עיזבון המנוח עדנאן דאוד חסן טאלב ו- 34 אח' נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"א 5165/10 בבית המשפט העליון רע"א 5165/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: עזבון המנוח עדנאן דאוד חסן טאלב ו- 34 אח' נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 17.5.10 בע"א 2667/08 שניתן על-ידי סגן הנשיא השופט המר תאריך הישיבה: ז' באב התשע"ב (26.7.2012) בשם המבקשים: עו"ד יונס תמים בשם המשיבה: עו"ד מיכל ברדנשטיין החלטה השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה, המר) בע"א 2667/08 מיום 17.5.10, במסגרתו נדחה ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת מני-גור) בת"א 225-09-08 מיום 9.11.08. עניינה של הבקשה התיישנות במסגרת תביעה לפי חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 (להלן החוק או חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה)). ב. לפנינו תביעת נזיקין שהוגשה בעקבות מותו של המנוח, שהמבקש 1 הוא עזבונו, במהלך פעולות צה"ל ברצועת עזה (ביום 13.6.06). ביום 10.5.07 הוגשה תביעתם של המבקשים לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 493/07). ביום 12.3.08 הוגש כתב תביעה מתוקן. ביום 18.2.08 הורה רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) על הפקדת ערובה להוצאות המשיבה בסך 75,000 ₪. ביום 20.5.08, במסגרת ערעור על החלטתה זו, הסכימו המבקשים למחיקת התביעה (ועמה הערעור) תוך שמירה על זכותם לשוב ולהגישה. ביום 17.7.08 הוגשה התביעה בשנית, ומנגד הוגשה בקשה לדחייתה על הסף מחמת התיישנות, מכוח סעיף 5א(3) לחוק, על פי תיקון 4 לו, המורה כי "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". ג. המבקשים עתרו להאריך את תקופת ההתיישנות על יסוד שני אדנים. האחד, מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי אין להביא במניין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה. השני, מכוח צו ביניים של בית משפט זה (בבג"צ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון, מיום 30.7.06), שקבע כי: "לגבי אירועי נזק שאירעו בעזה ובאיו"ש, שעד כה לא הוגשה תביעה בגינם, לא תימנה במניין תקופת ההתיישנות הרלבנטית להגשת התביעות הללו כקבוע בחוק, התקופה שמיום 10.8.05 (מועד כניסת תיקון מס' 7 לתוקף) ועד למועד שבו יחלפו 60 ימים מיום מתן פסק הדין בעתירות" (פסקה 3). לשלמות התמונה יוזכר כי בפרשת עדאלה ניתן לימים צו מוחלט באשר לחוקתיות חלק מתיקון מס' 7 לחוק, אך הוא אינו נוגע לענייננו. ד. בית משפט השלום קבע, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל. הוטעם, כי הלכה היא שאין להחיל את חוק ההתיישנות בנושא הארכת מועדים, מקום שחיקוק ספציפי מתייחס לכך. כן קבע בית המשפט, כי החלטת בג"צ בעניין צו הביניים אינה חלה במקרה דנא. הוטעם, כי בג"צ 8276/05 דן בתיקון מס' 7 מתשס"ה ולא בתיקון מס' 4 מתשס"ב (התיקון בו הוסף סעיף 5א לחוק, כאמור), וכי לא נתקיים התנאי בהחלטה שעניינו "אירועי נזק שאירעו בעזה ובאיו"ש, שעד כה לא הוגשה תביעה בגינם" (הדגשה הוספה), שהרי תביעתם הראשונה של המבקשים הוגשה ביום 10.5.07. לפיכך התקבלה בקשת המשיבה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהמשך, דחה בית המשפט בקשה לעיון חוזר בהחלטתו. ה. המבקשים עירערו על החלטתו של בית משפט השלום וחזרו על טענותיהם. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. נאמר, כי הטעם לקיצור תקופת ההתיישנות שבהוראת סעיף 5א לחוק, אשר הוסף בתיקון מס' 4, נעוץ בקשייה של המדינה לבחון את הטענות, הן מבחינת אחריות כוחות הביטחון למיוחס, והן מבחינת גובה הנזק; כי המחוקק ראה לתחום תקופה זו, בהסדר קונקרטי, שלא על פי תקופת ההתיישנות הרגילה; וכי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל, כלשונו, על תביעות שנדחו ולא על תביעות שנמחקו. אשר לטענה בדבר תחולתו של הצו שניתן בבג"צ 8276/05, סמך בית המשפט המחוזי ידיו על טעמיו של בית משפט השלום ואף הרחיב בהם, ולפיכך דחה גם ענה זו. טענות המבקשים ו. בבקשת רשות הערעור חזרו המבקשים על הטענה לפיה צו הביניים שניתן בבג"צ 8276/05 חל במקרה דנא. לשיטתם, הואיל והחלטה זו ניתנה לאחר קרות הנזק נשוא התביעה (13.6.06), וקודם להגשת התביעה (17.7.08), מתייחס הצו לאירועים כגון האירוע הנדון. נטען עוד, כי גם ללא צו הביניים דין התביעה להישמע, שכן מיום האירועים, המועד האחרון להגשת תביעה הוא בחלוף שנתיים, אולם ביום 10.5.07 הוגשה התביעה ובכך נעצר מרוץ ההתיישנות. משכך, עומדים למבקשים, לשיטתם, שנה ושלושים ושלושה ימים מיום מחיקתה של התביעה (20.5.08), דהיינו עד ליום 23.6.09. ועוד נטען, כי בהתאם לע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד, פ"ד מג(2) 624 יש לפרש את המילה "נדחתה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות גם כ"נמחקה", וכי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), חרף היותו הסדר ספציפי, אינו הסדר ממצה, ואין מניעה להחלתו של דין ההתיישנות הכללי, דהיינו, סעיף 15. תגובת המשיבה ז. בתגובתה מטעימה המשיבה כי סעיף 5א(3) הוסף במסגרת תיקון מס' 4 לחוק מתשס"ב, ומדברי ההסבר להצעת החוק (החוק לטיפול בתביעות בשל פעולות כוחות הביטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, הצעות חוק תשנ"ז, 497) עולה, כי ההוראה נועדה להתמודד עם קשיי הנזק הראייתי הנגרמים למדינה בתביעות כנגד כוחות הביטחון. נוכח האמור נטען, כי סעיף 5א(3) לחוק הוא הסדר ספציפי שהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה חלה עליה. בהרחבה רבה נסקרו פסקי דין שונים בהם הובהר היחס האמור בין הסעיפים. עם זאת צוין, כי קיימת בפסיקה "עמדת מיעוט" המסתייגת מן הקביעה שאין תחולה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על תיקי ההתיישנות המקוצרת. כן נטען, כי יש לדחות את התביעה על הסף, הואיל והמבקשים הסכימו בבקשתם לעיון חוזר בבית משפט השלום כי שמקבלים הם את הסברי בית המשפט לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ח. כן דחתה המשיבה את הטענה בדבר תחולתו של צו הביניים משני טעמים. האחד, כפי שהטעים בית משפט השלום, שאין הצו נועד לספק תוספת זמן למי שכבר הגיש תביעה ראשונה במסגרת התקופה שבחוק. השני, שלא הוכח כי על המקרה דנא חל סעיף 5ג. צוין, כי סעיף 5ג היה אחד מן הסעיפים שנתקפו בבג"צ 8276/05, וכי הוראה זו קבעה סייג לאחריות המדינה בנזיקין בגין נזק שאירע באזור העימות, שהוגדר כמחוץ לשטח מדינת ישראל, וששר הביטחון הכריז עליה כאזור עימות. הטענה היא, איפוא, כי לא הוכח שעל האירוע חלה הכרזת השר כאמור. הדיון בפנינו ומסמכים שהוגשו לאחריו ט. בדיון בפנינו חזר עו"ד תמים על טיעוניו, הן בעניין ההיאחזות בצו הביניים הן באשר לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. באת כוח המדינה הפנתה לפסק הדין ברע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי (לא פורסם), שלדעתה הכריע את המחלוקת באשר לסעיף 15, וכן לתיקון מס' 8 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) שפורסם בספר החוקים ביום ד' באב תשע"ב (23.7.12), החל גם על כגון ענייננו, ושלפיו אילו נשמע התיק היה צורך לדון תחילה בטענה שמעשה הנזיקין הוא פעולה מלחמתית. עוד הזכירה - כאמור - כי טענת סעיף 15 נזנחה על-ידי המבקשים. לעניין צו הביניים נטען, כי מטרתו היתה לאפשר למי שלא הגיש תביעה - להגיש אותה; מה שאין כן בענייננו מקום שהוגשה תביעה. לאחר שמיעת הטיעונים ובתשובה לשאלתנו הודיע בא כוח המבקשים כי הוא עומד על הבקשה. על כן ניתנת בזה החלטתנו. י. המבקשים הגישו לאחר הדיון השלמת טיעון קצרה ובה הטענה כי פסק דין של בית משפט השלום בירושלים בת"א 37083-05-10 אלחטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) סבר, שאין חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) שולל את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים. נטען גם, כי אמנם שינו המבקשים טעמם לעומת עמדת עבר שביטאו, אך זאת כיון שלמדו על קיומם של פסקי דין נוספים התומכים בדעתם. כמו כן נאמר כי אין לאפשר למדינה לטעון לקיומו של נזק ראייתי, שהרי תביעה אחרת באותו עניין ממשיכה להתברר. יא. המדינה השיבה להשלמת הטיעון מטעם המבקשים, באמרה כי אין יסוד לטענתם שחזרו בהם מהסכמתם כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל בשל החלטות שיפוטיות חדשות שונות בעניין זה; זאת - שכן החלטת בית משפט השלום בירושלים אליה נדרשו ניתנה לאחר הגשת בקשת רשות הערעור בתיק דנא, ומצויה בעצמה בערעור בבית המשפט המחוזי. לשיטת המדינה הכריעה הלכת נבילי את הפולמוס בנושא זה ככל שהיה. עוד נאמר, כי הנזק הראייתי שנגרם למדינה היה ביסוד הסדר ההתיישנות המיוחד שבחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), וגם בתיק דנא ספציפית נגרם נזק ראייתי, כיון שהאירוע בו מדובר (מיום 13.6.06) אירע במציאות אינטנסיבית של פעולות לחימה, והתיעוד לגביו הוא מועט - ברמת אזכור ובסרט וידאו מכלי טיס - וספק אם עדים יוכלו לזכור פרטים מעבר לאלה; אכן ניתנה ארכה בתיק אחר בפרשה זו, אך כך לפנים משורת הדין. בהגינותה הודיעה המדינה כי לא תעמוד על הוצאות נוכח תוצאותיו הטרגיות של המקרה, והותירה זאת לשיקול דעת. הכרעה יב. החלטנו שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור. לא השתכנענו כי הנקודות שמעלים המבקשים מצדיקות דיון בגלגול שלישי, על פי המדיניות הנקוטה בתחום זה, אם כיון שחלקן הוכרע בפסיקה ואם כיון שחלקן האחר אינו מצדיק התערבות בנסיבות הספציפיות. כידוע ככלל יישקל דיון בשלישית מקום שהתיק מעורר שאלה משפטית או ציבורית שמעבר למחלוקתם של הצדדים. אין זה המקרה, שכן ההלכות מצויות בחקיקה ובפסיקה, לרבות פסיקה מן הזמן האחרון לאחר הגשת הבקשה. יג. נפתח בנושא ההתיישנות. בצדק טענה המדינה, ואין גם חולק על כך, כי בבקשה לעיון חוזר שהוגשה על-ידי המבקשים בבית משפט השלום בעקבות ההחלטה למחיקה על הסף, נאמר במפורש כי "מקובלים על המבקשים הסברי בית המשפט הנכבד בעניין או תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות". הטענה עתה שהם חוזרים בהם מכך כיון שניתנה פסיקה שונה בנושא אינה משכנעת, וכפי שהראתה המדינה, אין לה אחיזה עובדתית של ממש, ולא נאריך. למעלה מן הצורך וחרף האמור נידרש בתמצית לטענה לגופה, כדי להפיס דעת המבקשים. דעת לנבון נקל, כי התיקונים בעשור האחרון בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) בהם עסקינן, הנוגעים לנזיקין נטענים על-ידי כוחות הביטחון בהקשר הפלסטינאי, נחקקו בשל הקושי האובייקטיבי שעמדה בפניו המדינה בהתמודדות עם תביעות שבחלק ניכר מהן - כנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק הנזכרת מתשנ"ז שהיתה הבסיס לתיקון מס' 4 - לא היה למדינה ולוא גם "קצה חוט" (הצעות חוק תשנ"ז 499) לבדיקתן. בדברי ההסבר לתיקון מס' 7 (הצעות חוק תשס"ב 892) נאמר "נראה כי פעולות לחימה הגורמות נזק לפרט, אינן צריכות להיות מוכרעות על-ידי דיני הנזיקין הרגילים... (אלא) הסדר מיוחד, מחוץ לגדרם של דיני הנזיקין הרגילים". גם כאן נזכר הקושי הראייתי - המצב השכיח של פלסטינאי הטוען לפגיעה על-ידי חיילי צה"ל כתום שנים; ודעת לנבון נקל, כי הקושי לאתר עדים ולהידרש כהלכה לנזק אינו עניין של מה בכך. יד. תיקון מס' 7 מתשס"ה-2005 קבע איפוא הוראות באשר לאי אחריות המדינה לגבי תביעות נתיני אויב ופעילי ארגון מחבלים ותביעות באיזור עימות, בכפוף לכינונה של ועדה שתדון בתביעות לפנים משורת הדין. תיקון מס' 8 שנחקק השתא (תשע"ב-2012) הוסיף הוראות דיוניות, שהעיקרית בהן היא כי טענה מקדמית של המדינה שהמדובר בפעולה מלחמתית תידון ראשונה, ואם תתקבל - תידחה התביעה. טו. בענייננו נטען, כאמור, כי הוראת ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) יכולה לדור בכפיפה אחת עם סעיף 15 לחוק ההתיישנות. אין להלום זאת. כפי שכתבו בתי המשפט בהליכים נשוא הבקשה, עסקינן בהוראה ספציפית, המחריגה את ההתיישנות הכללית. כדי לקצר מקום שניתן להאריך בו, נפנה לפסק הדין ברע"א 6582/10 מדינת ישראל נ' נבילי (לא פורסם), שעסק בעניין קרוב, והמכריע על פניו את הכף. בפסק הדין, שניתן ביום 27.12.11 מפי השופט (כתארו אז) גרוניס, נאמר כהאי לישנא - שם לעניין סעיף 10 לחוק ההתיישנות וההוראות העוסקות בקטינים בחוק ההתיישנות אל מול חוק הנזיקין האזרחיים, אך הוא הדין גם לענייננו: "נראה, שסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין הינו בגדר הוראה מיוחדת, הגוברת על האמור בסעיף 10 לחוק ההתיישנות (ראו סעיף 27 לחוק ההתיישנות). סעיף 10 מורה, כי לגבי תובע שהינו קטין אין למנות לעניין התיישנות את התקופה שלפני יום הולדתו השמונה-עשרה. לעומת זאת, בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין הוסמך בית המשפט להאריך את תקופת ההתיישנות לגבי קטין למשך שלוש שנים מעבר לתקופה הבסיסית של שנתיים. אם נלך בדרכו של בית המשפט המחוזי יש להחיל לגבי קטינים את שתי ההוראות יחדיו. אין לקבל שזו הייתה כוונתו של המחוקק. נוכח התכלית של תיקון מס' 4 לחוק, שבמרכזו קיצור תקופת ההתיישנות, לא יתכן שהייתה כוונה להחלה סימולטנית של שני הסדרים המביאים להארכה מוגברת של תקופת ההתיישנות" (הדגשה הוספה). כך גם בנידון דידן: אין להלום כוונה מצד המחוקק להחלתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקביל להוראות המיוחדות, בחקיקה שתכליתה צמצום ההתיישנות בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). אילולא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם. רוב מלים אך למותר; ההחלה אינה סימולטנית, חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) הוא חוק מיוחד וגובר על הוראות חוק ההתיישנות לעניין זה, ובכללן סעיף 15. אין להיעתר איפוא לטענה באשר לסעיף 15. טז. אשר לטענה בדבר צו הביניים: נראית לנו עמדת המדינה כי צו זה – וכך גם על פי לשונו – עוסק במקרים "שעד כה לא הוגשה תביעה בגינם". במקרה דנא הוגשה גם הוגשה תביעה. די בכך, אף אם לא נידרש לטעם הנוסף שהציגה המדינה, קרי, לא הוצג בסיס לכך שלגבי מקומו של האירוע בו מדובר ומועדו ניתנה הכרזת שר הביטחון הנדרשת בכגון דא. יז. אכן מתנהל תיק אחר באותה פרשה, אך איננו רואים מקום לכפות על המדינה התדיינות בתיק דנא שהיא טוענת בו לנזק ראייתי. דבר זה נאמר בהצטרף לכל הטעמים האחרים. יח. בשל כל אלה אין מקום לקבלת הבקשה לרשות ערעור ואיננו נעתרים לה. נוכח עמדת המדינה ותוצאות המקרה העצוב אין צו להוצאות. ניתנה היום, י"ח באב התשע"ב (6.8.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10051650_T08.doc רח+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il