חמיס חרוב נ. רשות מקרקעי ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5163/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. חמיס חרוב 2. ג'מילה חרוב 3. בדר חרוב 4. תאמר חרוב נ ג ד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. עיריית תל אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' אטדגי) בת"א 49609-07-20 מיום 7.5.2023 בשם המערערים: עו"ד דב מרום שמש; עו"ד איבתיסאם טנוס בשם משיבה 1: עו"ד יעל גליקמן בשם משיבה 2: עו"ד אורנית צילקר בר פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' אטדגי) בת"א 49609-07-20 מיום 7.5.2023, בו נדחתה תביעת המערערים לביטול פסק דין בהליך קודם שהתנהל בינם לבין המשיבות. הרקע לערעור ברקע לערעור, בתמצית, תביעה שהגישו המשיבות לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 66812-11-16) נגד המערערים ובני משפחה נוספים, בטענה כי פלשו שלא כדין למקרקעין שבבעלותן של רשות הפיתוח, מדינת ישראל ומשיבה 2 המצויים בעיר יפו (להלן: המקרקעין). ביום 27.5.2019, לאחר שמיעת עדויות והגשת סיכומים, קיבל בית משפט השלום את התביעה והורה על סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין. המערערים לא השלימו עם פסק הדין והגישו עליו ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 12058-07-19). ביום 22.6.2020 התקיים דיון בערעור בו נכחו בין היתר בא-כוחם של המערערים דאז עו"ד נסים שקר (להלן: עו"ד שקר), מערער 1 (להלן: המערער) ובנו, מערער 3. במהלך הדיון ציין בית המשפט את הקשיים הטמונים בערעור תוך שהעיר כי חלק מטענות המערערים מקומן היה להישמע בהליך מינהלי. על כן הוצע לצדדים כי הערעור יידחה כאשר מועד פינוי המקרקעין ייקבע ליום 1.3.2021. עו"ד שקר נתן את הסכמתו להצעה, ובהתאם לכך ניתן במעמד הצדדים פסק דין המורה על דחיית הערעור ועל מועד הפינוי האמור (להלן: פסק הדין). חודש ימים בלבד לאחר הדיון, ביום 22.7.2020 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול פסק הדין. בתביעה נטען כי המערער, שהוא האמון על הטיפול בהליכים בעניין המקרקעין, הגיע לדיון כשמצבו הבריאותי והנפשי קשה ביותר. מצב בריאותי קשה זה אילץ אותו לצאת מפעם לפעם מהדיון, וכתוצאה מכך לא התאפשר לו לשמוע את חילופי הדברים ולהבין את שהתרחש. רק לאחר מתן פסק הדין התברר למערערים כי עו"ד שקר נתן את הסכמתו לדחיית הערעור, וזאת מבלי שקיבל את הסכמת המערער ששהה מחוץ לאולם באותה עת, ומבלי שהייתה לו הרשות והסמכות לעשות כן. במסגרת הליך ההוכחות בבית המשפט המחוזי העידו עו"ד שקר, המערער ונציג שנכח בדיון מטעם משיבה 1 (להלן: רמ"י). עו"ד שקר ציין בעדותו כי לאחר ששמע את דברי בית המשפט המחוזי בדיון הוא סבר מבחינה מקצועית כי ראוי לקבל את הצעתו, באופן שיאפשר את דחיית הפינוי ככל הניתן ואת מיצוי הערוץ המינהלי. על כן הוא הפנה את מבטו אל המערער, שנכח באולם באותה עת, ולאחר שהבחין ב"הנהון" מצדו, למד על הסכמתו להצעה. עוד העיד עו"ד שקר כי מספר ימים לאחר הדיון נפגש עם המערער במשרדו, והוא הביע את אכזבתו מכך שעו"ד שקר נתן את הסכמתו להצעה ומתוצאת פסק הדין, אולם הוא לא העלה את הטענה שלא הסכים לדחיית הערעור. לצד זאת אישר עו"ד שקר כי מצבו הרפואי של המערער אינו שפיר. המערער מצדו העיד כי עובר לדיון הבהיר לעו"ד שקר שאין בכוונתו לוותר על טענותיו ושברצונו "ללכת עד הסוף", גם אם הדבר יהיה כרוך בהוצאות רבות. עוד העיד כי לפני הדיון יצר קשר טלפוני עם עו"ד שקר ותיאר בפניו את מצבו הרפואי הקשה ביותר, אולם עו"ד שקר ביקש ממנו שיתייצב לדיון למרות זאת. על כן הוא הגיע לדיון בליווי בנו, אולם ישב בקצה האולם, חש ברע, לא היה מרוכז ויצא מהאולם מספר פעמים. את הצעתו של בית המשפט לדחיית הערעור הוא כלל לא שמע, וודאי לא את הסכמתו של עו"ד שקר להצעה. רק כאשר הגיע לפגישה במשרדו של עו"ד שקר הוא הבין לראשונה שניתן פסק דין בעניינו, והלין בפניו על כן. עוד הוסיף המערער כי בנו שנכח בדיון כלל אינו בקיא בעניינים המשפטיים, והתלווה אליו בשל מצבו הרפואי בלבד. להשלמת התמונה יצוין שנציגהּ של רמ"י ציין בעדותו כי אינו יכול להעיד על חילופי הדברים בין המערער לעו"ד שקר, אולם הוסיף כי לא זכור לו שהיו הפרעות במהלך הדיון כגון יציאות וכניסות תכופות לאולם. בסיכומיהם שבו המערערים על טענות התביעה תוך שהדגישו את הפגם שנפל לשיטתם בהסכמתם לפסק הדין, המצדיק את ביטולו. כן נטען כי מערערים 4-2 כלל לא חתמו על ייפוי-כוח המסמיך את עו"ד שקר לייצגם, וממילא לא הסמיכו אותו להתפשר בשמם או להסכים לדחיית הערעור. ביום 7.5.2023 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים. נקבע כי הם לא עמדו בנטל ההוכחה לביטול פסק דין סופי, וכי נראה שהם התחרטו על ההסכמה שנתנו בדיון משום שסברו כי דרך של ביטול פסק דין וחידוש הערעור עדיפה מבחינתם. בית המשפט פירט באריכות את עדותו של עו"ד שקר כמו גם את עדות המערער, וקבע כי אינו מאמין לגרסת המערער. מהעדויות ומכתבי הטענות שהוגשו בהליך עולה בבירור כי המערער הוא שטיפל בענייני התביעה מטעם המשפחה, ואף עולה כי הוא לא סמך על בנו בעניינים אלו. משכך, לא ייתכן כי המערער, אשר טרח להגיע לדיון למרות מצבו הרפואי, לא שמע את חילופי הדברים בדיון או כי הדיון הסתיים מבלי שיבין מה התרחש בו. בית המשפט הוסיף כי מצבו הרפואי של המערער לא מנע בעדו מלהבין את הנאמר בדיון, כפי שניתן ללמוד מהמסמכים שצירף וכאשר המערער לא הציג חוות דעת רפואית המוכיחה אחרת. גם מעדותו לפניו לא התרשם בית המשפט כי המערער מתקשה בהבנת הדברים. עוד ציין בית המשפט כי עדותו של מערער 3 לא נשמעה מבלי שניתן לכך נימוק מספק, והדבר פועל לחובת המערערים. כמו כן, המערערים לא הגישו תלונה על עו"ד שקר או תביעה נגדו, ואף פנו אליו כדי שיטפל בעניינם גם לאחר הדיון ומתן פסק הדין, ועובדות אלה אינן מתיישבות עם גרסתם. הודגש גם כי הסכמת המערער ועו"ד שקר לדחיית הערעור לא באה בחלל ריק, אלא לאחר שבית המשפט הציג להם את עמדתו בנוגע לסיכויי ההליך ותוך שהבינו כי אם יסכימו להצעת בית המשפט, תינתן ארכה לביצוע הפינוי במהלכה יתאפשר להם להגיש עתירה מינהלית. בית המשפט הוסיף כי מעדותו של עו"ד שקר עולה כי לאחר הדיון בערעור המערער פנה לייעוץ משפטי אחר, וציין כי דומה שזה מה שגרם לו להתחרט על הסכמתו לדחיית הערעור. ולבסוף נדחתה טענת המערערים כי עו"ד שקר לא היה מוסמך לייצג את מערערים 4-2, בין היתר מפני שייפוי הכוח שניתן לעו"ד שקר כלל לא הוצג על ידם; שהטענה לא הועלתה בכתב התביעה; ושעו"ד שקר כלל לא נחקר לגביה. נוכח כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים, חייב אותם בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 20,000 ש"ח לכל אחת מהמשיבות, ולפנים משורת הדין ניתנה ארכה נוספת לביצוע פינוי המקרקעין, עד ליום 15.9.2023. מכאן הערעור שלפנינו. יצוין כי כחודשיים לאחר הגשת הערעור לבית משפט זה, ויום אחד בלבד עובר למועד הפינוי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הגישו המערערים בקשה "לעיכוב ביצוע פסק הדין ו/או למתן סעד זמני בערעור" המונע את פינויים מהמקרקעין עד להכרעה בערעור. ביום 14.9.2023 הוריתי למשיבות להגיש את תשובתן לבקשה, ובהמשך ניתנה למערערים אפשרות להגיב לתשובה זו. עם זאת נוכח המסקנה אליה הגעתי כמפורט להלן, מתייתר הצורך להכריע בבקשה לסעד זמני. טענות הערעור לטענת המערערים, בהליך בבית המשפט המחוזי ובפסק הדין שניתן, נפלו פגמים שונים. כך, בית המשפט המחוזי התערב במהלך החקירות שהתנהלו בדיון שהתקיים לפניו באופן בלתי מקובל, ושיבש את עבודת בא-כוחם. בית המשפט גם שגה כשהסיק מסקנות ללא קביעת ממצאים עובדתיים להישען עליהם, ותוך התעלמות מעדותו הקוהרנטית והמשכנעת של המערער ומהקשיים בעדותו של עו"ד שקר. המסקנה לפיה המערער הסכים לדחיית הערעור באמצעות "הנהון", חרף העובדה שמדובר בנושא גורלי עבור משפחתו ושהדבר לא עולה מפרוטוקול הדיון, מהווה פגיעה קשה ולא מידתית בזכויותיהם של המערערים. בית המשפט גם התעלם מכך שהטענה שעו"ד שקר הבין כי המערער הסכים להצעת בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם דברים אחרים שמסר עו"ד שקר בעדותו, על פיהם הוא אינו יכול לדעת כיצד המערער הבין את הדברים באולם. בית המשפט גם התעלם מהעובדה שעו"ד שקר בעל אינטרס מובהק בתיק שכן קבלת גרסת המערער עלולה הייתה להעמיד אותו בסיכון לתביעת רשלנות. עוד שגה בית המשפט כאשר התעלם מכך שבאי-כוחן של המשיבות אשר נכחו בדיון בו ניתן פסק הדין לא הגישו תצהירים באותו הליך, ומנגד בחר לזקוף לחובת המערערים את העובדה שמערער 3 לא העיד. מה גם, שהובהר כי כלל לא היה צורך בעדותו של מערער 3 שכן הוא התייצב לדיון רק על מנת לתמוך באביו. בית המשפט גם התעלם מהעובדה שנציגה של רמ"י נכח באולם הדיונים בעת חקירתו של עו"ד שקר ואף בחלק מחקירתו של המערער; ואף כלל לא התמודד עם חוסר הסבירות הגלום בהסכמה של המערער למתן פסק הדין נוכח ההשלכות הדרמטיות של הדבר על בני משפחתו המתגוררים במקרקעין מזה 80 שנה. באשר למצבו הרפואי, המערער טען כי די בשלל המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, בעדותו שלו ואף בעדותו של עו"ד שקר בהקשר זה, כדי להעיד על חומרת מצבו הרפואי ערב הדיון. התייחסותו של בית המשפט המחוזי למצבו הרפואי חסרת יסוד ומתעלמת ממצבו הרפואי המורכב המפורט במכתב השחרור שצירף והמספק תמונה מקיפה על האירועים קודם לשחרורו מאשפוזו. צוין כי כלל לא ניתן להשיג חוות דעת רפואית המתייחסת למצבו של המערער בדיון עצמו, וכי אין לבית המשפט את הכלים לקבוע על פי מצבו הנוכחי של המערער מה היה מצבו בעת הדיון בו ניתן פסק הדין. בכל הנוגע לכך שנזקפה לחובת המערער העובדה שלא נקט בהליכים נגד עו"ד שקר, הרי שהדבר לא נעשה מאחר שטרם ניתן פסק דין חלוט בהליך הנוכחי ומשכך לא קמה לו עילה לעשות כן. המערער הוסיף והסביר כי אכן נעזר בעו"ד שקר בסוגיה משפטית אחרת, אך הדבר נבע כתוצאה מכך שדובר בעניין דחוף ובאת-כוחו הנוכחית שהתה מחוץ לישראל. ביחס לקביעת בית המשפט כי התייעצות המערער עם עורך דין אחר היא שהביאה אותו לחזור בו מהסכמתו, נטען כי קביעה זו לא נשענה על בסיס כלשהו והיא אינה עומדת במבחן ההיגיון. המערערים הדגישו כי הם ערים לכלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אולם לגישתם לא מדובר בממצאי עובדה אלא במסקנות שגויות, בלתי סבירות וחסרות תימוכין שיש להתערב בהן. נוכח כל האמור נטען כי יש להורות על ביטול פסק הדין כמו גם על ביטול ההוצאות שהושתו במסגרתו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור על נספחיו, כמו גם בבקשה לסעד זמני ובתשובות שהוגשו לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שיש לייחס משקל רב לסופיותם של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין, על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים להסכם. בהתאם לכך נפסק כי על המבקש את ביטולו של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין להצביע על קיומם של טעמים מיוחדים, משכנעים וכבדי משקל (ראו למשל: ע"א 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פסקה 9 (23.10.2023) (להלן: עניין איפרגן); ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 28 (5.7.2022); ע"א 647/20 אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 20 לפסק דינו של השופט י' אלרון, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (2.9.2021)). הלכה זו רלוונטית בפרט כאשר מדובר בפשרה שהתגבשה בפיקוחו של בית המשפט (רע"א 6837/23 בארון נ' וינד, פסקה 8 (20.9.2023); רע"א 7609/22 מסורת התורה בני ברק נ' ישיבת פוניבז' בע"מ, פסקה 18 (23.4.2023); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586 (2002)). בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי טענות המערערים אינן עומדות בנטל הוכחה זה, ואיני מוצא מקום להתערב בכך. ראשית, בניגוד לטענת המערערים, העדפת גרסתו של עו"ד שקר על פני גרסת המערער לא התבססה על "היסק לוגי" שערך בית המשפט, כי אם על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות אלו – בה כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"א 3589/23 קדוש נ' גנדלר, פסקה 23 (1.8.2023); ע"א 8688/22 איפרגן נ' אבו חצירה, פסקה 8 (25.7.2023)). לא מצאתי ממש בניסיונם של המערערים להצביע על חלקים שונים בעדותו של עו"ד שקר, המלמדים לשיטתם על כך שהוא לא יכול היה לדעת אם אכן המערער הבין את שהתרחש באולם הדיונים. בית המשפט אימץ את גרסת עו"ד שקר בכללותה על פיה הוא והמערער אמנם לא ניהלו דין ודברים על ההצעה, אולם לאחר שהיא הועלתה על ידי בית המשפט, עו"ד שקר הפנה את מבטו לעבר המערער אשר נכח באולם, והוא הנהן בראשו בהסכמה. יש לזכור בהקשר זה שגם לפי גרסת המערער התקיימה בין השניים מערכת יחסים ארוכת שנים במהלכה עו"ד שקר רכש את אמונו המלא (כפי שעולה למשל מחקירתו של המערער, עמ' 53-52 לפרוטוקול). נוסף על כך, ההצעה לדחיית הערעור בהסכמה הגיעה לאחר שהובהר למערערים ברחל בתך הקטנה כי סיכוייו של הערעור אינם מן המשופרים בלשון המעטה (וראו בפרוטוקול הדיון מיום 22.6.2020); ושעל פי ההצעה, בד בבד עם דחיית הערעור תינתן למערערים שהות בה יוכלו למצות את הערוץ המנהלי תוך עיכוב פינוי המקרקעין. בנסיבות אלה, גם קיים קושי לקבל את הטענה כי ההסכמה לדחיית הערעור אינה מתיישבת עם "מבחן ההיגיון". המערערים טוענים כי בית המשפט "התעלם לחלוטין מעדותו הקוהרנטית והמשכנעת" של המערער, אולם לא מיניה ולא מקציה. בית המשפט עמד על עיקרי עדותו והבהיר באריכות מדוע אינו נותן בה אמון. בכלל זה הוסבר כי גרסתו של המערער בה ניסה להציג עצמו כמי שלא שמע ולא הבין את מה שהתרחש בדיון – אינה מתיישבת עם טענתו שלו (שעליה אף חזר עו"ד שקר בעדותו) לפיה הוא זה המטפל בכל ענייני התביעה מושא פסק הדין ובנו אינו "מבין בדברים האלה"; ואינה נתמכת במסמכים הרפואיים שהוצגו על ידו. המערער מלין ארוכות בערעורו על הקביעות בנוגע למצבו הרפואי, אולם לא מצאתי בטענותיו כל ממש. אין חולק כי מצבו הרפואי הפיזי של המערער אינו מן המשופרים, ועל כך מעידים המסמכים שהציג כמו גם עו"ד שקר בעצמו. ברם כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין במסמכים האמורים כדי להצביע על כך שמצבו הרפואי מנע ממנו להבין את שנאמר בדיון. להיפך, המסמכים מעידים כי חרף מצבו הרפואי הפיזי, מצבו המנטלי תקין (ובין היתר מסמך סיכום אשפוז מיום 18.5.2020 ומסמך שחרור מיום 31.5.2020). על רקע זה, בהינתן שכאמור אין חולק כי המערער הוא ששלט בניהול ההליכים בנוגע למקרקעין, ובשים לב לחשיבות העניין למערער ולבני משפחתו (כפי טענתם שלהם) – מוקשית עד מאוד הטענה כי המערער לא הבין את שהתרחש בדיון. בנוסף, לא מצאתי כי נפל פגם בכך שבית המשפט זקף לחובת המערערים את העובדה שנמנעו מלהעיד את מערער 3. זאת בהתאם לכלל שלפיו הימנעותו של בעל דין מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו בהיעדר הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ראו: ע"א 6435/21 ברזילי נ' עיריית חדרה, פסקה 35 (1.8.2022); ע"א 6913/18 שקדי נ' הרודיום השקעות בע"מ, פסקה 26 (4.8.2020); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018)). הסברם של המערערים כי הדבר נבע מכך שמערער 3 התייצב לדיון רק על מנת לתמוך באביו אינו מספק, שכן אין בעובדה זו כדי להשליך על יכולתו להעיד על אודות מהלך האירועים בדיון. בהקשר זה, גם אין ממש בטענה כי בית המשפט נקט מידה של איפה ואיפה כשלא זקף לחובת המשיבות את העובדה שבאי-כוחן לא הגישו תצהיר מטעמם. לא זו בלבד שאין מקום להשוואה שעה שמערער 3 נכח בדיון לצד אביו והסכמתו היא שמצויה במוקד הדיון; אלא שנטל ההוכחה לביסוס התביעה מוטל על התובעים-המערערים ולא על יריביהם (עניין איפרגן, פסקה 9; ע"א 2139/21 קדומי נ' עו"ד מוחמד סייד אחמד, פסקה 15 (8.6.2023)). זאת ועוד, גם ביתר טענותיו של המערער לא מצאתי ממש. כך, לא מצאתי ממש בטענה כי בית המשפט התערב בחקירות באופן ששיבש את עבודת באת-כוח המערערים. טענה זו כלל לא הועלתה לפני בית המשפט המחוזי, ומכל מקום לא מצאתי כל פגם באופן שבו נוהלו החקירות. מה גם, שטענה זו אינה מתיישבת עם טענת המערערים לפיה העדויות שנשמעו תומכות דווקא בגרסתם. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה כי נפל פגם בכך שנציגהּ של רמ"י נכח באולם הדיונים בעת חקירת עו"ד שקר ובחלק מחקירת המערער, שעה שבית המשפט כלל לא נשען על עדותו בפסק הדין. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענה כי בית המשפט התעלם מהעובדה שעו"ד שקר בעל אינטרס בהליך. זאת שכן אין בהעלאת טענה מעין זו, באופן כללי וערטילאי, כדי לגבור על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדויות. גם לא מצאתי ממש בהסבריו של המערער לכך שנמנע מלהגיש תלונה או תביעה כלשהי נגד עו"ד שקר, ולכך שנעזר בשירותיו בסוגיה משפטית נוספת. על כל פנים, אף אם היה מקום לקבל הסברים אלה – לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהינתן כל האמור לעיל. הוא הדין גם בנוגע לטענות לעניין דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם התייעצות המערער עם עורך דין אחר היא שגרמה לו לחזור בו מהסכמתו. בין אם כך היה ובין אם לאו, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה שהמערער נתן את הסכמתו להצעה בדיון. ולבסוף, גם לא מצאתי כל מקום לשנות מקביעותיו המנומקות של בית המשפט בנוגע לייפוי הכוח מטעם מערערים 4-2. הערעור נדחה כאמור, וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. משהתבקשה תשובה לבקשה למתן סעד זמני בלבד, ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, המערערים יישאו בהוצאות המשיבות על הצד המתון בסך של 5,000 ש"ח לכל אחת. ניתן היום, ‏י"ג בכסלו התשפ"ד (‏26.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23051630_N07.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il