יהודה יזרעאלי נ. מועצה מקומית קרית טבעון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 5213/17 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. יהודה יזרעאלי 2. רינת טרכטנברג 3. שאול ארצי 4. דליה ארצי נ ג ד המשיבים: 1. מועצה מקומית קרית טבעון 2. וועדה מקומית לתכנון ובנייה קרית טבעון 3. חדוה פלג 4. ליבין זבודניקו 5. סוזנה זבודניקו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.5.2017 בעת"מ 44930-06-16 שניתן על ידי השופטת ר' למלשטרייך-לטר תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז התשע"ט (29.07.2019) בשם המערערים: עו"ד צביקה אייזנברג; עו"ד אלן עושרת בשם המשיבות 2-1: עו"ד עודד רומנו פסק-דין השופט א' שטיין: ערעור זה בא לתקוף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת ר' למלשטרייך-לטר) שניתן ביום 17.5.2017 בגדרי עת"מ 44930-06-16, אשר דחה את תביעת המערערים שעניינה ביטול הפקעות מקרקעין מושא תכנית טב/62 מחמת זניחה. לטענת המערערים, הם עומדים בנעלים של מי שהיה הבעלים של המקרקעין המצויים בגוש 11398, חלקה 2, בקריית טבעון (להלן: המקרקעין) – זאת, לאחר שרכשו מבעלים אלו את חלקי המקרקעין שלא הופקעו. אין חולק על כך שההפקעה נעשתה על ידי המועצה המקומית קריית טבעון (להלן: הרשות) לצרכי ציבור אשר הוגדרו כדרכים, הרחבת דרך, שבילים, ושטח ציבורי פתוח. כמו כן אין חולק על כך שחלקי המקרקעין שלגביהם נטענה טענת הזניחה הוגדרו במסגרת ההפקעה כשטח ציבורי פתוח (להלן: שטח המריבה). בית משפט קמא דחה את טענות המערערים לאחר שמצא, כעניין של עובדה, שהרשות מעולם לא זנחה את שטח המריבה ואת מטרת ההפקעה, אלא להיפך. קביעה זו התבססה על חומר ראיות אשר הראה כי המערערים רכשו את המקרקעין מהבעלים הקודמים כמצבם לאחר ההפקעה (as is), כי הרכישה נעשתה שנים רבות לאחר ההפקעה, וכי הרשות ייעדה את שטח המריבה לשמש שטח ציבורי פתוח כמות שהוא; ועל כן לא ניתן לראות בהתנהלות הרשות בכל הקשור לשטח זה משום זניחה או וויתור על מטרת ההפקעה. בית משפט קמא תמך קביעה זו בדברים שנקבעו בבג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עירית רעננה, פסקה 11 (19.10.2004), בעניין שיקול הדעת הרחב שיש לרשות בניהולם של שטחים ציבוריים פתוחים, תוך שהוא מציין כי מדובר בעניין תכנוני מובהק שבו בתי המשפט אינם נוהגים להתערב. על בסיס מסד עובדתי-משפטי זה, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי אין ממש בטענת המערערים לפיה הרשות לא תפסה חזקה בשטח המריבה – שכן, שטח זה נועד לשמש ריאה ירוקה טבעית – וכי העדרו של פרסום אודות ההפקעה מכוחו של סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, איננו מקנה למערערים שום זכות (פרסום זה ממילא יכול להיעשות בכל עת והוא נתון לשיקול דעתו של שר האוצר, ראו: אהרן נמדר הפקעת מקרקעין 355-354 (2011)). לבסוף דחה בית המשפט גם את טענת ההפליה שהמערערים העלו בהלינם על כך שהרשות ויתרה על חלקי מקרקעין שהפקיעה בעבר לטובת תושבים אחרים. ההחלטה לדחות טענה זו נבעה מחוסר בהוכחות: המערערים לא הצביעו על שום מקרה בו הרשות פעלה משיקולים לא עניינים; ופעולתה של רשות שלטונית אשר מונעת על ידי שיקולים שממין העניין ממילא שומטת את הקרקע שמתחת לטענת הפליה. קביעות אלה של בית משפט קמא מבוססות היטב בעובדות ובדין. בהלינם לפנינו על קביעות אלה, לא הצביעו המערערים על שום שגגה שנפלה בהליך קמא. המערערים ביקשו מאתנו כי נקבל כראיה, במסגרת ערעורם הנוכחי, את אחד מהסכמי הרכישה שלהם – אשר לדבריהם לא הוגש בהליך קמא מחמת טעות – וכן תמונות המתעדות את שטח המריבה. סבורני כי בקשה זו עלינו לדחות בשתי ידיים. כיצד ייתכן שמסמך משפטי כמו הסכם בדבר רכישת מקרקעין, אשר משמש בסיס לטענת זכות של שניים מהמערערים, איננו מוגש כראיה בהליך קמא? הלכה היא עמנו כי בית משפט זה יסרב לקבל ראיה חדשה במסגרתו של ערעור אזרחי זולת אם יוכיח המבקש, באותות ובמופתים, כי אל ראיה זו לא היה ביכולתו להגיע למרות שפעל בשקידה ראויה בכל הקשור למציאת מסמכים וראיות במסגרת ההליך קמא, וכי הראיה יכולה להפוך את הקערה על פיה (ראו, למשל ,ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 698-697 (1994)). ברי הוא, כי במקרה דנן ההיפך הגמור הוא הנכון לגבי התקיימות הדרישות הללו; ונזכור כי אלו הן דרישות מצטברות ולא חלופיות. באשר לתמונות – אלו, לטעמי, אינן רלבנטיות לענייננו כלל וכלל, שכן אף אם נקבלן כראיה ואחר-כך נתאמץ ונתבונן בהן בזכוכית מגדלת, לא נוכל לראות בהן את ויתור הרשות על שטח המריבה וזניחתו. הרשות בחרה, במסגרת שיקול-דעתה התכנוני הרחב, לשמור על שטח זה כשטח ציבורי פתוח במצבו הטבעי; ובמצב דברים זה, אין לך שום תמונה של עצים, דשא, פרחים ונוף שממנה ניתן יהיה ללמוד על כך שהרשות ויתרה על ההפקעה וזנחה את המקרקעין שהפקיעה. בקשת המערערים להגשת ראיות נוספות לא היתה אפוא במקומה, ודבר זה יש להביא בחשבון בקביעת ההוצאות שיהא על המערערים לשלם למשיבות 1 ו-2. בנסיבות אלה, לא נותר לנו, לדעתי, אלא לקבוע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק הדין קמא; כי ממצאים אלה תומכים במסקנותיו המשפטיות של פסק הדין; וכי אין לגלות בפסק דין זה שום טעות שבחוק. מטעמים אלו, דין הערעור להידחות לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הנני מציע אפוא לחבריי כי נדחה ערעור זה ונחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות 2-1 הוצאות בסך כולל של 30,000 ₪. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ו' באב התשע"ט (‏7.8.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17052130_F09.docx נר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il