סעדיה בינייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 517/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 517/08 ע"פ 573/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער בע"פ 517/08: המערער בע"פ 573/08: סעדיה בינייב ויטלי מולטקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 3.12.07, בת.פ. 4173/05, שניתן על ידי כבוד השופטות: ש' שטמר, י' וילנר, ד' זסלע תאריך הישיבה: כ"ד באייר התשס"ט (18.05.09) בשם המערער בע"פ 517/08: בשם המערער בע"פ 573/08: עו"ד פלג סימי; עו"ד סאהר פאר עו"ד חנא בולוס בשם המשיבה: בשם שרות המבחן: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: הרקע והטענות 1. המערערים, ויטלי מולוטקור (להלן: ויטלי) וסעדיה בינייב (להלן: סעדיה), קשרו קשר לשדוד קשישים על ידי חטיפת תיקיהם. בשעות הערב של יום 27.9.05, הגיח ויטלי מאחורי ישישה בת 86 שישבה על ספסל מחוץ לביתה, וחטף את תיקה שהכיל 46 ש"ח, תוך שסעדיה ניצב בקרבת מקום כדי להתריע מפני עוברים ושבים. כתוצאה מאותו אירוע נחבלה הישישה בידה. בהמשך הבחינו השניים באשה, ילידת שנת 1928 (להלן: המנוחה), עושה את דרכה לביתה כשהיא מחזיקה בתיק. סעדיה נותר בקרבת מקום כדי לתצפת ולהתריע מפני עוברים ושבים, ואילו ויטלי הלך בעקבות קורבנו, ובעת שעלתה במדרגות הבניין שם גרה, משך בחוזקה את תיקה. כתוצאה מכך נפלה המנוחה לאחור ונחבלה קשות בראשה. היא הובהלה לבית חולים, שם נותחה ואושפזה, אולם לא שבה להכרתה וביום 12.11.05 הלכה לעולמה. 2. בכתב-אישום שהוגש נגד המערערים לבית-המשפט המחוזי בחיפה, יוחסו להם שתי עבירות שוד, קשר לבצע פשע ורצח במזיד – עבירות לפי סעיפים 402(ב), 499(א)(1) ו-300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתום שמיעתן של הראיות, הורשעו המערערים בעבירות הקשר והשוד, אולם זוכו מעבירת הרצח, אותה המיר בית-המשפט בהרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית-המשפט המחוזי קבע, כי נפילת המנוחה נגרמה כתוצאה ממשיכת תיקה על ידי ויטלי (עמ' 19 להכרעת-הדין), ונדחתה הגרסה לפיה המנוחה נפלה במהלך מרדפה אחר השודד (עמ' 20). עם זאת, קבעו השופטות המלומדות של בית-משפט קמא, כי המערערים לא צפו כי כתוצאה מחטיפת התיק עלול להיגרם מותה של הקורבן, ועל כן הם זוכו מעבירת הרצח, וגם ביחס לעבירת ההריגה נקבע כי לא מתקיים במערערים היסוד הנפשי. מאידך, נקבע כי אדם מן הישוב היה צופה כי חטיפת תיק מקשיש, ואף מכל אדם בכל גיל (עמ' 28), עלול להביא למותו של הקורבן, "בין בשל הפחד והתדהמה העלולים להביא עליו התקף לב, ובין בשל אובדן שיווי משקל, הפלת הקרבן או פציעה חמורה, שיביאו למותו. זאת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באשה זקנה, אשר עולה בגרם מדרגות, שהסיכון ליפול ממנו גבוה יותר מהסיכון לנפילה באזור שטוח... האדם הסביר יכול ואף צריך לצפות, בנסיבות אלה, כי כאשר השודד מגיח מאחורי גבה של הזקנה, אשר נמצאת במעלה המדרגות, וחוטף את תיקה, קיימת סבירות גבוהה כי מעוצמת המשיכה או בשל גורם ההפתעה ואיבוד שיווי משקל, תיפול האשה ותיפגע פגיעה קטלנית". ברוב דעות נדון ויטלי ל-12 שנות מאסר, וסעדיה ל-9 תשע שנות מאסר. לכל אחד מהשניים נגזרו גם שנתיים מאסר על-תנאי. דעת המיעוט סברה כי יש להעמיד את תקופת המאסר בה ישא ויטלי על 10 שנים וזו של סעדיה על 8 שנים. 3. בערעורים שבפנינו משיג סעדיה על הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ולחלופין על העונש שנגזר לו, ואילו ויטלי מלין על חומרת העונש בלבד. סעדיה טוען כי שוד המנוחה בוצע בחדר המדרגות של בניין מגוריה, שעה שהוא עמד במרחק של לפחות עשרים מטרים משם. במצב זה הוא לא היה מודע לכך כי השוד עתיד להתבצע בחדר המדרגות. בנסיבות אלו, ממילא, לא יכל לצפות כי ויטלי יגרום ברשלנותו למותה של המנוחה, ומכאן שלא היה מקום להשית עליו אחריות בפלילים מכוח הוראתו של סעיף 34א לחוק העונשין, הדן באחריותו של מבצע בצוותא לעבירה נוספת, שנעשתה אגב ביצועה של העבירה המתוכננת. 4. באשר לעונש טוען סעדיה, כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל הולם לעובדה שחלקו בביצוען של העבירות היה קטן באופן משמעותי מזה של ויטלי. ואילו ברקע טיעוניו של ויטלי נגד העונש שנגזר לו, עומדת העובדה כי בטרם מתן גזר-הדין נושא ערעור זה, הוא הורשע במסגרת הליך אחר בביצוען של עבירות גניבה ותקיפה כדי לגנוב, ודינו נגזר למאסר בן 17 חודשים. להשקפתו, החלטתו של בית-המשפט קמא להורות על נשיאת עונשי המאסר שהוטלו עליו בכל אחד מן ההליכים במצטבר, בטעות יסודה. לגישתו, קביעה זו אינה מתיישבת עם הוראתו של סעיף 45 לחוק העונשין, לפיה, ככלל, עונשי מאסר שונים שהושתו על נאשם ירוצו בחופף. ויטלי הוסיף כי סטייה מכלל זה מחייבת הנמקה. מכל מקום, הוא סבור כי בעניינו מתקיימים טעמים בגינם מן הראוי היה להורות על נשיאת עונשי המאסר בחופף, בין היתר, נוכח העובדה כי מעשיו היו חלק מסדרה אחת של מעשי שוד אותם ביצע לשם מימון צריכת סם. עוד טוען ויטלי, כי בעונש שהושת עליו יש משום סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מן הסוג בהן הורשע. לגישתו, נוכח העובדה כי השוד שבביצועו הורשע לא לווה בברוטאליות ומצוי ברף התחתון של עבירות השוד, לא היה מקום להחמיר עימו. לדידו, לא היה מקום לייחס משקל לעובדת מותה של המנוחה, שנגרם ברשלנות. העובדה כי שינה מדרכיו ונגמל מסמים מהווה אף היא, לגישתו, טעם להקלה בעונש. דיון אחריותם הנגררת של שותפים לעבירה 5. סעיף 34א לחוק העונשין קובע כך: עבירה שונה או נוספת (א) עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה - (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד; (2) ... בעניין זה הבחינה ההלכה הפסוקה בין מספר מצבים אפשריים: א) מקום בו הייתה העבירה הנוספת חלק מן הקשר הפלילי, או שלחילופין התקיימה בשותפים מודעות בפועל לאפשרות ביצועה, חבים בה כלל השותפים, אף אלו שלא ביצעו אותה בפועל. זאת, מכוח דיני השותפות הרגילים. בנסיבות ממין אלו, לא חל סעיף 34א לחוק העונשין (ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל, בפסקה 19 לפסק-הדין (לא פורסם, 28.9.2005); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 16 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 20.6.2005); ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 252 (1996)). ב) מנגד, במצבים בהם לא זו בלבד שביצועה של העבירה הנוספת לא היה חלק מן התכנון המקורי, אלא שהנאשם אף לא היה מודע בפועל לאפשרות ביצועה, ניתן יהיה להטיל עליו אחריות לביצועה של עבירה זו מכוח הוראתו של סעיף 34א לחוק העונשין. זאת, בהתקיים צפיות בכוח לאפשרות התרחשותה של העבירה (ע"פ הוך הנ"ל, בפסקה 19 לפסק-הדין; ע"פ ברזובסקי הנ"ל, בפסקה 16 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ מרדכי הנ"ל, בעמ' 252). המבחן לתחולתו של סעיף 34א לחוק העונשין הינו מבחן אובייקטיבי, קרי מבחנו של האדם מן היישוב, ואולם בבחינת קיומה של צפיות בכוח על בית-המשפט ליתן את הדעת לנסיבות העניין הספציפיות בהן בוצעה העבירה הנוספת (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 524 (2001)). יפים לעניין זה דבריו של השופט א' מצא בע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5)871, 879 (1999)): "...את קיומה של צפיות בכוח, לביצועה של עבירה שונה או נוספת, יש לבחון לאור נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. הבחינה, יש לזכור, היא לעולם בדיעבד, ועליה להתייחס לנסיבות ביצועה של העבירה השונה או הנוספת, כפי שבוצעה בפועל. טול עבירת רצח, המבוצעת בידי אחד המבצעים בצוותא של עבירת שוד במהלך השוד. המבחן להחלת אחריות לביצועה על המבצעים האחרים איננו נעוץ בשאלה, אם רצח אגב שוד מהווה התרחשות צפויה. המבחן הוא אם, בנסיבות ההתרחשות הקטלנית כפי שאירעה בפועל, ניתן לייחס למבצעים האחרים מודעות בכוח..." ג) לבסוף, בהעדר כל צפיות, ולו בכוח, לאפשרות ביצועה של העבירה הנוספת, לא קם כל יסוד לחיובו בפלילים של נאשם אשר לא ביצע אותה בפועל (ע"פ הוך הנ"ל, שם; ע"פ ברזובסקי הנ"ל, שם; ע"פ מרדכי הנ"ל, שם). אחריותו של סעדיה 6. בית-המשפט המחוזי קבע כי לא התקיימה במי מן המערערים צפיות בפועל לאפשרות גרימת מותה של המנוחה במהלך השוד. בנסיבות אלו, ובהתאם להלכה שממנה הבאתי לעיל, ניתן להטיל על סעדיה אחריות בגרימת המוות ברשלנות, אותה לא ביצע בפועל, אך בהתקיים התנאי הקבוע בהוראת סעיף 34א לחוק, היינו, אם בנסיבות העניין יש לייחס לו צפיות בכוח לאפשרות גרימת מותה של המנוחה ברשלנות. 7. אין בידי לקבל את טענת סעדיה, לפיה הימצאותו במרחק-מה מחדר המדרגות שוללת את האפשרות לייחס לו צפיות בכוח לאפשרות מותה של המנוחה. הלכה היא, כי נוכחות בזירת העבירה אינה תנאי הכרחי להטלת אחריות על נאשם מכוח הוראת סעיף 34א לחוק, הגם שמספקת היא ראיה רלוונטית לבחינת קיומה של צפיות בכוח (ע"פ 1639/98 דהן הנ"ל, בעמ' 526)). לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפתחה של הערכאה הדיונית, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לייחס לסעדיה צפיות בכוח חרף אי נוכחותו בחדר המדרגות. מהודעותיהם של המערערים במשטרה, כמו גם מעדותם בבית-המשפט קמא, עלה כי מלכתחילה בחרו השניים בנשים קשישות כקורבנות עבירת השוד, אשר לשם ביצועה חברו יחדיו. כך, ציין סעדיה בהודעתו במשטרה מיום 16.10.2005, כי "באותו היום אני פגשתי את ויטלי מולוטוקוב, בקרית חיים, לא זוכר איפה פגשתי אותו. וזה היה רק בשעה 17:00 בצהריים. והלכנו לביאליק וחיפשנו תיקים. חיפשנו לגנוב תיקים מזקנות" (ת/1). אף ויטלי, בהודעתו מיום 20.10.2005, אישר כי זו התכלית שעמדה בבסיס חבירתם של השניים (ת/4). בחקירתו הנגדית הודה סעדיה עוד, כי הטעם לבחירת נשים קשישות כקורבנותיהם נעוץ היה בעובדת חולשתן הפיזית, אשר היה בה כדי להפכן ל"טרף קל": "ש: שאלתי את ויטלי ואני שואלת גם אותך – הסיבה שאתם החלטתם, קבעתם יחד לחטוף תיקים דווקא מזקנות ולא מאנשים צעירים וחזקים, זה בגלל שהכי קל לחטוף תיקים מזקנות. הן יותר חלשות, לא יכולות לרדוף אחריכם. זה נכון? ת: לא הבנתי את השאלה. עוד פעם. ש: נכון שאתה וויטלי קבעתם ביניכם לחטוף תיקים מזקנות, כי הכי קל לחטוף תיקים מזקנות. הם [כך במקור] גם לא ירדפו אחריכם, לא יתפסו אתכם, לא ירביצו לכם. ת: כן" (עמ' 96-95 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). מהאמור לעיל עולה, כי הגם שתוצאת מותה של המנוחה לא הייתה חלק מן התכנון המקורי של השניים, הרי שאופן ביצוע השוד על ידי ויטלי, קרי חטיפת תיק מידיה של אישה בגיל מתקדם, עלה בקנה אחד עם תכנית הקשר שרקמו השניים, שהייתה ידועה לסעדיה. יתרה מכך: כעולה מחומר הראיות, לאחר שהשוד הראשון בו שלחו המערערים יד באותו הערב לא הניב סכום כסף מספק לקניית הסמים אותם חפצו לקנות, החליטו השניים לשדוד קשישה נוספת. או אז, הבחינו במנוחה ועקבו אחריה (עמ' 94 לפרוטוקול הדיון). לכשבשלה השעה, נפנה ויטלי לעלות אחרי המנוחה במדרגות הכניסה לבניין מגוריה לשם חטיפת התיק בעוד סעדיה נותר בקרבת מקום על מנת לשמש כשומר ומתריע. כל זאת בהתאם לחלוקת התפקידים עליה הסכימו השניים מלכתחילה (ת/5; עמ' 90 לפרוטוקול הדיון). מעדויות בתה של המנוחה ונכדה עלה כי המנוחה, שסבלה ממחלת פרקינסון, נראתה כפי גילה ונהגה להתהלך בצעדים איטיים כשהיא מכונסת בתוך עצמה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון; עמ' 22 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלו, תמים דעים אני עם מסקנתו של בית-המשפט קמא, לפיה אדם מן הישוב יכול היה לצפות את האפשרות כי משיכת תיק מידיה של אשה בנסיבות אלו במפתיע, עלולה להסתיים בנפילה ופציעה קטלנית שעלולה לגרום למותה. משכך, סבורני כי הרשעת סעדיה בעבירת גרימת המוות ברשלנות, מכוח הוראת סעיף 34א לחוק העונשין, בדין יסודה. באשר לעונש 8. עיינתי בגזר-דינו המקיף של בית-המשפט קמא ולא מצאתי כי נפל בו פגם המצדיק התערבות בעונש שהושת על מי מן המערערים. ככל שהדבר נוגע לעונשו של סעדיה, בית-המשפט קמא נתן את דעתו לכלל הנסיבות לקולא ולחומרה, לרבות העובדה כי חלקו באירועים היה קטן מזה של ויטלי (עמ' 4 לגזר-הדין; עמ' 10 לגזר-הדין), וממסקנתו איני רואה מקום לשנות. הפער בעונשי המאסר שהושתו על כל אחד מן המערערים משקף כראוי את תרומתם השונה להתרחשויות. אף בטענותיו של ויטלי אין ממש. בטיעונו, לפיו הוראת סעיף 45 לחוק העונשין קובעת כלל בדבר ריצוי עונשי מאסר בחופף, נסמך ויטלי על פסק-הדין בע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד לד(4)576, 577(1980). אולם, לצד האמור בפסק-דין זה קיימת בפסיקה גישה פרשנית נוספת. בהתאם לגישה אחרונה זו, השימוש בסמכות המוקנית לערכאה הדיונית להורות על ריצוי עונשי מאסר שונים במצטבר, אינו שמור לנסיבות חריגות דווקא. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' יוסף מנשרוב, בפסקה 3 לפסק-הדין (לא פורסם, 27.12.1999): "...סעיף 45(ב) קובע כי מי שנדון למאסר ולפני נשא כל עונשו וחזר ונידון למאסר ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שיישא את עונשי המאסר כולה או מקצתה בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. במילים אחרות סעיף זה קובע מהו הדין כאשר בית המשפט אינו מורה על קביעת עונשי המאסר במצטבר. תפקידו הראשוני של בית המשפט הוא לקבוע אם מוצא הוא להורות שעונשי המאסר ירוצו במצטבר ורק אם לא עשה כן תרוצה התקופה הארוכה מבין השתיים. מכאן שהוראת בית המשפט כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שבית המשפט יורה כן. נהפוך הוא ומטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא עונשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא "ייהנה מהפחתה" של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת. (ראה ע"פ 532/74 מדינת ישראל נ' יעקב שמש, פ"ד כט(2) 581; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' בן עבד אלרזאק זלום, פ"ד מו(2) 187; ע"פ 5568/99 מדינת ישראל נ' מרואן בן נגיב שחאדה, פ"ד נג(5) 43". דברים ברוח דומה כתבה השופטת א' חיות בע"פ 1601/03 עיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 949, 958 ( 2005)): "ההוראה הרלוונטית לענייננו היא הוראת סעיף 45(ב), העוסקת במצב דברים בו נגזרו על אדם בשני הליכים שונים עונשי מאסר בפועל והעונש האחד ארוך ממשנהו. על-פי האמור בסעיף, אם לא הורה בית המשפט אחרת, 'ברירת המחדל' היא כי העונשים ירוצו בחופף. מכאן מבקש המערער לגזור את הכלל לפיו באין טעם מיוחד אשר בגינו מן הראוי שבית-המשפט יורה על הצטברות העונשים, לא ישא הנידון אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. גישה זו, אף שיש לה אחיזה מסוימת בפסיקתו של בית-משפט זה בעבר לא נתקבלה על-ידי בית-המשפט כמדיניות עונשית כללית ומחייבת. אדרבא, בע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(3) 562 (להלן: עניין קוזירוב) נקבע כי 'על דרך הכלל ייאמר, שבמקום בו סבור בית המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם. הגורמים המהותיים המזינים שיקול זה רבים ומגוונים הם...'" בין כך ובין אחרת, לא מצאתי כי נפל פגם באופן בו הפעיל בית-המשפט קמא את שיקול הדעת המסור לו מכוח הוראת סעיף 45 הנ"ל. סבורני, כדעת בית-המשפט קמא, כי מתקיימים בעניינו של ויטלי טעמים כבדי משקל, אשר בגינם ראוי כי ירצה את עונשי המאסר שהושתו עליו במצטבר. על טעמים אלה נמנים, בין היתר, העובדה כי, חרף טענת ויטלי, נראה כי ההרשעות נושא שני ההליכים השונים עניינן באירועים נפרדים ועצמאיים, שאין ביניהם זיקה של ממש. לכך מצטרפת עובדת חומרת העבירות שבביצוען הורשע ועברו הפלילי העשיר (השוו: ע"פ 1707/08 אריש נ' מדינת ישראל, בפסקה ל"ח לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 25.11.08)). לבסוף אעיר, כי מהנספחים לערעור כמו גם מתשובת המשיבה בפנינו עלה, כי ימי מעצרו של ויטלי נוכו מעונש המאסר שהושת עליו בת.פ. 4172/05, באופן שאין כל הצדקה להורות על ניכוים בשנית. 9. חוסנה של חברה נמדד, כידוע, בפרט ביחסה אל החלשים שבה. על בתי-המשפט להוקיע את תופעת האלימות נגד קשישים ולחתור לביעורה של תופעה מכוערת זו באמצעות ענישה ממשית ומרתיעה. סבורני, כי העונש שהושת על המערערים הולם ומאזן כראוי בין מכלול השיקולים לקולא ולחומרה המתקיימים בעניינם, כפי שפורטו בהרחבה בגזר-דינו של בית-המשפט קמא. ויודגש, המדובר במערערים, אשר חרף גילם הצעיר עומד לחובתם עבר פלילי מכביד ביותר. המערערים אף לא השכילו לנצל את ההזדמנויות הרבות אשר ניתנו להם על ידי בתי-המשפט השונים בגדרי ההליכים הרבים שנוהלו כנגדם, כדי לשנות מדרכם ונראה כי אין מנוס מכליאתם מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת. 10. סוף דבר, אציע לחברותי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ז' בתמוז התשס"ט (29.06.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08005170_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il