פנחס גואטה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5205/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5205/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: פנחס גואטה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.4.04 בת"פ 379/03 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: י"ז בשבט תשס"ז (5.2.07) בשם המערער: עו"ד א' ענבר בשם המשיבה: עו"ד י' שרף פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער זוכה בהליך פלילי בו יוחסו לו עברות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, נטילת נכסים לשם סחיטה, גניבת רכב, גניבה מרכב וחטיפה לשם סחיטה. המערער הגיש בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הבקשה נדחתה ומכאן הערעור. יצוין כי ביני לביני הלך המערער לעולמו. הוגשה בקשה ולפיה יורשי המנוח, על פי צו ירושה מיום 10.8.05, יבואו בנעליו. קיבלנו את הבקשה. יחד עם זאת, לצורך הדיון בערעור, מקום בו מצוין "המערער", הכוונה היא למערער המנוח. 2. בכתב אישום שהוגש נגד המערער צוין כי המתלונן חב כספים לחברה ששמה "שיבולת" (להלן: החברה). נטען, כי המערער הגיע בשעות הערב למחסן בו שהה המתלונן, דחף אותו בכוח, תוך איומים, לרכב, והסיע אותו שלא כדין ונגד רצונו לביתו של אחר, שם חייב אותו לחתום על מסמך (להלן: זכרון הדברים) לפיו יעבור הרכב לבעלותה של החברה בתמורה לחוב. לאחר שהמתלונן חתם על זכרון הדברים, הודיע לו המערער כי הוא לוקח את הרכב עד שהחוב ישולם, הוריד את המתלונן במרכז פרדס-חנה, וגנב, על פי הנטען, את הרכב על מנת להניע את המתלונן לשלם את החוב לחברה. עוד נטען בכתב האישום כי נתוני הרכב נמסרו למערער על ידי שותפו, שנכנס אל הרכב ללא רשות והוציא ממנו את הרישיונות ומסמכים נוספים. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), לאחר שמיעת ראיות, החליט לזכות את המערער. בית המשפט קבע, כי גם לו היו מוכחות עובדות כתב האישום, הרי שהנאשם הנכון לעניין האישום בגניבה מרכב הוא שותפו של המערער, מה גם שאישום זה אינו מיוחס למערער מכוח דיני השותפות. כן נקבע כי העובדות הנטענות בכתב האישום אינן מבססות עבירה של נטילת נכס לשם סחיטה, מאחר ונטילת הרכב לא הייתה לשם סחיטה, אלא פרי הסחיטה. בית המשפט ציין כי היו מבין עדי התביעה עדים שמסרו עדויות אמינות, אך הם מסרו עדויותיהם כאילו היו עדי הגנה. העדים העיקריים שעל גרסתם מתבסס כתב האישום, המתלונן ואביו, מסרו גרסאות אותן מצא בית המשפט בלתי אמינות, בעוד את עדות המערער, שהכחיש האישומים נגדו, מצא אמינה. צוין, כי חלק ניכר מעדות האב הינו בגדר עדות שמיעה וקיימות סתירות בין עדותו לעדות המתלונן, באופן הפוגם באמינותם. יחד עם זאת סבר בית המשפט כי גם אם הייתה עדותם אמינה, לא די היה בכך כדי להביא להרשעת המערער במיוחס לו. בית המשפט פירט את העדויות שנשמעו בפניו וציין כי אשתו של המתלונן לא נחקרה בנוגע לפגישה שהתקיימה בביתה יומיים קודם לאירועים הנטענים בכתב האישום, בין המתלונן לשותפו של המערער ולאדם נוסף. הימנעות זו, נקבע, פועלת לחובת התביעה. עוד נקבע כי התביעה לא הוכיחה שבמהלך הפגישות בין נציגי החברה לבין המתלונן ואביו הושמעו "איומים כלשהם אשר יש בהם כדי ליצור אווירה ותשתית לאותה תחושה של פחד..." אצל המתלונן. בית המשפט קבע כי לא הוכח שביום האירוע הנטען עשה המערער שימוש כלשהו בכוח ובאיומים במגעיו עם המתלונן, או כי כפה עליו בכוח ובאיומים להיכנס לרכב. נמצא עוד כי לא הוכח שהחתימה על זיכרון הדברים בוצעה שלא כדין ושלא מרצון חופשי ונראה כי למעשה שינה המתלונן את רצונו מאוחר יותר. המתלונן לא טען כי בוצע נגדו מעשה אלימות או שהושמע כלפיו ביטוי מפורש של אלימות, אלא היה לו חשש סובייקטיבי מפני המערער. לפיכך זוכה כאמור המערער מהאישומים שיוחסו לו. 3. המערער הגיש בקשה להעניק לו פיצויים לפי סעיף 80 לחוק נוכח זיכויו. בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לא נהגה ברשלנות ובזדון, כעולה גם מהחלטות שניתנו בהליכי המעצר בעניינו של המערער ולפיהן קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובקבעו כי אין מדובר במצב בו לא היו לתביעה כלל ראיות לביסוס האשמה. כמו-כן נדחתה טענת בא כוח המערער כי לאחר שהוחלט לשחרר את המערער ממעצר בתנאים מגבילים ולא לעצרו עד תום ההליכים היה על המדינה לחזור בה מן האישום. בית המשפט קבע כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצויים על פי החוק, בנמקו כי המערער לא נעצר עד תום ההליכים, שהה במעצר תקופה קצרה בלבד של 10 ימים ולאחר מכן שהה במעצר בית חלקי, כך שהותר לו לצאת לעסקיו במשך היום, ולא הוכח כי נגרם לו נזק כתוצאה מן המעצר הקצר. לאור האמור נדחתה הבקשה. בית המשפט הוסיף שהמערער לא טען דבר ביחס לסעיף 81 לחוק ויתכן כי זה היה ההליך הנכון בו היה עליו לנקוט. 4. בא כוח המערער טוען כי הבקשה נדחתה מאותם טעמים שהובילו להגשת כתב האישום – עברו הפלילי הרחוק של המערער. לדבריו, מהכרעת הדין עולה כי לכתחילה לא היה מקום לעצור את המערער ולהגיש נגדו כתב אישום. הכרעת הדין מלמדת לדבריו על פגמים בחקירה, דוגמת אי חקירת אשת המתלונן, מחדל מהותי שצריך היה לקבל את המשקל הראוי בעת בחינת הבקשה. מחדל נוסף לטעמו הינו אי-עריכת עימות בין המערער למתלונן. מחדלים אלה מבססים לדבריו את רשלנות רשויות החקירה והתביעה. לטענתו, הסתמכות בית המשפט קמא על החלטות משלב המעצר, בהן נקבע כי קיים בסיס ראייתי לחשדות נגד המערער, שגויה ומרוקנת מתוכן את סעיף 80 לחוק, היות שמהימנות הראיות אינה נבחנת בשלב המעצר וכך "עלולות ראיות חסרות בסיס לגרום לנאשם להיות נתון במעצר על לא עוול בכפו", כדבריו. הוא גורס, כי כתב האישום הוגש מבלי שהייתה לכך תשתית ראייתית ולטעמו היה מקום ליתן משקל לכך שהבסיס העיקרי לאישום היה תחושותיו הסובייקטיביות של המתלונן. בא כוחו של המערער מוסיף, כי העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" היא עילת מסגרת רחבה וגמישה והיה מקום להביא בגדרה את נסיבותיו האישיות של המערער. הוא מתרעם על כך שהתקבלה טענת המשיבה שלא נגרמה למערער פגיעה חריגה, טענה שמשקפת לדבריו רמיסה של זכויות האזרח. 5. באת כוח המשיבה מדגישה כי סעיף 80 אינו הוראת פיצוי אוטומטית. אשר לעילת הפיצויים הראשונה - אין יסוד לאשמה - היא סבורה כי התשתית הראייתית שהייתה בתיק עובר להגשת כתב האישום הצדיקה את הגשתו נוכח ההודעות שמסרו המתלונן ועדים נוספים. היא מבהירה, בהתייחס לאי גביית עדות מאשתו של המתלונן, כי זו היתה עדה לאירוע שהתרחש יומיים קודם לאירועים המתוארים בכתב האישום, ועל כן לא עדותה הייתה מביאה להחלטה שלא להגיש כתב אישום. עוד היא מבהירה, כי עברו הפלילי של המערער לא היווה שיקול בהחלטה על העמדתו לדין. היא מזכירה כי הן בשלב המעצר לצרכי חקירה, הן בדיון בבקשה לעצור את המערער עד תום ההליכים, בקשה שנדחתה כאמור, עיינו בתי המשפט כחומר החקירה ומצאו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. בהתייחס לעילה השניה לקבלת פיצויים גורסת היא כי באופן בלתי נמנע נגרם נזק מסוים לכל נאשם בהליך פלילי, ולמרות זאת לא בחר המחוקק להעניק פיצוי בכל מקרה של זיכוי. היא מציינת כי מעצרו של המערער לא היה ממושך, הוא שוחרר לאחר 10 ימים בתנאים מגבילים כך שיכול היה לטפל בעסקיו ומשפטו התנהל בקצב סביר והסתיים כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום. במצב זה, היא סבורה, ומשלא הוכח כי למערער נגרם נזק מעבר לאמור, לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי. לדבריה, בטענות לעוגמת נפש ולנזק לשם הטוב לא די והיה על המערער להוכיח נסיבות כלכליות או אישיות שיצדיקו הענקת פיצויים. לפיכך, היא סבורה כי אין הצדקה במקרה זה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. 6. וזו לשונו של סעיף 80 לחוק: 80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים. על מנת להיכנס בשעריו של סעיף 80 נדרש הנאשם לעמוד בדרישה מקדמית – כי הוא יזוכה מהאישומים נגדו או כי כתב האישום נגדו בוטל בהסכמת הצדדים בטרם ניתנה הכרעת הדין (לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982). דרישה מקדמית זו הינה אך בבחינת משוכה ראשונה. המשוכה הבאה מציבה שתי עילות סף חלופיות העשויות להביא לפיצויו של נאשם שזוכה על מעצרו או מאסרו: האחת היא כי בית המשפט נוכח כי לא היה יסוד לאשמה ואילו השניה הינה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי. הזיכוי לעצמו אינו נושא על גבו את הזכות לפיצויים על פי סעיף 80 לחוק (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557 (2003). להלן: עניין חמדאן; ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 604 (2004). להלן: עניין עסאף; ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106 (2002). להלן: עניין דבש). התקיימותה של מי מעילות הסף אף היא אינה מבטיחה את קבלת הפיצויים, באשר הענקתם של אלה נתונה לשיקול דעת בית המשפט. סעיף 80 מבטא תמהיל של שני סוגי שיקולים שונים: האחד הינו זכויות הנאשם וההכרה בהשלכות הקשות שעשויות להיות להעמדה לדין על חייו: הפגיעה בשמו הטוב, בכבודו, בפרטיותו ולעיתים גם בחירותו, הנזק הממוני שנגרם לו – אם מחמת ההוצאות בהן נשא על מנת לממן את הגנתו ואם מחמת שבעטיו של ההליך נפגעת לעיתים יכולתו להתפרנס (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 - 518 (1999). להלן: עניין יוסף; עניין עסאף, בעמ' 603; ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436 (2003)). השני הינו הצורך בקיומם של הליכים פליליים במדינת חוק. הסמכות להעמיד לדין היא תנאי שאין בלתו לקיומה של מדינת חוק, אך הפעלתה של סמכות זו לעולם כרוכה במתן שיקול דעת לגורם אשר הוסמך לקבל את ההחלטה על העמדתו לדין של אדם. לפיכך, יש להביא בחשבון – גם לעת שדנים בבקשה לפי סעיף 80 לחוק – כי לעולם קיימת האפשרות של טעות בשיקול הדעת בשאלת ההעמדה לדין, ובנוסף כי קיים אינטרס ציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שיש בידה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדו (ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.07); ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, 718 (2002). להלן: עניין בן-ארויה; עניין עסאף, עמ' 604; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 490 (1997). להלן: עניין רייש). בענייננו עמד המערער בדרישה המקדמית לצורך בחינת האפשרות לזכותו בפיצויים – הוא הועמד לדין ולאחר שמיעת הראיות זוכה. עתה שומה עלינו לבחון את טענתו, שנדחתה על ידי הערכאה הדיונית, כי הוא זכאי לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק, מכוח כל אחת משתי העילות המנויות בסעיף. כהנחת מוצא לדיון נזכיר, כי ככלל לא ייטה בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בשאלה האם לפסוק פיצוי ושיפוי לפי סעיף 80 לחוק, ומה יהא שיעורם של אלה מקום שנמצא כי יש לפסוק אותם. התערבותה של ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים בהם קיימים "טעמים מבוררים" לעשות כן (עניין דבש, בעמ' 109; עניין בן ארויה, בעמ' 717). לא היה יסוד לאשמה 7. נאשם המבקש לזכות בפיצויים מכוח עילה זו נדרש להראות כי תשתית הראיות שהיתה מונחת בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום לא היתה מובילה תובע סביר למסקנה כי יש בתיק ראיות לכאורה לביסוס האשמה (עניין יוסף, עמ' 519 – 520). מקרה נוסף בו עשויה לקום עילה זו הינו כאשר בהתאם לתשתית הראיות שהיתה בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום היה זה סביר להגיש את כתב האישום, אולם תשתית ראיות זו היתה תשתית חסרה, בעטייה של התרשלות המדינה, שאלמלא היא היתה תשתית ראיות מלאה מביאה את התביעה למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום. בחינה זו הינה בחינה אובייקטיבית (עניין דבש, עמ' 88 – 89; עניין יוסף, עמ' 519). אמת המידה הננקטת במסגרת עילה זו הינה אמת מידה של סבירות: "...במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו" (השופט (כתארו אז) חשין, עניין דבש, עמ' 89). יחד עם זאת בעניין דבש הודגש כי אין מדובר בחוסר סבירות סתם אלא נדרש כי יהא מדובר ב"מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" (שם, עמ' 106). מבין שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק, העילה של "לא היה יסוד לאשמה" מגמתה מצמצמת ומוגדרת יותר. 8. האם היה מקום לקבוע בענייננו כי לא היה יסוד לאשמה? לטעמי, התשובה לשאלה זו שלילית. תשתית הראיות שהייתה בידי התביעה בעת שהוגש כתב האישום כללה את הודעותיהם של המתלונן ואביו ולמולן את הודעותיהם של המערער, שותפו וגורמים נוספים. המתלונן מסר בהודעה הראשונה שנגבתה ממנו כי בפגישה שהתקיימה בביתו יומיים לפני האירועים נשוא כתב האישום, בה השתתף גם שותפו של המערער, במהלכה נדונה החזרת חובותיו של המתלונן, איימו עליו המשתתפים בפגישה כי הם "יטפלו בו", צעקו עליו ואף אמרו לו כי הם חמומי מוח, שעליו להיזהר מהם ושאינו יודע מה הם מסוגלים לעשות. אשר לאירוע המתואר בכתב האישום מסר כי המערער ושותפו הגיעו למקום בו הוא נמצא אותה עת, המערער חטף את מפתחות רכבו של המתלונן, דחף את המתלונן אל הרכב ולקח אותו נגד רצונו ותוך איומים לביתו של אותו אחר. המתלונן ציין שרעד מפחד כיוון שהמערער "מסוכן ומוכר למשטרה", כדבריו. בהודעה נוספת שמסר המתלונן הוא תיאר את הפגישה בביתו, בה כזכור לא השתתף המערער, כפגישה שלוותה ב"העלבות וגידופים". לטענתו, בפגישה אמר לו אחד המשתתפים "שהוא יותר משוגע מהשותף של אביב", בכוונו למערער. בהתייחס לאירוע בגינו הוגש כתב האישום מסר המתלונן כי המערער לקח את צרור מפתחות הרכב, דחף אותו והכניס אותו לתוך הרכב, אך הוא לא הגיב בגלל שפחד. המתלונן הוסיף וטען כי המערער אמר לו "אתה חייב לי כסף ולא נולד הבן אדם שהיה חייב ל[מערער] כסף ולא שילם". אבי המתלונן מסר בחקירתו במשטרה כי כאשר המתלונן התקשר אליו מביתו של אותו אחר אצלו נחתם זכרון הדברים, המתלונן נשמע מבוהל והוא, האב, הבין שהוא במצוקה. אל מול הודעותיהם של המתלונן ואביו עמדה כאמור גרסת המערער שהכחיש את המיוחס לו וטען כי הוא שוחח עם המתלונן בעניין הסדרת פרעון חובו של המתלונן לחברה, מאחר והמערער הינו בעל עניין בפרעון החוב, כמי שערב בפני החברה לתשלום החובות של הלקוחות הרוכשים את מוצריה. לאחר מכן נסע עם המתלונן אל אותו אחר, שם ניהלו שיחה ידידותית שבסופה נחתם זכרון הדברים. בנוסף היו בתיק הודעות נוספות, לרבות של שותפו של המערער, של אותו אחר אצלו נערך זכרון הדברים ושל הנהג העובד אצל המתלונן, שלא תמכו בגרסת המתלונן ביחס לעבירות שבוצעו נגדו לטענתו, הגם שעצם ההתדיינות אודות פרעון חובו של המתלונן לא היתה שנויה במחלוקת. מכאן, בעת גיבוש ההחלטה על הגשת כתב האישום עמדו בפני התביעה גרסאות קוטביות ביחס למעשי העבירה הנטענים – זו של המתלונן ואביו וזו של המערער ואחרים שמסרו עדות ביחס לאירועים בהם היו נוכחים, חלקם עובר לאירוע הנטען בכתב האישום. במצב דברים זה, שאינו יוצא דופן, כאשר קיימת גרסת המתלונן ולמולה גרסת הנאשם, ולעיתים נתמכת כל אחת מן הגרסאות בראיות נוספות, ההחלטה להגיש כתב אישום בהתבסס על תשתית ראיות זו הייתה סבירה. אוסיף, כי בית המשפט מצא אמנם סתירות בגרסאותיהם של המתלונן ואביו ולא נתן בהם אמון, ולמולם נתן אמון בעדותם של המערער ועדים אחרים, אולם דברים אלה יפים הם לשעה שלאחר שמיעת עדותם של אלה בבית המשפט ועמידתם בחקירה נגדית. אין הם יפים לעת שהוגש כתב האישום. בשלב גיבוש ההחלטה האם להגיש כתב אישום עמדה בפני התביעה תשתית ראיות מספקת. 9. לא למותר להוסיף, כי בשלב המעצר הורה בית משפט השלום בחדרה על הארכת מעצרו של המערער לאחר שמצא כי חומר החקירה מגלה חשד סביר כי המערער עבר את העבירה של סחיטה באיומים ובכוח שיוחסה לו. בקשה למעצרו של המערער עד תום ההליכים שהוגשה על ידי המשיבה עם הגשת כתב האישום נגדו נדחתה אמנם מהטעם שבית המשפט לא שוכנע כי נשקפת מהמערער מסוכנות במידה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, אולם נקבע כי למדינה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המערער, אף שצוין כי עדויות המתלונן ואביו צריכות להיבחן בזהירות "המתחייבת מעדותו של מי שחייב כספים רבים...". הנה כי כן תשתית הראיות כפי שעמדה בפני התביעה במועד הגשת כתב האישום עברה גם את שבט הביקורת השיפוטית ונמצאה מספקת. ודוק: אין משמעם של דברים כי קביעה בשלב המעצר בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית משמיטה כל טענה לפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק לפי עילה זו. בחינת תשתית הראיות לצורך החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים שונה מבחינתה של זו לצורך הכרעה בבקשה לפי סעיף 80 לחוק (וראו דבריו המפורטים של הנשיא ברק בעניין יוסף, עמ' 515 - 516). יחד עם זאת, גם להחלטות משלב המעצר יכול שיינתן המשקל המתאים בנסיבות העניין וגם בענייננו יש להן משקל מסוים. אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה שהאשמתו של המערער בעבירה של גניבה מרכב נראית על פניה כחסרת ביסוס בחומר הראיות, היות שלכל היותר ניתן היה לייחסה לשותפו של המערער, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, איני סבורה כי יש בעניין זה כדי להושיע את המערער משעה שנמצא כי ביחס ליתר האישומים היתה במועד הגשת כתב האישום תשתית ראייתית מספקת. 10. בא כוח המערער טען גם לשני מחדלי חקירה המבססים לדבריו את התרשלות רשויות החקירה והתביעה. המחדל הראשון, אליו התייחס גם בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הינו כי אשת המתלונן שהיתה על פי הטענה עדה למפגש בין המתלונן לבין שותפו של המערער ושניים נוספים בנוגע לחובו של המתלונן, לא נחקרה. המחדל השני הינו אי עריכת עימות בין המתלונן למערער. להשקפתי, גם אם ניתן היה לערוך פעולות אלה, לא היה בכך כדי לשנות את תשתית הראיות שעמדה בפני התביעה באופן שהיתה מתקבלת החלטה שלא להעמיד את המערער לדין. שכן, גם אם אשת המערער יכולה היתה לתאר את שאירע בפגישה בביתה יומיים לפני האירועים נשוא האישום, לגביה נטען כי במהלכה הושמעו איומים כלפי המתלונן, היא לא היתה עדה לאירועים המתוארים בכתב האישום, ובנוסף המערער עצמו לא נכח באותה פגישה בביתה. לפיכך, לא היה בכוחה של עדותה להשפיע על ההחלטה האם להעמיד את המערער לדין. העניין השני, אי עריכת עימות בין המתלונן למערער, גם הוא אין בו כדי להועיל למערער, שכן גם אם אין ספק שניתן היה לערוך עימות בין השניים, הרי שבהינתן עמדותיהם הקוטביות באשר לאירועים, איני סבורה כי החלטת המשטרה שלא לערוך עימות ביניהם היתה החלטה בלתי סבירה ואין זה מתחייב כי עימות היה משנה את הערכת מסכת הראיות. בסיכומם של דברים, איני סבורה כי פעולות חקירה נוספות מעין אלה להן טען בא כוח המערער היו משנות מהערכת דיותן של הראיות לצורך הגשת כתב האישום, איני סבורה כי יש בפעולת המשטרה או התביעה בעניין זה משום התרשלות ולא מצאתי כי עלה בידי בא כוח המערער להציג כל בסיס לטענה שטען בעלמא ולפיה הטעם היחיד להגשת כתב האישום היה עברו הפלילי "הישן" של המערער. סיכומם של דברים, גם אם ניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספות בתיק, אני סבורה כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין על בסיס תשתית הראיות שהיתה בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום החלטה סבירה היא ומשכך לא עלה בידו של המערער להראות כי עילת פיצוי זו עומדת לו. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי 11. עילת פיצוי זו עמומה וגמישה היא ובמסגרתה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב בגדרו נבחנות הנסיבות המצדיקות את פיצויו של הנאשם, אל מול אותן נסיבות המצדיקות את שלילת הפיצויים מעמו או את הפחתתם (עניין דבש, עמ' 90 – 91, 108; עניין רייש, עמ' 498 – 499 (1997); ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734, 740 (2003). להלן: עניין עשור(. על עמימותה של עילה זו נאמר כי: "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון, ועוד. יש קוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם"(השופט זמיר בעניין רייש, עמ' 496 - 497). עילה זו מצריכה בחינת מכלול נסיבות העניין כולן. מקובל לחלק את הנסיבות בהן מדברת עילה שיורית זו לשלושה סוגי מקרים: "...נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" (עניין דבש, עמ' 118). ניתן להכליל ולומר כי עילה זו מבקשת ליתן ביטוי לשיקולים נוספים של צדק שאינם באים לידי ביטוי בין כתליה של העילה הראשונה. במסגרת זו עשויים להילקח בחשבון שיקולים רחבים של מדיניות משפטית, כגון "שיקולים חוקתיים, מוסדיים ותקציביים, או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי" (עניין חמדאן, עמ' 559). שיקול שמקובל להזכיר בהקשר זה ונוגע באופי זיכויו של הנאשם, הינו תוצאת ההליך. בפסיקה נתגלעו חילוקי דעות באשר לנפקויות המדויקות של זיכוי מוחלט לעומת זיכוי מחמת הספק בהתייחס לשאלת הפיצויים (וראו את סקירת העמדות השונות בעניין דבש, עמ' 113 – 118; עניין בן ארויה, עמ' 717 – 719), אולם דומני שאין ספק כי לתוצאת ההליך נודעת חשיבות לצורך קבלת ההחלטה האם ראוי לפצות הנאשם (וראו גם בעניין חמדאן, עמ' 559 ובעניין עסאף, עמ' 607). 12. לטענות בהתייחס להתנהלות התביעה והמשטרה בעניין זה נדרשתי לעיל. כאמור, לא מצאתי כי התנהלותן נגועה בהתרשלות ודינן של הטענות בעניין זה להידחות. המערער זוכה במשפטו לאחר שעדויות העדים שנשמעו עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי ובפרט של החקירה הנגדית, ותוך שבית המשפט המחוזי קובע כי גרסתו של המערער אמינה עליו. יחד עם זאת, כאמור, עצם זיכויו לא די בו כדי להביא להענקת פיצויים. אין מנוס מהכרה בכך כי הליך פלילי – החקירה וניהול המשפט – גורם מעצם טיבו נזקים לנאשם. על אף שנזקים אלה "טבועים" בהליך לא מצא המחוקק לקבוע פיצוי אוטומטי לנאשם שזוכה בדינו והותיר שיקול דעת רחב לבית המשפט בכגון דא, כאשר הנטל להוכיח את קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי רובץ על הנאשם. בהקשר זה ציין השופט (כתארו אז) חשין, בעניין דבש, "...שדומה כי לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועד שיחליט על שיפוי ופיצוי, יספק בית-משפט עצמו בנסיבות שאינן חמורות במיוחד". על כך יש להוסיף כי בעניין עשור הביע השופט מצא ספק האם ההלכה לפיה נזקים "כלליים" כגון פגיעה בשם הטוב או כאב וסבל אינם נכללים בפיצוי מכוח סעיף 80 לחוק, עודה תקפה (שם, עמ' 743). יחד עם זאת, ברי כי גם בהתקיים נכונות רבה יותר להענקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק, אין הדבר מייתר הפעלת שיקול דעת ובחינת כל מקרה לנסיבותיו. במקרה דנן שהה המערער במעצר עשרה ימים. השהיה במעצר, ולו לפרק זמן קצר ביותר, לעולם קשה היא, באשר היא פוגעת בליבתן של זכויות האדם – בזכות לחירות. על פגיעה זו נוספות פגיעות אחרות כפגיעה בשם הטוב ובכבוד, כפי שפורט לעיל. ואולם, לא ניתן לכחד כי נודעת משמעות למשך תקופת השהיה במעצר, ובענייננו אין מדובר בתקופה ממושכת (וראו בהקשר זה בעניין רייש, עמ' 492). לאחר שחרורו של המערער ממעצר הוא שוחרר בתנאים מגבילים באופן שהתאפשר לו להמשיך לטפל עסקיו. על כך יש להוסיף כי כפי שמציינת באת כוח המשיבה, משפטו של המערער התנהל בקצב משביע רצון ובא לידי סיום כחצי שנה לאחר הגשת כתב האישום. התמונה שנפרשה בפנינו אינה מלמדת לטעמי על נזקים כלכליים, אישיים או אחרים חריגים שיצדיקו מתן פיצויים לפי סעיף 80 ושאינם משותפים לכלל ההליכים הפליליים המסתיימים בזיכוי, וכפי ששבנו ושנינו, לא די בזיכוי, אפילו הוא זיכוי מוחלט, או מלא, כדי להצדיק על דרך הכלל זכאות לפיצויים. לפיכך אני סבורה כי גם לעילה זו אין עניינו של המערער נכנס. בסופם של דברים אזכיר את עמדתו של השופט לוי שהובעה אך לאחרונה, אליה הצטרפתי, כי "...גם מקום שאין להצביע על מחדל של רשויות התביעה, אין לשלול על הסף את פסיקתן של הוצאות הגנה..." (ע"פ 735/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 13.6.07)). יחד עם זאת, לאחר ששקלתי העניין הגעתי לכלל מסקנה כי אין זה המקרה לעשות כן, בשים לב לתקופת המעצר הקצרה ולמכלול נסיבות העניין. לאור האמור אציע לחברותיי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, י"ז בתמוז תשס"ז (3.7.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04052050_B08.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il