פלוני נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק בג"ץ 5203/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5203/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיב: המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אורנה רוזן-אמיר פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. במוקד העתירה שלפנינו ניצב פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט א' איטח) מיום 21.7.2016 (בר"ע 42392-01-16); וכן פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' לובוצקי) מיום 15.12.2015 (ב"ל 45113-05-13, ב"ל 35340-01-14 ו-ב"ל 8665-11-13) (להלן בהתאמה: בית הדין הארצי ו-בית הדין האזורי). עניינן של החלטות אלה בשיעור הנכות שנגרמה לעותר כתוצאה מתאונת עבודה. העותר, יליד 1981, עבד כשומר. ביום 26.10.2011 הותקף העותר במהלך עבודתו ונפצע; פגיעתו הוכרה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: התאונה ו-חוק הביטוח הלאומי בהתאמה). העותר פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לצורך קביעת אחוזי נכות – הן נכות כללית, הן נכות מעבודה; ומשלא השלים עם שיעור הנכות שנקבעה, הגיש העותר ערעורים לבית הדין האזורי – שנדונו במאוחד והוכרעו בפסק הדין מיום 15.12.2015. ב"ל 45113-05-13 2. בסמוך לאחר התאונה נקבעו למערער 10% נכות זמנית (עד ליום 30.6.2013). העותר הגיש ערר על ההחלטה לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: ועדת הערר), והערר נדחה. בדוח ועדת הערר (שבה היו חברים נוירולוג, פסיכיאטר ורופא א.א.ג.) צוין כי העותר אובחן כסובל מ-"התפתחות לא תקינה של כלי דם מוחיים עם הסתיידות" (להלן: מחלת ה-AVM), ואולם לא נמצא קשר בין מחלה זו לבין התאונה. על החלטת ועדת הערר הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי (ב"ל 45113-05-13); ובמסגרת זו טען כי היה על הוועדה לפסוק לו נכות בשיעור 30%, וכן נטען לפגמים שונים שנפלו בהליך לפני הוועדה. בין היתר הלין העותר על כך שלא מונה לוועדת הערר מומחה בנוירוכירורגיה; שלא הוצגו לו כל המסמכים שהוצגו לחברי הוועדה; ושדבריו לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול הוועדה במלואם. בית הדין האזורי דחה את הערעור, בראש ובראשונה בשל כך שהוגש בחלוף התקופה שנקבעה לכך בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז –1977. לגופם של דברים קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר; תוך שצוין כי "הוועדה שמעה את תלונות המערער, ערכה למערער בדיקה ופירטה את ממצאיה בהרחבה". בהתייחס להרכב ועדת הערר נקבע כי לא היתה חובה שישב בה גם נוירוכירורג, שכן מדובר בתחום מומחיות צר; ואף לא חלה על הוועדה חובה להיוועץ במומחה כזה, בנסיבות שבהן העותר מצידו לא הציג חוות דעת מומחה בתחום זה מטעמו. ­­ ב"ל 8665-11-13 3. ביום 25.8.2013 נבדק העותר על ידי ועדה רפואית לעררים (נכות כללית), שבה היו חברים מומחים בתחום הפסיכיאטריה, אורתופדיה ונוירולוגיה (להלן: ועדת הנכות). ועדה זו פסקה לעותר נכות כללית משוקללת בשיעור 24% (מרביתה החל מיום 21.12.2011). חברי ועדת הנכות נתנו אף הם דעתם למחלת ה-AVM שממנה סובל העותר, והגיעו לכלל מסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה. העותר הגיש ערעור על החלטת ועדת הנכות לבית הדין האזורי – שבמסגרתו טען כי אחוזי הנכות שנקבעו אינם תואמים את מצבו, וכן כי היה מקום למנות לוועדה זו מומחה בתחום הנוירוכירורגיה. ועוד טען העותר, כי שגתה ועדת הנכות כאשר נדרשה לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת ה-AVM בעת שקבעה את שיעור הנכות שממנה הוא סובל. לגישתו, לא נדרש קיומו של קשר כזה לצורך פסיקת נכות כללית. בית הדין האזורי דחה את הערעור. נקבע כי "טענות המערער (העותר-ע'ב') מופנות כנגד שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה, ואין בית דין זה מוסמך להתערב בהן. גם כאן, אין מקום לקבל את טענת המערער לעניין הכללתו של נוירוכירורג בהרכב הוועדה, מהטעמים שפורטו לעיל." ב"ל 35340-01-14 4. ביום 25.11.2013 נבדק העותר פעם נוספת על ידי ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה), שבה היו חברים פנימאי, פסיכיאטר ואורולוג. ועדה זו קבעה כי העותר סובל מנכות מעבודה בשיעור 15% לצמיתות; תוך שנקבע כי העותר אמנם סובל מחרדה, אך חלק נכבד ממנה יש לייחס למחלת ה-AVM ולא לתאונה. גם על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין האזורי; שאז חזר העותר על עמדתו שלפיה מחלת ה-AVM נגרמה כתוצאה מהתאונה, ועל כן לא היה מקום לקבוע כי מצבו הנפשי אינו נובע מן התאונה. בית הדין האזורי דחה גם ערעור זה, תוך שקבע כי "טענות המערער (העותר-ע'ב') מסתכמות בערעור על שיעור הנכות, קביעה המצויה כאמור במסגרת שיקול דעתה הבלעדי רפואי של הוועדה, בה אין ביה"ד מוסמך להתערב שעה שלא הוצגה לפניו 'טעות משפטית'." פסק הדין של בית הדין הארצי 5. העותר הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שבה חזר על אותן טענות שטען לפני הערכאה דלמטה. מרבית הטענות נדחו בפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 21.7.2016 – ובין היתר נקבע כי לא נפל פגם בהרכב המומחים שישבו בשלוש הוועדות (להלן: ועדות הערר או הוועדות); כי הפרוטוקולים שניהלו הוועדות היו קריאים ותקינים, ושיקפו נאמנה את טענותיו ותלונותיו של העותר; כי אין מקום להתערב בקביעות רפואיות מובהקות של הוועדות; וכי אין להתערב בקביעה שלפיה לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת ה-AVM שממנה סובל העותר. עם זאת, בהסכמת המל"ל הורה בית הדין הארצי על החזרת עניינו של העותר לוועדת הנכות – "על מנת שתיתן דעתה האם אין מקום לקבוע למבקש (העותר-ע'ב') אחוזי נכות בגין מחלת ה-AVM עצמה, למשל לפי סעיף מחלת כלי דם או לפי סעיף מותאם." לדברי המל"ל, בשלב זה התעורר קושי טכני לזמן את העותר לדיון נוסף לפני ועדת הנכות – מטעמים הנעוצים בלוחות זמנים של המומחים הרפואיים חברי הוועדה. בנסיבות אלה ניסה המל"ל להשיג את עמדתו של העותר לגבי האפשרות שבוועדה יכהנו רק שניים מן המומחים שדנו בעניינו בעבר (הנוירולוג והפסיכיאטר); ואולם לא ניתן היה לקבל ממנו אישור בכתב לכך, ולבסוף נקבע דיון ליום 3.9.2017. אלא שאז ביקש העותר לבטל את הדיון, בטענה שלפיה הוא אינו מוכן להופיע לפני הוועדה עד שבית משפט זה יורה לו לעשות כן. העתירה שלפנינו 6. העותר אינו מיוצג על ידי עורך דין, עברית אינה שפת אימו, ועתירתו לוקה בחוסר בהירות רב. עם זאת, ניכר מן העתירה כי היא מכוונת בעיקרה נגד שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לעותר על ידי ועדות הערר – תוך שהעותר מלין על התנהלותם של המומחים הרפואיים חברי הוועדות, סדרי עבודתן והממצאים שקבעו. העותר טוען אף לפגמים שנפלו בהליכים לפני בית הדין האזורי ובית הדין הארצי; ובתוך כך נטען כי לא ניתנה התייחסות עניינית בפסקי הדין לכל טענותיו, כי בתי הדין כלל לא עיינו באסמכתאות שהוגשו על ידו, וכי בבית הדין הארצי לא נערך דיון בעניינו ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו. בהודעה נפרדת לתיק בית המשפט ציין העותר, כי במל"ל התרחש לאחרונה "זיוף של נתונים" בדבר העסקתו: בעוד העותר איבד לדבריו לחלוטין את כושר העבודה – למל"ל דווח כי הוא שב לעבוד. עוד באותה הודעה, התבקש בית המשפט לחייב את המל"ל לשלם לו גמלת הבטחת הכנסה. המל"ל סבור כי יש לדחות את העתירה על הסף. בראש ובראשונה, משום שלא נפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי כל טעות המצדיקה את התערבותה של ערכאה זו; ושנית, בשל אי מיצוי הליכים בנוגע לנכות כתוצאה ממחלת ה-AVM – וזאת לנוכח ביטול הדיון שנקבע בעניין זה לפני ועדת הנכות. המל"ל מוסיף כי יש לדחות את העתירה אף לגופו של עניין, תוך שהוא סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין הארצי. לעניין טענתו של העותר על כך שלא התקיים דיון בעניינו לפני בית הדין הארצי, טוען המל"ל כי נקבע דיון שאליו העותר לא התייצב. 7. לאחר עיון בעתירה, בתגובת המל"ל ובתשובה לתגובה, הגענו לידי מסקנה כי דינה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות בפסיקתו של בית הדין הארצי מוגבלת למקרים חריגים, ומותנית בהתקיימות שני תנאים מצטברים: בהחלטת בית הדין נפלה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות העניין שיקולי צדק מחייבים את תיקון הטעות (ראו למשל: בג"ץ 9336/17 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (30.1.2018); בג"ץ 2179/16 ברימה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (8.2.2017); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). הלכה מושרשת זו חלה גם מקום שבו ההליכים לפני בתי הדין לעבודה נסובים על קביעת אחוזי נכות מכוח חוק הביטוח הלאומי (ראו למשל: בג"ץ 3685/17 הושיאר נ' המוסד לביטוח לאומי (18.7.2018)). עניינו של העותר אינו נופל בגדרי אותם מקרים חריגים, ואיננו סבורים כי קביעות בית הדין לעבודה מגלות פגם כלשהו המצדיק את התערבותנו. 8. ועדות הערר הפועלות מכוח חוק הביטוח הלאומי הן ועדות מקצועיות, שחבריהן רופאים ותפקידן להכריע בנושאים רפואיים שבתחום סמכותן. בתוך כך, ועדות הערר רשאיות לערוך לנבדק בדיקה קלינית, לדרוש ממנו לעמוד לבדיקות רפואיות שונות, להיזקק לחוות דעת של מומחים רפואיים וכיוצב'. בד בבד עם מיצוי מומחיותן הרפואית, ובהיותן גוף מעין שיפוטי, ועדות הערר כפופות לכללי המשפט המינהלי ולעקרונות הצדק הטבעי – ובין היתר מוטלת עליהן חובה לנהל פרוטוקול, לקיים את זכות הטיעון, ולנמק את החלטותיהן (להרחבה בנושא ראו: בג"ץ 5826/14 אליהו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 14-12 (22.6.2017)). במוקד העתירה שלפנינו עומדות קביעותיהן של ועדות הערר בנוגע לנכות שממנה סובל העותר. הוא אינו משלים עם שיעור הנכות שנקבעה לו, בפרט בגין מחלת ה-AVM שממנה הוא סובל. אלא שעסקינן בעניין רפואי-מקצועי מובהק, שהוא בתחום מומחיותן של ועדות הערר ואין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בכגון דא. ועוד יושם לב בהקשר זה כי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי קובע באופן מפורש כי החלטות ועדות הערר ניתנות לערעור לפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד (סעיף 123 לחוק). יתרה מכך, בפסק דינו של בית הדין הארצי ניתנה לעותר הזדמנות לשוב ולפנות לוועדת הנכות (כהגדרתה לעיל), לשם בחינה מחודשת של שיעור הנכות הכללית שממנה הוא סובל בגין מחלת ה-AVM – ואולם העותר ביטל את הדיון שנקבע לו לפני וועדה זו ולא מיצה את זכותו לשוב ולהופיע לפניה, וגם בשל כך דינה של העתירה שלפנינו להידחות. בהתייחס לפגמים הנטענים בסדרי עבודתן של ועדות הערר – טענות העותר בנושא זה נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית הדין הארצי, ונדחו לגופן בהחלטה מפורטת לאחר שלא נמצא כי יש בהן ממש. גם במסגרת העתירה שלפנינו לא הובאה ולו ראשית ראיה לפגם שנפל בהליך לפני הוועדות, אף לא בהליכים לפני בית הדין האזורי ובית הדין הארצי, וגם בעניין זה יש לדחות את העתירה. 9. סופו של דבר, לא נפל פגם כלשהו בפסק דינו של בית הדין הארצי המצדיק התערבותה של ערכאה זו – ועל כן אנו מורים על דחיית העתירה על הסף. בהמשך לאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי, עניינו של העותר יובא בשנית לפני ועדת הנכות – וטוב יעשה העותר אם ימצה את ההליך לפני ועדה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ח (‏12.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17052030_G04.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il