יצחק וונדמו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5213/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5213/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' אלון המערער: יצחק וונדמו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.5.06 בת"פ 1017/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ג' כנפי-שטיינץ תאריך הישיבה: י"ט באייר תשס"ז (7.5.07) בשם המערער: עו"ד מ' מויס בשם המשיבה: עו"ד ד' כהן-ויליאמס פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ), אשר הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 6 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ו-18 חודשי מאסר על תנאי. 1. ביום 1.10.05, בצהרי יום שבת, עשה המתלונן, קשיש בן 83, את דרכו מבית קפה במרכז ירושלים לביתו. בדרכו עיכב אותו המערער ומנע ממנו להמשיך בדרכו עד שמספר בחורים סייעו למתלונן להיחלץ. הדבר חזר על עצמו פעם נוספת והמערער הניח למתלונן רק לאחר שעבר אופנוע במקום. לאחר שהמשיך המתלונן ללכת תקף אותו המערער מאחור וניסה להוציא את ארנקו של המתלונן מכיסו, אך המתלונן מנע זאת ממנו והמערער הניח לו. כשהמשיך המערער ללכת לכיוון רחוב הומה אדם, הלך לידו המערער ואיים עליו כי יש בידו סכין וכי ירצח אותו. אז תקף המערער את המתלונן מאחור בכוח רב והמתלונן הושלך בעוצמה ארצה ונחבט קשות בראשו ובפלג גופו השמאלי. המערער לקח את ארנקו של המתלונן שנפל מכיסו, אך לבקשתו של המתלונן נטל רק את הכסף והחזיר לו את הארנק. המתלונן פנה לתחנת המשטרה, ועל סמך תיאורו נעצר המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי – הכרעת הדין 2. המחלוקת בפני בית המשפט קמא היתה בשאלת זהותו של המערער כמבצע השוד. המערער העיד כי שתה משקאות חריפים באותו יום ואינו זוכר את כל מעשיו, אך אם היה מבצע את השוד היה זוכר זאת. כן העיד שהשטרות שנמצאו ברשותו היו שכרו מעבודות מזדמנות וכי בזבז את רובו על קניית סיגריות ומשקאות חריפים. בית המשפט קבע כי עדותו של המערער בפני בית המשפט אינה מהימנה ולא ניתן לסמוך עליה כל ממצא, מאחר שבהודעתו של המערער במשטרה טען כי היה שיכור באותו יום וכי הוא אינו זוכר כלום. כן דחה בית המשפט את טענתו של המערער כי לא התנגד לביצוע מסדר זיהוי חי, וזאת לאור שתי הודעותיו שהוגשו בהסכמה, בהן מצהיר המערער כי הוא מתנגד לביצוע המסדר. 3. בית המשפט ביסס את הרשעתו של המערער על שלושה נדבכים: זיהוי המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות; תפיסתו של המערער על פי תיאורו של המתלונן, ובסמיכות זמן ומקום למקום האירוע; התאמה בין מספר וסוג השטרות שהמתלונן העיד כי נשדדו ממנו לבין השטרות שנמצאו אצל המערער בעת מעצרו. באשר למסדר הזיהוי נקבע כי אין להוריד מערכו הראייתי בשל היותו מסדר תמונות ולא מסדר זיהוי חי, וזאת מאחר שהמערער הוא שסירב לקיומו של מסדר זיהוי חי. טענת הסנגור, לפיה לא די היה בהצעה שהובאה בפני המערער לביצוע המסדר, נדחתה. בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן בעניין זה היתה מהימנה ביותר וזהירה. המתלונן הסביר כי הוא סובל ממחלת עיניים המקשה על ראייתו ועל זיהוי אנשים, הוא בחן את התמונות שהציגו בפניו באמצעות פנס וזכוכית מגדלת במשך כ-15 דקות, ולאחר מכן זיהה את תמונתו של המערער ברמת וודאות של 60-70% כדבריו. לטענתו, זו היתה התמונה היחידה הדומה למבצע השוד. בשל פגמים אלו קבע בית המשפט כי אין להעניק למסדר הזיהוי משקל רב ולא ניתן להסתמך עליו כראייה יחידה, אך גם אין לומר כי הוא נטול כל ערך ראייתי. בית המשפט קבע כי המצולמים בתמונות שהוצגו למתלונן דומים מאוד זה לזה, וכי האירוע התרחש בצהרי היום, באור מלא ובמסגרת שרשרת אירועים, ולפיכך יש ערך ראייתי כלשהו לזיהוי במסדר. 4. לראיית הזיהוי הצטרף התיאור המפורט שנתן המתלונן במשטרה, אשר תואם את חזותו של המערער, וכן תיאור בגדיו התואם את בגדיו של המערער בעת מעצרו, מלבד צבע הכיתוב על חולצתו של המערער שהיה שחור ולא צהוב כדברי המתלונן. עוד תיאר המתלונן את המערער כשיכור ומסומם, דבר שתאם את מצבו של המערער בעת תפיסתו. מעצרו של המערער בסמוך לזמן ולמקום בו התבצעה העבירה מחזק אף הוא את הזיהוי. הטעות בצבע הכיתוב על חולצת המערער, והטעות בהערכת גילו- כבן 35-30 להערכת המתלונן לעומת גילו האמיתי של המערער שהינו 24, נתפסו בעיני בית המשפט כסתירות בלתי מהותיות. לבסוף הסתמך בית המשפט על הנדבך השלישי שעניינו התאמה מלאה בין השטרות שנשדדו מהמתלונן, אשר זכר זאת מאחר שממש לפני תקיפתו שילם בבית קפה עבור הזמנתו, לבין השטרות שנמצאו אצל המערער- שטר של 100 ₪ ושטר של 20 ש"ח. ניסיונו של המערער לטעון כי היה ברשותו סכום כסף גבוה יותר אשר בזבז את חלקו בסמוך למעצרו נדחה על ידי בית המשפט כטענות כלליות ללא כל תמיכה. בית המשפט הוסיף וקבע כי סירובו של המערער להשתתף במסדר זיהוי חי אף הוא בעל כוח ראייתי עצמאי לחובתו של המערער. גזר הדין 5. בגזר דינו קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים: "שוד קשישים, ודאי כזה הכרוך באלימות, הינו מן המעשים הנקלים ביותר. אוכלוסיית הקשישים הינה בדרך הטבע קורבן קל לביצוע עבירות ממין העבירה שביצע הנאשם, והדרך היחידה בה ניתן להגן עליה ולאפשר לה חיים עצמאיים ובטוחים, היא הטלת עונשים קשים ומרתיעים. בענייננו אירע המעשה במרכזה של עיר ובצהרי היום. תקיפתו של המתלונן בוצעה באכזריות ובאלימות קשה, ודי לראות את תמונותיו של המתלונן זמן קצר לאחר האירוע (ת/8). המתלונן נזקק לטיפולים רפואיים ואיבד את יכולתו לנהל את חייו באופן עצמאי וחופשי מפחדים. גם נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מצדיקות הקלה ממשית. חרף נסיבות חייו הקשות כפי שתוארו ע"י שירות המבחן, הנאשם מכור לסמים ואלכוהול ואינו מראה כל רצון לשיקום או לשינוי דרכו. לחובת הנאשם הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש. אם לא מצאתי לפסוק פיצוי למתלונן, אף שאין ספק שהוא ראוי לכך, אין זה אלא בשל כך שהנאשם הינו חסר כל, וברי כי אין כל סיכוי ממשי שהפיצוי ישולם עתה או בעתיד". בשל דברים אלו הטיל בית המשפט המחוזי על המערער שש שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו (1.10.05); הפעלת מאסר על תנאי בן 10 חודשים באופן שמחציתו תרוצה בחופף לעונש המאסר בתיק זה ומחציתו במצטבר; 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע. נקבע כי הסכום של 120 ₪ שנתפס אצל המערער יוחזר למתלונן. טענות הצדדים 6. בא-כוח המערער מעלה שני סוגי טענות מרכזיות: האחד נוגע לעצם זיהויו של המערער כמבצע העבירה; השני נוגע לשכרותו של המערער בעת ביצוע העבירה. באשר לזיהוי טוען הסנגור כי מסדר זיהוי התמונות שנערך נעדר כל משקל ראייתי בשל מצב ראייתו של המתלונן, העובדה שמשקפיו נפלו ארצה בעת האירוע, דבריו של המתלונן כי הזיהוי הוא בהסתברות של 60-70% בלבד, וזיהוי התמונה על סמך הזקן שהיה למערער בתמונה. הסנגור טוען עוד כי העובדה שלא נמצאו עוברי אורח שהיו עדים לאירוע והיו יכולים לתמוך בזיהוי מכרסמת אף היא ממשקלו של הזיהוי. באשר לתיאור שמסר המתלונן טוען הסנגור כי אין בו כל ייחודיות וכי הוא הכיל סתירות באשר לצבע הכיתוב על חולצת המערער ובאשר לגילו של המערער. לטענתו, ממילא מדובר על לבוש מקובל ולא ייחודי, וכי המשטרה הפסיקה לחפש לאחר שעצרה את המערער, כך שיתכן והיה נמצא בקרבת מקום האירוע אדם נוסף העונה על תיאור זה. לגבי תיאורו של המערער כשיכור טוען הסנגור כי המתלונן לא העלה זאת בתלונתו הראשונית במשטרה, וכן כי אף זה אינו מאפיין ייחודי אשר לא ניתן היה למצוא עוד בחורים כמוהו. תפיסת המערער באזור האירוע אינה מלמדת דבר, לטענת הסנגור, מאחר שמדובר בחסר בית אלכוהוליסט, שככזה נוהג להסתובב במרכז העיר קרוב למוקדי הבילוי והפאבים. בנוגע להתאמה בין השטרות טוען הסנגור כי אין לצפות מאדם שיכור שידע לפרט בדיוק כיצד בזבז את כספו. כן הוא טוען כי לא נמצאו טביעות אצבעות על השטרות או על הארנק, וכי השטרות שנמצאו אצל המערער אינם ייחודיים. בנוסף, לא נמצא הסבר להעדרו של השעון שנשדד מהמתלונן אצל המערער. עוד טוען הסנגור כי לא היה מקום לראות בסירובו של המערער להשתתף במסדר זיהוי חי ראייה לחובתו, וזאת מאחר שאין מדובר בזיהוי אמין לאור קשיי הראייה של המתלונן. הסנגור טוען כי ההלכה היא שסירוב לבצע בדיקה שאמינותה מוטלת בספק אינה יכולה להוות ראיה עצמאית לחובתו של נאשם. 7. טענתו השניה של הסנגור נסבה על שכרותו של המערער. לטענתו, התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט קמא מצביעה על כך שלמצער היה המערער שיכור באופן חלקי. בנוסף, לטענתו עבירת השוד בה הורשע המערער הינה עבירה התנהגותית בעלת יסוד נפשי של מטרה, ולפיכך חלה עליה הגנת השכרות הקבועה בחוק העונשין. 8. לעניין העונש טוען הסנגור כי העונש שהוטל עליו חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיו האישיות של המערער. המערער הינו צעיר בן 24 בשעת ביצוע העבירה שגדל ברחובות והתמכר לאלכוהול. המערער עלה לפני מספר שנים ארצה והוא סובל, על-פי תסקיר המבחן, ממשבר קליטה. יש להתחשב, לטענת הסנגור, גם בעובדה שהעבירה בוצעה בהיותו של המערער שיכור. הסנגור הפנה את בית המשפט למספר פסקי דין אשר מעידים לדעתו על חריגה מרף הענישה המצוי בעבירת השוד. 9. באת-כוח המדינה טענה בפנינו כי דין הערעור להידחות. היא תמכה טענותיה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענת השכרות ציינה כי טענה זו לא הועלתה בפני בית המשפט קמא ולפיכך לא נקבעו כל ממצאים בעניין. בנוסף, לטענתה עבירת השוד היא עבירה התנהגותית שהגנת השכרות אינה חלה עליה. באשר לעונש טענה באת-כוח המדינה כי המתלונן שהותקף ונשדד הינו קשיש בן 83 שמעבר לנזקים הפיזיים שנגרמו לו העידו הוא ואשתו כי לאירוע יש השלכות נוספות על התנהגותו וכי הוא חושש לצאת מביתו בזמן האירוע. כן טענה כי למערער יש עבר פלילי וכי העונש המקסימאלי הקבוע לעבירה הינו 20 שנות מאסר. דיון הזיהוי 10. לא מצאתי ממש בטענותיו של הסנגור לעניין זיהויו של המערער כמבצע העבירה כפי שקבע בית המשפט קמא. בית המשפט ביסס את הזיהוי על מסכת ראיות המשתלבות אחת בשניה באופן שיוצר תמונה ברורה של המערער כמבצע העבירה. צירוף המקרים שעליו מנסה להצביע על הסנגור הוא בלתי סביר לחלוטין, וודאי לא ניתן לומר כי נותר ספק סביר באשמתו של המערער. באשר לזיהויו של המערער על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות, צדק בית המשפט קמא משנתן לו משקל כלשהו גם אם נמוך. אמנם נתגלו קשיים במסדר, אך לא ניתן לומר כי הוא נטול כל ערך ראייתי. זהירותו של המתלונן תוך כדי הזיהוי ובדבריו כי זיהה את השודד ב-60-70% אינם מלמדים דווקא על זיהוי בעל אמינות נמוכה יותר (ראו ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1) 3018, בפסקה 24 לפסק הדין; דורון מנשה ורביע עאסי, "טעות בזיהוי חזיתי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה", משפטים לה(1) 205, 226-238 (תשס"ה)). אף העובדה שמשקפיו של המתלונן נפלו בעת תקיפתו אינה משנה את העובדה כי המתלונן ראה את המערער שלוש פעמים נוספות לפני התקיפה, כאשר המערער עקב אחריו במהלך הליכתו. כפי שציין בית המשפט קמא האירוע התרחש בצהרי היום באור מלא. לכך נוסף תיאורו המדויק כמעט לחלוטין של המערער על ידי המתלונן, תיאור שעל פיו נתפס ונעצר המערער תוך זמן קצר סמוך למקום האירוע, כאשר ברשותו סכום כסף זהה לזה שנשדד מהמתלונן. כאמור, איני סבורה שצירוף מקרים כשלעצמו יכול להסביר את כל ההתאמות הללו, בייחוד כאשר מביטים עליהן כמכלול. טענת השכרות 11. עבירת השוד הינה עבירה התנהגותית בעלת יסוד נפשי של מטרה (ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים - חוק העונשין חלק שני 765 (מהדורה מעודכנת, 2005), למרות שמצוין שם כי ישנה גישה שאינה רווחת שאין דרישת מטרה בסעיף, כי אם דרישה של הוכחת נסיבות). כמו כן, נראה על פניו שהגנת השכרות, בין אם המלאה ובין אם החלקית, חלה על עבירות מטרה בדומה לעבירות תוצאה. דהיינו, לא ניתן להרשיע נאשם בעבירת התנהגות הדורשת יסוד נפשי של מטרה אם הוכח סייג השכרות המלאה או החלקית (ע"פ 6586/98 אלסיבצקי נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 73 שם זוכה הנאשם מעבירת מעשה מגונה לאחר שהוכח סייג השכרות). עם זאת, אין אנו נדרשים לקבוע מסמרות בעניין, מאחר שלא מצאנו כי על המערער במקרה דנן חל סייג השכרות, ואסביר. 12. ראשית יצוין כי הטענה בדבר תחולתו של סייג השכרות כלל לא עלתה בפני בית המשפט המחוזי, כך שלא נקבעה תשתית עובדתית כלשהי בעניין. עובדה זו כשלעצמה מצדיקה את דחיית הטענה. עם זאת, על מנת להניח את הדעת, בחנתי אף את האפשרות של תחולת סייג השכרות על העניין, והגעתי למסקנה, מתוך התשתית העובדתית הקיימת, כי סייג זה אינו חל. מאחר שלא ניתן לקבוע כי התקיימה שכרות חלקית במערער בעת ביצוע העבירה, אין צורך לבדוק האם התקיימה בו שכרות מלאה. 13. על מנת שיתקיים סייג השכרות החלקית צריכים להתקיים שלושה תנאים: היותו של הנאשם נתון תחת השפעת חומר משכר בעת ביצוע העבירה; אי מודעותו של הנאשם לפרט מפרטי העבירה בשעת המעשה; קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אי המודעות (ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1655 (להלן: עניין סטקלר)). סביר להניח כי המערער אכן היה נתון תחת השפעתו של חומר משכר בעת ביצוע העבירה. זאת ניתן ללמוד הן מתיאורו של המתלונן את המערער והן מהמצב בו מצאו השוטרים את המערער בעת מעצרו, זמן קצר לאחר ביצוע העבירה. עם זאת, לא השתכנעתי כי המערער לא מילא אחר היסוד הנפשי הנדרש לעבירת השוד בעת ביצוע העבירה. אמנם, מדו"ח השוטר שביצע את המעצר עולה כי המערער היה שיכור וכי "כמעט לא היה ניתן לתקשר איתו". עם זאת, תיאור העבירה, כפי שעולה מכתב האישום בו הורשע המערער, והפעולות שביצע המערער במהלכה, אינם מתיישבים לטעמי עם אי מודעותו של המערער ואי גיבוש יסוד נפשי של מטרה (לפירוט האינדיקציות שיש לבחון לשם כך ראו עניין סטקלר). אירוע העבירה היה מורכב משרשרת של אירועים במהלכם עקב המערער אחר המתלונן, ניגש אליו מספר פעמים ומנע ממנו להמשיך בדרכו עד הופעת אנשים בסביבה. המערער ניסה לתקוף את המתלונן מאחור ולקחת את ארנקו, אך המתלונן מנע זאת. לפיכך, בהמשך איים המערער על המתלונן כי ברשותו סכין וכי ירצח אותו. משזה לא הועיל, תקף המערער את המתלונן בכוח רב והפילו על הרצפה. אז לקח המערער את ארנקו של המתלונן. המתלונן ביקש מהמערער כי ישיב לו את ארנקו ויקח רק את כספו, והמערער נענה לכך. נראה כי השתלשלות אירועים זו מעידה בבירור על מטרתו של המערער לאיים ולבצע מעשה אלימות כלפי המתלונן על מנת להשיג את כספו המצוי בארנקו ולמנוע את התנגדות המתלונן, כפי שדורש סעיף 402 לחוק העונשין. לאחר שראה המערער כי החזקת המתלונן מאחור אינה מונעת את התנגדותו והוא אינו מוסר את ארנקו אף לאחר איום עליו, החליט להפעיל כלפיו כוח רב על מנת שיוכל לקחת את ארנקו של המתלונן ואת כספו. דברים אלו מצביעים על מטרה ברורה שהניעה את המערער ואת התנהגותו. לפיכך הייתי דוחה את טענת השכרות ועימה את הערעור על הכרעת הדין. גזר הדין 14. אף בגזר דינו של בית המשפט המחוזי איננו מוצאים מקום להתערב. בית המשפט קמא איזן בין כל השיקולים שהועלו על ידי הצדדים אף בפנינו והגיע לתוצאה שאינה חורגת מרף הענישה הראוי בעבירה מעין זאת. בית המשפט המחוזי הדגיש, בצדק, את חומרתה של העבירה שעניינה בתקיפת אדם קשיש ההולך לתומו לביתו ולקיחת כספו לאור היום במרכזה של עיר הומה מאדם. עבירת השוד בפני עצמה חמורה היא, וכאשר היא מופנית אל החלש והקשיש בחברה שהסיכוי להתנגדותו הוא קטן, היא חמורה שבעתיים. הפגיעה במתלונן חסר הישע אינה אך פגיעה פיזית, אלא יש בה פגיעה בביטחונו של המתלונן להסתובב כרצונו ברחובות העיר ולצאת מביתו כאשר הוא חפץ בכך. פגיעה זו קשה לרפא. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המערער ואת העובדה כי בעבירה בוצעה בעת שהיה תלוי ועומד כנגד המערער מאסר מותנה בר הפעלה. בית המשפט המחוזי התחשב בגזר דינו בנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, אך לא מצא בהן הצדקה להקלה ממשית בעונשו. אין אנו סבורים כי יש להתערב במשקל שנתן בית המשפט לנסיבות אלו. הערעור, אם כן, נדחה. ניתנה היום, כ"א באייר תשס"ז (9.5.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06052130_B03.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il