מ.ע.ג.ן - יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ. עיריית תל אביב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5210/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערערות: 1. מ.ע.ג.ן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ 2. נילי וינברג 3. מ.ו. השקעות בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ) בת"א 4352-09-21 מיום 10.5.2023 בשם המערערות: עו"ד דורון מראלי פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ) בת"א 4352-09-21 מיום 10.5.2023, במסגרתו הורה בית המשפט על דחייתה על הסף של תביעה שהגישו המערערות נגד המשיבה. הרקע לערעור הרקע העובדתי לערעור שלפנינו תואר בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 3643/18 עיריית תל אביב נ' מ.ע.ג.ן יעוץ ניהול נכסים בע"מ (14.7.2019) (להלן: פסק הדין בערעור ו-הערעור, בהתאמה), ואזכיר את הדברים בתמצית. המערערות הן הבעלים של בניין ברחוב נחמני 64 פינת דרך מנחם בגין 27 בתל אביב-יפו, המצוי במקרקעין הידועים כגוש 6941 חלקה 118 (להלן: הבניין). על הבניין חלה תכנית שימור תא/2650/ב (להלן: תכנית השימור) והוא מוגדר כמבנה לשימור בהגבלות מחמירות, ובהתאם לכך לא ניתן לממש בו זכויות בנייה. עם זאת, לפי סעיף 10.7 לתקנון תכנית השימור, הוועדה המקומית רשאית להתיר ניוד זכויות בנייה של בעליו למגרש אחר. היקף הזכויות הניתנות לניוד נגזר משטח המגרש עליו נמצא הבניין, ובעניין זה היו הצדדים חלוקים. המשיבה גרסה כי השטח המדובר עומד על 832 מ"ר ואילו המערערות טענו כי מדובר בשטח של 1,029 מ"ר. הפער בין העמדות נבע מהשאלה אם יש לכלול בשטח גם את המדרכה, אשר במשך שנים נעשה בה שימוש על ידי הציבור עובר האורח. בעתירה המינהלית שהתבררה בין הצדדים בנקודה זו, בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי לצורך קביעת היקף הזכויות הניתנות לניוד, יש לראות את הזכויות בשטח המדרכה כשייכות במלואן למערערות שכן אלה לא הופקעו כדין (עת"מ 5027-12-15 (מינהליים ת"א) מ.ע.ג.ן – יעוץ ניהול נכסים בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (15.3.2018)). על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, אשר התקבל. נקבע כי לצורך קביעת היקף זכויות הניוד של המערערות נדרשת הבחנה בין זכויות קנייניות לבין זכויות תכנוניות. אמנם, בהיבט הקנייני, כל עוד שטח המדרכה לא הופקע על ידי המדינה, ניתן לראות את המערערות כבעליה (בכפוף לזיקת הנאה של הציבור מכוח שנים). עם זאת, לצורך חישוב זכויות הבנייה לפי תקנה 3(א) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992, די בכך ששטח המדרכה יועד במסגרת ארבע תכניות סטטוטוריות (להלן: התכניות) לשמש כדרך ציבורית, כדי להביא לגריעתו מהזכויות התכנוניות של המערערות. המערערות לא היו שבעות רצון מפסק הדין והגישו בקשה לקיום דיון נוסף, אשר נדחתה (דנ"מ 5119/19 מיום 25.8.2020). בהמשך הן אף הגישו עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרתה התבקש סעד הצהרתי שיקבע כי התכניות אינן קובעות כי שטח המדרכה יועד לצרכי ציבור. בית המשפט דחה את התביעה על הסף וקבע כי מדובר ב"עתירה שכל כולה אומרת נסיון 'לעקוף' את הכלל המשפטי הבסיסי של סופיות הדיון ואת כללי מעשה בית דין", וזאת משום שבפסק הדין בערעור נקבע במפורש כי לפי התכניות יש לראות במדרכה דרך ציבורית (עת"מ (מינהליים ת"א) 49811-10-20 מ.ע.ג.ן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (31.5.2021)). בית המשפט אף קבע כי התנהלותן של המערערות בהליך הייתה בלתי ראויה, כי הן לא הציגו טיעון סדור וכי מוטב היה שהעתירה לא הייתה מוגשת מלכתחילה. אלא שגם הליכים אלו לא הספיקו למערערות והן הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה ל"משפט חוזר אזרחי", במסגרתה ביקשו כי פסק הדין בערעור יבוטל וזאת נוכח "טענותיה המטעות של [המשיבה] אשר הציגו תשתית עובדתית שאינן תואמות לעובדות הקיימות בפועל, דבר שהוביל את בית המשפט העליון הנכבד, ליתן פסק דין על בסיס עובדות לא נכונות ושאינן אמת" (כך במקור). המשיבה, מצידה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה במסגרת פסק הדין מושא הערעור דנן. בראשית דבריו הוסבר כי בניגוד למצב הדברים הרגיל בו מוגשת בקשה לסילוק של תביעה על הסף, שאז המשוכה העומדת לפני הנתבע היא גבוהה, הרי שבמקרה שבו התביעה היא לביטולו של פסק דין חלוט, הנטל על המבקש לסלקה על הסף הוא קל יותר. לגופם של דברים, נקבע כי לא הוכח שפסק הדין בערעור ניתן עקב תרמית אשר עשויה להצדיק קיום משפט חוזר אזרחי. אדרבה, עיון בפסק הדין בערעור מלמד כי בית משפט זה לא אימץ את טענות המשיבה מבלי שבחן את הדברים לגופם. התכניות הוצגו לבית המשפט, הצדדים טענו את שטענו בעניינן, ובית המשפט התייחס לתכניות ולדין וקבע את אשר קבע. כמו כן, לא הוצג ולוּ בדל ראיה שיש בו כדי ללמד על קיומה של תרמית, ולמעשה, כלל הטענות שהועלו בתביעה הועלו גם לפני בית משפט זה במסגרת הערעור. נוכח האמור מצא בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את התביעה על הסף. בשולי פסק דינו הוסיף בית המשפט המחוזי כי המערערות מנצלות לרעה את הליכי המשפט, וכי הטיעונים שהועלו הן כלפי המשיבה והן ביחס לבית המשפט זה אינם ראויים ומצדיקים חיובן בהוצאות משמעותיות. בערעור שלפנינו טוענות המערערות כי לא היה מקום לדחות את תביעתן על הסף. בתמצית, לטענתן הן הניחו תשתית מספקת להוכחת עילת התביעה בגין תרמית או הונאה; בית המשפט דחה את טענותיהן שלא בצדק שכן המשיבה ביצעה ולוּ לכאורה מעשים בלתי חוקיים; במסגרת הערעור הציגה המשיבה את התכניות באופן מטעה וביודעין כאשר טענה שהן מייעדות את המדרכה לדרך ציבורית שעברה הליך תכנוני ואישור סטטוטורי, בעוד שבפועל התכניות מתארות את המצב הקיים בלבד; עקב הצגת הדברים באופן האמור, בית משפט זה אימץ את עמדת המשיבה ולפיכך הוא הוטעה; ובניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הן הציגו ראשית ראיה לקיומה של מרמה והדבר מתבטא בתכניות עצמן, שלא ניתן ללמוד מהן כי שטח המדרכה יועד לצרכי ציבור. בכל מקרה לא היה מקום לקבוע כי הן עשו שימוש לרעה בהליכי משפט ונהגו בחוסר תום לב. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות המערערות, מצאתי כי דין הערעור להידחות על הסף מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). המערערות מסרבות להשלים עם פסק הדין בערעור, ומאז שניתן הן מנסות לשנות ממנו בדרכים מגוונות. פעם בהגשת בקשה לדיון נוסף, פעם בעתירה מינהלית ופעם בתביעה לביטול פסק דין חלוט. העובדה שמותבים שונים דחו את ניסיונותיהן של המערערות, חלקם תוך ביקורת נוקבת על התנהלותן, לא ריפתה את ידיהן והן בחרו להגיש גם את הערעור הנוכחי. ברם, גם דינו של ערעור זה להידחות. שוגות המערערות בטענתן כי די בכך שקיים סיכוי ולוּ קלוש שתביעתן תתקבל, כדי להביא לדחייתה של הבקשה לסילוק על הסף של תביעתן. המערערות מבססות את עמדתן על ההלכה שחלה במקרה שבו תובע מגיש תביעה והנתבע טוען כי יש לסלקה על הסף (ראו דוגמה אחת מיני רבות: רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקה 18 (14.4.2010)). אולם, אין מדובר במקרה מעין זה, אלא בתביעה המבקשת לבטל פסק דין חלוט – הליך המהווה חריג לעקרון סופיות הדיון והשמור רק למקרים מיוחדים וקיצוניים (ראו, לדוגמה: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פסקה 9 (8.3.2009); ע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל – רשם הקבלנים, פסקה 21 (16.3.2020) (להלן: עניין ב.י.מ)). כאשר מוגשת תביעה לביטולו של פסק דין חלוט ולאחריה מוגשת על ידי הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, ידו של הכלל המבכר את ערך סופיות הדיון על העליונה, ואין להסתפק בכך שקיים סיכוי נמוך לקבלתה של התביעה כדי להמשיך ולבררה לגופה. וכך נאמר בע"א 5572/20 פטריאך הכנסיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים נ' Berisford Investments Limited (8.6.2022): "ההכרה בהיותו של משפט חוזר אזרחי חריג לעקרון סופיות הדיון מחייבת להתייחס ברצינות הנדרשת לאפשרות של דחייה על הסף. שער הכניסה להליך כזה אינו יכול להיות רחב יתר על המידה. פתיחת השער לכך לרווחה עלולה לכרסם באופן ניכר ביציבותו ובסופיותו של ההליך המשפטי. משפט חוזר הוא חריג, וכזה הוא צריך להישאר" (שם, פסקה 14). בהתאם לכך, הנטל על התובע לבסס את טענתו לתרמית בראיות בעלות אמינות לכאורית, ואי עמידה בדרישה זו עשויה להביא לדחיית התביעה על הסף (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612, 624 (2010)). המערערות לא עמדו בנטל זה. המערערות טוענות כאמור כי יסוד המרמה בענייננו נובע מכך שבמסגרת הערעור לפני בית משפט זה המשיבה הציגה את התכניות באופן מטעה, ובית המשפט אימץ את אופן הצגת הדברים בפסק דינו. המערערות אינן טוענות כי חומר הראיות שהוצג לבית המשפט היה כוזב, אלא טענתן מתמקדת בכך שהמשיבה העניקה לתכניות פרשנות שגויה ביודעין. דינה של טענה זו להידחות מכמה סיבות. ראשית, אין בטענת המערערות כל רבותא. כך מתנהל ההליך המשפטי האדברסרי מאז ומתמיד. כל צד מציג את טענותיו, את פרשנותו, את חומר הראיות שברשותו, ובית המשפט קובע את שקובע על בסיס הפעלת שיקול דעת עצמאי. מכאן, שאף אם המשיבה הציגה פרשנות שגויה של התכניות (ואיני מביע על כך כל דעה), לא היה בכך כדי להוות "הטעיה". שנית, טענת המערערות מהווה "מחזור" של טענה שכבר נדונה ונדחתה בפסק הדין בערעור, ולאחר מכן גם בדיון הנוסף. גם אם צודקות המערערות בטענתן כי פרשנותו של בית משפט זה את התכניות במסגרת פסק הדין בערעור הייתה שגויה (וכאמור, אין כל צורך להידרש לשאלה זו), הרי שלא די בכך כדי להביא לביטול פסק הדין. זאת, משום שמדובר בטענה ערעורית מובהקת, שאינה יכולה להצדיק קיומו של הליך לביטול פסק דין חלוט (וראו, בהקשר דומה, את ההלכה הנוגעת להעלאת טענות בעלות אופי "ערעורי" במסגרת בקשה לקיום דיון נוסף: דנ"א 2128/16 כרמל נ' טלמון, פסקה 26 (30.5.2016); דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ, פסקה 18 (8.3.2015)). ולמותר לציין כי המערערות גם אינן עומדות בתנאי שהציבה הפסיקה לניהולו של "משפט חוזר", שעניינו בהצגת ראיות חדשות המוכיחות קיומה של תרמית. התבססות על מידע שהיה קיים וידוע עוד בעת ההליך המקורי אינה יכולה להקים עילה לקיומו של "משפט חוזר" (עניין ב.י.מ, פסקה 21). שלישית, טענת המערערות אינה מתיישבת עם השכל הישר. מגישתן משתמע שכל אימת שבית המשפט מאמץ את עמדתו של מתדיין, והמתדיין שכנגד סבור כי מדובר בעמדה שגויה, קמה עילה המצדיקה ניהולו של "משפט חוזר אזרחי". מדובר בטענה המניחה את המבוקש, שכן מטבע הדברים כל צד לעולם סבור שעמדתו היא הנכונה וכי בית המשפט שבחר לאמץ את עמדת יריבו, שגה. יש לציין בהקשר זה כי המערערות לא הציגו כל ראיה לכך שהמשיבה ביקשה להטעות את בית משפט זה במכוון, וכל טענתן היא שיש להסיק קיומה של כוונה להטעות מכך שהיא הציגה פרשנות שגויה (לשיטת המערערות) לתכניות. המסקנה מן האמור היא כי בצדק הורה בית המשפט המחוזי על דחיית תביעת המערערות על הסף, ודין ערעורן להידחות על הסף גם כן. כמו כן, נוכח השימוש לרעה בהליכים משפטיים שעשו המערערות בכך שבחרו פעם אחר פעם להעלות את אותן טענות לפני ערכאות שונות, בהתעלם מעקרון סופיות הדיון; גם לאחר שהובהר להן כי מדובר בטענות חסרות בסיס; ותוך בזבוז זמן שיפוטי יקר ועל חשבון ציבור המתדיינים הרב שממתין שענייניו יישמעו – ראיתי לחייבן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בהתאם לתקנה 151(ג) לתקנות בסך של 30,000 ש"ח. ניתן היום, א' בטבת התשפ"ד (‏13.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23052100_N02.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il