עו"ד אבי אברהם הלוי נ. היועץ המשפטי לממשלה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5204/19 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. עו"ד אבי אברהם הלוי 2. שולמית הלוי נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. המפקח הכללי של משטרת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד אבי אברהם הלוי; עו"ד אשר חפוטה בשם המשיבים: עו"ד דניאל מארקס פסק-דין השופט ד' מינץ: עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי בית המשפט יורה על ביטול ההחלטה מיום 5.5.2019 לדחות את הערר של עותר 1 (להלן: העותר) על סגירת תיק חקירה שעניינו תלונות שהגיש במשטרת ישראל נגד מי שכיהן בעבר (עד שנת 2008) כראש עיריית אשדוד לשעבר, צבי צילקר, בכירים נוספים בעיריית אשדוד וגורמים נוספים. הרקע לעתירה הרקע לעתירה, כעולה מן ההליכים הקודמים שנוהלו על ידי העותרים ומכתבי הטענות, הוא בסכסוך שהחל בשנת 1993 אז רכשה עותרת 2 (להלן: העותרת), אמו של העותר, חנות מיזמים מקומיים במתחם "חוף הקשתות" באשדוד. העסקה לא דווחה במלואה על ידי היזמים לרשויות המס ובעקבות פניית העותרת לרשויות אלה, נפתחה נגד היזמים חקירה בעניין זה. בשנת 1996, לאחר שהעותרת פתחה במקום חנות לממכר שתייה ומזון והציבה שולחנות וכיסאות בשטח המקורה הצמוד לחנות וכן בשטח הטיילת העירונית, נתגלעה מחלוקת בין העותרים ליזמים באשר לזכותה של העותרת להציב שולחנות וכיסאות בשטח המקורה כאמור. מחלוקת זו התבררה בהליכים משפטיים רבים. במקביל, הוגש בחודש פברואר 1997 כתב אישום נגד היזמים בגין השמטת הכנסה ואלו הורשעו בהתאם. טרם סיומו של ההליך הפלילי, בחודש מאי 1997, דרשה עיריית אשדוד מהעותרת לפנות את הכיסאות והשולחנות מהטיילת. העותרת הלינה על דרישה זו בשורה ארוכה של הליכים משפטיים, שבמסגרתם טענה כי העירייה עשתה יד אחת עם היזמים וביקשה להרתיעה מלהעיד בהליך הפלילי שהתנהל נגדם כאמור. במהלך השנים, העותרים הגישו תלונות רבות, חוזרות ונשנות, למשטרת ישראל נגד ראש העירייה, בכירים בעיריית אשדוד והיזמים – אך המשטרה החליטה לסגור את הטיפול בהן, ונימקה החלטות אלה בהעדר ראיות. עררים שהגישו העותרים נגד החלטות אלה מכוח סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 נדחו. גם עתירות שהגישו העותרים לבית משפט זה – נגד החלטות הדחייה ונגד משך הטיפול בעררים – נדחו או נמחקו תוך שמירת זכויותיהם של העותרים (ראו, בין היתר: בג"ץ 3310/07 הלוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (23.8.2007); בג"ץ 10814/07 הלוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.12.2009); בג"ץ 9367/10 הלוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.5.2012); בג"ץ 5850/18 הלוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (05.11.2018)). באחת העתירות האחרונות שהגישו העותרים לבית משפט זה (בג"ץ 9367/10) נגד החלטה לדחות ערר שהגישו, פסק בית המשפט כי לא התחדש דבר מאז הוגשו העתירות הקודמות בעניין חקירות המשטרה והטיפול בעררים, וכי לא נפל כל פגם בהחלטת מנהלת מחלקת העררים לדחות את הערר שהגישו העותרים. יחד עם זאת, נקבע כי אם יתקבל חומר חדש נוסף, העותרים יוכלו לשוב ולפנות למשטרת ישראל שתבחן את העניין בשנית. ביום 7.5.2015 הגיש העותר תלונה נוספת למשטרת ישראל, במסגרתה שב על טענותיו כלפי אותם גורמים בעיריית אשדוד וטען כי אכן קיימות ראיות חדשות המצדיקות בחינה מחודשת בעניין. לאחר הליכים שונים וביניהם עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 5850/18, בו מפורטת גם השתלשלות האירועים), התקבלה ביום 5.5.2019 החלטה הדוחה את הערר שהגיש על החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה. בהחלטה הודיעה עו"ד אלונה נבות, סגנית בכירה א' במחלקת עררים בפרקליטות המדינה, כי המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד נורית ליטמן, בחנה את הערר ואת החומר הרלוונטי ולא מצאה לנכון לשנות מההחלטה לסגור את התיק. בנימוקים לדחיית הערר צוין, כי עיון בתיק החקירה ובכלל זה בראיות החדשות שצירף העותר, מעלה כי סגירת התיק בנסיבותיו מוצדקת ואין מקום להתערב בהחלטה. כנימוקים תומכים להחלטה לדחות את הערר צוינה העובדה שהעותר המתין שלוש שנים מהמועד בו נפסק כי באפשרותו להגיש ראיות חדשות ועד מועד חידוש התלונה והעובדה שנוכח פרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע העבירות הנטענות – כעשרים שנה – ספק אם קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין. לגופם של דברים צוין בהחלטה, כי מרבית ה"ראיות החדשות" שהגיש העותר הן ישנות, ואין בכוחן להניח תשתית ראייתית לביסוס חשד לביצוע עבירות פליליות. נגד החלטה זו של מחלקת העררים מופנית העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה, המשתרעת על פני 44(!) עמודים, טוענים העותרים כי החלטת משיב 1 על דחיית הערר ואישור סגירת תיק החקירה יסודה "בטעות מהותית היורדת לשורשו של עניין, נסמכת על טענות שאין להן יסוד עובדתי, ובנימוקים שגויים וזאת בשל חוסר הסבירות הקיצוני, הפגיעה באינטרס הציבור ובתקנת הציבור". על כן, לשיטתם, על בית משפט זה להורות על ביטול ההחלטה, להורות על פתיחה בחקירה פלילית בנוגע לחשדות לעבירות פליליות ולהורות למשיב 2 להקים "צוות בדיקה מינהלי ובלתי תלוי, לבחינת [ה]התנהלות הכושלת והרשלנית של משטרת ישראל אשר פעלה בניגוד לפסק דין של בג"צ". בתגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה נטען כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה, וכי התלונה אינה מבססת תשתית לחשד לפלילים העשויה להצדיק פתיחת חקירה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים לה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. הלכה פסוקה היא כי לרשויות החקירה ואכיפת החוק שיקול דעת רחב בכל הנוגע לקבלת החלטות בנוגע לאי-פתיחה בהליך הפלילי. מידת ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעת זה היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת רק למקרים בהם החלטת רשויות התביעה לוקה ב"חוסר סבירות קיצונית" או ב"עיוות של ממש" (ראו למשל: בג"ץ 3045/18 מושקוביץ נ' מדינת ישראל מחלקת עררים בפרקליטות המדינה (31.5.2018); בג"ץ 2768/17 שדה נ' פרקליטות המדינה (23.4.2017)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדרם של מקרים חריגים אלו. החלטת המשנה לפרקליט המדינה בערר מושא העתירה היא החלטה מנומקת וסבירה, שאינה מצדיקה התערבות שיפוטית. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מעתירותיהם הרבות של העותרים לבית משפט זה באותו עניין ולבחון עתירה זו לבדה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ד' ברק-ארז בבג"ץ 5850/18: "העותרים חוזרים ומגישים עתירות, לכאורה ללא בסיס מספיק, באותו עניין. גם אם העותרים בטוחים בצדקתם, עליהם לקבל ולהפנים את התשובות שקיבלו, ולהימנע מחזרות על טענות שהועלו ונדחו, גם בפני בית משפט זה. לא ניתן בכל עת להתחיל את בחינת טענותיהם של העותרים ממש מבראשית, בהתעלם מתשובות שניתנו ומשאבים שהושקעו." (פסקה 13). ואוסיף, כי עתירותיהם החוזרות ונשנות של העותרים, שהן למעשה עתירות סרק, גוזלות זמן ומשאבים מהמשיבים, מפרקליטות המדינה ומבית משפט זה. זאת אין לקבל ודומה כי הגיעה העת שהעותרים ישלימו עם התשובות שקיבלו, גם אם אלה אינן התשובות אותן הן ייחלו לקבל. לבסוף, דין העתירה להידחות גם בשל אי צירופם של הנילונים כמשיבים לעתירה. החלטה על פתיחה בחקירה פלילית משליכה באופן ישיר על הנילונים ועשויה לפגוע בחירותם. משכך, היה על העותרים לצרפם כמשיבים רלוונטיים לעתירה, ודי באי צירופם כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף (ראו: בג"ץ 1516/18 ורקשטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (26.6.2018)). העתירה נדחית אפוא על הסף. בנסיבות העניין, העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בחשון התש"ף (‏30.10.2019). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19052040_N04.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1