עאמר חסון נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5203/98 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור המערער: עאמר חסון נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.7.1988 בת"פ 217/95 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט מ' לינדנשטראוס, אב"ד וכבוד השופטים ב' גילאור וס' ג'ובראן תאריך הישיבה: כ"ו בטבת התשס"ב (10.1.2002) בשם המערער: עו"ד זכי כמאל בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על הרשעתו של המערער, עאמר חסון, ברצח בכוונה תחילה של אחותו הבכורה, איפתיהג' (אילנה) מופיד חסון (להלן - המנוחה). טענתו המרכזית של המערער לענין הרשעתו היא כי לא בדין התקבלו הודאותיו במשפט זוטא; לחלופין טוען הוא כי היה מקום להשית עליו עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). המנוחה עזבה את כפרה, הכפר דלית אל-כרמל, עשרים שנה לפני הארוע נשוא ערעור זה בו קטל המערער את חייה בנעיצות סכין. במהלך אותן עשרים שנה - לא שבה המנוחה אל הכפר. היה נתק בינה לבין הוריה. אחרי עשרים שנה, בשעות הערב ב16.10.95- הביא אותה המערער ברכבו אל הכפר. הוא עצר את הרכב ליד בית המשפחה, עלה לבית המשפחה, נטל סכין, הטמין אותה בתוך החולצה מאחורי גבו, וירד לרכב. הוא נעץ במנוחה את הסכין פעמים רבות, תחילה במכונית ואחר כך בצד המכונית, וכתוצאה מנעיצות הסכין, נפטרה המנוחה. על עובדות אלה - אין חולק. גם בעדותו של המערער הוא אמר מפורשות "היא מתה מהסכין שהבאתי מהבית" (עמ' 121 לפרוטוקול). כפי שהבהיר עו"ד זכי כמאל, בא-כוח המערער, במסגרת טענותיו בעל-פה לפנינו - המחלוקת היא בשאלת הקינטור. עו"ד כמאל עומד בערעור על הטענה שהודאות המערער שהתקבלו במסגרת משפט הזוטא לא היו קבילות ובגינן "ננעלו" החוקרים על הטענה שהמערער רצח את אחותו על רקע "כבוד המשפחה". אם נשמיט את ההודאות המוקלטות, שלטענת עו"ד כמאל, בלתי קבילות הן - פתוחה הדרך בפני המערער להעלות את הטענה שמה שעשה - עשה בגין קינטור שקינטרה אותו המנוחה בסמוך למעשה, אחרי שירד מביתו עם הסכין. על כן יש להמיר, לטענתו, את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה. הסיבה לכך שהמערער ביקש לפסול את ההודאות המוקלטות היא שבפתח הדברים אמר המערער "אני מעדיף שיהיה עורך דין". בכל זאת המשיכו החוקרים בחקירותיהם ואף נעשה עם המערער שחזור, בלא נוכחות עורך דין. טענתו החלופית של המערער היא כי היה מקום להטיל עליו עונש מופחת, כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. טענתו מתבססת על חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר א' נפתלי, עליה לא סמך בית המשפט המחוזי. לבית המשפט המחוזי נכונה, מן הסתם, הפתעה למקרא חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער לאחר הרשעתו: בשלב הראשון של המשפט ניהל המערער כאמור מערכה שתכליתה להראות כי לא בשל "כבוד המשפחה" קטל המערער את חייה של אחותו, אלא בשל קינטור שקינטרה אותו עובר למעשה. והנה חוות דעתו של ד"ר נפתלי מסבירה באריכות רבה מפי המערער עצמו, מפי חברו הקרוב ומפי אחרים כיצד "הרסה" המנוחה את חיי המשפחה במה שכונה בחוות הדעת "התנהגותה הבלתי הולמת את ערכיה של העדה הדרוזית". אינך יכול שלא לתהות בנסיבות אלה על מה ולמה נוהלה "המערכה הראשונה", אותה המשיך המערער לנהל גם בפנינו כשחוות הדעת, כאמור, בפנינו. בין כך ובין כך מסקנתי היא כי צדקה הערכאה הראשונה בדחותה את חוות הדעת האמורה. עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת ומהלך החקירה 2. המנוחה עזבה, כאמור, את הכפר עשרים שנה לפני הארוע בו נקטלו חייה, עם נישואיה לדרוזי מרמת הגולן. מנישואיה אלה נולד לה בן, פריד חרפני שמו. לאחר מכן חיה משך שנים אחדות עם גבר ממוצא בדואי, אשר גידל את בנה כאב. גם ממנו נפרדה. היא ובנה התגוררו בצפת. בנה שירת בצה"ל. כל השנים הללו היה נתק בינה לבין הוריה - שהתגוררו בכפר. המנוחה היתה הבת הבכורה במשפחה. המערער - הבכיר בין הבנים. המערער היה כבן 9 כשנישאה אחותו ועזבה את הכפר. כשלושה חודשים לפני האירוע נשוא האישום נוצר קשר בין המערער לבין המנוחה, והמערער נסע מעת לעת לבקרה במקום מגוריה בצפת. גם בנה של המנוחה, פריד, התוודע אל דודו. באותו יום הרה גורל, הגיע המערער אל ביתה של המנוחה בצפת, שם היה אותה עת בנה פריד. לאחר ששהו זמן לא קצר בבית, יצאו המערער והמנוחה יחדיו, ונסעו ברכבו של המערער אל דלית אל כרמל. כאמור, כשהגיעו לכפר עלה המערער הביתה והביא עמו את הסכין לרכב. אחר כך נעץ את הסכין במנוחה פעמים רבות. המערער נצפה בזירת העבירה כשהוא אוחז בסכין: עד הראיה נג'די חאתום ירד מביתו במהירות כשבנו הפנה את תשומת לבו לארועים המתרחשים בסמוך לבית. הוא ראה בחורה שוכבת על הרצפה ולידה המערער. הוא שאל את המערער מי זו וזה השיב "זוהי אחותי איפתיהא'ג המזבלה". המערער נראה נסער וביקש מחאתום להזעיק אמבולנס ומשטרה. הוא הזהיר ש"אף בן זונה לא יתקרב". הוא ביקש מהעד לכסות חלקים חשופים בגופה של אחותו. לאחר מעשה ההמתה, כך הוכח בפני הערכאה הראשונה, התקשר המערער למוקד המשטרה והודיע כי רצח את אחותו, הוא מחכה למשטרה בביתו והוא רוצה להסגיר עצמו (ת/ 15א). בעקבות זאת, הגיעו למקום סגן ניצב יצחק טיילר והשוטר קובי בר-חיים. מזכרון דברים שערך טיילר (ת/ 10) עולה כי בקומה השניה של הבית מצא כ15- איש. הוא הציג עצמו ושאל על המערער. המערער ישב על הספה במרכז החדר. טיילר ביקש מהנוכחים לצאת מהחדר. בשלב זה הציג טיילר את עצמו כאיש משטרה, ואמר למערער שאין הוא חייב לומר דבר אם אין רצונו בכך וכל אשר יאמר ירשם וישמש כראיה בבית המשפט. וכך אמר לו המערער: "היום בערב נסעתי לצפת והבאתי את אחותי לכפר כי היא התקשרה ורצתה לראות את הוריה כי בדעתה להתחתן עם בחור בדואי אחר. כאשר הגענו לכפר הנסיעה היתה רגועה ואז רציתי לעשן ולהוציא סגריות מהכיס האחורי של המכנסיים. ואז אחותי החלה לצעוק ורצתה לברוח מהאוטו. אני תפסתי אותה והיא נשכה אותי ביד ואז הוצאתי את הסכין ורצחתי אותה. היא עלתה לי על העצבים וכך החזרתי את כבוד המשפחה שלי ואחרי זה הלכתי הביתה". (ת/ 10; הדגשה אינה במקור- מ.נ.) אחר הדברים האלה התעניין טיילר היכן הסכין והמערער לקח אותו והצביע על הסכין שהיתה מונחת על גג קטן של מחסן בחצר. טיילר כבל את המערער והמערער הועבר לימ"ר חיפה. דברים דומים נרשמו על ידי השוטר בר-חיים (ת/ 14). בר-חיים הגיע לדלית אל כרמל בנפרד. הוא מצא במקום קהל רב ליד הגופה. הוא ושוטרים אחרים סגרו את זירת העבירה. בזירת הארוע הבינו כי מדובר ברצח על כבוד המשפחה וכי החשוד הוא אחיה של הנרצחת והוא ממתין בדירתו. בר-חיים המתין לבואו של טיילר והצוות נערך למעצר. אנשים כיוונו אותם לבית משפחתו של המערער ואחרי שטיילר הוציא מהחדר אנשים אחרים המערער הציג עצמו כאחיה של הנרצחת ותגובתו הראשונה היתה "ברגע זה החזרתי את הכבוד לעצמי". עוד סיפר המערער, כפי שרשם בר-חיים כי מדובר בסיפור של 20 שנה מאז עזבה אחותו את הבית בטענה שהיא מתנגדת לעקרונות המשפחה בכך שהכירה בחור בדואי, רצתה להתחתן אתו, דבר המנוגד לעקרונות המשפחה ומזה זמן רב "הם מחפשים אותה". באותו יום, כך מסר המערער, הוא נפגש עמה כדי להביא אותה לכפר. הוא הבטיח לה כי לא יאונה לה כל רע. בסמוך לכפר החלה המנוחה לתקוף אותו, לקלל אותו. והיא רצתה לברוח ואז הוא "עשה זאת". גם בר-חיים רשם בתרשומתו זו שהמערער הפנה אותם אל הסכין שהיה על הגג. 3. המערער נעצר והובל לתחנת משטרה שם נחקר תחת אזהרה, ואף צויין בפניו כי החקירה תצולם במצלמת וידאו. מתמליל ההודעה המשטרתית (ת/ 8א) עולה, כי במהלך החקירה הסביר המערער בהרחבה פעמים אחדות שרצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה, שכן המנוחה לא רצתה לחזור לכפר והתכוונה להינשא לבחור בדואי, דבר המנוגד לעקרונות העדה הדרוזית. עם תום גביית ההודעה המשטרתית, נענה המערער לבקשת החוקרים, וערך שיחזור של הרצח אל מול מצלמת וידאו (ת/ 7). במהלך השיחזור שב והודה המערער כי רצח את אחותו על רקע כבוד המשפחה, עקב רצונה להינשא לבחור בדואי. על-בסיס הודאותיו אלה, הועמד המערער לדין. התשתית הראייתית, ההחלטה במשפט הזוטא והכרעת-הדין 4. לבית-המשפט קמא הוגשו כראיה מטעם התביעה זכרונות-הדברים שרשמו טיילר ובר-חיים, בהם דיווחו על אמרות המערער בסמוך למעצרו. זכרונות-דברים אלה תמכו בעדויות טיילר ובר-חיים אשר בית-המשפט קמא מצאן מהימנות, ולפיהן בשלבים הראשוניים של מעצרו הודה המערער כי קטל את חיי אחותו וכי מותה השיב את הכבוד למשפחתו. ודוק; הסניגור לא העלה טענות כנגד קבילותן של אמרות אלה. מלבד הודאותיו הראשוניות של המערער בפני טיילר ובר-חיים בסמוך למעצרו, הוגשה לבית-המשפט המחוזי הקלטת שתיעדה את ההודעה המשטרתית שניגבתה מן המערער תחת אזהרה ותימלולה (ת/ 8-8א). כן הוגשה כראיה הקלטת שתיעדה את שיחזור הרצח על-ידי המערער ותימלולה (ת/ 7). בפני בית-המשפט קמא העלה בא-כוח המערער טעמי התנגדות לקבילותן של ראיות אלה, בטענה כי הופרה זכותו של המערער להיפגש עם עורך-דין טרם גביית ההודעה המשטרתית ועריכת השיחזור. כן טען הסניגור כי מצבו הנפשי של המערער לא איפשר לו למסור הודאותיו בחקירה מרצון טוב וחופשי. עוד טען כי החוקרים פיתו את מרשו שלא כדין להודות במיוחס לו. נוכח התנגדותו של בא-כוח המערער לקבילותן של הראיות האמורות, התנהל משפט זוטא. בסופו, דחה בית-המשפט קמא את בקשתו של הסניגור לפסול קבילותם של ההודעה המשטרתית והשיחזור, בקובעו כי הם "ניתנו מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם ללא פיתוי, השאה, פחד או מורא, ומבלי שנפגעה זכות השתיקה שלו". את נימוקיו להחלטה במשפט הזוטא, פירט בית-המשפט קמא במסגרת הכרעת-הדין שניתנה ביום 3.3.98. בית-המשפט קבע כי לא הופרה זכותו של המערער להיוועץ בעורך-דין, שכן אמירתו של המערער בפתח החקירה - "אני מעדיף שיהיה עורך-דין" - היתה סתמית, בלא שהמערער נקב בשמו של עורך-דין ספיציפי. זאת ועוד; בהסתמך על עדויות החוקרים ועל הצפייה בקלטות הוידאו שתיעדו את גביית ההודעה המשטרתית מן המערער ואת השיחזור שביצע, קבע בית-המשפט קמא כי המערער נתן הודאותיו מרצון טוב וחופשי כשהוא מדבר בשטף ובגאווה והוא שלם עם מעשיו, בלא שהופעל נגדו לחץ פסול או פיתוי למסור הודאותיו. בהכרעת-הדין קבע בית-המשפט כי "החוקרים שחקרו את הנאשם עשו עלינו רושם מהימן ומקצועי ועדותם בפנינו עדיפה על-פני עדות הנאשם שלא הותירה רישום דומה" (עמ' 11 להכרעת-דין). עוד נפסק כי כבר באמרותיו הראשוניות בעת המעצר, ציין המערער כי "כבוד המשפחה חזר". בהקשר זה, נתקבלה כמהימנה עדותו של טיילר אשר ציין בפני בית-המשפט קמא כי בעת מעצרו היה המערער במצב רוח טוב, וכי נראה כי המערער חש עידוד ממחיאות הכפיים שמחאו לו אנשי הכפר שעמדו ברחבה בה היתה שרועה גופת המנוחה. בית המשפט התייחס בהכרעת-הדין בהרחבה להודעה המשטרתית ת/ 8-8א, וקבע כי יש ליתן לה את מלוא המשקל הראייתי. בהתבסס עליה ועל עדויות החוקרים, קבע בית-המשפט כי המערער רצח את המנוחה מתוך מניע של כבוד המשפחה. כן הוסיף בית-המשפט כי השיחזור שערך המערער, הסכין שנמצאה וסימני הדם ברכב, מהווים כולם דבר-מה נוסף המאמת את תוכנה של הודאת המערער בת/ 8-8א. עוד נקבע כי המערער הוא שאיתר את המנוחה לאחר שחיפשה משך שנים, נוכח שמועות בכפר אודות אורח חייה אשר פגעו בכבוד משפחתו. בהתבסס על עדות בנה של המנוחה שנמצאה אמינה, נקבע כי המערער פיתה את המנוחה להגיע עימו לכפר בתואנת שווא לפיה אביהם חולה. לאחר הגיעם לכפר נטל המערער סכין מן הבית, שב למכונית בה המתינה אחותו, ורצח אותה מתוך ישוב הדעת ו"בדם קר", ללא קינטור מצד המנוחה. עקב כך, הרשיע בית-המשפט את המערער ברצח בכוונה תחילה. הערעור על ההרשעה 5. כאמור, טענותיו של בא-כוח המערער בפנינו כנגד הרשעת מרשו היו שתיים. ראשית, טען הסניגור כי ההודעה המשטרתית ת/ 8-8א והשיחזור אינם קבילים, וכי עקב כך אין תשתית ראייתית מספקת להרשעת מרשו. שנית, ביקש כי נקבל את גירסת המערער בעדותו בפני בית-המשפט קמא, לפיה המנוחה קינטרה אותו באומרה כי תינשא לבדואי, וכי עקב כך בערה במערער חמתו והוא הרגה בלא תכנון מראש. הטענות לעניין קבילות ההודעה המשטרתית והשיחזור 6. נימוקו העיקרי של בא-כוח המערער כנגד קבילותן של ההודעה המשטרתית והשיחזור, היה כי נפגעה זכותו של המערער להיוועץ בעורך-דין. לטענת הסניגור, לא קיבל המערער עם מעצרו הודעה על זכות ההיוועצות כנדרש בסעיף 28(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 שהיה בתוקף במועד הרלוונטי לכתב-האישום (הוראה דומה קבועה כיום בסעיף 32(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996). כמו-כן, טען הסניגור כי לא ניתנה למערער אפשרות להיוועץ בעורך-דין טרם גביית ההודעה המשטרתית, על-אף שביקש זאת בפתח החקירה, באומרו: "הייתי מעדיף עורך-דין". טענה נוספת של הסניגור בפנינו היתה כי מצבו הנפשי של מרשו בעת החקירה המשטרתית לא איפשר לו למסור הודאת אמת, וכי החוקרים פיתו את מרשו להודות במיוחס לו ואף לבצע את השיחזור, באופן ששלל את חופשיות רצונו. ודוק; בכל הנוגע לאמרות הראשונות שמסר המערער בעת מעצרו, כפי שתועדו בזכ"דים שכתבו טיילר ובר-חיים, לא חלק הסניגור על קבילותן. טענותיו של בא-כוח המערער בדבר אי-קבילותה של ההודעה המשטרתית, הועלו בפני הערכאה הדיונית ונדחו על-ידה. מצפייה בקלטת הוידאו שתיעדה את גביית ההודעה המשטרתית, קשה שלא להתרשם כי המערער דיבר בחופשיות, בשטף ובפירוט רב, וכי רצה לספר את סיפורו ואף היה שלם עם המעשה שביצע. אשר על כן, שוכנענו כי לא קיים כל בסיס לטענות הסניגור לפיהן מצבו של המערער בעת גביית ההודעה לא איפשר לו לבחור את שיאמר, או כי חוקריו פיתו אותו למסור הודאה שאינה אמת. טענת הסניגור לפיה המערער לא קיבל עם מעצרו הודעה בדבר זכותו להיוועץ עם עורך-דין, אף לה אין בסיס בחומר הראיות. בחקירתו הנגדית של החוקר טיילר בפני בית-המשפט קמא, מסר טיילר כי עם מעצרו של המערער ציין בפניו את זכותו להיוועץ בעורך-דין (עמ' 85 לפרוטוקול). עדותו של טיילר נתקבלה כאמינה על-ידי בית-המשפט קמא, ועל-פי הכלל הנקוט בפסיקתנו אין אנו רואים להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. 7. טענת הסניגור בדבר פסילת ההודעה המשטרתית מן הטעם שלא ניתנה למערער אפשרות להיפגש עם עורך-דין טרם גביית ההודעה המשטרתית, אף היא דינה להידחות. אין חולק כי זכותו של עצור להיוועץ בעורך-דין מהווה זכות יסוד, אשר המחוקק ראה לקובעה במפורש בחקיקה ואף להגדיר דרכי מימושה והגשמתה. בין היתר, קבע סעיף 19(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, שכאמור היה בתוקף בעת ביצוע המעשים הרלוונטיים לאישום, בזו הלשון: "פגישה עם עורך-דין 29. (א) עצור זכאי להיפגש עם עורך-דין ולהיוועץ בו. (ב)... (ג) ביקש עצור להיפגש עם עורך-דין, או ביקש עורך-דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עם העצור, יאפשר זאת האחראי על מקום המעצר בהקדם האפשרי". [ההדגשה הוספה- מ.נ.] שאלת פרשנותו של הביטוי "בהקדם האפשרי" נדונה בעבר בפסיקתו של בית-משפט זה. נקבע כי העלאת בקשה מצד עצור להיפגש עם עורך-דין, אין משמעה בהכרח הפסקת הליכי החקירה המשטרתיים על אתר. עוד נקבע כי בזמן הביניים שבין העברת בקשת העצור לעורך-דינו לבין הגעת עורך-הדין לתחנת המשטרה, ניתן להמשיך בחקירה ואין צורך בהחלטה מנומקת בכתב של קצין החקירה על דחיית המפגש עם עורך-דין, כאמור בסעיף 29(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982. (ראו: דברי הנשיא שמגר בע"פ 533/82, ב"ש 564/83, 565 זכאי נ' מ"י, פ"ד לח (3) 57, 67). יצויין כי כיום, קובע סעיף 34(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996, שהחליף את סעיף 29(ג) הנ"ל, כי אם ביקש עצור להיפגש עם עורך-דין יאפשר זאת האחראי על החקירה "ללא דיחוי", אלא אם מתקיים סייג המאפשר את דחיית המפגש ביניהם. בהוראה זו יש כדי להיטיב עם המערער ביחס לנוסח סעיף 29(ג) הנ"ל, ומוכנה אני להחילה - לצורך הדיון - על המקרה שלפנינו. נוכח החובה לאפשר מפגש של עצור שביקש זאת עם סניגורו "ללא דיחוי", עשויה להתעורר שאלה האם העלאת בקשה של עצור במהלך חקירה להיפגש עם עורך-דין, מחייבת הפסקת המשך החקירה עד לקיום מפגש בין העצור לסניגורו. (זאת, בהנחה שלא נתקיים לפחות אחד מן הסייגים האמורים בחוק לדחיית המפגש). שאלה אחרת היא האם יש לפסול בהכרח מעמדה הראייתי של הודאה שנמסרה בחקירה לאחר שהעצור ביקש להיפגש עם עורך-דין, והוכח כי לא ניתנה לו אפשרות לעשות כן "ללא דיחוי". המענה לכך עשוי להיגזר, בין היתר, מן השאלה האם זכתה זכות ההיוועצות למעמד חוקתי בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והאם מתבקש כיום לאמץ כלל הפוסל הודאה שהושגה תוך הפרת הזכות האמורה, ומה ראוי שיהא טיבו של אותו כלל. (השוו: דבריה של חברתי השופטת ביניש בע"פ 6613/99 סמירק נ' מ"י (טרם פורסם) בפיסקה 14 לפסק-דינה והאסמכתאות המוזכרות שם). שאלות רחבות אלה ניתן להשאירן לימים שיבואו. אעיר רק כי נוטה אני לדיעה שהעלאת בקשה על-ידי עצור להיפגש עם עורך-דין מחייבת ליצור קשר עם סניגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל הניתן; עם זאת, כל עוד לא הגיע עורך-הדין למיתקן החקירות, הרי שככלל המשך החקירה מותר הוא, בתנאי שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו והיה מודע לכך שדבריו בחקירה עשויים לשמש נגדו כראיה וכי זכותו לשתוק ולא להפליל עצמו. זאת ועוד; יתכן כי הפרה של זכות ההיוועצות עשויה בנסיבות מסויימות להוביל לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה מוחלט. במקרה שלפנינו, קבע בית-המשפט קמא כי אמירתו של המערער בפתח החקירה "אני מעדיף שיהיה עורך-דין" היתה סתמית, ולא היוותה בקשה להיוועץ עם עורך-דין קונקרטי. אולם אף אם אניח לבקשת הסניגור כי אמירת המערער עלתה כדי בקשה להיוועץ עם עורך-דין טרם מסירת גירסה בחקירה, הרי בנסיבות העניין שוכנעתי כי בהמשך החקירה לא היה כדי לפסול את ההודאה שמסר המערער במהלכה. מצפייה בקלטת הוידאו שתיעדה את החקירה עולה כי לאחר שהמערער אמר כי הוא מעדיף עורך-דין הפסיק המערער בדיבור רק לרגע, ואז החל למסור לחוקר גירסתו, תוך שדיבר בהרחבה ובשטף, וראה לדייק בפרטים ולתאר בפירוט רב את התחושות שחווה עקב השמועות על אורח חייה של אחותו, את תפיסותיו לגבי אורח החיים המתבקש מאישה דרוזית, ואת השתלשלות האירועים שבסופם רצח את המנוחה. ניכר במערער כי היה שלם עם המעשה שביצע, ואף גאה בו, ורצה לחלוק זאת עם החוקר. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה שהמערער הוזהר טרם החקירה והיה מודע לזכותו לשתוק, שוכנעתי כי ההודאה נמסרה מרצון טוב וחופשי וכי אין מקום בנסיבות העניין לפסול קבילותה. ודוק, על אף קבילותה של ההודאה המשטרתית, מחוייבים אנו להוסיף ולבחון את משקלה הראייתי. בעניין זה, אעיר כי פגיעה בזכות ההיוועצות, אף אם אינה מובילה לפסילת הודאה, עשויה היא לפגום במשקלה. (השוו: ע"פ 533/82, ב"ש 564/83, 565 זכאי הנ"ל, בעמ' 68-64; ע"פ 747/86, 6/87, 11, 23 אייזמן, הלל ופוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 447, 785-784). במקרה שלפנינו, אף אם אניח לבקשת בא-כוח המערער כי מרשו ביקש להיפגש עם עורך-דין טרם מסירת גירסה על-ידו, הרי בהתחשב בשטף דבריו של המערער במהלך החקירה על אף שהיה מודע לזכותו לשתוק, ונוכח הפירוט הרב של ההודאה, הקוהרנטיות שלה והכנות בה היתוודה המערער על מניעיו לרצח, אינני רואה להפחית ממשקלה. עם זאת, בהנחה כי המערער ביקש להיפגש עם סניגור, הרי שעם סיום גביית ההודעה המשטרתית וטרם הביצוע של שיחזור הרצח על-ידי המערער, היה על חוקרי המשטרה לאפשר לו להיפגש עם סניגור על-פי בקשתו. (זאת, בהעדר החלטה מנומקת בכתב מטעם הקצין הממונה בחקירה על דחיית מפגש של המערער עם עורך-דין למשך שעות ספורות, כאמור בסעיף 29(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, אשר הוחלף על-ידי הוראה דומה בסעיף 34(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996). נוכח אי עריכת מפגש כאמור, מתעוררת לכאורה שאלה לעניין מעמדו הראייתי של השיחזור. אלא ששאלה זו אינה דורשת הכרעתנו, שכן השיחזור לא הוסיף דבר מהותי למה שמסר המערער בהודעה המשטרתית שניגבתה קודם לכן; על כן, ניתן לצורך הדיון להתעלם מן השיחזור, בלא הכרעה לעניין קבילותו ומשקלו נוכח הפגיעה בזכות ההיוועצות. ממילא ראה בית-המשפט קמא להשתית את מסקנתו המרשיעה על ההודעה המשטרתית ועל האמרות שמסר המערער בעת מעצרו, והתייחס לשיחזור כדבר-מה נוסף להן. מאחר וקיימות תוספות ראייתיות למכביר להודאותיו של המערער - ובהן העובדה שהמערער נצפה על-ידי עדים כשבידו הסכין בה רצח את אחותו - אין בהתעלמותנו מן השיחזור שערך המערער בפני חוקריו, כדי לשנות מן המסקנה המרשיעה אליה הגיע בית-המשפט קמא. טענת הקינטור 8. כזכור, טוען המערער טענת קינטור. המערער והמנוחה היו העדים היחידים למה שהתרחש ביניהם מאותו רגע בו עזבו את ביתה של המנוחה בצפת ועד שעדי ראיה ראו את חלקו האחרון של הארוע. המנוחה איננה עוד עמנו ומטבע הדברים, כפי שקורה לא אחת בכגון דא, הזירה "פתוחה" למי שקטל את חייו של אדם אחר לטעון את כל אשר רוצה הוא לטעון לענין מה שקדם למעשה ההמתה. המערער, העיד פעמיים בבית המשפט, פעם אחת במסגרת משפט הזוטא, ואחר כך כחלק מפרשת ההגנה. במשפט הזוטא, בחקירה הראשית, סיפר המערער כי בדרך מצפת אל דלית אל כרמל, שוחח עם המנוחה. לדבריו היא דיברה כל הזמן על כך שהיא רוצה להתחתן עם בדואי אחר. שלוש דקות לפני שהגיעו לדלית אל כרמל, אמרה המנוחה שהיא רוצה להזמין את הוריה לחתונה עם אותו בדואי. המערער החל להתרגש. בלשונו - היה זה "רגע של עצבים". הוא אמר לאחותו שלא תדבר כך עם ההורים ועוד אמר לה לחכות ברכב, כדי שהוא יביא סיגריות. לדברי המערער הוא עלה הביתה כדי לקחת סיגריות ו"פתאום אני מסתכל ורואה סכין תלויה על הקיר, אמרתי אני אפחיד אותה, בסך הכל רציתי שתפסיק עם הדיבורים שלה, ולא חשבתי על שום דבר אחר". את הסכין שם מאחורי חולצתו. לטענתו כשחזר לרכב החלה אחותו לצעוק עליו, ירקה עליו, ונתנה לו סטירה. המנוחה התעצבנה ואמרה שתעשה לו משהו, תפסה את הסכין וזרקה אותה, ויותר אין הוא יודע מה קרה. בחקירה הנגדית מסר גרסה דומה והוסיף כי הסכין פגעה בידו. בעדותו בפרשת ההגנה טען המערער כי כשהגיעו לכפר, אמרה לו אחותו כי היא רוצה להזמין את הוריה לחתונה, אז הבין כי היא מתכוונת לכך ברצינות. היא גם זלזלה בכבודו ושרטה אותו. בשלב זה הלך להביא סגריות, וחזר עם הסכין וגם כשחזר לרכב אמרה לו אחותו שתזמין את אביה לחתונה עם הבדואי. הוא דרש ממנה לא לדבר כך עם ההורים ואמר שיחזירנה לצפת. אז אמרה לו אחותו כי לא יגיד לה מה לעשות. היא ירקה עליו, סטרה לו ועוד. לכל גרסאותיו השונות של המערער יש מכנה משותף - טענה שהמנוחה אמרה שבכוונתה להתחתן עם בדואי. על רקע אמירתה זו החלו לדבריו חילופי דברים קשים. דא-עקא - שבנה של המנוחה, שעדותו היתה מהימנה על הערכאה הראשונה, אמר כי לאמו לא היו שום כוונות להתחתן. עוד סיפר הבן, כי מאז שנפרדה אמו מחברה לחיים הבדואי, שהיה לו כאב, לא היו גברים נוספים בחייה. הערכאה הראשונה קיבלה דברים אלה באמון וממילא נשללת כל התשתית העובדתית לה טען המערער. הערכאה הראשונה הוסיפה וקבעה, ובדין קבעה, שאפילו היתה מתקבלת גרסתו של המערער שהיתה בלתי מהימנה לפיה אמרה המנוחה שהיא רוצה להתחתן עם בדואי, אין בדבר כדי להעמיד טענת קינטור. המערער הלך לביתו והביא את הסכין לאחר שכבר שמע מהמנוחה מה ששמע (לטענתו). אין המדובר איפוא, כך קבעה הערכאה הראשונה, בתגובה ספונטנית בלתי נשלטת. ואפילו תאמר שהיה קינטור סובייקטיבי - קינטור אובייקטיבי - אין כאן. על כן דחה בית המשפט את הטענה כי המערער קונטר על ידי המנוחה בסיפור מפתיע שהיא רוצה להתחתן עם אזרח בדואי. המערער, כך נקבע, לקח את המנוחה לכפר בידיעה שאין היא רוצה לחזור ולחיות בכפר. אף אם נניח, הוסיף בית המשפט, שהמערער רצה לשכנע את המנוחה "לחזור למוטב" ולהשיבה אל הכפר, הרי משלא צלחה בידו מלאכת השכנוע החליט לטמון למנוחה מלכודת ולגרום לה להגיע לכפר בתואנת שווא מתוך כוונה ברורה להמיתה. בכל הקביעות הללו, אין לנו שום יסוד להתערב. העובדות הפשוטות הן שהמערער הביא את אחותו אל הכפר, עלה הביתה, הביא סכין ונעצה נעיצות רבות בכל חלקי גופה של אחותו וגרם למותה. לא היתה ביניהם שום שיחה על כוונה, כביכול של האחות, להתחתן עם בדואי ולהזמין את הוריה. אף לו התקיימה שיחה כזו הרי יציאתו של המערער מן הרכב, הבאת הסכין מן הבית וחזרה אל הרכב בו ישבה המנוחה, היוו מעשה הכנה שלא מתוך זעם בלתי נשלט בתכוף לביצוע הרצח. לכך מצטרפות הודאתו של המערער בהודעה המשטרתית שניגבתה ממנו, כי חיפש את אחותו משך שנים, וכי כל אותה עת התכוון לרוצחה אם יתגלה כי רצונה להינשא לאדם שאינו בן העדה הדרוזית. המסקנה כי המערער קטל את חיי אחותו מתוך מחשבה ותכנון מתבקשת גם נוכח אמרותיו של המערער בסמוך למעצרו כי לאחר מות אחותו חזר הכבוד למשפחתו. עקב כך, התקיימו במערער כל יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה, לרבות העדר קינטור. אציע, איפוא, לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הטענה בענין העונש המופחת 9. באופן חלופי, טוען, כזכור, בא-כוח המערער שראוי היה להטיל על המערער עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין. המערער הגיש לערכאה הראשונה חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר א' נפתלי הנסמכת גם על חוות הדעת של הפסיכולוג מנחם אופיר. חוות הדעת של ד"ר נפתלי מתארת באריכות רבה מפי המערער עצמו ומפי אחרים, לרבות חברו הקרוב, כיצד "הרסה" המנוחה את חיי המשפחה במה שכונה בחוות הדעת "התנהגותה הבלתי הולמת את ערכיה של העדה הדרוזית". חוות הדעת מתארת כי בשל מעשיה של המנוחה, או בשל מה שיוחס לה, לא יכול היה מהערער להינשא לבת הכפר עד ש"יחזיר את אחותו לכפר". ד"ר נפתלי קובע בחוות דעתו כי המערער הוא אדם הסובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. אנשים הסובלים מהפרעה כזו "יכולים לחוות ארועים פסיכוטיים קצרים מאד הנמשכים דקות עד שעות". אדם הסובל מהפרעה כזו יכול במצבי לחץ קשים במיוחד להגיע למצב פסיכוטי קצר. כניסה ל"מצב פסיכוטי קצר", כך קובע המומחה "עשויה" להביא להרג או התאבדות; במצב פסיכוטי, בהכרח עשויה יכולתו להיות מוגבלת במידה ניכרת להבין את שעשה, או הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה הפסול כאמור בסעיף 300א(א) לחוק. הנסיעה מצפת וחזרה, כך קבע המומחה, היה הארוע המלחיץ ביותר בחייו של המערער. המומחה מוסיף, כי אף אם הראתה המנוחה בהמשך הנסיעה כי אינה רוצה להתגורר בכפר, ולא דיברה מאומה על נישואיה הצפויים עם בדואי, תרם הדבר ללחץ הנפשי שממילא היה המערער שרוי בו במהלך הנסיעה. המומחה צפה בקלטת ההודעה והשחזור (דהיינו באותן ראיות שהמערער ביקש כי בית המשפט לא יקבל) והתרשם כי המערער הפגין במשטרה בטחון עצמי מופרז, שאינו מתאים לאישיות הסכיזואידית הבסיסית והמתאים לדבריו למצב של גלישה למצב פסיכוטי. המומחה מסכם וקובע כי "בסיטואציה של הנסיעה מצפת אל דלית אל כרמל, שהיתה גורם לחץ כה קריטי בחייו, היתה יכולה אישיותו [של המערער] להיקלע לאפיזודה פסיכוטית קצרה שבעקבותיה בהכרח הוגבלה יכולתו במידה ניכרת אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש להבין את משמעות הדקירות שדקר את אחותו בשעה שדקרה, ולהימנע מדקירתה כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין התשל"ז1977-". בית משפט קמא דחה את חוות דעתו של ד"ר נפתלי וקבע שאין להחיל את סעיף 300א(א) על המערער. בצדק ציין כי חוות הדעת אינה כוללת קביעה כי הנאשם נכנס למצב פסיכוטי קצר. ועוד: בית המשפט מציין כי כאשר מתברר שהעובדות שנמסרו למומחה על ידי המערער אינן נכונות, יביא הדבר למסקנה כי חוות הדעת ומסקנותיה אינן אמינות, אינן בעלות משקל ואין להסתמך עליהן. המומחה התעלם לחלוטין מקיומה של הכרעת הדין וקביעותיה. הוא חי מפי המערער. המערער מסר לד"ר נפתלי שתי גרסאות. בשניה (שאותה בלבד הזכיר המומחה בחוות דעתו) סיפר כי המנוחה התקשרה אליו ביום המקרה והפצירה בו לקחת אותה לבית הוריה, ואילו בהכרעת הדין נקבע כי המערער שיקר למנוחה אודות מצבו הרפואי של אביהם כדי לגרום לה לבוא לכפר, ובכך טמן לה מלכודת. המערער חזר בפני ד"ר נפתלי על הגרסה שאחותו סיפרה לו על כוונה להינשא לבדואי; אולם בית המשפט דחה טענה זו בהסתמך על עדות הבן פאריד. ד"ר נפתלי הבהיר בעדותו: "אם אני מקבל את מה שבית המשפט קבע, אין לי עבודה פה. אני צריך לצאת ולסגת מאולם בית המשפט". בצדק נמנע בית המשפט מלסמוך על עדותו של מומחה זה. כאשר מומחה ניזון מתשתית בלתי אמינה ובלתי רלבנטית, אין לחוות דעתו ערך: ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם). ועוד: על פי הקביעות העובדתיות לא ניתן להגיע למסקנה שבמערער התקיימו המאפיינים של מצב פסיכוטי: מחשבות שווא, הזיות, דיבור בלתי ברור וקוהרנטי, או התנהגות בלתי הוגנת או קטטונית. ד"ר נפתלי קבע על יסוד דברי המערער ודברי אנשי הכפר עמם שוחח, כי המערער חי על פי נורמות חברתיות לפיהן בחורה דרוזית היוצאת לחיות מחוץ לכפר עושה מעשה פסול מאד, והמעשה פסול שבעתיים אם אותה בחורה חיה עם בחור בדואי. ד"ר נפתלי אישר בעדותו כי המערער ביצע את הרצח עקב נורמה חברתית מושרשת זו אשר בה הוא מאמין. 9. אין אני סבורה שיש מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה שלא נתנה משקל לחוות הדעת של ד"ר נפתלי. בית המשפט אינו חייב לקבל חוות דעת של מומחה רק בשל כך שלא הוגשה חוות דעת נגדית לסתור. השאלה אם לקבל חוות דעת נתונה כולה לשיקול בית המשפט ולא מצאתי כל פגם באופן בו הפעילה הערכאה הראשונה את שיקול דעתה. חוות הדעת של ד"ר נפתלי איננה מעוגנת בעובדות שנקבעו בהכרעת הדין. כפי שהתחוור מחקירת המומחה על חוות דעתו, למערער לא היו כל תופעות המאפיינות התקף פסיכוטי. לא היה מקום, איפוא, להחיל על מקרה זה את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, וגם בענין טענת העונש המופחת יש לדעתי לדחות את הערעור. אציע לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ב באדר התשס"ב (6.3.2002). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 98052030.C05 /צש נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il