פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5203/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5203/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד זיו בייט; עו"ד אברהם הופרט בשם המשיבה 2: עו"ד דן תורג'מן; עו"ד אביבה זילבר פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה המופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בגדרו התקבל בעיקרו ערעור שהגישה המשיבה 2 (להלן: המשיבה) כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, ואשר עסק בחלוקת הזכויות הפנסיוניות בין הצדדים בהתאם להסכם גירושין ביניהם. רקע 1. העותר והמשיבה חתמו על הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה ביום 12.5.2011. הסעיפים הנוגעים לענייננו הם סעיפים 45 ו-46 להסכם הקובעים כלהלן: 45. הצדדים מצהירים כי כל הזכויות הנובעות מעבודתם של מי מהצדדים מכל סוג שהוא ושצברו מיום 20.8.96 ועד ליום 1.7.10 (להלן: 'מועד הניתוק') שייכות לשני הצדדים, והן תחולקנה במועד בו תגמולנה ותהיינה נזילות. 46. האישה [המשיבה, צ.ז.] מתחייבת לסיים את הליך רכישת הזכויות לצבירת 20 שנות ותק, שאם לא כן כל צד יישאר עם זכויותיו. האמור בסעיף בכפוף להצהרת האישה כי סיימה 20 שנות ותק במשרד החינוך. האישה מצהירה כי 20 שנות ותק זוהי מכסת השנים הנדרשת כיום במשרד החינוך לצורך עמידה בתנאי הזכאות לפנסיה. היה ומשרד החינוך ידרוש שנים נוספות מעבר ל-20 שנה אין סעיף זה חל. 2. האמור בסעיף 46 מתייחס לזכויות היתר הנרכשות על-ידי עובדי הוראה שהשלימו עשרים שנות הוראה במשרד החינוך, ואשר מאפשרות פרישה מוקדמת לפנסיה בגיל שישים. במצב רגיל, וללא השלמה של עשרים שנות ותק, הפרישה לפנסיה נעשית בגיל 65. אין מחלוקת כי בפועל המשיבה לא השלימה את רכישת הזכויות לצבירת 20 שנות ותק במשרד החינוך. 3. כעבור שלוש שנים מיום שניתן תוקף של פסק דין להסכם, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי וטענה כי יש לבטל את סעיף 46 להסכם, משום שהוטעתה על-ידי העותר שאמר לה, לטענתה, כי כבר השלימה את תקופת הותק הנדרשת. כן טענה המשיבה לביטול הסעיף מחמת טעות וכפייה. העותר התנגד לביטול הסעיף וטען כי יש לפעול בהתאם לאמור בו, כך שכל צד "יישאר עם זכויותיו" הפנסיוניות, וכי לא ייאלץ לחלוק בזכויות אלו עם המשיבה. בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את טענות המשיבה, וקבע כי אין לבטל את סעיף 46 להסכם. 4. כלפי פסק הדין הגישה המשיבה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בפסק הדין בבית הדין הגדול נדחו טענות המשיבה בדבר טעות, הטעיה וכפיה, ונדחתה בקשת המשיבה לביטול סעיף 46 להסכם בשל עילות אלה. עם זאת, נקבע כי יש לפרש את ההסכם באופן המאפשר קיומו כאילו התקיים התנאי המופיע בסעיף זה, כלומר שזכויותיה של המשיבה ייקבעו כפי שהיו נקבעות אילו הייתה משלימה עשרים שנות ותק במשרד החינוך, והייתה יוצאת לגמלאות בגיל שישים ולא בגיל 65. נקבע כי בהתאם לחישוב זה, יקוזזו הזכויות הפנסיוניות של הצדדים, והן יהיו שייכות לשניהם, כאמור בסעיף 45 להסכם. כלפי פסק דין זה מופנית העתירה דנא. העתירה דנא 5. בעתירה נטען, בין היתר, כי בית הדין הגדול נעדר סמכות לפרש את הסכם הגירושין בהתאם להלכות שנקבעו בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994) (להלן: עניין לוי); ובבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006) (להלן: עניין אמיר); כי המשיבה כלל לא טענה לפרשנות לפיה פסק בית הדין, אלא אך ביקשה כי סעיף בהסכם יבוטל; כי פסק הדין אינו מעוגן בהלכות "המשפט האזרחי"; וכי על אף שנקבע בפסק הדין כי אין לבטל את סעיף 46 להסכם, בפועל הפרשנות שאומצה בפסק הדין מבטלת את האמור בסעיף זה. העותר הוסיף וטען כי גם פרשנות ההסכם לגופה, אותה אימץ בית הדין הגדול, אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של הסעיף, ועלולה להוביל להשלכות רוחב בלתי רצויות במקרים דומים. 6. המשיבה טענה כי בית הדין הגדול לא פירש את ההסכם ולא היה צריך לפרשו, אלא פסק כי ניתן לקיים את האמור בסעיפים 46-45 להסכם באופן המגשים את תכליתם. לחלופין, נטען, כי בית הדין מוסמך גם לפרש את החוזה, שכן ברבות השנים הועלו ספקות ביחס להלכות שנקבעו בעניין לוי ובעניין אמיר. מכל מקום, לטענת המשיבה, העותר לא העלה את טענת חוסר הסמכות בהזדמנות הראשונה, ועל כן הוא מנוע להעלותה עתה. דיון והכרעה 7. לאחר העיון בעתירה ובתגובת המשיבה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי ככלל בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, והתערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו למשל, בג"ץ 7855/08 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב (7.1.2009)). משכך, טענותיו ה"ערעוריות" של העותר אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה, שכן לא מצאנו בהחלטת בית הדין הגדול פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או עיוות דין. 8. אשר לטענת היעדר הסמכות לה טוען העותר לראשונה בעתירתו, דינה להידחות משום שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה על-ידי העותר, במסגרת הדיון בבתי הדין הרבניים (השוו: בג"ץ 4883/10 פלוני נ' בית הדין הכנסייתי לערעורים - הפטריארכיה היונית (5.12.2010)). 9. אמנם, וכך גם נטען בעתירה דנא, בהתאם להלכת אמיר ולהלכת לוי, לבית הדין הרבני אין סמכות נלווית לדון בעילה חדשה שנוצרה בעקבות הסכם גירושין לצורך פירושו. משסיים ומיצה את סמכותו להכריע בעניין של גירושין, שוב לא נתונה לבית הדין הרבני סמכות נלווית לפרש את הסכם הגירושין או את פסק הגירושין. בענייננו, עולה השאלה האם בית הדין הגדול פירש את הסכם הגירושין, ביטל את סעיף 46 להסכם, או הורה על אופן אכיפתו, והאם, בהתאם להלכות האמורות, הוא היה מוסמך לכך. 10. עם זאת, טענה בדבר היעדר סמכות מצדו של בית הדין הרבני לפרש את החוזה עלתה, כאמור, לראשונה רק במסגרת העתירה דנא, ולא בהזדמנויות שונות לאורך ההליכים בבתי הדין הרבניים. כך למשל, כבר בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי, הוצע לצדדים לפרש את סעיף 46 להסכם כך שיראו את האישה כמי שאכן השלימה את עשרים שנות הותק לצרכי חישוב הזכויות הפנסיוניות שלה (שורות 129-104 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי). כבר בשלב זה היה ניתן להעלות טענה בדבר היעדר סמכותו של בית הדין לפרש את החוזה. כמו כן, גם במסגרת הערעור שהגישה המשיבה, אשר נסב בעיקרו על עילות הביטול של סעיף 46, נטענה טענת פרשנות (סעיפים 47-42 לערעור) באופן מפורש ("יש לפרש את סעיף 46 ואת ההסכם וליישמו על פי תכליתו"). בחלק זה, טענה המשיבה כי: "גם פרשנות תכליתית של הסעיף ויישומו בהתאם לתכליתו ותכלית ההסכם כולו, מביאה למסקנה, כי יש להתעלם מהדרישה הדווקנית לרכישת 20 שנות וותק, שהרי ניתן לחשב את זכויות הפנסיה של האישה כאילו צברה 20 שנות וותק ולקזז זאת מהמגיע לה מהבעל ... " (סעיף 42 לערעור). חרף טענה ברורה זו, לפיה מתבקש בית הדין הגדול לפרש את סעיף 46 בהתאם לתכליתו, נמנע העותר מלהעלות טענת חוסר סמכות (או לחלופין טענת "הרחבת חזית אסורה" כפי שטען בעתירתו לעניין זה). נוכח האמור לעיל, אין לקבל את טענתו של העותר בדבר היעדר סמכות שנטענה לראשונה בעתירתו, ודין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ב באב התשע"ו (‏16.8.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16052030_L02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il