוכחות וקביעת ממצאי מהימנות (ראו: ע"פ 7911/08 נוסייבא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 305-304, 299-298 (2006)). אומנם, ייתכנו מקרים חריגים בהם הרשעת נאשמים מעורבים אחרים תקים חשש ממשי למשוא פנים, ולפיכך יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. מעיון בפרוטוקול שצורף לערעור, עולה כי בית המשפט נמנע מלקבוע כי המערער הוא שגרם לתאונה. כל קביעותיו העובדתיות התבססו על סמך הודאת הנאשם האחר, ומבלי שהתנהל בפניו משפט הוכחות. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת המערער, כי מבחינה אובייקטיבית ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לחלקו בתאונה. זאת ועוד. עובדות המקרה המתוארות בגזר הדין הן על פי המתואר בכתב האישום בלבד. התייחסותו של בית המשפט למהימנות הנאשם האחר, בציינו: "אמנם גרסתו בעייתית (בלשון המעטה), אך אי אפשר להתעלם ממנה לגמרי", נעשתה רק על פי הודייתו ומבלי שנוהל משפט הוכחות. בית המשפט אף מציין מפורשות כי העובדות מעלות שאלות משפטיות מעניינות, אך "לאור ההודיה אין מקום לדון בהן". בהתחשב בכך, לא מצאתי כי יש בהתנהלות בית המשפט ובהכרעותיו כדי לגבש, מבחינה אובייקטיבית, חשש ממשי למשוא פנים. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ט (24.6.2009). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09052140_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il