מיכאל מיכאלשווילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5177/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5177/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: מיכאל מיכאלשווילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בת"פ 40266/06 מיום 7.6.2007, שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ד"ר ע' קפלן-הגלר תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשס"ז (10. 9.2007) בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה: עו"ד שרון אדרי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן לפיו נהג ביום 8.9.2006 ברכבו בעודו בגילופין, עצר את רכבו כך שחסם את התנועה בכביש, וכאשר נהג רכב אחר (להלן: המתלונן) ניסה לברר את פשר מעשיו, תקף אותו המערער וגרם לו לפגיעה חמורה בפניו ובראשו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 בצירוף תקנות 169ב (א) ו-(ג) ו-26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר עליו שבעה חודשי מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות מסוג העבירות בהן הורשע. כן פסל אותו מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך ארבע שנים. בנוסף קבע בית המשפט כי המערער יפצה את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונח הערעור שבפנינו. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר יתר על המידה בעונשו והטיל עליו עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל, לנוכח נסיבותיו האישיות. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שפסל את רישיונו למשך ארבע שנים, חרף הנסיבות המקלות המתקיימות במקרה דנן. לעומתו, סוברת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער לא זו בלבד שאינו חמור יתר על המידה, אלא שבית המשפט אף הקל בעונש המאסר שנגזר עליו בצורה משמעותית, כאשר הביטוי היחידי לחומרת המעשה שנותר בגזר הדין, הינו עונש הפסילה. לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה והאסמכתאות שצורפו לה, כמו גם בתסקירים שנערכו מטעם שרות המבחן בעניינו של המערער, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. מעשיו של המערער הינם חמורים ביותר. מעשי אלימות בכלל, ובפרט כאלו המכוונים כנגד עוברי אורח תמימים, הנעשים ללא סיבה וללא כל רקע מעבר לגחמתו של המבצע, אינם מעשים אשר ניתן להתייחס אליהם בסלחנות, קל וחומר כאשר מדובר במעשי אלימות המבוצעים כלפי קורבנות חלשים או חסרי ישע. נדמה כי האלימות מתפתחת לכדי תופעה בהיקפים מדאיגים בחברתנו, ועל בית המשפט להירתם למלחמה בנגע זה. המערער תקף בחמת זעם את המתלונן, אדם מבוגר יליד 1933, אשר כל פשעו הוא העובדה שנקלע עם רכבו למקום האירוע עת שחסם המערער עם רכבו את הדרך, בשל היותו בגילופין. בשל תקיפתו של המערער איבד המתלונן את הכרתו ואושפז בבית חולים כשהוא סובל מחבלות בפניו ובראשו, מפגיעה בעיניו ומדימום תוך-מוחי. לאחר התקיפה הותיר המערער את המתלונן חסר הכרה על הכביש, והמשיך בנסיעתו. התקפה אכזרית שכזו לא ניתן לסבול בחברה מתוקנת, ולא ניתן להקל ראש בחומרתה. בנסיבות אלו, תמהתי על טענתו של המערער לפיה החמיר בית המשפט המחוזי בתפיסתו את משמעות מעשיו כמעשים "המאיימים על מירקם החיים", בטענו כי "מדובר בתקיפה על רקע וויכוח מקומי על שימוש בדרך ופרובוקציה מקומית. באגרופים בלבד! ללא כלי נשק חם או קר. ללא תיכנון! בעידנא דריתחא. לבד בלי שותפים!" (פסקה ג.1. לנימוקי הערעור). המערער מבקש להסוות במילותיו אלו את התפרצותו הנוראית על אדם המבוגר ממנו פי שלושה, אשר העיר לו בשל כך שחסם הדרך עם רכבו, ובכך לעוות את עובדות כתב האישום בהן הודה. המערער, אשר הוא עצמו גרם להפרעה לתנועה, בנהגו בגילופין, מבקש כעת כי נקל מחומרת תקיפתו את המתלונן, בשל העובדה שהתקיפה נעשתה בשל אותה הפרעה לתנועה. טענה זו, כמובן, לא ניתן לקבל. לא ניתן גם לקבל את טענות המערער בנוגע לתקופת הפסילה שהוטלה עליו. המערער נהג ברכבו בהיותו בגילופין, ועצר את רכבו באופן שחסם את התנועה ואף לאחר תקיפת המתלונן, הפקירו המערער חסר הכרה על הכביש, והמשיך בנסיעתו. נסיבות אלו מצדיקות את פסילת רישיונו של המערער לתקופה משמעותית. מכל האמור לעיל הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער מבטא כראוי את חומרת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. במסגרת הכרעתנו הבאנו בחשבון גם את המלצתו של שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר בפועל על המערער, הן בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי והן בתסקירו שהוגש לנו. עם זאת, עלינו לזכור, כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין המלצתו לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית. (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה (4) 313, 318 (1981)). לנוכח חומרתם הרבה של מעשי המערער, אין מקום לתת משקל מיוחד לנסיבותיו האישיות, מעבר למשקל שניתן להן על ידי בית המשפט המחוזי. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ו בתשרי תשס"ח (8.10.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07051770_H03.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il