שמעון חיים נ. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5199/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5199/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: שמעון חיים נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה - מחלקת עררים 2. פרקליטות המדינה - המחלקה לחקירות שוטרים 3. שרון לוגסי 4. משטרת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מירב כהן בשם המשיבים 1, 2 ו-4: עו"ד עמרי אפשטיין פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. עניינה של העתירה שלפנינו הוא בהחלטת המשיבה 1 שלא לפתוח בהליכים פליליים כנגד המשיב 3, שוטר במשטרת ישראל, אשר לטענת העותר איים וסחט אותו. כמו כן, עותר הוא להטלת חיסיון על נספחי כתב העתירה, ולצו מניעה לעיכוב העמדתו של המשיב 3 לדין משמעתי, וזאת לאור החשש שמיצוי ההליכים המשמעתיים יחסום את העמדתו לדין פלילי, במידה ועתירתו תתקבל. הרקע העובדתי 2. נציג בקצרה את הרקע העובדתי וההליכים הקודמים שננקטו עובר לעתירה. ההשתלשלות העובדתית מוצגת כאמור בכתב העתירה, בהתאם לגרסתו של העותר. 3. העותר והמשיב 3, שביניהם היו קשרי חברות, נסעו יחדיו לטיול בטאבה שבסיני, מצרים, בשנת 2010. במהלך הטיול, הלווה העותר למשיב 3 סכום כסף לטובת הימורים בקזינו. המשיב 3 הפסיד את הסכום בשולחנות ההימורים. לאחר מכן, הסתכסכו השניים, והמשיב 3 סירב להחזיר לעותר את הכסף אותו הלווה. לאור זאת, החליט העותר להגיש כנגדו תביעה אזרחית לבית משפט השלום (להלן: התביעה). 4. לאחר הגשת התביעה, החל המשיב 3 (כאמור, לטענת העותר) לשלוח הודעות טקסט מאיימות לעותר, שאם לא ימשוך את כתב התביעה ויפצה אותו על הוצאותיו, הוא יגיש נגדו תלונה במשטרה. זאת, לאור טענתו כי העותר, עובד לשעבר בחברת "ישראכרט", ביטל עסקאות בכרטיס האשראי שלו. לאחר מכן הגיש המשיב 3 תלונה במשטרה נגד העותר. יחד עם זאת, חקירת התלונה נסגרה עקב חוסר ראיות. יש לציין כי בסופו של יום, מעשיו של העותר הביאו לפיטוריו מחברת "ישראכרט". בעניין זה, טוען העותר כי במהלך החקירה המשיב 3 פנה לשוטרים שחקרו את התלונה, וניסה להשפיע על כיוון החקירה ולשבשה. 5. כמו כן, לטענת העותר, שלח לו המשיב 3, הודעות טקסט מאיימות, שעניינן דרישה למשיכת התביעה ותשלום בגין ההוצאות שנדרש אליהם. בנוסף, התקשר המשיב 3 להוריו של העותר וסיפר להם כי ראה שעל פי המרשם הפלילי, לבת זוגתו של העותר הרשעה במספר עבירות. 6. במקביל לכך, הגישה בת זוגתו של העותר תלונה במשטרה נגד באת-כוחו של המשיב 3 בתביעה. לטענתה, עורכת הדין הגישה בשמה תצהיר מזויף, התומך בגרסת המשיב 3 להלוואת הכספים. כמו כן, טענה כי המשיב 3 איים עליה באמצעות הודעות טקסט, שיעשה שימוש במידע בנוגע לעברה הפלילי אם לא תשנה את תצהירה בתביעה. 7. בגין אירועים אלה, הגיש העותר כנגד המשיב 3 תלונה למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש ו-התלונה במח"ש). 8. מתשובתה המקדמית של המדינה לעתירה עולה כי לאחר הגשת התלונה נחקר המשיב 3 במח"ש תחת אזהרה. בחקירתו מסר שהשניים חברים שנים ארוכות, ונוהגים באופן קבוע להלוות כספים אחד לשני. התלונה במח"ש הוגשה על ידי העותר כנקמה על הגשת התלונה בגין חיובי האשראי, ופיטוריו של העותר עקב כך. במסגרת זאת, סיפר כי לאחר הגשת התביעה, סיפר לראש הימ"ר במשטרה את השתלשלות האירועים. בנוסף, הכחיש את טענת העותר כי פנה לחוקרים במשטרה לקבלת פרטים על חקירת התלונה לעניין חיובי האשראי. לעניין הודעות הטקסט המאיימות, סיפר בחקירה כי מטרתם הייתה להגיע לפשרה לעניין התביעה שהגיש נגדו העותר. לצד זאת, הכחיש גם את כל מה שטען העותר לעניין הרישום הפלילי של בת זוגתו של האחרון. 9. לאחר חקירה, החליטה מח"ש לסגור את התלונה כנגד המשיב 3 לאור חוסר עניין לציבור (מח"ש 1551/10). במסגרת זאת נקבע כי אין כל רישום או ראיה לכך שהמשיב 3 ערך בדיקה בנוגע לרישום הפלילי של זוגתו של העותר. לעניין הודעות הטקסט המאיימות, נקבע כי המשיב 3 השתמש בלשון שיכולה להתפרש בתור מאיימת כלפי המשיב 3. לעניין התלונה בנוגע לחיובי האשראי, נקבע כי המשיב 3 אכן פנה לחוקרים שעסקו בה, עובדה שעוררה אצל החוקרים אי נוחות. החוקרים לא שיתפו פעולה ולא נענו לבקשות המשיב 3, ובעקבותיהן התלונה עברה לטיפול של תחנת משטרה אחרת. יחד עם זאת, נקבע כי לא היו ראיות כלשהן כי המשיב 3 ניסה להשפיע על כיווני החקירה והתקדמותה. 10. על בסיס ממצאים אלו הוחלט שאין עניין לציבור בביצוע החקירה. זאת, נוכח ממצאי החקירה המפורטים לעיל, ונוכח התביעה האזרחית שהגיש העותר נגד המשיב 3, ומאחר שלאחר דין ודברים בין השניים הסכים למשוך את התביעה ולפצות את המשיב 3 על הוצאותיו. כמו כן, נקבע שהעובדה שפנה לחוקרים שעסקו בתלונה לעניין חיובי האשראי אינה מקימה עבירה פלילית. 11. ביום 22.11.2010, הודיעה מח"ש לעותר על החלטתה. בחודש מרץ 2011 הגיש העותר ערר על ההחלטה לסגירת התלונה במח"ש, במסגרתו בקשה לעריכת שימוע והשעיית המשיב 3 עד תום ההליכים (להלן: הערר). לאחר מכן, החליט ראש מדור במחלקת המשמעת במשטרה להעביר את הערר לפרקליטות המדינה. 12. בחודש פברואר 2012, הגיש העותר עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק נגד מפכ"ל המשטרה (בג"ץ 1051/12 חיים נ' מפכ"ל משטרת ישראל (9.2.2012), השופטים מ' נאור, ס' ג'ובראן ו-י' דנציגר), במסגרתה עתר להשעיית המשיב 3 מתפקידו כשוטר. בית המשפט דחה את העתירה על הסף בהיעדר עילה, וזאת מאחר שסמכותו של המפכ"ל להשעות שוטר מותנית בהיותו חשוד או שמתנהלת נגדו חקירה, ואילו במקרה דנן, כאמור, מח"ש החליטה לסגור את התלונה. כמו כן, ציין בית המשפט כי: "נדמה כי בפי העותר טענות כנגד הליך סגירת תיק החקירה וליקויים שדבקו בו, אולם הסעדים המבוקשים בגדר עתירה זו אינם מכוונים כנגד החלטת הסגירה וממילא הטענות יתבררו במסגרת הערר שהגיש העותר ולא ניתן לדון בהן טרם מוצה ההליך לפני מחלקת העררים" (עמוד 3 לפסק הדין). 13. זמן קצר לאחר מכן, החליט המשנה לפרקליט המדינה לדחות את הערר, לאור חוסר עניין לציבור וחוסר בראיות מספיקות לטובת הרשעה. לעניין הטענה בדבר חוסר עניין לציבור, לדידו, הרקע לסכסוך מעלה כי לעותר 3 ולמשיב טענות אחד נגד השני במישור האזרחי, ושניהם נהגו אחד כלפי השני לכאורה באופן כוחני. לכן, המישור המתאים לבחינת התנהלותו הוא המישור המשמעתי. בנוגע הטענה בדבר חוסר בראיות מספקות לטובת הרשעה, קבע כי אין בסיס ראייתי לטענתו של העותר לשימוש לרעה של המשיב 3 בסמכותו מכוח תפקידו לבירור בעניין הרישום הפלילי של בת זוגתו של העותר ושיבוש חקירה. 14. העותר הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה בערר, אשר נדחתה. 15. במסגרת ההליך המשמעתי נגד המשיב 3 שהסתיים בחודש יולי 2012, נקבע כי הוא פעל בניגוד להנחיות המשטרה בנסיעתו לסיני, והתנהלותו בפרשה מצדיקה העמדה לדין משמעתי. יחד עם זאת, מאחר שחלה התיישנות על עבירות המשמעת לכאורה, ניתנה לו הערת מפקד בלבד. 16. יש לציין כי מיום ההחלטה בתלונה במח"ש ועד ליום זה, שלח העותר פניות רבות למשטרה ולפרקליטות המדינה, במסגרתן דרש כי עד להחלטה בערר המשיב 3 יושעה מתפקידו, יתקיימו שימועים בעניין, וזירוז ההחלטה בערר שהגיש. 17. מכאן העתירה שלפנינו. יש לציין כי בד בבד עם הגשת העתירה, הגיש העותר בקשה למתן צו מניעה זמני, במסגרתו ביקש כי לא ייפתחו הליכים משמעתיים כנגד המשיב 3, וזאת מחשש כי מיצוי הליכים אלה ימנעו פתיחה בהליך פלילי בגין המעשים שבגינם הוגשה העתירה. כמו כן, הגיש בקשה לחיסיון על הנספחים המצורפים לעתירה. ביום 3.7.2012, נדחתה הבקשה לצו מניעה וניתן צו חיסיון. טענות הצדדים 18. העותר מרכז את טענותיו, הפרושות על פני עמודים רבים מדי, בסבירות החלטת מח"ש שלא להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי לאור חוסר עניין לציבור, וסבירות החלטת פרקליטות המדינה שלא לקבל את הערר שהגיש על החלטת מח"ש. 19. במסגרת זאת, מפרט העותר בהרחבה רבה את התשתית העובדתית לעניינו, אשר לדידו, המסקנה העולה ממנה היא כי עמדה למח"ש חובה להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי בגין סחיטה באיומים, שיבוש הליכי חקירה ועוד. בין היתר, הוא טוען כי במהלך חקירתו, הודה המשיב 3 בעבירות המיוחסות לו, וגרסאותיו רצופות סתירות פנימיות ותירוצים. כמו כן הוא טוען שיש לתת משקל של ממש לראיות החיצוניות לביצוע העבירות הקיימות בתיק. כמו כן, מח"ש התעלמה בהחלטתה שלא לפתוח בהליכים נוספים על בסיס ראיות נוספות שהגיש (למשל, במכתבים מהימים 26.7.2010, 6.9.2010). כמו כן, טוען העותר כי ההחלטות בערר ובבקשתו לעיון חוזר ניתנו ללא עיון מעמיק בחומר החקירה ובמכתביו, ועל סמך עמדת מח"ש בלבד. 20. כמו כן, טוען העותר כי חלה חובה על המשטרה להשלמת החקירה וגביית עדויות נוספות, חובה אשר לא עמדה בה. זאת, בין היתר, לבירור טענתו כי השוטרת שחקרה את בת זוגתו הדליפה חומר החקירה לידי המשיב 3. 21. המשיבים 1,2 ו-4 (הם מחלקת העררים בפרקליטות המדינה, מח"ש ומשטרת ישראל, בהתאמה), מנגד, סומכים ידם על שיקול הדעת הרחב המוקנה לרשויות התביעה בהחלטה להעמדה לדין פלילי. לגישתם החלטות מח"ש ופרקליטות המדינה סבירות, ופנייה להליכים במישור המשמעתי, בהתייחס למהות הקשר בין השניים ונסיבות ביצוע העבירות הנטענות, הייתה מוצדקת ונכונה. 22. יצוין כי חרף החלטת בית משפט זה, לא הגיש המשיב 3 תגובתו לעתירה. עוד יצוין כי העותר הגיש, ברשות, תגובה לתשובת המשיבים, בה שב וחזר על טענותיו שפורטו לעיל. דיון והכרעה 23. דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות. כאמור, לב טענתו של העותר היא שהחלטת רשויות החקירה שלא להעמיד לדין את המשיב 3 חורגת ממתחם הסבירות. כידוע, החלטה על העמדה לדין מבוססת על שני אדנים - קיומן של ראיות מספיקות (דיות הראיות) וקיומו של עניין לציבור (סמכות זו מעוגנת בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). 24. בענייננו, מח"ש החליטה שלא להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי מחוסר עניין לציבור. סוגיית התערבות בית משפט זה בהחלטה שלא להעמיד לדין, נדונה בהרחבה בבג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008) (להלן: פרשת פלונית). שם נקבע על ידי השופטת א' פרוקצ'יה: היקף שיקול הדעת של היועץ המשפטי בענין הקשור בהעמדה לדין הוא רחב מאוד. מרוחב שיקול דעת זה נגזר מתחם ביקורת שיפוטית צר. ראוי להבחין לענין זה בין שיקול הדעת העוסק בפן הראייתי, לזה העוסק בפן של האינטרס הציבורי בהעמדה לדין. שיקול הדעת של היועץ בפן העוסק ב'ענין לציבור' בהעמדה לדין כרוך בהערכה נורמטיבית של ערכים חברתיים שונים. חרף שיקול הדעת הרחב הנתון ליועץ בענין זה, פן זה של החלטתו נגיש יותר לביקורת שיפוטית, מאחר שהוא עוסק בהערכה ושיקלול של ערכים נורמטיביים רלבנטיים למקרה נתון. שיקול הדעת בדבר "ענין לציבור" בהעמדה לדין נעדר מימד של הערכה והסתברות של נתונים עובדתיים. הוא בנוי על מתן משקל יחסי ראוי לערכים נורמטיביים שונים, שיש להתחשב בהם בתהליך קבלת ההחלטה בדבר העמדה לדין. פן זה של ההחלטה, הבנוי על הערכה נורמטיבית, הוא מדיד, ונתון לביקורת שיפוטית ביתר קלות. חרף זאת, מתחם שיקול הדעת של היועץ בהעמדה לדין מבחינת 'ענין לציבור' נותן בידיו מרחב תימרון ניכר, ובחינת חוקיות ההחלטה בהקשר זה נעשית במתחם ביקורת שיפוטית צר... בתחום זה של שיקולים הקשורים ל'עניין לציבור', מכיר בית המשפט בשיקול דעתו הרחב של היועץ, ויתערב בו במקום ששוכנע כי ההחלטה בלתי סבירה בעליל" (פרשת פלונית, פסקה 23 לפסק דינה). 25. מהאמור עולה כי מתחם ההתערבות המסור לבית המשפט בהחלטה שלא להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי צר, אולם במידה פחותה מזה בהחלטה שלא להעמיד לדין בגין דיות הראיות. יש לציין כי החלטת מח"ש שלא להעמיד לדין, וכמו כן דחיית הערר על ידי פרקליטות המדינה, התבססה בין היתר על סיבות ראייתיות מובהקות. 26. נציין, וזאת מבלי להידרש לשאלה הסבוכה של מידת השפעת שני היסודות הנדרשים בהחלטה להעמיד לדין אחד על השני (ראו: פיסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש, ופיסקה 39 לפסק דינו של השופט א' א' לוי, שניהם בפרשת פלונית), שניתן להניח כי בכל הנוגע לראיות שבבסיס ההחלטה שלא להעמיד לדין, יש להפעיל כלל התערבות מצומצם אף יותר. 27. כך או כך, לגישתנו, במקרה דנן אין כל חריגה ממתחם שיקול הדעת המסור לתביעה, קל וחומר לא כזה המצדיק את התערבותנו. בהינתן הספק הראייתי, ובנסיבות של ההליך, המצביעות על סכסוך הדדי בין שני הצדדים, נדמה שאין פסול בפניה לבחינה משמעתית של התנהלות המשיב 3, והימנעות מהעמדתו לדין. 28. יודגש, לאחר העיון בראיות שהוגשו על ידי העותר, ישנו ספק של ממש בליבנו האם יש די בעצמתן כדי להצדיק את ההעמדה לדין. עוד יובהר כי לוּ היה מקום להעמיד את המשיב 3 לדין פלילי, הרי שמיצוי ההליך המשמעתי לא היה יכול להשפיע על החלטה זו. כידוע, המישור המשמעתי והמישור הפלילי מישורים נפרדים הם, בעלי תכליות שונות, ואפשר שביצוע פעולה פלילית תוביל לתוצאות בשני המישורים גם יחד (ראו: על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד צלטנר, פ"ד נו(2) 895 (2002); עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87 (1998)). 29. לעניין בקשותיו של המבקש בנוגע לחיסיון כתב העתירה ונספחיה, ראו החלטתי מיום 3.7.2012. 30. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. העותר ישא בהוצאות המשיבים 2,1 ו-4 יחד בסכום של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ז' בסיון התשע"ג (16.5.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12051990_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il