עלי מג'דוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5167/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5167/05 ע"פ 6084/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער בע"פ 5167/05 והמשיב בע"פ 6084/05: עלי מג'דוב נ ג ד המשיבה בע"פ 5167/05 והמערערת בע"פ 6084/05: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין וערעור שכנגד על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.5.2005 בת"פ 148/03 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: י"ח באלול התשס"ה (22.09.05) בשם המערער: עו"ד ג'ואד בולוס בשם המשיבה : עו"ד דניאלה ביניש בשם שירות המבחן : גב' אסתי שדה פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הורשע בעבירות של הריגה וגרימת חבלה חמורה בניגוד לחוק העונשין ולפקודת התעבורה, וסטייה מנתיב נסיעה בניגוד לתקנות התעבורה. נגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופסילה מהחזיק רשיון נהיגה לכלי רכב כבד לתקופה של 18 שנים. כן נפסל מהחזיק רשיון נהיגה לרכב רגיל לתקופה של 12 שנים. המערער משיג בערעורו על עצם הרשעתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ועל העונש שנגזר עליו, ואילו המדינה מערערת על קולת העונש שהוטל על המערער, בשים לב לחומרת העבירות שעבר, ונוכח התוצאות הרות-הגורל שנגרמו בעטיין. 2. כתב האישום ייחס למערער כי בתאריך 13.8.02 בסביבות השעה 7 בבוקר, נהג משאית גדולה שהיתה קשורה לגרר בכביש 70, בואך מצומת העמקים לכיוון יוקנעם. אותה עת, רכבו בשולי הכביש, מימין לקו הצהוב, שלוש רוכבות אופניים. ראשונה רכבה לירון כהן, שניה רכבה הילית לוי ז"ל, ולאחריהן רכבה הדס וייס. הכביש במקום הוא דו מסלולי, ובכל מסלול שני נתיבים. המערער נסע תחילה בנתיב הימני, ובאותה עת ניסה אוטובוס זעיר לעקוף את המשאית בנתיב השמאלי. בשעה שהאוטובוס הזעיר החל בנסיון עקיפה, סטתה המשאית לנתיב השמאלי ולאחר מכן שבה לנתיב הימני. כאשר האוטובוס ניסה שוב לעקוף את המשאית בנתיב השמאלי, סטתה המשאית שוב לנתיב השמאלי. נהג האוטובוס הזעיר צפר למערער ואז הוא סטה באופן חד לצד ימין של הכביש, אל עבר שוליו הימניים. באופן זה, הוא פגע בשתיים מרוכבות האופניים שרכבו בשולי הכביש – הילית ולירון. הילית נהרגה ולירון נחבלה חבלות של ממש מפגיעתה של המשאית. 3. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את מסכת הראיות שהובאה בפניו, קבע את אחריותו של המערער לעבירות הריגה של הילית וגרימת חבלה חמורה ללירון, וכן לעבירות תעבורה נוספות. הוא הסתמך לצורך ההרשעה בעיקר על עדותו של עד התביעה המרכזי יוסף שריקי, נהגו של האוטובוס הזעיר, אשר היה עד ראייה ישיר למהלך התאונה. גרסתו שנתקבלה היא כי ניסה לבצע עקיפה של המשאית, ואז החלק האחורי של הגרר הקשור למשאית נדחף לכיוון האוטובוס; שריקי הצליח לבלום את רכבו וצפר לו, כי, כדבריו "ראה שהוא משחק על הכביש". והוא מוסיף: "הבנתי שאולי הוא נרדם". לאחר מכן ניסה שריקי לבצע עקיפה נוספת של המשאית, תוך שהוא מבחין מרחוק ברוכבות האופניים מימין לכביש. לדבריו, גם בעקיפה השניה, התקרבה אליו המשאית בחלקה הקידמי, והוא הצליח ל"ברוח" ולהאט את רכבו, וצפר שוב. באותה עת, המשאית פנתה ימינה, תוך כדי נסיעה, ונשמע רעש,ומתוך 3 רוכבות האופניים נשארה רק אחת. שריקי נסע בעקבות המערער וצפר לו שיעצור בצד. אחרי 300-400 מטר השיג אותו, והם רצו לכיוון הנפגעות. פרט לנתון אחרון זה, שלא התיישב עם עדויות אחרות, אימץ בית המשפט גרסה זו של העד שריקי ועליה השתית את פסק דינו. על אופן נסיעתו של המערער בכביש למד בית המשפט המחוזי גם מעדים אחרים שנסעו באוטובוס הזעיר (העדים אליה אטליס; אולגה רייס; וילנה קלוצמן) עדים אלה נמצאו אמינים על בית המשפט, ועדותם נתקבלה כעדות אובייקטיבית על אשר התרחש בכביש עובר לתאונה הקשה שארעה. בית המשפט קבע (בסעיף 10 להכרעת הדין) כי: "עובר לתאונה נהג הנאשם במשאית תוך סטייה מנתיב לנתיב, כפי שתיאר מר שריקי בעדותו. פעמיים ניסה מר שריקי לעקוף את המשאית, ופעמיים לא עלה הדבר בידו משום שהנאשם סטה לכיוון שמאל וחסם את דרכו, ולאחר מכן סטה הנאשם לצד ימין ופגע ברוכבות האופניים שרכבו שם". בית המשפט דחה את גרסתו של המערער לפיה נותר עם משאיתו בנתיב הימני של הכביש אלא שרוכבות האופניים הן אלה "שפלשו" לנתיב זה, ולפיכך התאונה ארעה. הוא קבע כי התאונה ארעה בשולי הכביש והסתמך לענין זה על שורה של ראיות, ובהן אלה של רוכבות האופניים לירון והדס ובוחן התנועה. בית המשפט לא האמין לגרסת המערער אשר טען כי משאית אחרת היתה מעורבת בתאונה שנגרמה עקב נסיונה לעקוף אותו משלא מצא לגרסה זו כל סימוכין. אשר ליסוד הנפשי, קבע בית המשפט כי מתקיים במערער היסוד הנדרש לעבירת הריגה. מהיסוד העובדתי הנוגע להתנהגותו על הכביש, קיר: הנסיעה בזיג זג ופגיעה ברוכבות האופניים בשולי הכביש ניתן להסיק על קיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות במובן של קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר ביחס לגרימת התוצאות מתוך תקוה להצליח למונען. מאידך, המערער מצידו לא נתן כל הסבר להתנהגותו המסוכנת על הכביש, המדברת בעד עצמה. לפיכך, נתקיים בו יסוד נפשי של פזיזות, הנדרש לעבירת הריגה. לאור זאת, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת ההריגה וביתר העבירות, לאחר שמצא כי נתקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים לצורך כך. בגזר הדין, בחן בית המשפט המחוזי את נסיבותיו האישיות של המערער אל מול חומרת העבירות בהן הורשע. הוא עמד על חומרתן הגדולה של העבירות אותן עבר המערער, ועל האסון הכבד שירד על משפחת קרבן התאונה והנזק הגדול שנגרם מפציעתה הקשה של הרוכבת האחרת. הוא עמד על כך שלמערער אין עבר פלילי קודם, אף שיש לו עבר תעבורתי רציני, ורשיונו אף נפסל מספר פעמים. מנגד, העיר בית המשפט כי מקום רכיבתן של הנערות בשולי כביש סואן לא היה מקום מתאים, והיה ראוי כי תמצאנה להן איזור אחר מוגן יותר לרכיבה. לאחר שיקלול שיקולי הענישה, נגזר על המערער העונש שפורט לעיל. 4. המערער טוען בערעורו כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין. אשר להרשעה, טיעוניו נסבו על שני מישורים עיקריים: ראשית, נטען, כי בית המשפט טעה בקביעות העובדתיות שקבע, במיוחד לאור האימון שניתן בעד המרכזי יוסף שריקי אשר, לדבריו, לא היה ראוי לאימון. לטענתו, היה מקום לקבל את גרסת מרשו לפיה היתה משאית נוספת מעורבת בתאונה, והיא אשר למעשה דחקה את המערער עם משאיתו לשולי הכביש וגרמה לתאונה. קבלת גרסתו זו של המערער שומטת לדבריו את האחריות מכתפיו ביחס לתאונה. בהקשר זה הוא טוען כי נוצרה אוירה מתוחה וקשה במהלך הדיון בערכאה הדיונית אשר תרמה לקביעות השגויות שנתקבלו. אשר ליסוד הנפשי, טוען עו"ד בולוס כי טעה בית משפט קמא טעות בסיסית כאשר קבע כי בנסיבות הענין ישנה ראייה לכאורה בדבר קיומו של יסוד פזיזות וכי נטל ההוכחה עובר למערער להוכיח את אי קיומו. לדבריו, היפוך הנטל בדרך זו אינו מבוסס באורח משפטי ואין לקבל את דרכו המשפטית של בית המשפט המחוזי בענין זה. משכך, דין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערער מכל אשמה. אשר לעונש, נטען כי מדובר באדם צעיר, נשוי ואב לבן קטן, וראוי להקל בדינו בנסיבות הענין, ולהסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות, אשר ישיגו את מטרות הענישה. אשר לפסילת רשיון הנהיגה, טען ב"כ המערער, כי בעוד שאין הוא משיג על הפסילה לענין נהיגת רכב כבד, הוא מבקש לרכך את עונש הפסילה לגבי כל רכב אחר, כדי שלא לגדוע את מקור פרנסתו של המערער ובני משפחתו. 5. ב"כ המדינה טענה בתשובה באשר להרשעה, כי מדובר בערעור שעיקרו עובדתי, ואין מקום להתערב בקביעותיו. פסק הדין נשען על סדרת עדויות אמינות שבית המשפט נתן להן משקל ראייתי. לעומתן, עדותו של המערער לא היתה אמינה ולא ניתן לה משקל. אשר ליסוד הנפשי, מדובר בנסיבות עובדתיות המצביעות מתוכן על קיומה של פזיזות, ומסקנה זו לא הופרכה בהסבר מניח את הדעת של המערער. לפיכך נתקיים גם היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. אשר לעונש נטען, כי בנסיבות הענין, העונש שנגזר על המערער קל מדי. ההרתעה המתחייבת בתחום תאונות הדרכים, ובמיוחד תאונות קטלניות, מצדיקה הקשחת הענישה עם עבריינים הנוהגים בפזיזות בכביש, במיוחד כאשר נגרמת תוצאה קטלנית, ועל אחת כמה וכמה מקום שאדם נוסף נפצע קשה. התוצאות כאן קשות ביותר, ויש לתת להן ביטוי הולם בענישה ראויה. 6. נתנו דעתנו למכלול נסיבותיו של המקרה, על רקע פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטיעוניהם של בעלי הדין בערעוריהם. באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעור של המערער הן על ההרשעה והן על העונש, ולקבל את ערעור המדינה על קולת העונש באופן שהוא יוחמר מ-18 חודשי מאסר בפועל ל-30 חודשי מאסר בפועל, כאשר שאר חלקי גזר הדין יוותרו בעינם. הטעמים לכך הם כדלקמן: 7. לענין ההרשעה: ראוי להבדיל לענייננו בין הקביעות הנוגעות ליסוד העובדתי של העבירות המיוחסות למערער, לבין היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה. בית המשפט קבע באשר ליסוד העובדתי כי המערער נהג במשאית כבדה הנימנית על הרכבים הכבדים ביותר הנעים בכבישי הארץ. למשאית היה מחובר גורר ונגרר, המוסיפים לכבדותו של הרכב ולזהירות בה יש לנקוט בנהיגתו. הארוע ארע בשעת בוקר מוקדמת, ביום בו היתה ראות בהירה, וטווח הראייה בכביש היה למרחוק. בית המשפט קבע על יסוד ראיות כי בלא סיבה ניכרת לעין, נהג המערער את המשאית ב"זיג זג" וחזר על כך יותר מפעם אחת, כאשר נהג האוטובוס הזעיר ביקש לעקוף את המשאית. בפעם השניה, סטתה משאיתו של המערער ימינה אל שולי הכביש, מעבר לפס המפריד, ופגעה ברוכבות האופניים תוך קטילת חייה של רוכבת אחת ופציעתה הקשה של אחרת. אין עילה להתערב בקביעות עובדתיות אלה המתבססות על מסכת ראיות, חלקן של רוכבות האופניים שנותרו בחיים, וחלקן ממקורות אובייקטיביים לחלוטין. על רקע קביעות אלה, עבר בית המשפט לדון ביסוד הנפשי, ובחן האם הוכח יסוד הפזיזות הנדרש בעבירת הריגה. מקובלת עלינו שיטתו של בית המשפט המחוזי בקביעת היסוד הנפשי כאמור. סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין מגדיר פזיזות בן היתר בתורת "קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקוה להצליח למונען". התחקות אחר יסוד נפשי בסוג זה של עבירות נתון במידה רבה להיסק המתבקש מתוך כלל נסיבות הארוע, מהן ניתן להגדיר ולהעריך את טיב היסוד הנפשי של הנאשם שהביאו לפעול כפי שפעל. היסוד הנפשי מוסק מכלל הנסיבות, ובהעדר הסבר מצד הנאשם המפריך את המסקנה המתבקשת מהחזקה העובדתית הנוצרת מהתנהגותו על רקע נסיבות הענין, הופכת החזקה חלוטה. כדבריו של המישנה לנשיא (בדימ') ת' אור בע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1) 3165 (פסקה 6): "המחשבה הפלילית הנטענת להוכחת הריגה בענייננו הינה פזיזות בהתאם לסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. זו יכולה להתבטא באדישות או בקלות דעת, אך בכל מקרה היא מחייבת קיומה של מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית... הוכחת המודעות הצפונה בנפשו של הנאשם אינה קלה. ללא הודאה מצד הנאשם בקיום מחשבה פלילית, נדרשות, בדרך כלל, ראיות חיצוניות להוכחתה. לעיתים, על הפוסקים להיעזר בחזקות עובדתיות המקימות חזקה בדבר קיומה של המודעות האמורה, כשחזקה עובדתית כזו אינה נסתרת, וכאשר כלל נסיבות המקרה אינן מביאות לספק בדבר התאמתה של החזקה להוות תשתית למסקנה, ניתן לסמוך עליה כראיה למודעות הנדרשת שקיננה אצל הנאשם. חזקה כזו הוכרה, למשל, במקרים בהם התרחשה תאונה קטלנית בה נהרג הולך רגל עקב התעלמות הנהג ממנו כשהלך במעבר חצייה. כשהנסיבות לימדו שהיה על הנהג לדעת כי קיים מעבר חצייה, ועל כך שצפויים להימצא בו הולכי רגל, הוסקה מודעות שלו לעובדות אלה... היא הוסקה גם במקרה בו נגרמה התאונה הקטלנית עקב נהיגה במהירות מופרזת, תוך עקיפת כלי רכב במורד כביש מפותל..., או במקרים בהם נגרמה תאונה קטלנית עקב נהיגה במצב שכרות". (ראו גם: ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 3631; ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 80; דנ"פ 3285/98 חג'אזי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 1577; ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין פד"י נו(2) 24; ע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל). בענייננו, הנסיבות העובדתיות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, מצביעות על יסוד נפשי של פזיזות מסוג של קלות דעת. בהעדר הסבר אמין וקביל של המערער להתנהגותו על הכביש, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי נתקיים בו מצב נפשי של פזיזות מסוג קלות דעת במובן של נטילת סיכון בלתי סביר מבחינת האפשרות לגרימת התוצאות הקטלניות, מתוך תקוה להצליח למונען. נהג הנוסע בכביש סואן ברכב כבד שמחובר לו גרר, בתנאי ראות אופטימליים, המבצע תוך כדי נהיגתו, ובלא סיבה נראית לעין, פניות זיג זג לשמאל ולימין באופן שבאחת הוא נוטה עם רכבו לנתיב השמאלי וכמעט פוגע באוטובוס זעיר הנוסע לשמאלו, ובשניה, הוא נוטה עם רכבו לשולי הכביש מימין ופוגע פגיעה קטלנית ופוצע קשה רוכבות אופניים הרוכבות בשולי הכביש, בהן כלל לא הבחין, מבטא בהתנהגותו הלך רוח של פזיזות מסוג קלות-דעת. בהעדר הסבר משכנע העשוי להפריך הנחה מתבקשת זו, שהיא בבחינת ראייה נסיבתית הנלמדת מנסיון החיים והשכל הישר, מתגבשת הוכחת היסוד הנפשי. בתאונת דרכים קטלנית, בה מוכחת סטיה חמורה מרמת ההתנהגות הסבירה, עשויה לקום חזקת מודעות לסיכון ולתוצאה הקטלנית האפשרית מעצם הנסיבות המדברות בעד עצמן. כזה הוא המקרה שלפנינו. לאור האמור, צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי נתקיימו במערער היסודות העובדתיים והנפשיים הנדרשים לעבירת הריגה ולשאר העבירות בהן הורשע. מהטעמים האמורים, אין מקום כי נתערב בהרשעה. 8. אשר לעונש, באנו לכלל מסקנה כי הענישה שנגזרה על המערער בידי בית המשפט המחוזי סוטה בקולתה מרף הענישה הראוי בנסיבות מקרה זה, בהתחשב באופי העבירות שנעברו ובחומרתן המופלגת. חריגתו של המערער מרמת הזהירות הסבירה בהינתן כלל נסיבות הענין, מצביעה על חומרה יתירה של העבירות אותן עבר. תוצאות העבירות הביאו לאסון גדול. צעירה קפחה את חייה וצעירה אחרת נפצעה קשה. על המשפחות הנפגעות, ובמיוחד משפחת הצעירה שקפחה את חייה, הונחתה מכה שלא יימצא לה מזור. תופעת הפגיעות בנפש ובגוף עקב תאונות דרכים המשתוללות בכבישי הארץ מחייבת את מערכת המשפט לגייס את כוחותיה למלחמה יעילה, בכלים הקיימים, כדי לסייע במיגור מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים עקב התנהגות עבריינית על הכביש. בין האמצעים הנתונים בידי מערכת המשפט, מצוי כלי הענישה. ראוי להשתמש בו באופן שישיג את תכליתו, ויביא, בין שאר האמצעים הננקטים, להחדרת המודעות לכללי המותר והאסור בנהיגה בכביש, ולסכנות האורבות מהפרתם. בתוך כך, אין להתעלם מנסיבותיו האישיות של עבריין תעבורה, אולם ברי, כי ככל שתוצאות עבריינותו חמורות יותר, כך הנכונות להתחשב בשיקולים אינדיבידואליים בענישה תלך ותיפחת. בענייננו, כנגד חומרתן המופלגת של העבירות אותן עבר המערער, ונוכח תוצאותיהן הקשות, לא מצאנו כי נסיבותיו האישיות הן בעלות משקל מיוחד המצדיק הימנעות מהטלת עונש מחמיר, שיהא בו מסר מודגש של הרתעה וגמול כאחד. 9. לאור האמור, אנו מחליטות לדחות את ערעור המערער, ולקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. עונשו של המערער יוחמר באופן שבמקום עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, הוא ירצה עונש מאסר בפועל של 30 חודשים. שאר חלקי גזר הדין כפי שנקבעו בידי בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לאמור בפסק דינה של חברתי השופטת א. פרוקצ'יה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ז' בתשרי תשס"ו (10.10.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05051670_R05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il