בעז מנור נ. KPMG Inc

פסק-דין בתיק ע"פ 517/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 517/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: בעז מנור נ ג ד המשיבה: KPMG Inc בתפקידה ככונס נכסים זמני, על ידי עו"ד דוד תדמור ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.1.06 בת"א 2374/05 שניתנה על-ידי כבוד השופט שמואל ברוך בשם המערער: עו"ד בעז בן צור; עו"ד חגי הלוי בשם המשיבה: עו"ד דוד תדמור; עו"ד עומר שמואלי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: רקע, הליכים, וטענות הצדדים 1. לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט שמואל ברוך) בה הורה לאסור את המערער (להלן גם - בעז מנור) במסגרת הליכי בזיון בית המשפט. המערער ביקש לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט קמא, ובקשתו נדחתה בערכאה הדיונית, ונתקבלה בבית משפט זה (כב' השופט ג'ובראן). 2. כנגד המערער הוגשה בקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן נגדו בקנדה בקשר למעורבותו בקבוצת חברות PORTUS. המשיבה, חברת KPMG, מונתה כונסת נכסים על נכסי הקבוצה. במסגרת הליך אכיפת הפסק, הגישה המשיבה בקשה למינוי כונס נכסים זמני לתפיסת יהלומים בשווי של כ-9 מליון דולר, אשר נטען כי הם מצויים ברשותו של המערער. בית המשפט נעתר לבקשה, ומינה ככונס נכסים זמני, את עו"ד תדמור. כונס הנכסים הזמני פנה לבית המשפט במסגרת תפקידו לקבלת צו כנגד מנור להמציא לידיו את היהלומים שבחזקתו. ניתן צו שיפוטי כאמור, ומשהיהלומים לא הומצאו, פתח הכונס הזמני בהליך שיפוטי כנגד מנור על-פי פקודת בזיון בית המשפט, כדי לחייבו באמצעות מאסר להמציא את היהלומים. במסגרת הליך זה, העיד מנור כי היהלומים אינם ברשותו וכי הוא מסר אותם בנאמנות לידי אחד, מר יצחק טויב, המסרב להחזירם לידיו, בין בעין ובין בשווה-ערך. על-פי גרסת טויב, כפי שהושמעה בבית המשפט, היהלומים אכן הופקדו בידיו, אך לטענתו, הוא החזירם. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי הוא אינו מכריע במסגרת הליך בזיון בית המשפט איזו מן הגרסאות - של מנור או של טויב - היא הנכונה. עם זאת, הוא הורה על מאסרו של מנור, וזאת בנימוק שהוא החזיק את היהלומים שלא כדין, ועליו הנטל לשכנע כי הם יצאו מתחת ידיו ואינם בתחום השגתו. עוד נקבע, כי אם למנור טענה כלפי טויב, עליו לבררה במסגרת יחסיהם ההדדיים, ואין הדבר גורע מאחריותו שלו כלפי הזכאים לכספים. עוד קבע בית המשפט קמא כי גרסתו של מנור אינה הגיונית, ודרך התנהלותו מחזקת את גרסת המשיבה. גרסתו נמסרה בדרך לא אמינה ולא משכנעת, ויש להעדיף בנסיבות העניין את עמדת הכונס הזמני. לאור כל אלה, הורה בית המשפט כי המערער ימציא לידי הכונס את היהלומים בתוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה השיפוטית ב-10.1.06, ואם לא יעשה כן, ייאסר מעת לעת עד שיתרצה וימסור את הרכוש. 3. המערער ערער לבית משפט זה על ההחלטה לאסור אותו במסגרת הליכי בזיון בית המשפט. טענתו המרכזית היא, כי הנכסים שחוייב למוסרם אינם מצויים ברשותו או בשליטתו, וכי הם הועברו לטויב ולא הוחזרו לו. טויב נחקר בידי בית משפט קמא, והודה כי הנכסים הועברו אליו, אך לגרסתו, הם הוחזרו למנור. בית המשפט קמא לא הכריע במחלוקת העובדתית בידי מי מוחזקים היהלומים והיכן הם נמצאים. אלא הוא קבע, כי גם אם הם נמצאים בנאמנות אצל אדם אחר, היה על המערער לפעול ביתר נמרצות כדי להעבירם מידי הנאמן לידיו של הכונס הזמני. לטענת המערער, בית המשפט חייבו לבצע דבר שהוא מעבר ליכולתו לבצע, והשית עליו מאסר כאמצעי חסר נפקות לבצע מעשה שהוא מעבר לכוחו. לא לכך התכוון מוסד בזיון בית המשפט, בתיתו כוח לבית המשפט להטיל מאסר על אדם כאמצעי אכיפה של צו שיפוטי. הליך בזיון בית משפט נועד להביא לאכיפת צו שיפוטי, במקום שביצוע הצו הוא אפשרי ובר-השגה. אין להחילו מקום שביצוע כזה אינו אפשרי. 4. המשיבה טענה כי בית המשפט קמא לא האמין למנור כאשר טען כי הוא נעדר שליטה על היהלומים במקום הימצאם. עליו לכבד את צו בית המשפט שניתן, והפרתו מצדיקה את מאסרו עד שיביא למסירת החזקה ביהלומים לכונס הזמני. מנור לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא אינו יכול למלא אחר החלטת בית המשפט קמא ולמסור את היהלומים לכונס, ולפיכך דינו להיאסר במסגרת הליכי בזיון בית המשפט. 5. ביום 13.3.06, במסגרת הערעור שבפנינו, נדונה בפנינו בהרחבה טענתו של המערער לפיה היהלומים נשוא המחלוקת אינם נמצאים בהישג ידו. בעקבות דיון זה, החלטנו לאפשר לו למצות פעולות נוספות לאיתור הנכסים, ולהגיש לנו הודעה משלימה בענין זה. 6. בהודעה משלימה מיום 17.4.06, הודיע המערער כי נקט שורה של הליכים במטרה לאתר את היהלומים שהופקדו בידי טויב, ואשר לטענתו, הוא ממאן להשיבם. אלה, בקצרה, ההליכים שננקטו: ביום 30.3.06 הגיש המערער תובענה כנגד טויב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה נדרש צו עשה המורה לטויב להשיב כספים ויהלומים שהופקדו בידיו לכונס הנכסים הזמני. כן נתבקשו סעדים זמניים שונים, כגון צו "מרווה" כנגד טויב למנוע כל פעולה בנכסים עד להכרעה בתובענה, וצו "אנטון פילר" לביצוע חיפוש ותפיסת היהלומים או תמורתם שבידי טויב; כן נעשתה פנייה לכונס הזמני כי יסכים לשמש "תופס הנכסים" על פי תקנה 387 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 30.3.06 נעתר בית המשפט המחוזי למתן צווי "מרווה" ו"אנטון פילר" על יסוד הראיות שצורפו לבקשות. הצווים הותנו בהפקדת ערבויות שניתנו על ידי המערער. במסגרת זו, מונה רו"ח איציק כ"תופס נכסים". 7. עם מתן הצווים ומינויו של רו"ח איציק כתופס נכסים, החלו פעולות של חקירה ובדיקה ביחס למקום הימצאם של היהלומים. לבקשת ב"כ המערער, ביום 31.3.06 הורחבו הצווים הזמניים גם לנכסים המצויים בידי חברת חלפנות "צ'יינג'", המנוהלת בידי טויב, וכן לנכסים ומסמכים המצויים בידי אשתו, בת-שבע. כן בוצעו ביום 30.3.06 פעולות חיפוש ותפיסת נכסים ומסמכים בביתו של טויב, ובמסגרת הליך החיפוש נשאל טויב, על ידי רו"ח איציק וב"כ המערער שאלות שונות הקשורות למסמכים ולנכסים שהועברו לידיו. 8. בהמשך לכך, ביום 6.4.06, העיד טויב בבית המשפט. הוא טען בעדותו כי החזיר את כל היהלומים לגיסתו של מנור, ואינו חייב עוד נכסים או כספים כלשהם למנור. במסגרת עדותו, הושמעה גם קלטת שיחה בינו לבין מנור מיום 16.11.05, אשר לטענת מנור, חושפת בבירור את העובדה כי היהלומים מצויים בידיו של טויב, וכי העיד לשקר כאשר טען כי החזיר אותם לגיסתו של מנור. 9. ביום 10.4.06 הורה בית המשפט לטויב, על-פי בקשת ב"כ המערער, למסור מסמכים שונים בתוך 24 שעות. 10. ביום 17.12.06 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי על פי פקודת בזיון בית המשפט, ובה ביקש לכפות על טויב לקיים את הצו השיפוטי שהוצא נגדו למסירת מסמכים שונים המתעדים את מסלול העברתם של היהלומים והכספים שהמערער הפקיד בידיו. בכלל מסמכים אלה היו גם מסמכים המתייחסים לחשבון בנק באוסטריה, שהיה בשליטתו של טויב ורשום על שם אשתו. בעניין הבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט תלוי ועומד הליך בפני בית המשפט קמא שטרם הסתיים. 11. בהודעתו מיום 27.5.07 מבקש הכונס הזמני של המשיבה לדחות את ערעורו של מנור בפנינו, בטענה כי הוא נוקט בטקטיקה של חיפוש פתח מילוט מהדין באמצעות נקיטת הליכים כנגד אחר, וכל זאת על מנת להרחיק מעצמו את האחריות הרובצת עליו להעברת היהלומים לכונס. בהודעה זו מודיע הכונס הזמני כי מתנהל במקביל הליך שיזמה המשיבה כנגד בני הזוג טויב, אולם הליך זה אינו עוסק ביהלומים, ולכן אינו צריך להשפיע על צו המאסר כנגד מנור, המתייחס לענין היהלומים. במקביל לכך, מנהלת המשיבה הליך כנגד מנור, בבקשה לאכיפת פסק חוץ. לטענת הכונס, הוכח בהליך כי מסירת היהלומים הוא עניין הנתון בשליטתו של מנור, וכל עוד הוא לא ייאסר, יש להניח כי היהלומים לא יומצאו. הכונס מבקש אפוא, לדחות את הערעור באופן שיאפשר את ביצוע צו המאסר שהוצא כנגד מנור על פי פקודת בזיון בית המשפט. ביום 1.7.07 הציג הכונס בקשה מטעם מנור שהוגשה לבית המשפט המחוזי לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ הקיים כנגדו. מתוכנה של בקשה זו הוא מבקש להסיק כי המערער מבקש להימלט מן הארץ. בכך הוא מוצא חיזוק נוסף לבקשתו לדחות את הערעור, ולאמץ בכך את צו המאסר שהוצא נגד מנור במסגרת הליך בזיון בית המשפט. עד כאן לתיאור הרקע וההליכים בסוגיה שלפנינו. הכרעה 12. האפקטיביות של שלטון החוק נבחנת, בין היתר, ביכולתו של השלטון לאכוף החלטות וצווים שיפוטיים. באין אכיפה של צווים שיפוטיים, שוררת אנרכיה חברתית, ונפגע מעמדן של נורמות ההתנהגות וההחלטות השיפוטיות שנועדו ליישמן. אי-ציות לצווי בית משפט מהווה הפרה של מהלך עשיית הצדק, הפוגע ביסודות הדמוקרטיים עליהם בנויה החברה, ולצורך התמודדות עם אפשרות הפרה כזו, ניתן כוח שיפוטי לפעול באמצעים שונים שנועדו לכפות על מבזה צו שיפוטי לקיימו (Morris v. Crown Office (1970) 2QB 114, 122). חשיבות ההליך למניעת בזיון בית המשפט אינה מוגבלת לצדדים להתדיינות. הוא נועד בעיקרו להגשים אינטרס ציבורי החותר להבטיח את שלטון החוק דרך ביצועם של פסקי דין. חשיבותו חיונית להשלטת המודעות החברתית בדבר החובה לכבד את החוק ואת צווי מערכות אכיפת החוק ולהגנה על מעמדה של הרשות השופטת. בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי (ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יז(1) 169, 179 (1963)). הליך בזיון בית המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט משנת 1929 הוא הליך מיוחד, המצוי ב"איזור דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 187 (1983)). מטרת הליך זה להביא לקיומו של צו שיפוטי, והוצאתו מן הכוח אל הפועל באמצעי של קנס או מאסר (בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי, פד"י נו(1) 210 (2001)). מושכלות יסוד הם, כי הליך בזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פד"י נט(4) 49, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל (2004)). האמצעי המוטל מכוח הליך בזיון בית משפט הינו בעל אופי של כפייה לביצוע מעשה, או לחדול ממעשה, ואין עניינו בהכתמתו של מפר הצו בכתם עונשי (ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק ייזום ופרויקטים לבניה נ' אשכנזי, פד"י נד(1) 230 (2000); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פד"י נג(3) 337, 346 (1999); ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' ביטון, פד"י לד(4) 232, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (1980)). מכאן, כי אין מקום לנקיטת הליך על-פי סעיף 6 לפקודה, מקום שאכיפת הצו השיפוטי אינה אפשרית (פרשת גרינברג, שם). לעומת זאת, אם קיום הצו אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר כי הצו לא יקויים בעתיד, יש מקום להפעלת הליכי בזיון בית משפט, כדי לאכוף את קיומו במבט צופה פני הבאות. 13. הליך בזיון בית משפט הוא הליך אכיפה קיצוני שהשלכותיו בדרך של הטלת קנס מתמשך או מאסר עלולות להיות פוגעניות עד מאד. הקנס המתמשך עלול לפגוע באופן קשה בכיסו של אדם, והמאסר פוגע קשות בחירותו האישית, שהיא זכות יסוד של האדם, המוכרת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על רקע זה, השימוש באמצעי אכיפה על-פי הפקודה, צריך להיעשות במשורה, כעניין חריג המוגבל למצבים בהם כל יתר האמצעים כבר מוצו ולא הועילו, ולא נותרה אלא דרך הליך בזיון בית משפט כדי להבטיח את אכיפתה של ההוראה השיפוטית (פרשת גרינברג, שם, עמ' 192). מאחר שפניו של הליך הביזיון נשואות לעתיד, כהרתעה מפני הפרה ומניעת המשך ההפרה בעתיד, והוא אינו נושא אופי עונשי, הרי מקום שדבר ההפרה הושלם ושוב אינו ניתן לתיקון, לא יינקט הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט. חשוב במיוחד לענייננו הוא העיקרון כי צו שיפוטי שאכיפתו מתבקשת צריך להיות בעל תוכן ברור, וחד-משמעי, ומבוסס על אדנים מוצקים. צו הלוקה בדו-משמעות ויש בו ערפול, או שמשמעותו אינה נהירה די הצורך, אין מפעילים כלפי הפרתו את המנגנונים של הליך בזיון בית המשפט. (פרשת שרבט, שם, פסקה 12; פרשת עזרא נ' זלוזניאק, שם עמ' 348). 14. בענייננו, הוציא בית המשפט המחוזי צו על-פי פקודת בזיון בית המשפט כנגד המערער, המחייבו למסור בתוך 7 ימים את היהלומים אותם הוא מחזיק, ואם לא יעשה כן, ייאסר מעת לעת, עד שיתרצה וימסור את הרכוש. הוצאת צו מאסר בהליך על-פי בזיון בית המשפט הינו צעד אכיפה קיצוני ביותר, המבקש לאכוף על אדם לעשות מעשה, תוך שימוש באמצעי כפייה שעניינו שלילה טוטלית של חירותו האישית. השימוש בסנקציה חריפה זו מחייב קיומה של וודאות בדבר מערך הנתונים העובדתיים שעל בסיסם הוצא הצו, ועל דבר יכולתו האובייקטיבית והסובייקטיבית של האדם, כלפיו הופנה הצו, לקיים את הוראותיו. שאם לא כן, עלול אמצעי האכיפה השיפוטי להפוך אמצעי ענישה, והרי אין זו מהותו ותכליתו. 15. בענייננו, ממכלול הנתונים שהובררו עד כה במסגרת הליכים תלויים ועומדים שטרם הושלמו עולה, כי בועז מנור החזיק ברשותו את היהלומים נשוא המחלוקת, ובשלב מסוים העבירם לידי טויב. טויב מודה בזה, אך טוען כי היהלומים הוחזרו למנור באמצעות גיסתו. הערכאה הדיונית שנתנה את הצו בהליך הבזיון לא קבעה ממצא עובדתי בדבר נכונות גרסתו של מי מהצדדים. בין מנור לטויב מתנהלים עתה הליכים משפטיים שמטרתם לברר היכן נמצאים היהלומים עתה, כאשר מנור טוען כי מעולם לא קיבלם בחזרה, וגרסתו זו לא נשללה בממצא שיפוטי. בית המשפט המחוזי הוציא צווים שונים בהקשר להליכים אלה, במטרה להתחקות אחר עקבותיהם של היהלומים. טרם ניתנה הכרעה בסוגייה העובדתית התלויה ועומדת בפני הערכאה הדיונית. התרשמנו כי ההליכים האמורים הם אמיתיים, ואינם הליכי סרק שננקטו על ידי מנור שכל מטרתם היא אך להרוויח זמן, כדי לדחות את הפעלת צו המאסר שהוצא כלפיו. בנסיבות אלה, הפעלת צו המאסר כנגד מנור בשלב זה במסגרת הליך בזיון בית משפט, אינה מתיישבת עם תכליותיו של הליך זה. עניינו של הליך על-פי פקודת בזיון בית משפט הוא לכפות במאסר או קנס ביצוע פעולה על-ידי אדם שאין ספק לגבי מידת ביסוסה וצדקתה בעובדות מוכחות, וכאשר לא עומדת שאלה לגבי יכולתו האובייקטיבית של האדם לבצעה, בלא תנאי ובלא תלות הכרחית בגורמים אחרים; שאם לא כן, יימצא הליך זה הליך הענשה ולא הליך אכיפה, ותכליתו האמיתית תסוכל. ומעבר לכך - מאסר אדם לצורך ביצוע צו שיפוטי שלא למטרת אכיפה יעילה אינו מתיישב עם תפיסות יסוד של חירות האדם וזכויות יסוד בסיסיות. 16. במצב הנוכחי, אין זה ברור היכן מצויים היהלומים, והאם קיימת בידיו של מנור שליטה כלשהי עליהם. טרם הוברר מה מקומו של מר טויב במסכת מורכבת זו. שופט בית המשפט קמא ציין בהחלטתו המצווה על מאסר המערער על-פי פקודת בזיון בית המשפט, כי הוא אינו מכריע בגרסאות שבמחלוקת בין מנור לטויב - קרי: אם היהלומים מצויים בשליטתו של טויב, או שחזרו לידיו של מנור, והאם למנור יש שליטה בהם, גם אם הם אינם בידיו. הליכי המשפט העוסקים בשאלות אלה מצויים בעיצומם, והן טרם זכו להכרעה שיפוטית. 17. בהינתן הנסיבות המתוארות, אנו מחליטים לבטל את החלטת בית המשפט קמא מיום 10.1.06, ויחד עמה את צו המאסר שהוצא כנגד המערער בגדרו של הליך בזיון בית המשפט; זאת, מן הטעם כי העובדות המטריאליות הנדרשות לצורך ביצועו של הצו על דרך העברת היהלומים מידי מנור לידי הכונס הזמני, טרם הובררו כל צורכן. 18. עם זאת, נוכח החשד הכבד המונח על כתפיו של בועז מנור לכך כי השליטה ביהלומים נותרה גם היום בידיו, אנו מחזירים תיק זה לבית המשפט המחוזי, וזאת כדי שהבקשה לחייב את מנור להעביר את היהלומים לכונס הזמני, ולהפעיל אמצעי אכיפה על-פי פקודת בזיון בית משפט לשם כך, תונח בפניו, והוא ידון בה וישקול אותה לגופה, בין היתר, בשים לב להתפתחות שתחול בהליכים המשפטיים המקבילים שבין מנור לטויב, ובין המשיבה לטויב, ובזיקה ישירה אליהם, וכדי למנוע חשש לסתירה אפשרית. למותר לומר, כי הוצאת צו מאסר כנגד מנור למסירת היהלומים בהליך של בזיון בית משפט מותנית בכך שתהיה רמת בטחון וודאות גבוהים כי היהלומים מצויים בשליטתו ובהישג ידו. שאלה זו תתברר, כך יש להניח, במסגרת ההליכים שבעלי הדין מנהלים עתה בערכאה הדיונית. 19. הערעור מתקבל, איפוא; ההחלטה נשוא הערעור מתבטלת, והעניין חוזר לדיון בבית המשפט המחוזי, כמפורט בפסקה 18 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ט' באב תשס"ז (24.7.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06005170_R19.docיט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il