אחמד אבו ראס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5211/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5211/09 ע"פ 5326/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. אחמד בן מחמוד אבו ראס 2. מוחמד בן אחמד אבו ראס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 2.6.09, ב-ת"פ 144/08, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התש"ע (30.11.09) בשם המערערים: עו"ד רפאלה שפריר בשם המשיבה: עו"ד אפרת רוזן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מערער 2, מחמד אבו ראס (להלן: מחמד), הוא אביו של מערער 1, אחמד אבו ראס (להלן: אחמד). זידאן, עיזאת ושחאדה הם בניו הנוספים של מחמד. סאלחה אבו ראס (להלן: המתלוננת) היא גיסתו של מחמד וגרה עם בנה, איברהים (להלן: המתלונן) בשכנות לביתם של המערערים. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת ובעובדותיו הודו המערערים נטען, כי בין משפחת המערערים למשפחת המתלוננים קיים סכסוך שנושאו שביל הגישה לבית המתלוננים. אותו סכסוך קיבל תפנית אלימה ביום 29.9.08. בשעות הצהריים חסם זידאן את המעבר באמצעות אבנים, ברזלים, עצים וארגז טיח, וסייעו לו בכך זידאן ועיזאת. שוטר שהגיע למקום על פי הזמנתו של המתלונן, הרגיע את הרוחות ואחר כך הלך לדרכו. בשעות אחר הצהריים הגיע למקום בנה האחר של המתלוננת, אחמד אבו ראס, ומשראה את המחסום שהוצב בשביל הגישה לבית אמו, הזעיק בשנית את המשטרה. שוטרים שהגיעו למקום שכנעו את הצדדים לשמר את המצב עד לחלוף עוד עיד אלפיטר, וגם הם הלכו לדרכם. בהמשך, כשעבר בנה של המתלוננת בסמוך לבית המערערים, הטיל מחמד לעברו כסא, וכשלמקום נזעקה גם המתלוננת הלם מחמד עם אלה בראשה, וגרם לה שטף דם פנימי באיזור עינה וחבלה במרפקה. בשלב זה נזעק למקום המתלונן כדי להגן על אמו, ואת פניו קיבל אחמד שעם מוט ברזל בו אחז הלם בעורפו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שברים בחוליות עמוד השדרה, פגיעה בחוט השדרה הצווארי, וכן פגיעות נוספות שגרמו לו שיתוק בפלג גופו התחתון. 2. בגין כל אלה יוחסו לאחמד (מערער 1) עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, בעוד שלאביו, מחמד (מערער 2), יוחסו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות ותקיפה, לפי סעיף 380 בשילוב עם סעיף 382(א), וכן סעיף 379 לחוק. הודאת המערערים בעובדותיו של כתב האישום המתוקן שהוגש בעניינם, היתה במסגרת הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, ומכוחו עתרה המשיבה לגזור למחמד שנת מאסר, בעוד שביחס לאחמד היו רשאים הצדדים לטעון כל אחד על פי הבנתו. כמו כן, הוסכם כי המערערים ישלמו למתלוננים פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. בסופו של יום, ולאחר שהצדדים טענו את טיעוניהם לעניין גזר הדין, דן בית המשפט המחוזי את אחמד לחמש וחצי שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 8,000 ש"ח והוא חויב בפיצוי המתלונן בסכום של 50,000 ש"ח. מחמד נדון לשבעה חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 4,000 ש"ח. 3. כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הונחו בפנינו שני ערעורים. באחד (ע"פ 5211/09) מבקשים המערערים להתיר להם לחזור בהם מהודאתם, ולעניין זה בפיהם גרסה עובדתית שונה בתכלית מזו בה הודו. כאן המקום להוסיף כי את הודעת הערעור על שלל נימוקיה הגישו המערערים באמצעות עו"ד והיב חטיב, בעוד שבפני הערכאה הראשונה הם היו מיוצגים על ידי עו"ד יוסף עאמר. ימים ספורים לפני המועד שנקבע לשמיעת הערעור, הודיעה עו"ד רפאלה שפריר כי נטלה על עצמה את ייצוג המערערים, והיא עתרה לדחיית הדיון כדי לאפשר לה להגיש הודעת ערעור מתוקנת ולהיערך לטיעון. לבקשה זו לא ראינו מקום להיעתר, הואיל ובסופו של יום אין בפי המערערים נימוקים שונים מאלה שהובאו בהודעת הערעור עליה חתום עו"ד חטיב. נעבור אפוא לנימוקי הערעור גופם. 4. נטען, כי למעשה הפגיעה במתלוננת התרחשה במהלך קטטה שפרצה בינה לבין אשתו של מחמד על רקע הקמתו של המחסום. בשלב זה נזעק למקום המתלונן, אבל קודם להגעתו לזירה נכנסו המערערים ובני משפחתם לחצר ביתם. כשיצאו משם לאחר זמן מה, הבחינו במתלונן מוטל כשהוא פצוע, אולם לא ידוע להם כיצד נגרם הדבר. חרף זאת, הסכימו המערערים לקבל את הצעתו של בא-כוחם להודות בעובדות המפלילות שיוחסו להם, ולטענתם נהגו כך הואיל והסנגור דאז אמר להם כי תקופת מאסרו של אחמד לא תעלה על 15 חודשים, ואילו בעניינו של מחמד יסתפק בית המשפט בתקופת המעצר בה נשא. המערערים הוסיפו וטענו, שעל מהותו של העונש למדו רק מפיו של עו"ד חטיב שעה שבקרם בכלא, ובעקבות כך העלו סברה כי בני משפחתם רקמו קנוניה עם סנגורם הקודם. ועוד נטען, כי לאחר שעו"ד חטיב קיבל מידיו של הסנגור שקדם לו את תיקם של המערערים נכח כי "הסנגור המלומד ניהל בעצם את התיק ולחץ על המערער להודות בעובדות כתב האישום בטענה כי השיג להם עסקה חלומית, וזאת בלי שאף יצלם את תיק החקירה" (ההדגשות במקור, ראו סעיף 17 לנימוקי הערעור). מהודעה שהגישה עו"ד שפריר לבית משפט זה עולה, כי לפחות נתון אחרון זה (אי-צילום חומר החקירה על ידי עו"ד עמאר) לא היה נכון. זאת ועוד, "קנוניה" והפעלת "לחץ" על נאשמים להודות במה שלא עשו - ואלה אך מעט מהביטויים שהוטחו בסנגור הקודם - הן טענות חמורות במיוחד כאשר הן מופנות כלפי עורך דין, שנאמנות ללקוח היא מהחובות היותר חשובות המוטלות עליו. לפיכך, אך טבעי היה לצפות כי עו"ד חטיב יטרח לפנות לקודמו, ולבקש הסברים על התנהלותו בעניינם של המערערים. אולם עו"ד חטיב בחר, מטעמיו, שלא לעשות זאת, ואנו תוהים אם לא נהג כך מתוך חשש שקודמו יפריך את ההנמקה עליה מתבססת הבקשה לחזרה מהודאה. כאן המקום להוסיף, כי עו"ד שפריר עמדה גם על מחדל זה ומיהרה לפנות לעו"ד עאמר, אולם תשובתו של האחרון טרם הגיעה לידיה. כך או כך, דינו של הערעור להדחות לא רק מחמת מחדל זה של עו"ד חטיב אלא גם לגופו, ובכך נעסוק להלן. 5. פרטיו של הסדר הטיעון הובאו בפני בית המשפט המחוזי ביום י"ד באדר התשס"ט (10.3.08), בנוכחות המערערים. בעקבות הודעתו של הסנגור כי הוא מאשר את דברי באת-כוח המשיבה, נתבקשה גם תגובתם של המערערים עצמם, וכל אחד מהם השיב בתורו כי הוא מבין את ההסדר, מבקש לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. יתרה מכך, בעת שהמשיבה הסבירה את פרטיו של ההסדר היא גם התייחסה לעונש, לאמור: "בכל הנוגע לנאשם 2 [אחמד], התביעה תטען לעונש ראוי של שנת מאסר בפועל לצד עונשים נלווים. ביחס לנאשם 1 [אחמד], הטיעון לעונש יהיה פתוח". העולה מהאמור הוא, כי גם אם היה ממש בטענת המערערים דהיום, לפיה סנגורם הציג בפניהם מצג כוזב בדבר מהותו של ההסדר והעונשים הצפויים להם, באו דבריה של באת-כוח המשיבה והעמידה אותם על טעותם. חרף זאת, לא נשמעה מפיהם מחאה או הסתייגות מההסדר, אדרבא, הם אישרו כי הבינו את פרטיו ושהוא נעשה על דעתם. לא זו אף זו, הודאת המערערים והרשעתם נרשמו בישיבת יום 10.3.09 של בית משפט קמא, בעוד שהטיעונים לעונש נשמעו בתאריך 20.5.09. והרי מדובר בפרק זמן לא מבוטל בו יכלו המערערים לשוב ולברר את פרטיו של ההסדר מכוחו הורשעו, ועובדה היא שלא עשו זאת. ואם בכך לא די, מתברר כי לרשותם עמד פרק זמן נוסף הואיל וגזר הדין הוקרא רק ביום 3.6.09, וגם בשלב זה לא הוגשה מטעמם בקשה כלשהי לחזור בהם מן ההסדר. 6. נוכח האמור, התרשמותנו היא שאין ממש בטענת "הקנוניה" אותה ייחסו המערערים לסנגורם הקודם, כפי שאין אמת בטענתם לפיה לא הבינו את פרטיו של הסדר הטיעון. נראה כי בתום ההליכים בפני בית המשפט המחוזי הגיעו המערערים לכלל מסקנה כי עשו מקח טעות נוכח העונשים שהושתו עליהם, ונדמה כי אין צורך לומר שמסקנה זו אינה מקים עילה לחזרה מהודאה (לעניין חזרה מהודאה ראו ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145 (2004); ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמיחאת, פ"ד מ"ה(5) 798 (1991); ע"פ 4886/02 גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 875 (2003); ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005)). 7. באשר לערעורים נגד העונש – המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי חרג בגזר דינו מרמת הענישה הנוהגת, תוך העדפתם של שיקולי גמול והרתעה על פני תיקון העבריין ושיקומו. מאידך, סבורה המדינה (בע"פ 5326/09) כי בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של אחמד עד כדי צורך בהתערבותה של ערכאת הערעור. נטען, כי בגזר הדין לא ניתן משקל הולם לחומרת התקיפה ולתוצאתה הקשה – שיתוק פלג גופו התחתון של המתלונן. השקפתה של המשיבה מקובלת עלינו. בגין סכסוך שכנים שרבים כמותו, ומשבא המתלונן כדי לחלץ את אמו, הוא הותקף בצורה קשה ביותר ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. מדובר באדם צעיר, ששותק בפלג גופו התחתון, מתקשה לתפקד בחיי היום-יום, וגם בעניינים של מה בכך הוא נדרש לעזרת הזולת. על התנהגות אלימה מסוג זה נכון היה להגיב ביד קשה, תוך העדפתם של שיקולי גמול והרתעה על כל שיקול אחר. להשקפתנו, אין בעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי ביטוי הולם לכל האלה, ועל כן אנו מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את תקופת המאסר בפועל בה ישא אחמד על שבע שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם. הערעור בע"פ 5211/09 – נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, ט"ו בכסלו התש"ע (2.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09052110_O11.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il