רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ נ. דרור עמירם

26 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 51875-09-24 ע"א 38027-09-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המבקשת ברע"א 51875-09-24 והמשיבה בע"א 38027-09-25: רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ נגד המשיב ברע"א 51875-09-24 והמערער בע"א 38027-09-25: דרור עמירם בקשת רשות ערעור וערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.6.2024 בת"צ 15766-05-21 שניתנה על ידי כבוד השופטת העמיתה שושנה אלמגור תאריך ישיבה: י"ג תשרי תשפ"ה (15.10.2024) בשם המבקשת ברע"א 51875-09-24 והמשיבה בע"א 38027-09-25: עו"ד רונית סיטון-זלקינד; עו"ד מעיין זיו גלנץ; עו"ד הלה פלג; עו"ד עינת שרקי בשם המשיב ברע"א 51875-09-24 והמערער בע"א 38027-09-25: עו"ד מיכאל לחמי; עו"ד שמעון לחמי פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו שני הליכים – בקשת רשות ערעור וערעור – המתייחסים להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה שושנה אלמגור) מיום 5.6.2024 בת"צ 15766-05-21, במסגרתה אושרה ברובה בקשה לאישור ניהול תובענה כייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשת (להלן: בקשת האישור). מטבע הדברים, בקשת רשות הערעור (רע"א 51875-09-24), אשר הוגשה כבר ביום 19.9.2024, מופנית נגד החלקים בבקשת האישור שבית המשפט קמא אישר לנהל לגביהם את התובענה כייצוגית (ביחס לעניינים אלה מדובר ב"החלטה אחרת"). הערעור (ע"א 38027-09-25), לעומת זאת, מופנה נגד הרכיבים בבקשת האישור שלא אושר לנהל לגביהם את התובענה כייצוגית (ביחס לעניינים אלה מדובר ב"פסק דין"). להשלמת התמונה, ולהבהרת פרק הזמן הממושך שחלף מאז ניתנה ההחלטה בבקשת האישור, יצוין כי הערעור הוגש תחילה ביום 30.11.2024, אולם הוא נדחה מהמרשם ביום 2.12.2024 מהטעם שהוגש לאחר שחלף המועד האחרון לערעור. המשיב הגיש השגה על החלטה זו לרשמת בית משפט זה, לצד הגשת בקשה להארכת המועד להגשת הערעור (הש"א 41136-12-24). ביום 13.9.2025 ניתנה החלטת הרשמת, במסגרתה נדחתה ההשגה לגופה, אבל הוארך המועד להגשת הערעור. בהתאם לכך, הערעור הוגש מחדש רק ביום 14.9.2025. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו במסגרת שני ההליכים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור, כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה (מטעמי נוחות אמשיך לכנות את בקשת רשות הערעור באופן זה), וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א). משכך, פסק הדין דנן ניתן במאוחד ביחס לשני ההליכים, כהליכי ערעור במותב תלתא. רקע והשתלשלות העניינים רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ, המבקשת בבקשת רשות הערעור והמשיבה בערעור (להלן: רמי לוי), היא חברה ציבורית הפועלת, בין היתר, בתחום קמעונאות מזון. בכלל זה, רמי לוי מחזיקה במותג הפרטי "רמי לוי שיווק השקמה" (להלן: המותג הפרטי), אשר מוצריו נמכרים בחנויותיה – הן בחנויות הפיזיות, הפזורות ברחבי הארץ, הן באתר האינטרנט שלה (להלן: אתר רמי לוי או האתר). מר דרור עמירם, המשיב בבקשת רשות הערעור והמערער בערעור (להלן: התובע המייצג), רכש בחודש אפריל 2021 מספר מוצרי מזון, לרבות של המותג הפרטי, באתר רמי לוי (להלן: הרכישה). בהמשך לכך, ביום 9.5.2021 הוא הגיש נגד רמי לוי את בקשת האישור, וזאת לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". עניינה של בקשת האישור בטענה כי רמי לוי מפרה את הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן או החוק), האוסר על הטעיה צרכנית במספר אופנים: ראשית, לפי בקשת האישור, מוצרי המותג הפרטי נשאו בשעתו את הכיתוב "יותר איכות בפחות עלות" על גבי אריזתם, ונטען כי כיתוב זה, על שני רכיביו, מטעה את הלקוחות (להלן: הסלוגן ו-הטעיה בסלוגן, בהתאמה). בנוגע לרכיב "יותר איכות", הטענה היא שחלק ממוצרי המותג הפרטי מיוצרים על ידי אותם היצרנים שמייצרים גם את המוצרים של המותגים המוכרים (להלן: המוצרים המקבילים), ולמעשה אין הבדל באיכות של אלה ואלה. בנוגע לרכיב "בפחות עלות", הטענה היא שחלק ממוצרי המותג הפרטי נמכרים במחיר גבוה יותר מאשר המוצרים המקבילים. שנית, נטען כי זהות היצרנים של מוצרי המותג הפרטי, שכאמור מייצרים גם את המוצרים המקבילים, לא מוצגת בבירור – בפרט באתר רמי לוי שבו נכתב בתיאור המוצר "מותג/יצרן: רמי לוי שיווק השקמה", באופן העלול לגרום לצרכנים לחשוב כי רמי לוי היא גם המותג וגם היצרנית של המוצר (להלן: הטעיה בזהות היצרן). שלישית, נטען כי לא אחת רמי לוי מציגה את משקל המוצרים המקבילים באופן שגוי ונמוך, ומאחר שהמחיר ליחידת מידה מחושב לפי משקל זה – המוצרים המקבילים מוצגים כיקרים יותר ופחות אטרקטיביים בהשוואה למוצרי המותג הפרטי. כמו כן, נטען כי גם כאשר המוצרים המקבילים נמכרים במבצע, המחיר ליחידת מידה מחושב לפי המחיר הרגיל (להלן: הטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה ו-טענת מחיר המבצע, בהתאמה). לצד עילות ההטעיה, נטען כי התנהלות רמי לוי מהווה הפרה של עוולת הרשלנות (להלן: עילת הרשלנות); וכי ההטעיה בסלוגן מהווה חוסר תום לב במשא ומתן או הפרת חוזה מצד רמי לוי (להלן, יחדיו: העילות החוזיות), ואף הובילה להתעשרותה שלא במשפט על חשבון הלקוחות (להלן: עילת עשיית עושר). ביום 31.10.2021 השיבה רמי לוי לבקשת האישור, וגרסה כי יש לדחותה, בין השאר מהטעמים הבאים: אשר להטעיה בסלוגן – ביחס לרכיב "יותר איכות", נטען כי מוצרי המותג הפרטי מיוצרים על ידי יצרנים מובילים, ולכן הם באיכות גבוהה יותר מזו שהלקוחות מצפים לקבל ממותג פרטי, וזוהי ההשוואה אותה יש לבצע (דהיינו, יש להשוות את איכות מוצרי המותג הפרטי לא למוצרים המקבילים להם, אלא למוצרים של מותגים פרטיים באופן כללי). ביחס לרכיב "בפחות עלות", רמי לוי טענה כי רוב מוצרי המותג הפרטי אכן זולים יותר ממקביליהם, אולם היא לא יכולה להתחייב שכך יהיה בכל רגע נתון, ואף ללקוחות אין ציפייה כזאת. באופן רחב יותר, וזה העיקר, רמי לוי טענה כי הלקוחות מודעים לכך שסיסמאות פרסום, דוגמת הסלוגן, כוללות הגזמה והתפארות מצד המוכר, ומשכך הם בוחנים אותן באופן ביקורתי. כנגזר מכך, הסלוגן, לעמדת רמי לוי, איננו עולה לכדי הטעיה צרכנית. אשר להטעיה בזהות היצרן – רמי לוי טענה כי אין לה אינטרס להסתיר את זהות היצרן המקורי, ולצד הכיתוב "מותג/יצרן" נכתב שם המותג הפרטי מאחר שהוא מקושר לגורם המשווק. בנוסף, הלקוחות יכולים להתבונן באריזת המוצר במלואה – גם במסגרת רכישה באתר רמי לוי, באמצעות פונקציה של הצגת המוצר ב-360 מעלות (להלן: התצוגה הדיגיטלית) – ולראות את שם היצרן. אשר להטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה – לעמדת רמי לוי מדובר בטעויות אנוש ובתקלות נקודתיות, בשים לב למספר הסניפים הרב שהיא מתפעלת והמוצרים הרבים אותם היא מוכרת. ובכל מקרה, ניתן לראות את המידע הנכון על גב אריזת המוצרים באמצעות התצוגה הדיגיטלית. עוד נטען, לגבי טענת מחיר המבצע, כי לרמי לוי אין חובה להציג מחיר ליחידת מידה לפי מחיר המבצע של המוצר, אלא היא רשאית להציגו לפי המחיר הרגיל. בהמשך לכך, ביום 1.12.2021 הגיש התובע המייצג תגובה לתשובת רמי לוי, במסגרתה טען, בין השאר, כי הסלוגן מחייב את רמי לוי, ולכן היה עליה לספק מוצרים איכותיים וזולים יותר בהשוואה למוצרים המקבילים (להבדיל מהשוואה למותגים פרטיים), ואם היא לא יכולה לעמוד בדרישות אלה – עליה להימנע מהשימוש בסלוגן. כמו כן, נטען כי אם רמי לוי כותבת רק את שם המותג תחת "מותג/יצרן", אזי יש לשנות את הכיתוב ל"מותג"; וכי הטעות במשקלי מוצרי המותג הפרטי באתר איננה טעות נקודתית, אלא התנהלות שיטתית של רמי לוי הפועלת לרעת הלקוחות. החלטת האישור ביום 5.6.2024 ניתנה החלטת האישור, במסגרתה בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור ברובה, וקבע כי רמי לוי לכאורה הטעתה את לקוחותיה בשלוש עילות הטעיה. ראשית, ואשר להטעיה בסלוגן, בית המשפט קבע כי הסלוגן איננו "סיסמת פרסום ריקה מתוכן" אלא כולל "קביעות עובדתיות בהירות שאינן משתמעות לשני פנים" (פסקה י"ז להחלטת האישור). לגוף הסלוגן, נקבע כי חלק ממוצרי המותג הפרטי נמכרים במחיר שאיננו זול יותר מהמוצרים המקבילים; וכי את איכות מוצרי המותג הפרטי יש לבחון בהשוואה למוצרים המקבילים, אולם לא נמצא בסיס לכך שמוצרי המותג הפרטי אכן איכותיים יותר. שנית, וביחס להטעיה בזהות היצרן, בית המשפט קמא סבר כי אופן הצגת המידע באתר רמי לוי ("מותג/יצרן") עלול להטעות את הצרכנים לחשוב כי רמי לוי היא גם היצרנית של המוצר וגם המותג, ובשל מצג זה הצרכן עלול שלא לבחור במוצר המועדף אליו (דהיינו, אם הצרכן היה יודע כי המוצר של המותג הפרטי והמוצר המקביל מיוצרים על ידי אותו יצרן – הוא היה יכול לבחור ביניהם באופן מושכל). אף התצוגה הדיגיטלית אינה משנה מסקנה זו, שכן בכל מקרה מדובר בהצגת מסרים סותרים באופן המקשה על הצרכן להתחקות אחר זהות היצרן. שלישית, ובנוגע להטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה, בית המשפט ציין כי רמי לוי לא הסבירה מדוע הטעויות במשקל הן נקודתית בלבד, ואף לא הבהירה כיצד הן תמיד מיטיבות עמה (שכן מוצרי המותג הפרטי נחזים כזולים יותר במחיר ליחידת מידה); וכי האפשרות לצפות במידע המדויק באמצעות התצוגה הדיגיטלית אינה פותרת את הבעייתיות בהצגת המשקל השגוי. לעומת זאת, בית המשפט קמא דחה את טענת מחיר המבצע, מאחר שהיא לא הוכחה ולוּ לכאורה. בהמשך לכך, ועל בסיס האמור ביחס להטעיה בסלוגן ולהטעיה בזהות היצרן, בית המשפט קמא קבע כי גם העילות החוזיות עומדות לתובע המייצג. באופן דומה, ובראי האמור, נקבע כי רמי לוי התעשרה על חשבון חברי הקבוצה (עילת עשיית עושר). לעומת זאת, בית המשפט קמא נמנע מלדון בעילת הרשלנות, מאחר שלשליטתו הסעד אותו ניתן לקבל בעילה זו חופף לסעד אשר עשוי לנבוע מעילות ההטעיה. לבסוף, נקבע כי יתר התנאים לאישור ניהול התובענה כייצוגית מתקיימים, והקבוצה בשמה תנוהל התובענה הוגדרה באופן הבא: (א) מי שרכש מרמי לוי מוצרים של המותג הפרטי על סמך הסלוגן (על שני רכיביו), או מי שקנה באתר רמי לוי מוצרים של המותג הפרטי על בסיס נתונים שגויים של המשקל ושל המחיר ליחידת מידה (להלן: הקטגוריה הראשונה); (ב) הלקוחות שרכשו מרמי לוי מוצרים המקבילים למוצרי המותג הפרטי, ושילמו תמורתם מחיר גבוה יותר משהיו משלמים על מוצרי המותג הפרטי (להלן: הקטגוריה השנייה). על החלטת האישור הוגשו בקשת רשות הערעור והערעור המונחים לפנינו. הליכי הערעור ביום 9.9.2024 הגישה רמי לוי את בקשת רשות הערעור, במסגרתה היא שבה על עיקרי הטענות שהעלתה בתשובה לבקשת האישור, ומדגישה, בין היתר, את הדברים הבאים: אשר להטעיה בסלוגן, רמי לוי טוענת כי לא מדובר בהתחייבות חוזית, אלא בפרסום שיווקי בלבד – ואף הצרכנים מבינים שמדובר ב"התפארות". ובכל מקרה, הסלוגן אינו משקף חריגה קיצונית מהאמת, שכן מוצרי המותג הפרטי עשויים להיות איכותיים יותר ממקביליהם, ולרוב הם זולים יותר. ביחס להטעיה בזהות היצרן, נטען כי לא מתקיימת הטעיה מאחר שצרכן סביר שנחשף לתיאור "מותג/יצרן" מבין שמדובר באפשרויות אלטרנטיבות – או המותג או היצרן, ולא שניהם. בכל מקרה, נטען כי בהחלטת האישור הובהר שעילה זו עוסקת במי שרכש מאתר רמי לוי, בעוד שבהגדרת חברי הקבוצה (בקטגוריה השנייה) לא נערכה הבחנה זו (בין האתר לחנויות). עוד נטען בכלל זה, כי בית המשפט קמא הרחיב את עילת ההטעיה מעבר לסביר, בכך שהחילה גם כלפי לקוחות שרכשו מוצרים שההטעיה כלל אינה נוגעת להם (כלומר, נטען כי אין מקום לקבוע שהתרחשה הטעיה ביחס לרכישת מוצר כלשהו כאשר ההטעיה נעשתה ביחס למוצר אחר). לגבי ההטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה, הודגש שוב כי מדובר בתקלה נקודתית ולא במדיניות מפרה. זאת ועוד, רמי לוי סבורה כי יש מקום לתת לה רשות ערעור, בין השאר מאחר שקבלת התובענה צפויה לגרום לה לנזקים משמעותיים; מפני שבית המשפט קמא לא הכריע בסוגיות רבות הדרושות הכרעה בשלב הנוכחי, לרבות בשאלת הנזק, בסוגיית הקשר הסיבתי (תחת עילת ההטעיה) ובהתקיימות עילת עשיית העושר; ושעה שסיכויי בקשת רשות הערעור להתקבל הם גבוהים, שכן נפלו שגיאות רבות בהחלטת האישור. ביום 15.10.2024 קיימתי דיון בבקשת רשות הערעור (כאמור, באותה עת טרם הוגש הערעור) בנוכחות הצדדים, ובמהלכו הצעתי את שהצעתי. בסיום הדיון, הודיעו הצדדים במשותף כי הם יגישו הודעת עדכון ביחס להצעתי; וביום 29.10.2024 נתקבלה הודעה לפיה הצדדים לא הגיעו להסכמות. לנוכח זאת, ביום 31.10.2024 הורתי לתובע המייצג כי ישיב לבקשת רשות הערעור. בתשובתו לבקשת רשות הערעור, התובע המייצג טוען כי יש לסלקה על הסף, מאחר שהיא חורגת בעניינים רבים מחזית המחלוקת שבין הצדדים, ואף חוזרת על טענות שנזנחו בהליך בפני בית המשפט קמא. לגוף הדברים, התובע המייצג שב על עיקרי טענותיו, ומדגיש בין השאר את הטענות הבאות: אשר להטעיה בסלוגן, נטען כי הסלוגן מופיע על מוצרי המותג הפרטי, ולכן הוא חלק מהחוזה בין רמי לוי ללקוחותיה – חוזה שהיא כאמור לא מקיימת. לגבי ההטעיה בזהות היצרן, התובע המייצג גורס כי הכיתוב "מותג/יצרן" עלול להטעות, והפניית הצרכן לתצוגה הדיגיטלית אינה פותרת חשש זה. ביחס להטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה, הוער כי רמי לוי לא טענה שקיימה בדיקה עצמאית כלשהי על מנת לאמוד את היקף הטעויות, ואף לא צירפה נוהלי עבודה בנדון, אשר עשויים היו לתמוך בטענתה שאכן מדובר בטעות נקודתית. לבסוף, ובהתייחס לאמות המידה למתן רשות ערעור, התובע המייצג טוען כי רמי לוי לא עמדה על ההשלכות הכלכליות של ניהול התובענה כייצוגית, להבדיל מההשלכות הנובעות מקבלתה, וממילא לא צירפה לבקשת רשות הערעור ראיות או תצהיר בעניין זה; כי קיום דיון בטענות רמי לוי לא יוביל לייעול ההתדיינות בהמשך הדרך; וכי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים. בתגובה לתשובת התובע המייצג, רמי לוי שבה על טענותיה ומדגישה, בין השאר, כי הסלוגן הוא אמצעי שיווק הנושא אופי פרסומי מובהק, ומשכך אינו מטעה; כי אין מקום לנהל את התובענה הייצוגית בעילת ההטעיה בזהות היצרן ביחס לצרכנים שלא רכשו את מוצרי המותג הפרטי, ולמעשה כלל לא מוטלת עליה חובת גילוי לגבי קיומם של מוצרים חלופיים משתלמים יותר. בהתאם למתואר בפתח הדברים, ביום 14.9.2025 הוגש הערעור (בשנית), ובמסגרתו מעלה התובע המייצג שלוש טענות עיקריות: ראשית, באשר להגדרת הקבוצה בקטגוריה הראשונה, נטען כי זו מצומצמת מדי. זאת, מאחר שתחת העילה של הפרת ההתחייבות החוזית (הנובעת כאמור מההטעיה בסלוגן) אין צורך בהוכחת הסתמכות של הצרכנים על הסלוגן בעת הרכישה. שנית, וביחס להטעיה בזהות היצרן, התובע המייצג טוען כי גילוי זהות היצרן על גבי אריזת המוצר לא מהווה גילוי מספק ואפקטיבי בנסיבות של "מכירה כפולה" (דהיינו, כאשר אותו מוצר נמכר הן על ידי היצרן או המותג המוכר והן על ידי מותג פרטי). לכן, לעמדתו היה מקום לקבוע כי עילת הטעיה זו חלה לא רק על האתר – אלא גם על הסניפים הפיזיים. כן נטען, כי ההטעיה באתר לא נובעת רק מהכיתוב "מותג/יצרן", אלא גם מכך שזהות היצרן לא נכתבה בתיאור המוצר עצמו. שלישית, ובנוגע להטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה, התובע המייצג מתמקד בכך שבית המשפט קמא דחה את טענת מחיר המבצע. לעמדתו, טענה זו הוכחה כראוי, וזאת בפרט לאור הדוגמאות הרבות שהציג בנדון – בעוד רמי לוי לא הביאה ראיה המוכיחה אחרת. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתובים שהונחו לפנינו, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 15.10.2024 (טרם הגשת הערעור), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור באופן חלקי. לעומת זאת, בכל הנוגע לערעור סבורני כי יש לעשות שימוש בסמכות הקבועה בתקנות 138(א)(1) ו-(5) לתקסד"א, ולדחותו אף מבלי להידרש לתשובת רמי לוי. בתמצית הדברים, לגישתי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא ביחס לאישור ניהול התובענה כייצוגית בעילת ההטעיה בסלוגן, וכן בעילות החוזיות ובעילת עשיית עושר הנגזרות ממנה. התוצאה של קביעה זו היא ביטול של הרישא של הקטגוריה הראשונה בהגדרת הקבוצה (שעסקה בעילת ההטעיה בסלוגן). נוסף על כך, לעמדתי יש לצמצם את הגדרת הקבוצה בקטגוריה השנייה, הנוגעת לעילת ההטעיה בזהות היצרן, כך שהיא תכלול רק את הלקוחות שרכשו מאתר רמי לוי (להבדיל מלקוחות אשר רכשו בסניפים). לעומת זאת, דינם של יתר רכיבי בקשת רשות הערעור וכן הערעור במלואו – להידחות. כך אמליץ לחברי ולחברתי כי נעשה. אפנה עתה להצגת הנימוקים שעומדים ביסוד מסקנותיי. אפתח בדיון כללי בעילת ההטעיה, היא העומדת במוקד בקשת האישור; ולאחר מכן אעבור לדון בטענות הצדדים בבקשת רשות הערעור ובערעור, ביחס לכל אחת מבין שלוש עילות ההטעיה. הטעיה – כללי כפי שציינתי בעבר, "יחסי עוסק-צרכן מאופיינים בחוסר איזון מובנה, הנובע מפערי הכוחות הטבועים הקיימים בין הצרכן לבין העוסק. מקורם של פערים אלו נעוץ בעיקר בשוני המהותי הקיים בין צרכנים לבין עוסקים בשוק: בעוד שהראשונים הם באופן טיפוסי שחקנים חוזיים חד-פעמיים, נעדרי ניסיון ומומחיות עסקית ומשפטית, האחרונים הם בגדר שחקנים חוזרים, המחזיקים בידע עסקי ומקצועי ובמומחיות בתחום עיסוקם" (ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר-דוש בע"מ, פסקה 32 והאסמכתאות שם (15.5.2022) (להלן: עניין סופר-דוש). ראו גם: אורנה דויטש מעמד הצרכן במשפט 120-87 (2003)). פערי כוחות אלה, והרצון להגן על הצרכן, הובילו להתפתחותם של דיני הגנת הצרכן – דינים המבקשים, בעיקרם, לקבוע כללי משחק הוגנים במסגרת מערכת היחסים שבין הצרכן לעוסק (עניין סופר-דוש, בפסקה 34; דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 432 (2003) (להלן: עניין ברזני)). בלב דיני הגנת הצרכן עומד חוק הגנת הצרכן. חלק ניכר מההסדרים הקבועים בחוק זה, מבוססים על ההנחה (הנכונה) כי לצרכן אין את כל פרטי המידע הדרושים לו לשם קבלת החלטה מושכלת בדבר כדאיות העסקה שעומדת על הפרק – למשל ביחס למחיר המוצר; איכות המוצר; טיב המוצר; וכיוצא באלה. לפיכך, חובות ואיסורים שונים שנקבעו בחוק הגנת הצרכן נועדו להבטיח כי בעריכת עסקה צרכנית "יעמוד לרשות הצרכן מידע מלא והוגן באשר לטיב העסקה ופרטיה, מתוך הנחה כי אז יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו ולהתקשר בעסקה מיטבית ורצויה מבחינתו" (ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח ראבי ז"ל, פסקה 22 (4.12.2011) (להלן: עניין תנובה)). אחד הסעיפים המשמעותיים בהקשר זה הוא סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, הקובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה". מדובר בסעיף רחב: הוא מטיל איסור על עוסק לפעול באופן שעלול להטעות את הצרכנים בעניין מהותי. בתוך כך, הסעיף אוסר הן על הטעיה במעשה – דהיינו הצגת מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים למציאות; הן על ידי הטעיה במחדל – דהיינו בדרך של אי-גילוי פרטים שיש חובה לגלותם (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600, 607 (2000). ראו גם רע"א 3456/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' שליידר, פסקה נ (29.8.2017) (להלן: עניין שליידר)). לא רק זאת, אלא שעל מנת שסעיף 2(א) יתקיים לא נדרשת הטעיה בפועל, אלא די בכך שהמצג "עלול" להטעות את הצרכן. עוד יש להבהיר, כי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן לא חל ביחס לכל הפרטים הנוגעים לעסקה, אלא רק כלפי עניינים מהותיים בעסקה. ולשם המחשת עניינים אלה, הסעיף מוסיף ומציג מספר רב של חלופות שעונות להגדרה זו (שאינן מהוות רשימה סגורה), ובהן: טיב המוצר וכמותו (סעיף 2(א)(1)); משקלו (סעיף 2(א)(2)); זהות היצרן (סעיף 2(א)(6)); ומחיר המוצר (סעיף 2(א)(13)). ודוק, העוסקים מחויבים בגילוי המידע הכלול בחלופות המנויות בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן (רע"א 3418/16 המועצה להסדר ההימורים בספורט נ' אבידן, פסקה 15 (‏1.9.2016); רע"א 3922/17 פליי רקורדס שיווק והפצה בע"מ נ' ערוץ הופ ! בע"מ, פסקה 5 (21.8.2017). האיסור הרחב על הטעיה המוטל בסעיף 2(א) לחוק, שכולל כאמור גם חובת גילוי אקטיבית, נועד איפוא לצמצם את פערי המידע ופערי הכוחות האמורים הקיימים בין העוסק לצרכן. זאת, כאמור, בשביל "להבטיח את יכולתו של ציבור הלקוחות להתקשר ולצרוך באופן מיודע" (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 6 (11.12.2008). כן ראו: עניין תנובה, בפסקה 25; רע"א 5548/24 שופרסל בע"מ נ' לוי, פסקה 9 (28.7.2024) (להלן: עניין שופרסל)). ודוק, בדרך זו המחוקק מבטא את תפיסתו העקרונית, לפיה "אין מקום לדרוש מהצרכן – להבדיל מצד לחוזה עסקי – לברר בעצמו את מלוא פרטיה של כל עסקה צרכנית", ולכן העוסק נדרש למסור בעצמו מידע מדויק לצרכנים ביחס לעניינים המהותיים לעסקה (ע"א 6930/19 הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ, פסקה 48 (6.2.2023) (להלן: עניין נגב קרמיקה)). לאחר שעמדנו על עילת ההטעיה הצרכנית, נוכל עתה לצלול לבחינת טענות ההטעיה שהופנו נגד רמי לוי. כפי שתואר לעיל, בקשת האישור כוללת שלוש עילות הטעיה – הטעיה בסלוגן, הטעיה בזהות היצרן והטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה. נבחן אותן כסדרן. הטעיה בסלוגן כזכור, בית המשפט קמא קבע ביחס לעילת ההטעיה בסלוגן כי הסלוגן עשוי להטעות את הצרכנים, שעה שלא הוכח כי מוצרי המותג הפרטי הם בהכרח איכותיים מהמוצרים המקבילים; ונוסף על כך מסתבר כי ישנם מקרים בהם מוצרים אלה אינם זולים יותר. קביעות אלו מבוססות על האופן שבו בית המשפט קמא ראה את הסלוגן – כמצג מחייב של רמי לוי כלפי ציבור לקוחותיה, הכולל שני רכיבים נפרדים, אשר רמי לוי נדרשת לקיימו במלואו ככתבו וכלשונו – שאחרת מדובר בהטעיה צרכנית. בראייתי, דרך הסתכלות זו על הסלוגן מייחסת לו משמעות החורגת מהמקובל והנדרש. אסביר. במסגרת חיי המסחר הרגילים, עוסקים מתארים לעיתים את המוצרים או השירותים המוצעים על ידם תוך שימוש בדברי שבח ביחס לתכונותיהם הטובות או לעלותם הנמוכה. למעשה, אין זה אלא טבעי ומקובל שעוסק יכלול אמירות רהב והלל כדי לקדם את מכירות מוצריו ושירותיו (סיני דויטש דיני הגנת הצרכן כרך ב – הדין המהותי 609 (2012) (להלן: סיני דויטש)). מבחינה משפטית, הבעייתיות הגלומה בפרסומים אלה, אשר כוללים מעצם טבעם מידה מסוימת של חוסר דיוק, נעוצה בהבחנה בין דברי התפארות גרידא (שאינם מבססים עילת תביעה) לבין כאלה העולים לכדי הטעיה צרכנית. דיני החוזים אבחנו מאז ומתמיד בין דברי שבח כלליים המושמעים על ידי עוסק ביחס לעסקיו – mere puff , כפי שהן מכונות בלעז – לבין מצגים והתחייבויות הניתנים על ידו בקשר לסחורתו. הראשונים הם דברים בטלים, שאין להם משמעות משפטית; האחרונים הם אמירות משמעותיות, העשויות להטיל חבות משפטית. אבחנה זו נזכרת עוד בפסק הדין הקלאסי בעניין Carlill v Carbolic Smoke Ball Co. [1893] 1 Q.B. 256, אשר רבים מאיתנו פגשו בתחילת הקורס בדיני חוזים. באותו עניין דחו שופטי בית המשפט לערעורים את הטענה כי מודעת הנתבעת המבטיחה לשלם 100 ליש"ט לכל מי שישתמש במוצר הפלא שהציעה למניעת הידבקות בשפעת, וילקה בכל זאת במגפה, "was a mere puff which meant nothing". כך, בהינתן שאמירה זו גובתה בהפקדת 1,000 ליש"ט בבנק לצורך הבטחת קיומה – הפקדה שכל תכליתה הייתה להעביר את המסר כי אין מדובר בהתפארות גרידא, אלא בהתחייבות של ממש. אבחנה זו רלוונטית גם במסגרת דיני הגנת הצרכן המודרניים. קיימות דוגמאות רבות לפרסומות הכוללות דברי שבח והתפארות כלליים, שאינם עולים לכדי הטעיה, מאחר שבעיני הצרכן הסביר אינן אלא אמירות בעלמא – וככאלה אינן יוצרות חיוב משפטי. במשפט האמריקאי נהוג להזכיר את הסופרלטיבים הבאים: "the best", "better", "the greatest"; ומפרסומות ישראליות ניתן להזכיר את הפרסומות הבאות: "הרשת הסלולרית המתקדמת בעולם – ברוכים הבאים לעולם אחר" (של חברת פלאפון); "הכי טוב, הכי פשוט, 9 מיליון" (של חברת ביטוח); "כללית – הכי טובה למשפחה" (קופת חולים); "חווית הנהיגה המושלמת" (פרסומת לרכב); "מחירים קטנטנים" (פרסומת למוצרי ילדים) (סיני דויטש, בעמ' 612-610. ראו דוגמאות נוספות בעמ' 619-618; ההדגשות נוספו). דוגמאות אלו (ורבות אחרות) מגלמות דברי שבח סתמיים, אשר צרכן סביר איננו מתייחס אליהן כאמירות מחייבות – ולמעשה קשה לייחס להן ערך אמת של ממש. פרסומים אלה מהווים איפוא מעין גימיק מסחרי שנועד "למשוך את תשומת ליבו של הציבור, ויש להניח שצרכן סביר מבין שאין ליחס תוכן של ממש לטקסטים אלה מעבר לרצון המוכר למכור את המוצר או את השירות" (שם, בעמ' 611). לעיתים (ועניינו בכלל זה), העוסק חוזר על אמירה מסוימת כעל מנטרה בקשר לעסקיו, ואז היא הופכת לסלוגן, המשמש כסימן מסחר המזהה בעיני הציבור את העוסק וסחורתו – וזאת בין אם יש לסלוגן ערך אמת ובין אם לאו (כך, למשל, הסלוגנים "Coca-Cole is it!", "Just Do It" או "Probably the best beer in the world"). ודוק, אין ספק כי לפרסומים כאמור, הכוללים דברי שבח סתמיים, יש השפעה מסוימת על קהל הצרכנים – שהרי אלמלא השפעה זו לא היה לעוסקים טעם להשקיע בפרסומים אלה מלכתחילה (שם, בעמ' 609). ועדיין, מדובר בדברים שאין לייחס להם משמעות משפטית, ועל כן אין בהם משום הטעיה צרכנית. הערה נוסטלגית: בתקופה בה הייתי מרצה לתלמידי שנה א' על "דיני חוזים", נהגתי להזכיר בהקשר זה את הקריאה שהייתה חביבה על הסוחרים בשוק בימי ילדותי "כל אבטיח – מלמיליאן". ניתן להניח כי איש מהקונים בשוק באותה עת לא העלה בדעתו לתבוע סוחר על כך שמרכולתו לא עמדה בסטנדרט המאתגר, ויש לקוות כי גם בתקופתנו לא יוגשו תביעות מסוג זה – וזאת גם אם תשונה הקריאה ברוח הזמן, ל"כל אבטיח –מסי/רונאלדו". אם כן, מתי פרסומת הכוללת דברי שבח המתייחסים למוצר או לשירות תעלה לכדי הטעיה צרכנית ומתי לא? המבחן הכללי הוא מבחן הצרכן הסביר – דהיינו הדרך בה לקוח מן היישוב היה מתייחס לדברי השבח בהם מדובר (השוו: עופר גרוסקופף "סיווג מסרים המוחלפים במהלך משא-ומתן" עיוני משפט כב 745, 778-777 (התש"ס)). יישומו של מבחן זה תלוי בנסיבות, ואולם בקווים כלליים ניתן לומר כי כאשר הפרסומת כוללת השוואה ישירה למוצר אחר, או מתיימרת לספק פרטי מידע קונקרטיים ואינפורמטיביים על טיב המוצר, מחירו או איכותו – תגבר הנכונות להכיר בדברים כהטעיה צרכנית. כך גם כאשר ההשוואה איננה ישירה כלפי מוצר מסוים, אבל היא מתייחסת בבירור למוצרים או לשירותים מקטגוריה כללית דומה (למשל, פרסומת למתן שירותי גלישה באינטרנט שבה מציינת החברה כי "בדוק מחקרית – האינטרנט שלנו הכי מהיר בישראל"). אולם, גם במקרים אלה ייתכן שייקבע לבסוף שמדובר רק בהתפארות גרידא, אם יתברר כי המדובר בהצהרה שהצרכן הסביר לא היה מייחס לה, במכלול הנסיבות, משמעות מחייבת (השוו: סיני דויטש, בעמ' 613). לעומת זאת, אם עסקינן בפרסומת מסחרית שבמסגרתה מובאים דברי שבח סתמיים או סופרלטיביים אחרים, שאינם ברי השוואה והם עמומים במהותם, בדומה לדוגמאות שהובאו לעיל – לא ניתן לטעון שמתקיימת הטעיה צרכנית. מכל מקום, כאמור, השאלה המרכזית בה נדרש להתמקד היא כיצד היה צרכן סביר מתייחס לדברי השבח בנסיבות העניין. דברים אלה ביחס להתפארות בפרסום מקובלים גם בדין הזר תחת דוקטרינת ה-Puffery. דוקטרינה זו קובעת, בעיקרם של דברים, כי אין להטיל אחריות משפטית ביחס לדברי שבח כלליים בהם המוכר מהלל את מוצריו. זאת, שכן "ציבור הצרכנים רגיל למידה מסוימת של הגזמה בתחום הפרסום, ואין דרכן של הבריות להיות מושפעות מאמירות מסוג זה" (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 43 (30.4.2017); ראו גם: ע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567, 622-621 (2011). להרחבה על דוקטרינת ה-Puffery, ראו: David A. Hoffman, The Best Puffery Article Ever, 91 Iowa L. Rev. 1395 (2006)). יוער, כי לגישת פרופ' סיני דויטש, ההצדקה לכלל זה נעוצה ברצון שלא להתערב יתר על המידה בחיי המסחר, ובהכרה בכך שפרסומות הן חלק לגיטימי מחיי מסחר תקינים, זאת להבדיל מנימוק המתמקד בהשפעה שיש לביטוי על הצרכנים (ראו: סיני דויטש, בעמ' 626). בדומה, במשפט האנגלי הובהר כי צרכנים נחשפים לפרסומות מגיל קטן, והם מכירים בכך שפרסומות כוללות, על דרך השגרה, התפארויות בפרסום – עד כדי כך שבעיניהם פרסומת איננה שלמה ללא התפארות מצד העוסק (British Airways PLC v. Ryanair Ltd., [2000] 4 A11 E.R. 2188; הובא אצל סיני דויטש, בעמ' 617). ביישום אמות מידה אלו על ענייננו, דעתי היא כי הסלוגן בו עסקינן הוא דוגמה מובהקת של התפארות גרידא, שאינה עולה כדי הטעיה צרכנית. הסלוגן, שהופיע בשעתו על כל מוצרי המותג הפרטי, נוקט בלשון כללית – "יותר איכות בפחות עלות". אין מדובר, איפוא, בהשוואה ישירה ומסוימת למוצר אחר או למחירו, ואף לא מדובר בהשוואה לסוג מסוים של מוצרים. במילים אחרות, ובשונה מבית המשפט קמא, איני סבור כי שילוב הגורמים "איכות" ו-"עלות" במקרה דנן מייצר "משוואה", ממנה צרכן סביר היה עלול להבין (קרי, להקים חשש הטעיה) כי כל מוצרי המותג הפרטי בהכרח איכותיים יותר ובהכרח גם זולים יותר מכל מוצר אחר. לפנינו אמירה סתמית ועמומה שמטרה למשוך את ליבם של הלקוחות, ולגרום להם לרכוש את מוצרי המותג הפרטי; הא ותו לא. הלכה למעשה – הסלוגן משמש יותר כסימן מסחר של רמי לוי מאשר כמצג ביחס לאיכות והמחיר של המוצר. מבחינה זו, הגשת תביעה נגד רמי לוי בגין הסלוגן אינה שונה במהותה ובסיכויה מאשר הגשת תביעה נגד רשת ששמה כולל את המילה "בזול", מאחר שיש מוצרים בהם היא יקרה יחסית, או כנגד חנות שבשמה מופיעה המילה "יוקרה", מאחר שמוצריה אינם מאיכות גבוהה (לפסיקה דומה בערכאות הנמוכות, ראו למשל: בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 14163/03 קווי זהב נ' גירחובסקי (6.7.2004) (סגנית הנשיא, כבוד השופטת שרה סירוטה), ביחס לסלוגן "סתם כי בא לי לדבר 012", שנקבע כי איננו מלמד על כך שהחברה לא תחייב את הצרכן עבור שיחות שלא נענו אלא רק על שיחות שנענו; בש"א (מחוזי חיפה) 15033/04 בריותי נ' פרופורציה פי.אם.סי. בע"מ, פסקה 7 (15.6.2005) (הנשיא, כבוד השופט מיכה לינדנשטראוס), ביחס לפרסומת "זה ממש פשוט" בהקשר של ניתוח אף, ונקבע כי מדובר בגימיק פרסומי שאינו מלמד על כך שהניתוח "פשוט" (ערעור שהוגש על פסק הדין נמחק בהמלצת בית המשפט במסגרת ע"א 9320/05); ת"צ (מחוזי ת"א) 42818-11-12 כהן נ' ליימן שליסל בע"מ (20.7.2015) (כבוד השופטת צילה צפת), שעסק בפרסומים לממרח שוקולד שצוין בהם כי ארוחת בוקר עם הממרח היא דוגמה לארוחה "טעימה ומאוזנת", ונדחתה הטענה כי יש בכך הטעיה מאחר שהמוצר איננו בריא; ת"צ (שלום חי') 37908-05-19 צור נ' אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ (1.3.2021), (הנשיא, כבוד השופט אינאס סלאמה), בו נקבע כי הסלוגן "המחיר הזול בישראל" ביחס לכלל מוצרי שקם אלקטריק איננו מטעה, על אף שהוא כולל רכיב השוואתי, וזאת לנוכח התחולה הרחבה שלו. ראו גם הערתו של המשנה לנשיאה (בדימ') אליקים רובינשטיין בעניין שליידר, בפסקה נ). העולה מהמקובץ הוא שהשימוש בסלוגן אינו עולה כדי הטעיה צרכנית. מכאן, שהיה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת האישור בכל הנוגע לעילות הקשורות לסלוגן, ובכלל זאת, העילות החוזיות ועילת עשיית עושר. בהינתן מסקנה זו, יש גם לדחות את כל טענות התובע המייצג שהועלו בערעור ונוגעות לעילות אלו. הטעיה בזהות היצרן נפנה עתה לדון בעילת ההטעיה בזהות היצרן. ביחס לעילה זו נקבע כי מתקיימת הטעיה, מאחר שבאתר רמי לוי נכתב לצד הכיתוב "מותג/יצרן" – "רמי לוי", והלקוחות עלולים לחשוב כי רמי לוי היא גם היצרן וגם המותג. אבחן את טענות הצדדים ביחס לעילה זו. ראשית, רמי לוי טוענת כי מאחר ששם היצרן מופיע בגב האריזה של המוצר, והצרכן יכול לראות אותו באמצעות שימוש בתצוגה הדיגיטלית – אין חשש להטעיה. איני סבור כך. הטעם לכך פשוט: אין די בכך שזהות היצרן הנכון מופיעה בגב האריזה כדי להתמודד עם ההטעיה שעלולה להיגרם בשל כיתוב רמי לוי ליד "מותג/יצרן". אומנם אין פגם בכך ששם היצרן האמיתי נכתב בגב האריזה – אך גם אין די בציון זהות היצרן בגב האריזה כדי להוות "תעודת ביטוח" מפני מצגים מטעים אחרים הקיימים בתיאור המוצר (ראו ואבחנו: רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 16 (3.3.2022); עניין נגב קרמיקה, בפסקה 50; עניין שופרסל, בפסקה 9; רע"א 1998/24 טיבון ויל אחזקות בע"מ נ' פורטנוי, פסקה 13 (22.7.2024) (להלן: עניין טיבון ויל)). כפי שכבר הובהר בפסיקה, והדברים יפים לענייננו, "עוסק אינו יכול להצדיק פרסום מטעה במקום אחד בטענה שפרסם מידע מדויק במקום אחר" (רע"א 4114/17 כמיפל בע"מ נ' זוהר, פסקה 6 (2.11.2017)). יתרה מכך, עסקינן בעסקה צרכנית מקוונת, כך שבמצב הדברים הרגיל, להבדיל מרכישה פיזית בחנות, הצרכן אינו מתרשם באופן בלתי אמצעי מהמוצר אותו הוא רוכש (למשל באמצעות לקיחתו מהמדף), אלא רק דרך המידע המופיע באתר רמי לוי (בהקשר זה ראו דנ"א 5783/14 צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 43 (12.9.2017)). כפועל יוצא, על מנת לראות את שם היצרן הלקוח נדרש לבצע מספר פעולות, אשר אינן דרושות לשם ביצוע רכישת המוצר. בכלל זה, עליו להשתמש בתצוגה הדיגיטלית; להתעמק במוצר מכל זוויותיו; ולהגדיל את התמונה באופן משמעותי כדי שיצליח לראות (ולא בנקל) את שם היצרן. לעומת זאת, בתיאור המוצר באתר נכתב, כאמור, בצורה ברורה ובולטת הכיתוב "יצרן/מותג" – רמי לוי. ומדוע שהצרכן יסבור שמידע זה מטעה ויתאמץ לחפש את שם היצרן במקום אחר? (השוו עניין טיבון ויל, בפסקה 13). בנסיבות אלו, סבורני, איפוא, כי בצדק בית המשפט קמא קבע כי קיים חשש מפני הטעיה. שנית, רמי לוי גרסה כי אין לנהל את התובענה כייצוגית בעילה זו מאחר שהיא כלל איננה מחויבת בגילוי מידע בדבר זהות היצרן, אשר מופיע על גב האריזה. אולם, בין אם מוטלת חובת גילוי כאמור ובין אם לאו – משעה שרמי לוי השתמשה בכיתוב "מותג/יצרן" בתיאור המוצר באתר, הרי שמתעורר חשש לכאורי מפני הטעיה של הצרכנים ביחס לזהות היצרן. די בכך כדי לדחות טענה זו. שלישית, רמי לוי טענה כי הגדרת חברי הקבוצה מרחיבה באופן בלתי סביר את גבולות ההטעיה הצרכנית, שעה שהיא מחילה אותה על לקוחות שרכשו מוצרים שההטעיה כלל אינה נוגעת להם (שכן ההטעיה נעשתה כלפי מוצר אחר). אין בידי לקבל טענה זו. אכן, המקרה דנן איננו מקרה "קלאסי" של הטעיה צרכנית – בעוד שבמקרה הרגיל הטעיה תוביל לכך שהצרכן יעדיף לרכוש את המוצר שלגביו נעשתה ההטעיה, ובאופן התואם את האינטרסים של העוסק, בענייננו ההטעיה במוצרי המותג הפרטי דווקא הובילה לכך שהצרכנים העדיפו לרכוש מוצרים אחרים (המוצרים המקבילים), באופן הנוגד לכאורה את האינטרס של רמי לוי. אמחיש את הדברים באמצעות דוגמה פשוטה. נניח שצרכן מעוניין לרכוש חבילת פסטה באתר רמי לוי. הוא ניצב בפני שתי חלופות – לרכוש חבילת פסטה של המותג הפרטי במחיר של 5 ש"ח; או לרכוש חבילת פסטה של מותג מוכר אחר במחיר של 8 ש"ח. חלק מהצרכנים יבחרו בפסטה של רמי לוי, משיקולים של עלות; וחלק בפסטה של המותג המוכר, מאחר שמדובר במותג מוכר ובעל מוניטין ביחס לפסטות. כידוע, "לשאלת זהות היצרן עשויה להיות חשיבות ללקוחות בעולם של מותגים. צרכנים מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר בעבור מוצר של יצרן ידוע ובעל מוניטין" (סיני דויטש, בעמ' 290). ביסודה של עילת ההטעיה בזהות היצרן עומדת ההנחה כי אם הצרכן היה מודע לכך שחבילות הפסטה מיוצרות שתיהן על ידי אותו יצרן – כך שמדובר לכאורה באותו מוצר – ייתכן שהוא היה בוחר לרכוש חבילת פסטה של המותג הפרטי ולשלם עבורה סכום נמוך יותר, במקום חבילת הפסטה של המותג המוכר. אכן, מדובר במקרה שאינו שגרתי; אולם, איני רואה הצדקה מדוע לא להחיל את דיני ההטעיה הצרכנית גם על מקרים מסוג זה. חיזוק למסקנה האמורה, ניתן למצוא בכך שעילת ההטעיה הצרכנית, באופן כללי, עשויה להתקיים גם מבלי שנכרת חוזה בין הצדדים, דהיינו במקרה שבו הלקוחות לא רכשו אף מוצר (סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן; עניין ברזני, בעמ' 435-434 (השופטת טובה שטרסברג-כהן בדעת מיעוט, אך לא לעניין זה); סיני דויטש, בעמ' 323-322). יתרה מכך, אפילו במסגרת פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו הוגשה בקשת האישור, לא נדרש כי תתקיים עסקה בין הלקוח לבין העוסק. דהיינו, די בכך שהעוסק עשה דבר שעלול להטעות את הצרכנים כדי שתתקיים עילת ההטעיה, וזאת בין אם נכרת חוזה והתקיימה העסקה ובין אם לאו. אין דרישה, איפוא, כי הלקוח ירכוש את המוצר שלגביו התקיימה ההטעיה. עם זאת, ייתכן כי בנסיבות אלו התובע המייצג יתקשה בדרישת הסעד הכספי המבוקש, לאור הקשיים שעשויים להתעורר בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שנגרם לחברי הקבוצה (ראו: סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן; עניין תנובה, בפסקה 28). ברם, אין צורך להעמיק בשאלת התקיימותם של יסודות אלה בשלב המקדמי שבו ההליך מצוי, ודי בכך שאומר כי ישנו יסוד סביר להניח שקיימים צרכנים אשר לקחו בחשבון את זהותו של היצרן במסגרת החלטתם איזה מוצר לרכוש (המותג הפרטי או המוצר המקביל), ושעל פניו נפגעו בעקבות חוסר הבהירות שהתקיים בעניין זה באתר (רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון, פסקה 10 (1.7.2019) (להלן: עניין יפאורה); רע"א 4486/18 JAMES RICHARDSON PROPRIETRY LTD נ' כהן, פסקה 20 (1.7.2019); רע"א 6182/22 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' וינקר, פסקה 19 (24.8.2023)). רביעית, ובכל הנוגע להגדרת הקבוצה בקטגוריה השנייה, רמי לוי טוענת כי זו הוגדרה באופן רחב מדי, שעה שהיא כוללת הן את הרוכשים באתר רמי לוי והן את הרוכשים בחנויות הפיזיות – ולא רק את הרוכשים באתר. מן העבר השני, התובע המייצג טוען כי על רמי לוי מוטלת חובה להציג באופן ברור את זהות היצרן גם בסניפיה, וכי היא לא עמדה בה. סבורני כי הצדק עם רמי לוי בעניין זה. אומנם, כפי שציין התובע המייצג, רמי לוי מחויבת לתת גילוי הולם לגבי עניינים המהותיים לעסקה, ובכלל זה זהות היצרן, גם בסניפיה (כאמור בסעיף 2(א)(6) לחוק). אולם, ככל שמדובר ברכישה פיזית, די בכך ששם היצרן מופיע על האריזה (ראו: סעיף 17(א)(3) לחוק, לפיו "על עוסק לסמן על גבי טובין המיועדים לצרכן או במצורף להם פרטים בדבר – [...] שם היצרן [...]"). בית המשפט קמא היה ער לשוני בין המקרים ואף הבהיר זאת במסגרת החלטת האישור ("שונים הדברים כשהלקוח קונה במרכול ורואה לפניו את אריזת המוצר ללא טקסט נלווה, שאז ההיתקלות בשם רמי לוי על האריזה אינה מביאה למסקנה ברורה כי [רמי לוי] היא יצרניתו [...] יוצא מזה כי קיימת אפשרות סבירה ש[התובע המייצג] יצליח להוכיח אף את יסודות ההטעיה שבסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן על בסיס המצגים הסותרים ש[רמי לוי] מציגה באתר על זהות היצרן" (פסקה יג להחלטת האישור)), אולם להבחנה האמורה לא נמצא זכר בהגדרת חברי הקבוצה. לנוכח פער זה, אשר על פני הדברים איננו מוסבר, ולבטח איננו מוצדק – יש לצמצם את הגדרת הקבוצה בקטגוריה השנייה, כך שהיא תכלול רק את הלקוחות שרכשו באתר רמי לוי מוצרים מקבילים למוצרי המותג הפרטי, ושילמו תמורתם מחיר גבוה יותר מאשר היו משלמים על מוצרי המותג הפרטי. הטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה נעבור עתה לדון בעילת ההטעיה השלישית והאחרונה, היא ההטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה. לוז טענותיה של רמי לוי בעילה זו הוא שהטעויות במשקל באתר נבעו מתקלות נקודתיות בלבד, ולפיכך אינן מצדיקות ניהול תובענה כייצוגית. בעניין זה סבורני כי אין הצדקה להתערב בקביעות הלכאוריות של בית המשפט קמא בשלב בקשת האישור. כידוע, הנטל הבסיסי המוטל על מגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא להוכיח קיומה של קבוצת אנשים בעלי עילת תביעה הדומה לשלו. טענת הגנה שנתבעים לא אחת טוענים היא כי מקורה של ההפרה שבגינה הוגשה בקשת האישור הוא ב"תקלה נקודתית". כך, למשל, אם עקב טעות אנוש סומנו מוצרים בודדים בצורה שגויה, ולדאבונו, התובע הייצוגי נמנה על אותם אנשים שניזוקו מאותה טעות. על מנת שטענת "התקלה הנקודתית" תתקבל, יש להוכיח כי אכן מדובר בטעות בודדת (או לכל היותר מספר מצומצם של טעויות), להבדיל ממדיניות מפרה בה הנתבע נוהג (ע"א 6971/19 עמירם נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקאות 30-29 (3.12.2023); אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 132-130 (2017) (להלן: פלינט וויניצקי). לעניין נטלי ההוכחה בהקשר זה, ראו ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ, פסקאות 45-35 (2.9.2018) (להלן: עניין גרסט בעליון); רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 15 (12.8.2019); רע"א 3717/20 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דור, פסקה 18 (3.3.2021)). בענייננו, בית המשפט קמא קבע כי לא השתכנע על בסיס המידע שהציגה רמי לוי עד כה, כי הטעויות בהן מדובר הן "טעויות נקודתיות", ולא תוצאה של מדיניות מפרה. כאמור, בקביעה זו אינני מוצא מקום להתערב. כך, בהינתן התרשמות בית המשפט קמא כי מדובר בטעויות הפועלות באופן שיטתי לטובתה של רמי לוי (התרשמות שאם רמי לוי לא תצליח לסתור, למשל באמצעות הצבעה על טעויות בהיקף דומה לכיוון הנגדי, הרי שיש בה כשלעצמה כדי להוות אינדיקציה חזקה שאין מדובר ב"טעות מקרית"). זאת ועוד, בשים לב לכך שמדובר בטעויות המשליכות על המידע המוצג לכלל הרוכשים באתר רמי לוי, הרי שלכל "טעות נקודתית" יש השפעה רחבה יחסית, ועל כן יש לצפות שיושקעו מצד רמי לוי מאמצים נאותים בדיוק הנתונים. ודוק, כפי שציינתי בעבר, בכובעי כשופט בית המשפט המחוזי, "למעט מקרים חריגים, בהם אנו עוסקים בחיי אדם, אין זה יעיל לאכוף על עוסקים מדיניות של "אפס תקלות". מדיניות שכזו משמעה חיוב העוסק לנקוט אמצעי זהירות שעלותם עולה על תועלתם, כאשר העלות העודפת תיפול על כתפי הלקוחות". אכן כך, ובלבד שמדובר "בתקלות נקודתיות" ולא ב"מדיניות מפרה", ושהיקפן של אותן "תקלות נקודתיות" אינו חורג מגדר הסביר, בהינתן משמעותן והיקף השפעתן – ובשלב זה לא ניתן לקבוע כי זהו מצב הדברים בענייננו (ראו: ת"צ (מחוזי מרכז) 30759-02-13 גרסט נ' 013 נטוויז'ן בע"מ, פסקה 27 לפסק דיני (19.1.2017) (ערעור על פסק הדין נדחה במסגרת עניין גרסט בעליון). כן השוו, לעניין הטענה ל"טעות נקודתית", לרע"א 57134-09-24 הוט מובייל בע"מ נ' לדרמן, פסקה 14 (19.3.2025)). טענה נוספת שהעלתה רמי לוי בנוגע לעילה זו, שגם הועלתה ביחס לעילת ההטעיה בזהות היצרן, היא שהמשקל הנכון מופיע על גבי אריזת המוצר, וניתן לראותו באמצעות התצוגה הדיגיטלית – ומשכך לא מתקיימת הטעיה. בדומה לדבריי לעיל, לא ניתן לרפא את הפגם שנפל בהצגת משקל המוצר באתר רמי לוי על ידי כך שקיימת אפשרות לצרכנים לראות את המשקל הנכון על גבי אריזת המוצר תוך שימוש התצוגה הדיגיטלית (ראו פסקה 24 לעיל); וממילא המחיר ליחידת מידה מוצג באופן שגוי ומטעה. לפיכך, גם טענה זו דינה להידחות. לבסוף, גם התובע המייצג מלין על החלטת האישור בכל הנוגע לעילה זו. לעמדתו, בית המשפט קמא שגה בהחלטתו לדחות על הסף את טענת מחיר המבצע (שעוסקת, כזכור, בכך שרמי לוי מציגה באתר את המחיר ליחידת מידה לפי המחיר הרגיל, גם כשהמוצר נמכר במבצע). בית המשפט קמא דחה טענה זו מאחר שהיא נטענה "בשפה רפה, בלא הפניה לחקיקה הרלוונטית (תקנה 4 לתקנות הגנת הצרכן [מחיר ליחידת מידה], התשס"ח-2008)". לכך הוסיף בית המשפט קמא, כי הטענה שהמבצעים שהוצגו לא באים בגדר "מכירה נמשכת" עליה חלה התקנה האמורה (מאחר שלא היו תחומים בזמן), לא הועלתה בבקשת האישור, אלא רק בתגובה לתשובה, וכי "היא לא הוכחה ולוּ לכאורה" (פסקה יב להחלטת האישור). לא ראיתי מקום להתערב בעניין זה. גם אם נתעלם מהעיתוי בו התייחס התובע המייצג להיבטיה המשפטיים של הסוגיה, הרי שליבת המחלוקת בעת הנוכחית נוגעת לשאלה עובדתית – האם המבצעים בגינם הועלתה הטענה היו תחומים בזמן. הנטל הראשוני להביא ראיות בעניין זה היה מוטל על התובע המייצג, ומשקבע בית המשפט קמא כי הוא כשל בכך – בצדק נדחתה בקשת האישור ביחס לעילה זו. סיכום לסיכום הדברים, אציע לחברי ולחברתי כי נורה על קבלת בקשת האישור בחלקה ונדחה את הערעור במלואו. במישור האופרטיבי, אציע כדלהלן: (-) עילות התביעה: התובענה הייצוגית לא תוסיף להתנהל ביחס לעילת ההטעיה בסלוגן; לעילות החוזיות; ולעילת עשיית עושר. התובענה תתנהל איפוא ביחס לעילת ההטעיה בזהות היצרן; ועילת ההטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה בלבד. (-) חברי הקבוצה: כל הלקוחות שרכשו מרמי לוי דרך אתר רמי לוי מוצרים המקבילים למוצרי המותג הפרטי, ושילמו תמורתם מחיר גבוה יותר משהיו משלמים על מוצרי המותג הפרטי (ביחס לעילת ההטעיה בזהות היצרן); כל הלקוחות שרכשו באתר רמי לוי מוצרים של המותג הפרטי על בסיס נתונים שגויים של המשקל ושל המחיר ליחידת מידה (ביחס לעילת ההטעיה במשקל ובמחיר ליחידת מידה). (-) יתר קביעות בית המשפט קמא לעניין האופן בו תתנהל התובענה הייצוגית נותרות בעינן. המזכירות תעביר עותק של פסק דין זה למנהל בתי המשפט כדי שיעדכן את פנקס התובענות הייצוגיות. לבסוף, אציע כי נפחית את גובה הסכום שנפסק לטובת באי הכוח המייצגים בהחלטת האישור מסך של 80 אלף ש"ח ל-40 אלף ש"ח, וכן נחייב את התובע המייצג בתשלום הוצאות רמי לוי בהליכי הערעור בסכום של 15 אלף ש"ח. עופר גרוסקופף שופט השופטת רות רונן: אני מצטרפת לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט ע' גרוסקופף, בכפוף למספר הערות שיפורטו להלן. הרקע הדרוש לענייננו פורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי, ולכן אעמוד עליו בתמצית בלבד. עניינה של בקשת האישור בטענה כי המבקשת בבקשת רשות הערעור והמשיבה בערעור (להלן: רמי לוי) הפרה את הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן או החוק). במסגרת זו, נטען, בין היתר, להטעיה באתר האינטרנט של רמי לוי ביחס לזהות היצרנים שייצרו את המותג הפרטי "רמי לוי שיווק השקמה" (להלן: המותג הפרטי). נטען כי לצד הכיתוב "מותג/יצרן" בתיאורם של מוצרים אלה – נכתב "רמי לוי", באופן שעלול היה להוביל צרכנים למסקנה שגויה כי רמי לוי היא גם יצרנית המותג הפרטי, אף שאלה אינם פני הדברים בפועל. לאור הטעות האמורה, עשויים היו חלק מלקוחותיה של רמי לוי שלא לרכוש את מוצרי המותג הפרטי שלה אלא דווקא מוצרים מקבילים שמחירם יקר יותר. בית משפט קמא קיבל את בקשת האישור ביחס לעילת התביעה האמורה, והגדיר את הקבוצה המיוצגת, בין היתר, באופן הבא: "הלקוחות שרכשו מן המשיבה [רמי לוי – ר. ר.] מוצרים מקבילים למוצרי המותג הפרטי שלה ושילמו תמורתם מחיר גבוה יותר משהיו משלמים על מוצרי המותג הפרטי". בבקשת רשות הערעור הלינה רמי לוי על אופן הגדרת הקבוצה המיוצגת, וטענה כי הגדרה זו מרחיבה במידה בלתי סבירה את גבולות ההטעיה הצרכנית. לשיטתה, אף שההטעיה חלה לכאורה על מוצרי המותג הפרטי – הרי שהגדרת הקבוצה כוללת גם לקוחות שרכשו מוצרים מקבילים, שההטעיה אינה נוגעת להם באופן ישיר. חברי בחוות דעתו נדרש לטענה זו וציין כי אכן אין לפנינו מקרה "קלאסי" של הטעיה. זאת משום שבעוד במקרה הרגיל, צפויה הטעיה להביא לכך שהצרכן יעדיף לרכוש את המוצר שלגביו נעשתה ההטעיה; בענייננו ההטעיה הנטענת הובילה דווקא לתוצאה הפוכה – העדפת רכישתם של מוצרים אחרים. עם זאת, סבר חברי כי גם במקרים כאלה לא נשללת תחולת דיני ההטעיה הצרכנית. אכן, המקרה שלפנינו מעורר שאלות הנוגעות לגבולותיה של עילת ההטעיה הצרכנית, ובפרט לשאלת תחולתה כאשר המידע שנמסר אינו "מפאר" את המוצר הנמכר אלא דווקא כזה העלול לפגוע בו. כפי שיפורט להלן, אני שותפה, ככלל, למסקנתו העקרונית של חברי לפיה אין מקום להגביל את תחולתם של דיני ההטעיה הצרכנית רק למקרים שבהם ההתנהלות המטעה היטיבה עם המוצר נושא ההטעיה. כאשר מידע מטעה "פוגע" במוצר, הוא עלול להוביל לרכישת מוצרים חליפיים (שהם לעיתים יקרים יותר) תחת המוצר אליו מתייחס המידע, באופן שאף הוא עלול לגרום נזק לצרכן. איסור ההטעיה מבקש למנוע גם נזק כזה. יחד עם זאת, כפי שאבהיר להלן, אני סבורה כי בטרם תיקבע מסקנה בדבר קיומה של הטעיה כמשמעה בחוק במקרה החריג דנן, יהיה מקום לבחון את המידע ה"מטעה" בהתחשב במכלול נסיבות שאפרט את חלקן. כידוע, דיני הגנת הצרכן הם מערכת דינים ייחודית, שנועדה להגן על אינטרסים לגיטימיים של הצרכן ולגשר על פערי המידע הטבועים ביחסיו עם העוסק. תכליתם של דינים אלה לחזק את האוטונומיה של הצרכן ולהבטיח את יכולתו לבחור באופן מושכל האם ובאילו תנאים להתקשר בעסקה, תוך קבלת מלוא המידע הרלוונטי לביצועה ולבחינת כדאיותה. כן מבקשים דינים אלה לקדם תחרות הוגנת בין עוסקים, שהיא תנאי יסוד לפעילות משקית וכלכלית תקינה (ראו: רע"א 7885/21 מש-קר בע"מ נ' לירז שלו, פסקה 15 (19.7.2023) (להלן: עניין מש-קר); רע"א 4159/21 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 25 ‏(‏29.5.2023‏)‏; רע"א 1901/20 טרוים מילר בע"מ נ' facebook lreland limited, פסקה 19 ‏(‏26.7.2022‏)). לצד תכליות אלה, הכירה הפסיקה גם בחשיבות קיומו של שוק צרכני פעיל ורחב, ובתכלית של דיני הגנת הצרכן לאפשר את פעילותו התקינה. תכלית זו נשענה על ההבנה כי עסקאות צרכניות מאפשרות רכישה פשוטה, נוחה ומהירה של מוצרים רבים, ללא צורך במשא ומתן פרטני; וכי קיומן של עסקאות מסוג זה מצמצם את עלויות העסקה, מוזיל את המחירים ומיטיב עם ציבור הצרכנים בכללותו. בהתאם לכך נקבע כי הכרה באינטרס צרכני מחייבת נקיטת זהירות מפני יצירת הסדרים המגנים על הצרכן יתר על המידה. זאת, באופן העלול לפגוע בכדאיות העסקה; וכפועל יוצא מכך – גם באינטרסים של הצרכן עצמו (ראו: דנ"א 5783/14 עו"ד צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 33 ‏(12.9.2017‏)‏; עניין מש-קר, בפסקה 15). איסור ההטעיה מעוגן בסעיף 2(א) לחוק, הקובע כי "לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת, לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה – העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה". בפסיקה הובהר כי "הטעיה" משמעה קיומו של פער בין המצג שנמסר לצרכן לבין המציאות, והגדירה אותה באופן הבא: "הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם" (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד‏(‏1‏)‏ 600, 607 ‏(‏2000‏); וראו גם: רע"א 3530/21 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 14 ‏(3.3.2022‏) (להלן: עניין זיס)‏). בפסיקה נקבע כי האיסור חל "על כל דבר העלול להטעות צרכן 'בכל ענין מהותי בעסקה' [ההדגשה הוספה – ר. ר.]" (עניין זיס, בפסקה 14; וראו גם: סיני דויטש, דיני הגנת הצרכן 255 (כרך ב, 2012) (להלן: דויטש)). כן נפסק כי אין צורך בהוכחת הטעיה בפועל לצורך הפרת האיסור הקבוע בחוק. די בכך שההצהרה הכוזבת – במעשה או במחדל – הייתה עלולה להטעות את הצרכן (ראו: עניין זיס, בפסקה 14; דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז(6) 385, 399-398 (2003) (להלן: עניין ברזני)). ההטעיה הצרכנית התעצבה לכן כיסוד התנהגותי אובייקטיבי, אשר אף אינה נגזרת מקיומה של כוונה להטעות מצד העוסק (רע"א 739/23 קרבקי נ' שופרסל בע"מ, פסקה 18 ‏(‏7.9.2023‏); דויטש, בעמ' 356; וראו גם החלטתי בשבתי בבית המשפט המחוזי: ת"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 2593/05 דניאל נ' גורי יבוא והפצה בע"מ, פסקה 40 ‏(‏5.5.2011‏)‏). מכלול האמור מוביל למסקנה כי סעיף 2(א) לחוק אינו בוחן את "כיוונה" של ההטעיה – קרי האם "היטיבה" עם המוצר או שמא פגעה בו. די בכך שקיים פער, במעשה או במחדל, בין המצג שנמסר לצרכן ביחס לפרט מהותי בעסקה לבין המציאות, באופן העלול להשפיע על החלטתו אם להתקשר בה. בהתאם לכך, על פני הדברים, גם האינטרסים הכלכליים שהנחו את העוסק בגילוי או באי-גילוי של פרט מסוים אינם משנים לשאלת עצם קיומה של הטעיה – כל אימת שקיים פער כאמור; ושפער זה נוגע לפרט מהותי בעסקה, באופן העלול להטעות את הצרכן. ואולם, חרף הגדרתה הרחבה של "הטעיה" לעניין החוק – עדיין יש לבחון כל טענה בדבר הטעיה צרכנית בזהירות ובקפידה. ראשית, יש לבחון האם המידע שהוצג הוא אכן כזה ש"עלול להטעות" בעניין מהותי בעסקה, וזאת בשים לב למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין. במסגרת זו, נדרש בית המשפט להתחשב בכלל המצגים שעמדו בפני הצרכן, ולא להתמקד ברכיב בודד בלבד (ראו: עניין רע"א 5548/24 שופרסל בע"מ נ' לוי, פסקה 9 ‏(‏28.7.2024‏)‏‏ והאסמכתאות שם). כך, בין היתר, יש לבחון את ההקשר הכולל שבו הוצגו הדברים, את משקלו היחסי של הפרט הנטען כמטעה לעומת פרטים אחרים שלא הוצגו, וכן את הפוטנציאל הממשי של פרטים אלה להשפיע באופן מהותי על שיקול דעתו של הצרכן בהחלטתו אם להתקשר בעסקה. שנית, יש מקום ליתן את הדעת גם לשאלה אם בנסיבות המקרה הקונקרטי, קביעה בדבר קיומה של הטעיה אכן מקדמת את תכליות דיני הגנת הצרכן ומיטיבה עם ציבור הצרכנים – או שמא היא עלולה דווקא לפגוע באינטרסים של אותו הציבור. ביישום לענייננו, ביחס להגדרתו של רמי לוי כ"יצרן", תידרש בחינה של השאלה האם לאור כלל הנסיבות, מדובר במצג מטעה בעניין מהותי, קרי מצג שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית, העלול להשליך על החלטת הרכישה של הצרכן. בכלל זה תידרש בחינת השאלה מהי משמעותו של המונח "יצרן", ואיך מפרשים אותו צרכנים: האם הם מניחים שהיצרן הוא רק בעל המפעל שבו מיוצר המוצר; או שמא הם סבורים כי המונח הזה עשוי לכלול גם גורמים אחרים. כן יהיה מקום לבחון את מידת ההשפעה שיש לבעל המותג על אופן הייצור ועל מאפייני המוצר; ומהם הכלים ואמצעי הפיקוח הנתונים בידיו ביחס להליך הייצור. כל אלה ישליכו על בחינת השאלה האם רמי לוי הטעתה – בכוח או בפועל – את ציבור הלקוחות הפוטנציאליים כאשר ציינה את שמה תחת הכיתוב "מותג/יצרן". בתוך כך, יצטרך בית המשפט לתת את הדעת בבחינתה של טענת ההטעיה גם להקשר הצרכני והמשקי הרחב שבו פועלים מותגים פרטיים, וזאת כדי לוודא שקביעה כזו או אחרת אכן תסייע לציבור הצרכנים ולא להיפך. מותגים פרטיים יכולים לשמש כמנגנון תחרותי משמעותי, העשוי לאפשר לרשתות שיווק להציע חלופות מוזלות למותגים מקבילים מוכרים, ובכך לתרום להגברת התחרות בשוק, הן מבחינת מחיר המוצרים הן מבחינת איכותם (להרחבה ראו: רשות התחרות "השפעת כניסות של מותגים פרטיים על מחירי צרכן בישראל" (2025); ת"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 65831-05-18 קמחי נ' ריקושט 3000 בע"מ, פסקה 17 ‏(‏22.1.2023‏); עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים, "עמדת הממונה על ההגבלים העסקיים ביחס לנוהגים מסחריים בין ספקים דומיננטיים בתחום המזון לרשתות השיווק הגדולות" 11 (2003)). ככל שאלה הם אכן פני הדברים – הרי שהכבדה יתרה על מותגים פרטיים עלולה לצמצם את קיומם באופן שעלול לפגוע בסופו של דבר בצרכנים. תוצאה כזו אינה רצויה והיא מנוגדת כמובן לתכליתם של דיני הגנת הצרכן. משכך, יחד עם השאיפה להגן על צרכנים מפני מצגים העלולים להטעות; יש להימנע מקביעת אמות מידה מחמירות יתר על המידה, העלולות לצנן פעילות תחרות לגיטימית ולפגוע בכדאיותם של מותגים פרטיים. בין מטרות אלה נדרש בית המשפט לאזן, כאשר במסגרת זו יהיה מקום להבחין – במקרה דנן – בין שימוש פסול במוניטין של מותג קיים, לבין הצגה עניינית של זהות בעל המותג הפרטי או מקום הייצור; וכן לבחון את קו הגבול שבין היבטים אלה לבין עמידה בחובת הגילוי של פרטים מהותיים לעסקה. לבסוף, במסגרת הדיון בתובענה לגופה, יהיה מקום לבחון גם את שאלת הקשר הסיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק שנגרם לחברי הקבוצה כולם או מקצתם (להרחבה על דרישת הקשר הסיבתי וריכוכה בפסיקה, ראו: ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, פסקה 36 ‏(‏4.12.2011‏)‏‏; ע"א 3464/22 אידל נ' מימון ישיר מקבוצת ישיר ‏(‏2006‏)‏ בע"מ, פסקה 52 (‏5.11.2023‏); רע"א 3456/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' שליידר, בפסקה נ"א ‏(‏29.8.2017‏); עניין ברזני, בפסקאות 41-35)‏‏. בכלל זה יידרש בית המשפט לבחון בין היתר את שאלת ההשלכה של זיהוי של מוצר עם מוניטין של יצרן כזה או אחר, בהתייחס להחלטה לרכוש דווקא מוצר זה. זאת כדי לבחון מי מבין אלה שלא רכשו את המותג הפרטי אלא מותג מקביל, עשו זאת רק לאור המצג לפיו המותג הפרטי יוצר על ידי רמי לוי – ולא למשל בשל האמון שלהם במותג האחר ורצונם לרכוש דווקא אותו לאור המוניטין המצטבר שלו המשמש אולי עבור חלק מהצרכנים – ערובה לאיכות. על כל פנים, לצרכנים אשר העדיפו לרכוש את המותג המוכר והממותג ולא את המותג הפרטי, ללא קשר לשאלה מי ייצר אותו בפועל, לא עומדת עילת תביעה – שכן המידע המטעה, ככל שהיה כזה, לא גרם להם לנזק. בהקשר זה, קיומו של מוניטין מצטבר של המותגים האחרים שאינם המותג הפרטי, עשוי – ככל שיוכח – להסביר את פערי המחירים בין המותגים, שיתכן שהם מוצדקים גם בהנחה שהמותג הפרטי יוצר על ידי אותו יצרן ולא על ידי רמי לוי. אשר על כן, בכפוף להערות שלעיל שיהיה מקום להביאן בחשבון בעת הדיון בתביעה לגופה – אני מסכימה כאמור למסקנתו של חברי בפסק דינו. רות רונן שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי, השופט ע' גרוסקופף, על נימוקיו ותוצאתו, וכן להערותיה של חברתי, השופטת ר' רונן. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ח בשבט התשפ"ו (‏5.2.2026). עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת