עיריית תל אביב נ. עו"ד ברוך חכים- בתוארו כמנהל מיוחד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5168/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: עיריית תל אביב נגד המשיבים: 1. עו"ד ברוך חכים – בתוארו כמנהל מיוחד 2. יוסף גולדברג 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 2.5.2024 בפש"ר 37030-01-24 בשם המערערת: עו"ד דוד ששון פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 2.5.2024 בפש"ר 37030-01-24, בו נדחה ערעור שהגישה המערערת על החלטת משיב 1 לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. הרקע לערעור ביום 14.2.2010 ניתן צו כינוס לנכסיו של משיב 2 (להלן: החייב) על פי בקשתו (פש"ר 16343-12-09). צו הכינוס פורסם ברשומות כ-5 חודשים לאחר מכן, ביום 4.7.2010. בחלוף 11 חודשים ממתן צו הכינוס, ביום 3.1.2011 הגישה המערערת, עיריית תל אביב-יפו, תביעת חוב על סך של 553,962 ש"ח (מהם 316 ש"ח בדין קדימה) בגין חובות ארנונה של החייב, ולצדה בקשה להארכת מועד להגשתה. בשנת 2013 הוכרז החייב פושט רגל, ומשיב 1 מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). בשנת 2018 ניתן לחייב הפטר חלוט. כחמש שנים לאחר מתן ההפטר, ביום 10.11.2023 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט שיורה לנאמן לחלק דיבידנד לנושים. זמן קצר לאחר מכן, ביום 30.11.2023 הודיע הנאמן למערערת כי החליט לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב שהוגשה בשעתו. בהחלטתו ציין הנאמן כי בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), המועד להגשת תביעת חוב נגד חייב שניתן בעניינו צו כינוס הוא 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס. על כן, המועד האחרון להגשת תביעות חוב בעניינו של החייב חל ביום 14.8.2010. המערערת, אשר הצהירה בבקשה כי צו הכינוס הובא לידיעתה עם פרסומו ברשומות ביום 4.7.2010, לא הציגה טעם מיוחד המצדיק את אי-הגשת תביעתה במועד. בשולי הדברים הוסיף הנאמן כי הסכום הנטען בתביעת החוב לא הוכח כנדרש. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור העלתה שורה של טענות נגד הנאמן, ובפרט כי המועד הקובע למניין 6 חודשים להגשת תביעת חוב הוא מיום הפרסום של מתן צו הכינוס ברשומות, שאז קמה חזקת ידיעה קונסטרוקטיבית באשר לקיומו של הצו. עוד נטען כי המערערת הייתה מעורבת בהליך לאורך השנים, התייצבה בדיונים, והגישה בקשות והתנגדויות שהובילו למיצוי הבדיקות והחקירות בעניינו של החייב. הנאמן לא הסביר מדוע החליט לבדוק את תביעת החוב דווקא לאחר שהמערערת ביקשה לחלק דיבידנד לנושים. החלטתו מעוררת חשש שמא הוא ניסה להתחמק ממתן דין וחשבון, מכיוון שחילק כספים לנושים אחרים מבלי לכלול את המערערת. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת בפסק דינו מיום 2.5.2024. נקבע כי לשונו של סעיף 71(ב) לפקודה ברורה, ולפיה כי המועד הקובע להגשת תביעת חוב נגזר מיום מתן צו הכינוס. תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא אף בהתנהלות המערערת עצמה, שכן אם לשיטתה המועד הקובע להגשת תביעת חוב נמנה החל מיום פרסום הצו, כלל לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד. לעמדת בית המשפט, מועד פרסום צו הכינוס ברשומות עשוי להיות שיקול התומך במתן ארכה. עם זאת, המערערת לא הוכיחה כל קושי להגיש את תביעת החוב במועד, בפרט שעה שביום פרסום הצו עדיין עמדו לרשותה 6 שבועות להגשת התביעה, ושמדובר בנושָׁה "מקצועית" אשר לה מחלקה משפטית מיומנת. למרות זאת, המערערת הגישה את תביעת החוב ואת הבקשה להארכת מועד רק בחלוף 6 חודשים מיום הפרסום, ולא כללה בבקשה כל נימוק המצדיק את קבלתה. לבסוף נדחו גם טענות המערערת שלפיהן מחדלי הנאמן מצדיקים את קבלת הערעור. בית המשפט קבע כי חובות דיוניות של המערערת לחוד וחובות הנאמן בתפקידו לחוד. בנוסף, המערערת לא הוכיחה את הטענה שהוכחשה על ידי הנאמן, שלפיה הוא חילק דיבידנד. מכאן הערעור שלפנינו, בו טענה המערערת כי ככלל, יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהיעדר פגיעה של ממש ביעילות ההליך, בקידומו, או באינטרסים של מי מהצדדים כתוצאה מקבלת תביעת חוב נוספת. לעמדתה, גישה זו מעוגנת בפסק הדין שניתן ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.8.2012) (להלן: עניין רותם), שם נקבע לטענתה כי על הנאמן לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה, ו"לבַכּר את הגישה המקלה על פני הגישה המחמירה". בית המשפט המחוזי שגה ביישום הלכה זו, ואף התעלם מפסיקת בתי המשפט המחוזיים שבה נקבע כי חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית על צו הכינוס קמה ממועד הפרסום ברשומות ולא ממועד מתן הצו. בית המשפט התמקד אך במועד מתן צו הכינוס מבלי להתחשב בשיקולים נוספים כמו השתתפותה הפעילה של המערערת בהליך; משך הזמן שחלף ממועד הגשת תביעת החוב ועד למועד שבו נבחנה על ידי הנאמן; העובדה שטרם חולק דיבידנד; היעדר התקדמות ההליך בעניינו של החייב; והעובדה שלא הוכחה כל פגיעה צפויה בנושים אחרים. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגענו למסקנה כי דינו להידחות על הסף בלא צורך בתשובה, לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). תחילה, מן הבחינה הדיונית יובהר כי הדרך המתאימה להשיג על החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (ראו: ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק), פסקה 16 (13.7.2008); רע"א 7692/19 אביחסרה נ' עו"ד משה תורג'מן, פסקה 7 (9.1.2020)). היינו, כלל לא נתונה למערערת זכות ערעור על פסק הדין מיום 2.5.2024 ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור על הסף (וראו תקנה 147(ב)(2) לתקנות). למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענות המערערת. סעיף 71(ב) לפקודה מורה במפורש כי "נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס", ולצד זאת מסמיך את הנאמן להאריך את המועד להגשת תביעת חוב אם שוכנע כי לא ניתן היה להגישה במועד שנקבע, מטעמים מיוחדים שיירשמו. הגישה השלטת בעבר גרסה כי חריג הטעמים המיוחדים יחול רק במקרים שבהם הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועדה מפאת טעמים אובייקטיבים-חיצוניים. בחלוף השנים אומצה גישה מקלה יותר, שמצאה ביטוי בפסק הדין בעניין רותם, ועל פיה יש לבחון את כלל הנסיבות בכל מקרה לגופו, תוך איזון בין תכלית הליכי פשיטת הרגל, זכויות הנושים וזכויות החייב. עם זאת הובהר שם כי הגישה המקלה מתייחסת ככלל למקרים שבהם הנושה לא ידע בפועל על אודות קיומו של צו הכינוס. לעומת זאת, כאשר נושה ידע בפועל על הצו, "בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי 'לא יכול היה' להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד" (עניין רותם, פסקה 18; להרחבה ראו גם: רע"א 8855/14 דבריקו נ' עו"ד שלמה הנדל, נאמן לנכסי החייב אפללו שלום, פסקאות 6-5 (29.3.2015)). בענייננו אין אנו נדרשים להכריע בשאלת ידיעתה הקונסטרוקטיבית של המערערת על אודות צו הכינוס. במסגרת בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת החוב מסרה המערערת כי צו הכינוס הובא לידיעתה עם פרסומו ברשומות ביום 4.7.2010. בשלב זה שבו ידעה המערערת בפועל על אודות קיומו של הצו, עמדו לרשותה כ-6 שבועות להגשת תביעת החוב. למרות זאת הוגשה התביעה רק ביום 3.1.2011, מבלי שצוין כל טעם, לא כל שכן טעם מיוחד, המצדיק מתן הארכת מועד. גם בהמשך ההליך שקטה המערערת אל שמריה בכל הקשור לסוגיית הארכת המועד, כאשר לא פעלה להבהרת מצב הטיפול בבקשה ומעמדה בהליך משך מספר שנים. בנסיבות אלה, אין מקום לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. התוצאה היא שהערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות. פסק-דין זה ניתן ביום ‏כ"ה בתמוז התשפ"ד (‏31.7.2024), בתקופת השבתת מערכת המחשוב, ונחתם כעת לצורך פרסומו באתר בית המשפט העליון. ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ד (19 אוגוסט 2024). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת