עזבון המנוח יגאל ליבוביץ ז"ל נ. תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצ

פסק-דין בתיק בג"ץ 5204/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5204/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר העותר: עזבון המנוח יגאל ליבוביץ ז"ל נ ג ד המשיבה: תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד חיים ברנזון בשם המשיבה: עו"ד תמר גולן; עו"ד פזית גולן פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. עניינה של עתירה זו בסכסוך עבודה מר וארוך שנים בין העותר לבין המשיבה. ראשיתו בשנת 1990, אז פיטרה המשיבה את העותר שלא כדין. העותר פנה לרשות השיפוט המחוזית של ההסתדרות בחיפה למען תצווה על ביטול הפיטורין, אך עוד בטרם התקבלה החלטה בעניינו, שינתה המשיבה מעמדתה וביטלה את פיטוריו מיוזמתה-שלה. העותר שב, אם כן, לעבוד אצל המשיבה – אולם בזו הפעם, נדרש לבצע תפקיד שונה ובתנאים אחרים. מאחר שלא היה שבע רצון מתפקידו החדש, פנה העותר לרשות השיפוט המחוזית פעם נוספת, בבקשה כי תנאי עבודתו הקודמים יוותרו על כנם. רשות השיפוט המחוזית קבעה, כי על המשיבה להחזירו לתפקידו הקודם ובתנאים שהיו לו, ואף לפצותו על העוול שנגרם לו. ברם, המשיבה לא זו בלבד שלא נהגה כך, אלא שאף פיטרה את העותר מן התפקיד החדש אליו מונה. או-אז שב העותר ופנה לרשות השיפוט המחוזית, שקבעה גם בזו הפעם כי על המשיבה להחזיר את העותר לתפקידו הקודם ולפצותו. 2. על שתי החלטותיה של רשות השיפוט המחוזית, ערערה המשיבה לרשות השיפוט הארצית של ההסתדרות. בפסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית משנת 1997 נקבע, בין היתר, כי פיטורי העותר, בשני המקרים, בטלים מעיקרם מאחר שנעשו בניגוד לחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות. בד בבד נקבע, כי הסעדים אשר ניתנו לעותר בשני פסקי הבוררות של רשות השיפוט המחוזית – בטלים. לאור הסכמת הצדדים, אושר פסק הבוררות הארצי בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בשנת 2003. אולם, עוד לפני כן, בשנת 1997, פנה העותר אל רשות השיפוט המחוזית בתביעה כספית נגד המשיבה. הוא טען, כי לאור פסיקתה של רשות השיפוט הארצית – פיטוריו בטלים מיסודם, ועל כן יש לשלם לו שכר עבודה בגין התקופה מאז שפוטר או, לחלופין, לפצותו על הפרת החוזה עמו. בשנת 2001, לפי דרישתה של רשות השיפוט המחוזית, הגיש העותר כתב תביעה מתוקן, שהתמקד בתביעה הכספית בלבד. 3. כאן המקום לציין, כי בשנת 1999 בוטלה רשות השיפוט המחוזית, והדיון בתביעה הועבר לידיה של רשות השיפוט הארצית. חודשים ספורים לאחר מכן נפטר העותר, ועזבונו הוסיף לנהל את התביעה בשמו. בשנת 2003 נתנה רשות השיפוט הארצית פסק בוררות בתביעה הכספית. נקבע, כי לעותר לא קמה עילת תביעה בגין שכר עבודה שלא שולם, כי אם פיצוי בגין הפרת חוזה, שנועד להשיבו למצב בו היה אלמלא ההפרה. עוד נקבע, כי מאחר שהמשיבה פיטרה את העותר שלא כדין, ובהמשך אף הפרה צווים שיפוטיים המורים על השבתו לתפקיד – יש לחייבה בפיצויו בגובה השכר שהיה משתלם לו במשך השנים אלמלא פוטר, היינו, 961,602 ש"ח. בהמשך נקבע, כי "במכלול הנסיבות של תיק זה, נראה לנו נכון וצודק לחייב את סכומי הקרן הנומינליים שפסקנו בשיעור הריבית שקובע חוק ההוצאה לפועל לחוב פסוק" (עמ' 20 לפסק), וזאת חלף קביעתה של ריבית לפי השיעורים הקבועים בחוק הריבית, התשי"ז-1957. בעקבות הכרעה זו, עתרה המשיבה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בבקשה לבטל את פסק הבוררות. 4. בית-הדין האזורי בחן תחילה את פסק הבוררות משנת 1997, וקבע כי המסקנה העולה ממנו היא שפיטוריו של העותר נעשו שלא כדין, ועל המשיבה היה להשיבו לעבודה. או-אז פנה בית-הדין לבחון את פסק הבוררות משנת 2003, ולנגד עיניו הכלל לפיו לא ייטה בית-הדין לבטל פסקי בוררות. נקבע, כי רשות השיפוט הארצית לא חרגה מסמכותה כאשר חייבה את המשיבה לשלם פיצויים מטעמים אלה: ההחלטה הסתמכה על כתב התביעה של העותר; העובדה שהמשיבה הפרה צווים שיפוטיים; לא הוטלה על רשות השיפוט חובה להכריע בהתאם למדיניות הנוהגת בהטלת סנקציה על מעביד הפועל שלא כדין, ככל שסברה כי המקרה שבפניה מצדיק סטייה ממדיניות זו. בעניין הריבית נקבע, כי לרשות השיפוט לא הייתה סמכות לפסוק ריבית החורגת מזו הקבועה בחוק, וזאת נוכח כתב התביעה שבמסגרתו נתבעו "הפרשי הצמדה וריבית פסוקה" בלבד. ומאחר שהסעד שהוענק לעותר הוא פיצוי ולא שכר, לא היה מקום לקבוע הפרשי הצמדה וריבית בגין כל חודש שעבר מיום שפוטר, ולפיכך, הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו החל מיום הגשת כתב התביעה בלבד. על פסק דינו של בית-הדין האזורי ערערו שני הצדדים לפני בית-הדין הארצי לעבודה. בזמן שחלף עד להכרעה בערעור, יצא תחת ידה של רשות השיפוט הארצית פסק בוררות נוסף, אשר קבע כי על המשיבה לשלם לעותר פיצוי גם על שווי שימוש ברכב שעמד לרשותו בתפקיד המקורי שביצע, בהתאם לעקרונות החישוב שנקבעו על ידי בית-הדין האזורי. 5. בית-הדין הארצי החליט שלא להתערב בהכרעתה של הערכאה הראשונה, למעט בקביעה באשר למועד תחילת חישובם של הפרשי ההצמדה והריבית: "יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית באופן שיתן מענה לכך שבסיס החישוב לפיצוי יהא בערכו הראלי ועל מנת שלא לחשב מדי חודש בחודשו הדרך הנכונה היא, כי הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו החל מאמצעה של תקופה"". 6. העותר, שאינו שבע רצון מההכרעה בעניינו, הגיש את העתירה המונחת לפנינו. הוא מבקש כי נורה להחיל את פסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית, ולפיו הפיצויים ישולמו לו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה גבוהים מאלה הקבועים בחוק הריבית. לטענתו, בהתאם להלכה שיצאה מבית-משפט זה, אין בורר חייב לפסוק הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הריבית בלבד, ובידיו הסמכות לקבוע שיעור גבוה יותר. מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, הייתה רשות השיפוט מוסמכת אף לפסוק לזכות העותר פיצויים עונשיים, וההפרשים הגבוהים שנפסקו לו כמוהם כפיצויים שכאלה. יתרה מזאת, סעיף 11(ב) לאותו חוק, מסמיך בורר באופן מפורש לשנות משיעור הריבית הקבוע בחוק הריבית. העותר מבקש עוד, כי הפרשי ההצמדה והריבית יחושבו החל מיום פיטוריו, ולא רק ממחצית התקופה שעברה מאז. לטענתו, החישוב החציוני שנערך בבית-הדין הארצי שוחק את סכום ההפרשים הריאלי החל ממועד פיטוריו, בשנת 1991, ועד למחצית התקופה, בשנת 1994 – תקופה שבמהלכה עלה המדד בשיעור של כ-52 אחוזים. 7. המשיבה טוענת כי עתירה זו אינה אלא ניסיון להשיג, שלא בתום לב, סכומי כסף נוספים, תוך הטעייה מכוונת של בית-המשפט ושימוש לרעה בהליכים משפטיים. טענותיו של העותר הן טענות שבערעור, שמטבען לא יידונו בבית-המשפט הגבוה לצדק, שאינו משמש ערכאת ערעור על הכרעותיו של בית-הדין לעבודה. לגופן של טענות מפרטת המשיבה, כי רשות השיפוט לא הייתה מוסמכת לפסוק הפרשי הצמדה וריבית גבוהים, מאחר שכתב התביעה שהגיש העותר עסק באופן מפורש ב"הפרשי הצמדה וריבית פסוקה". בנוסף, החלטותיו של בית-הדין לעבודה לשנות משיעור ההפרשים נתקבלו בסמכות ולוו בהנמקה משכנעת. לגבי סעיף 11(ב) לחוק החוזים טוענת המשיבה, כי זה עוסק בהפרת התחייבות חוזית, ואין עניינו במקרה בו נפסק בערכאה שיפוטית חיוב בגין ההפרה. באשר לחישוב החציוני מוסיפה המשיבה, כי זוהי שאלה חישובית גרידא שניתנת לכמה פרשנויות, ואין בה דבר המצדיק בחינה מחודשת בבית-משפט זה. המשיבה מציינת כי עד כה העבירה לידי העותר סכום של למעלה משלושה מיליון שקלים, שהוא גבוה בהרבה מהפיצויים הנהוגים במקרי פיטורין שלא כדין. 8. עיינו בעתירה ובתשובה לה, ומסקנתנו היא כי לא נוכל להושיט לעותר סעד. כידוע, הלכה היא כי בית-משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה, ועל כן לא יתערב בה מקום בו לא נמצא כי נפלה טעות משפטית מהותית, שהצדק דורש את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מ(1), 673 (1986)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות זו, באשר העתירה מעלה טענות שכל-כולן טענות שבערעור, ואלו נדונו מספר פעמים ולובנו די צורכן ברשויות השיפוט של ההסתדרות, ובהמשך בבית-הדין לעבודה. אף לגופן של טענות לא מצאנו דופי בהכרעתו של בית-הדין הארצי לעבודה. באשר לשיעורי הריבית וההצמדה שנפסקו לעותר, הרי בכתב התביעה שהוא עצמו הגיש נתבקשו "הפרשי הצמדה וריבית פסוקה". צדק אפוא בית-הדין לעבודה בקביעתו, כי היה על רשויות השיפוט של ההסתדרות להכריע בהתאם, ולא לפסוק מעבר לכך. באשר לטענה בדבר התקופה לחישוב הפרשי הריבית וההצמדה – אף זו טענה ערעורית מובהקת, בעלת אופי חישובי, שאינה נמנית על החריגים המצדיקים בחינה נוספת בפני בית משפט זה. אי-לכך, דינה של העתירה להידחות, וכך אנו עושים. ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ט (17.09.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09052040_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il