יובל טל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5160/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5160/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: יובל טל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 15.5.06 בתיק פ' 40139/05 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: ז' בטבת התשס"ז (28/12/06) בשם המערער: עו"ד יובל נחמני, עו"ד רונאל פישר, עו"ד ליאת דר בשם המשיבה: עו"ד בת עמי ברוט פסק-דין השופטת ד' ברלינר: א. בשנת 2003 כיהן א.א. (להלן: המתלונן) כמנכ"ל חברה (להלן: חברה א'). המערער, היה שותף, בחברה אחרת שהקימה רשת תקשורת במשרדי חברה א' (להלן: חברה ב') ובין השניים נקשרו יחסי ידידות. עימות כספי בין שתי החברות על רקע פרויקט הקמתה של רשת התקשורת הסתיים בהכרעת בורר לפיה חויבה חברה ב' בתשלום סכום של כ-370,000 ש"ח לחברה א'. המערער סבר כי על המתלונן לפצות את חברה ב' בגין הסכום שחויבה בו כלפי חברה א'. כדי להניעו לשלם את הסכום הנ"ל איים המערער, על פי הנטען, על המתלונן כי יחשוף מידע המתייחס למערכת יחסים אינטימית שניהל המתלונן עם ב' (להלן: המתלוננת) שעבדה בזמנו בחברה א' והיתה כפופה לו. המערער פנה גם למתלוננת והציג בפניה תמונת מחשב שבה היא לבושה בלבנים בלבד תוך שהוא אומר לה כי הוא חייב להשיג את הסכום מחברה א' בכל מחיר. האיום, כך על-פי הנטען, פעל את פעולתו והמתלונן אכן שילם סכום של 390,000 ש"ח למערער כדי למנוע את הפרסום (האישום הראשון). כשנה לאחר מכן, בחודש פברואר 2004, חזר הסיפור על עצמו. גם הפעם פנה המערער אל המתלונן והפעם דרש סך 50,000 $ בשל הפסד שכביכול נגרם לו בעטיו של המתלונן. גם הפעם הוכנסה המתלוננת לתמונה, תוך שהמערער אומר לה (על פי הנטען) כי הוא חייב להשתמש "בכל מה שיש לו". המתלונן לא שילם את הסכום שנדרש ממנו בפעם זו חרף האיומים (האישום השני). בית משפט קמא (כב' השופט ז' כספי מבית המשפט המחוזי בתל-אביב) הרשיע את המערער לאחר שמיעת הראיות בעבירה של סחיטה באיומים על-פי סעיף 428 סיפא באישום הראשון ובעבירה על-פי סעיף 428 רישא באישום השני. על פסק הדין – הכרעת הדין וגזר הדין שבעקבותיה – הערעור בפנינו. ב. עיקר ממצאיו של בית משפט קמא קביעותיו המרכזיות של בית משפט קמא הינן בתחום המהימנות, והן מתייחסות לשלש הנפשות הפועלות שהוצגו לעיל קרי: המתלונן, המתלוננת והמערער. באשר למתלונן הקביעה היא כי הוא "עד שקשה לסמוך על דבריו ולבטוח במהימנותו". אם כי "בדבריו טמון גרעין של אמת" ואליבא דבית משפט קמא: "הוא לא בדה את הסחיטה הכפולה" (עמ' 85-86 להכרעת הדין). באשר למערער הקביעה ככלל – היא כי "גרסתו אינה מהימנה" (עמ' 86). באשר לחלקים מסוימים נקבע כי המערער "משקר באופן ברור", דברים נוספים שמסר הם בדויים והסיכום הוא כי מדובר בעד "שאי אפשר לסמוך על מהימנותו" (עמ' 86, 88). היחידה שזכתה לאמונו המלא של בית משפט קמא היא המתלוננת שעדותה הוגדרה כעדות שבה ניתן לבטוח ללא סייג. קביעות מהימנות אלה מתוות את קווי המתאר של הכרעת הדין ובדיעבד גם את הערעור. בהסתמך על גירסת המתלוננת קבע בית המשפט כדלקמן: המערער תיאם פגישה עם המתלוננת (בניגוד לטענת המערער כי פגש בה באקראי) ובשיחה זו הציג בפניה המערער אותה תמונת מחשב שבה היא נראית בלבניה. המערער אמר שישתמש "במה שיש לו" כדי לקבל את הכסף. כאשר מה שיש לו הינן התמונות. היא דיווחה על השיחה מיידית למתלונן, ולמחרת שולם הכסף, תוך שנאמר לה כי הדיסקים או התמונות לא קיימים יותר. למרות הבטחה זו, פנה אליה המערער פעם נוספת כשנה לאחר מכן כשהאיום חזר על עצמו כמעט באותן מילים. המתלוננת לא סברה כי מדובר רק בניסיון של המערער לחשוף בפניה את דמותו האמיתית של המערער כ"אדם רע", אלא באיום שמטרתו הייתה לקבל את הכסף. ג. הערעור כיון שמדובר בקביעות מהימנות – המשוכה שעל המערער לעבור גבוהה, שהרי ככלל – ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשכמותן. המשוכה גבוהה במיוחד בתיק זה בהתחשב בכך שמדובר בקביעות מנומקות כדבעי, זהירות ומאוזנות כאשר המערער והמתלונן גם יחד הוקעו אל עמוד הקלון כמי שאינם נרתעים מהשמעת שקרים. הקו המוביל בטיעוני הסנגוריה שהיתה ערה לקושי זה, היה כי גם השארת קביעות המהימנות של בית משפט קמא בעינן – אינה מבססת את המסקנה שהגיע אליה. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר כי חרף הנסיון להקנות לטענות לבוש משפטי, הגרעין הקשה בטיעוני הסנגוריה עניינו קביעות המהימנות, השארתן של אלה על כנן – אינה מותירה פתח להתערבות בממצאים כפי שיובהר להלן. אלה עיקרי הטענות: 1. את שיחת הסחיטה שהתנהלה בין המערער למתלונן – ניתן להוכיח אך ורק בעדות המתלונן או בהקלטה. בפועל היתה הקלטה והקלטת הוגשה כראיה, אלא שבית המשפט לא יחס לה את המשקל הראוי. הקלטת לדברי הסנגוריה תומכת דוקא בגרסת המערער. מכל מקום, בעדותו של המתלונן לא נתן בית המשפט אמון, שעל-כן שיחת הסחיטה לא הוכחה. 2. "גרעין האמת" בגרסת המתלונן אינו מוגדר דיו וגבולותיו פרוצים שעל כן לא ניתן להשתית עליו ממצאים. בית משפט קמא לא שיקלל לתוכו את העובדה שמדובר בתלונה כבושה שהוגשה רק חודשים רבים לאחר התרחשות הסחיטה הנטענת, ולא נתן את המשקל הראוי לכל הנושאים הרבים שבהם עדותו של המתלונן הופרכה. 3. את עדותה של המתלוננת יש לבחון תוך הצבתה במערך הנתונים שבו פעלה: בעבודתה בחברת א' היתה כפופה למתלונן, שניהם פוטרו מעבודתם והיה קשר בין הפיטורין הכפולים שכן המתלוננת היתה מעורבת במעשי המתלונן. ועל כל אלה: בינה לבינו היתה מערכת יחסים רומנטית. בהינתן כל אלה המסקנה המתבקשת היא כי נטייתה תהיה לתמוך במתלונן. 4. גם תוך קבלת כל דבריה של המתלוננת אין בדברים שאמר לה המערער איום על דרך: אם לא ... (לענייננו: ישולם הכסף) אז... טענה זו חוזרת בהקשרים שונים ומשמשת מוטיב מרכזי, בטיעוני הסנגוריה. גם באשר לשיחה בין המערער למתלונן (ת/20) הטענה היא כי "נעדר מהשיחה כל גוון של איום או סחיטה בסגנון "אם לא אז..."" (סעיף 90 להודעת הערעור). 5. על רקע האמור לעיל, הטענה המשפטית היא כי לא הוכח היסוד העובדתי בעבירה. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של המאוים והשיחות בין המערער למתלונן ולמתלוננת אינן עומדות במבחן אובייקטיבי לעניין הגדרתן כאיום. כראיה מפנים הסנגורים לכך שגם התשלום – לא העביר כביכול את רוע הגזירה שהרי התמונות (או הדיסק עליו הונצחו) נותר בידי המערער ללמדך שמלכתחילה התמונות לא הוו סכנה ולא יצרו את האיום. ובאותו הקשר: בכל מקרה לא האיום בפרסום הביא את המערער לשלם אלא רצונו של המערער למנוע את פנייתו של המתלונן לבעל חברה א' שעל כן אין קשר סיבתי בין התשלום לאיום (באשר לאישום הראשון). 6. לא הוכח היסוד הנפשי – טענה זו מתבססת על נתון עובדתי עליו לא היתה מחלוקת דהיינו כי המערער והמתלונן שבו לעמוד בקשר לאחר הסחיטה הראשונה. לדברי הסנגור די בנתון זה כדי להביא לידי מסקנה כי מה שהיה בין המערער למתלונן הוא סכסוך כספי קשה, ולא מעבר לכך. המתלונן לא חש עצמו נסחט והתנהגותו מצביעה על כך. ד. דיון והכרעה כפי שפתחנו ואמרנו עיון בטענות שפורטו לעיל מצביע חד משמעית על שהמהימנות מהווה חלק חשוב והמרכזי כמעט בכל אחת מהן. "קילוף" נושא המהימנות מעל כל אחת מהסוגיות שהוצגו על-ידי הסנגוריה, תותיר פרי משפטי קטן ומצומק במימדיו שניתן עדיין לנגוס בו. כך הטענה כי בית המשפט לא יחס את המשקל הראוי להקלטה (במילים אחרות ההקלטה מכרסמת במשקל המהימנות שעדיין נותר למתלונן), כך הטענה בדבר חוסר מסוימות של "הגרעין האמיתי" בגירסת המתלונן אותו קיבל בית המשפט ועצם החלטתו של בית משפט קמא להכיר בקיומו של גרעין זה תוך התעלמות מכך שמדובר בתלונה כבושה, ומריבוי הסתירות והשקרים בהם נתפס המתלונן. כך הטענה בדבר נטייתה הבסיסית של המתלוננת לתמוך דווקא במתלונן וכך הטענה בדבר המשך הקשרים בין המערער למתלונן כמשמיט את הקרקע תחת הטענה שהסכום של 390,000 ש"ח באישום הראשון שולם כתוצאה מסחיטה. כל אלה גם יחד הן הדגמות פרטניות של שיקולי מהימנות קלאסיים שכימותם ושיקלולם הם נחלתו הכמעט בלעדית של בית המשפט הרואה ושומע את העדים. גם המערער וגם המתלונן נתפסו בשקרים של ממש ובית משפט קמא נתן דעתו לכך, והסיק מכך את המסקנות המתבקשות. ה. כך גם באשר לטענה בדבר משמעות כבישת התלונה. גם זהו נתון שיש להתחשב בו – אולם בפני עצמו אינו סותם את הגולל על קביעה כי מדובר בתלונת אמת. במקרה הנוכחי לא מתעורר גם קושי של ממש לעניין כבישת התלונה. המתלונן "ספג" את הסחיטה בפעם הראשונה, אולם משמצא עצמו בפעם השניה באותו מצב, כאשר אותו נשק - תמונות המחשב של המתלוננת משמש גם הפעם – פנה למשטרה (ראה לעניין זה ס/4 סעיף 23). אין כל פסול בקביעה כי חרף השקרים שנחשפו בעדות המתלונן גרעין גרסתו אמת שהרי "...נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מטבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו" (ד.נ. 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441 פסקה 12). לא מצאתי ממש גם בטענה בדבר חוסר מסוימותו של אותו גרעין אמת בגרסת המתלונן, שבו הכיר בית משפט קמא. הגרעין המרכזי בסיפור ברור ומוגדר: המתלונן נסחט, שילם סכום נכבד בפעם הראשונה, ומצא עצמו פעם שניה באותה סיטואציה כשנה לאחר מכן. אין כל צורך בתיחום מעבר לאמור לעיל, כדי להקנות ממשות לקביעת בית המשפט כי הוא מכיר בקיומו של גרעין אמת. ו. "למשפחת" המהימנות והמשקל שייכת גם טענת הסנגורים באשר לחשדנות הבסיסית שבה צריכה היתה להתקבל גרסת המתלוננת בהתחשב בנתוני הפתיחה שלה: (הרומן עם המתלונן, עבודתם המשותפת וכו'). בין המערער למתלוננת לא היתה עוינות, אדרבא לדבריו הוא בא להזהירה מפני "האדם הרע" אתו ניהלה רומן ולחשוף בפניה את דמותו האמיתית משום שהוא "אוהב" אותה. עיון בעדות המתלוננת גם אינו חושף רצון להזיק לו, המתלוננת לא התנגדה לאפשרות שהמערער גם רצה להראות לה "עם איזה בן אדם היא מסתובבת" אלא שלצד זה הודיע לה כי הוא חייב להחזיר את הכסף ויצטרך להשתמש במה שיש לו כדי לקבל את הכסף מהמתלונן. המתלוננת לא אישרה את הטענה כי המערער אמר לה שיפנה לבעלה עם התמונות, ובכך הוכחה מובהקת לכך שלא רצתה להזיק למערער. מכל מקום, העובדות "הקשות", שעל רובן אין מחלוקת, מייתרות למעשה את הויכוח בנושא זה. המערער פנה אל המתלוננת, בשתי הפעמים. בית המשפט לא קיבל את טענתו כי בפעם הראשונה מדובר היה במפגש אקראי ואכן אין הגיון בכך שהמערער נתקל במתלוננת באקראי, כאשר ברשותו המחשב ובו התמונות המפלילות. הצגת התמונות, שלא היה לה טעם אלא כנשק פוטנציאלי, במיוחד אם מדובר במי שאינו רוצה להכאיב ולפגוע במתלוננת – מבהירה חד משמעית כי המדובר באיום שאותו אמורה היתה המתלוננת להעביר הלאה כפי שאכן עשתה. במאמר מוסגר אעיר כי המערער עצמו התקשה להסביר את פשר הצגת התמונות בפני המתלוננת ומשנשאל על כך השיב: "הייתי טיפש שהראיתי לה היא ביקשה והראיתי לה". הצגת התמונות, שלא לדבר על עצם שמירתן במחשב שלו (הגם שלא הוא צילמן אלא המתלונן) – תומכת בגרסת המתלוננת באשר לחילופי הדברים ביניהם (למשמעותם של חילופי הדברים – והסוגיה האם מדובר באיומים אתייחס בהמשך). לפיכך, אין מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית משפט קמא באשר למתלוננת. בכך הסרנו מעל הפרק גם טענה נוספת של המערער באשר לשיחה בינו למתלוננת באישום השני. בהודעת הערעור נטען כי המערער מתכחש לגרסת המתלוננת באישום זה. מדובר בעדות יחידה שעל כן "תוכנה של השיחה נותר לכל הפחות בספק..." (סעיף 60 להודעת הערעור) ולא היא. עדותה של המתלוננת אינה טעונה ראיית "תמיכה" מכל סוג שהוא. די באמון המנומק שנתן בה בית המשפט כדי שתתקבל על קרבה וכרעיה ותשמש מצע לכל קביעה עובדתית שהיא. ז. גרסתה של המתלוננת עומדת על רגליה באופן עצמאי ומנותק מגרסת המתלונן. למעט הדיון בשאלת תוכנם של הדברים שאמר לה המערער והאם הם מהווים איום, די בדבריה כדי להוות את השלד להרשעת המערער בשני האישומים על-פי סעיף 428 רישא. עדותו של המערער באישום הראשון חיונית רק לעניין מתן הכסף כתוצאה מהאיום שמביא להרשעה על-פי סעיף 428 סיפא, ואפילו נדבך זה אינו חיוני שהרי אין מחלוקת על קבלת הכסף. האמור לעיל, באשר לעמידתה העצמאית של עדות המתלוננת על רגליה, מוליך אותנו לטענתו של הסנגור לפיה לא ניתן להוכיח את שיחת הסחיטה בין המערער למתלונן באישום הראשון אלא בעדותו הישירה של מי מהם לרבות בהקלטה ודבר זה לא נעשה. גם טענה זו אין בידי לקבל. לא את שיחת הסחיטה צריך להוכיח כי אם את הסחיטה עצמה. אין דרך ראייתית מסוימת שהיא, ורק היא, כשרה להוכחת הסחיטה. עדותה של המתלוננת די בה להוכחת הסחיטה, אפילו לא היה המתלונן מעיד כלל ומבלי להתייחס ל"גרעין האמת" אותו קיבל בית המשפט. תפקידה של המתלוננת בפרשה זו היה כפול: היא עצמה הנסחטת שכן האיום הוא בפרסום תמונות אינטימיות שלה כמו גם עצם קיומה של מערכת היחסים בינה לבין המתלונן. מטרתו של האיום להביא לכך שהמתלונן ישלם את הכסף. העובדה שהמתלונן, ולא היא, אמור היה בפועל לשלם את הכסף – אינה פוגעת במעמדה כנסחטת שצריכה להביא לתשלום הכסף. תפקידה השני, הברור של המתלוננת הוא להעביר את תוכן השיחה למתלונן כפי שאכן עשתה. המתלוננת לא רק קלטה את האיום (ובכך התמלא הרכיב הנסיבתי הנדרש לעניין האיומים וראה לעניין זה כהנא נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 266 וכן אלי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(4) 418), אלא שימשה צינור מיידי להעברת הדברים למתלונן. הדעת נותנת כי לכך בדיוק התכוון המערער. במיוחד כך אם אכן בטענתו, הוא אוהב את המתלוננת ולא התכוון לפגוע בה. הזמנת המערער לשיחה עם המתלונן ותשלום הכסף נעשו למחרת היום. המתלונן, כפי שקבע בית משפט קמא, היה מוכן לשלם את כל מה שדרש המערער ובלבד שהמתלוננת לא תפגע. הסמיכות הכרונולוגית, גם ללא כל מלל נוסף אומרת את שלה. משום שחילופי הדברים בשיחה בין המערער למתלונן הם בבחינת למעלה מן הנדרש, איני רואה מקום לדיון בדברים הנשמעים בקלטת ת/20 (אותה הקליט המערער בלי ידיעתו של המתלונן) או ת/18 (שיחות טלפון עם המערער שהקליט המתלונן). ח. באשר לתוכן האיום אליבא דהסנגורים איום – לאו שמיה איום, אם איננו בנוי בצורה נוסחתית ברורה: אם לא (תפעל, תשלם, וכיו"ב) אז (תתרחש התוצאה הקשה מבחינתך) - (לענייננו פרסום היחסים והתמונות) המבנה הנוסחתי הנ"ל לא התקיים במקרה הנוכחי, ומשכך אין לדבר על איום. לדברי הסנגורים כל עניין התמונות וחשיפת היחסים היה בו מעין פעולת נקמה של המערער במתלונן בהבדל מאיום שמטרתו להניע את המתלונן לשלם, במילים אחרות – סחיטה. הדרישה למבנה נוסחתי מעין זה היא פשטנית, אפילו מיתממת אינה עולה בשום צורה ואופן לא מלשון סעיף 428 לא מתכליתו, ובאופן כללי מעקרת את עבירת הסחיטה מתוכן. איומים (על-פי האמור בסעיף 428, כמו גם בסעיף 192) יכולים להתבצע בכתב בעל-פה או בהתנהגות, וכן בהטלת אימה על אדם בדרך אחרת. ההגדרות הן הגדרות "סל" שנועדו ללכוד בתוכן כל סוג של פעילות אנושית. אין דרישה מסוימת לעניין תוכנם של האיומים המילוליים בכתב או בעל פה, כפי שאין הגדרה פרטנית לסוג ההתנהגות שמדובר בו. ההגיון הפשוט, כמו גם נסיון החיים, די בהם כדי להבהיר שלעיתים, נוכחות די בה כדי להוות איום שחמור וקשה ממנו לא ניתן להעלות על הדעת, כך גם הצגת תמונה. קלישאות אינן מאבדות מאמיתותן בשל היותן קלישאות ולענייננו – האמירה הידועה כי תמונת אחת שווה אלף מילים רלוונטית ונכונה. הצגת התמונה לצד, ובמקביל לדרישה כי המתלונן ישלם את הכסף מהווה איום ברור. כאשר לכך מצטרפת האמירה כי המערער יעשה שימוש "במה שיש לו", זוהי כבר תוספת בוטה ומפורשת שיש בה כדי להעצים את האֵימה. האמירה אינה מותירה מקום לכל ספק באשר לכוונת הדובר. בגדר מושכלות יסוד' תוכנו של איום נבחן במבחן אובייקטיבי, (ראה לעניין זה ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3) 373 וכן רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, המבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי חד הם: את האמירה כי המערער יעשה שימוש במה שיש לו (שהוצג פיזית) היה מבין כל אדם סביר כאיום, וכך הבינו זאת גם המתלונן והמתלוננת. המאיים התכוון בדרך זו לקבל את הכסף, והבהיר גם זאת בצורה חד משמעית כאשר אמר שהוא מוכרח לקבל את הכסף. "את פליליותם של האיומים לפי כל אחת מן העבירות יש לבדוק על-פי הכוונה או המטרה של המאיים" (ע"פ 286/89 מדינת ישראל נ' גוזלן, פד"י לח(3) עמ' 572 בעמ' 576). משהובהרה המטרה – הוכח גם רכיב הקשר בינה לבין האיום. כפי שנאמר לעיל – העובדה שדפוס הפעולה חזר על עצמו מצביעה על כך שגם המערער ראה בו מכשיר יעיל להשגת מטרתו ומה שהצליח בפעם הראשונה – אין סיבה שלא יניב פירות בפעם השניה. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה. ט. הענישה בית משפט קמא הטיל על המערער שנה אחת מאסר בפועל שנה מאסר על תנאי וכן חייב אותו לפצות את המתלונן בסך 150,000 ש"ח, ואת המתלוננת בסך 50,000 ש"ח. גזר הדין מנומק היטב ויש בו ביטוי לכל ההיבטים הרלוונטיים, ובגדרם: נסיבותיו האישיות של המערער, נסיבותיה המכוערות של העבירה שהיה בה משום רמיסת פרטיותם של שני המתלוננים ברגל גסה, לצד האיום וניצול האימה שבחשיפת התמונה והרומן להשגת מטרותיו של המערער. עוד עמד בית משפט קמא על ההיבט ההרתעתי והצורך במסר ברור באשר לעבירות מסוג זה. באי-כח המערער טענו כי חרף ההתייחסות לשיקולים הרלוונטיים שגה בית משפט קמא באיזון ובשיקלול שערך ולא נתן משקל מספיק לנסיבות לקולא הקיימות בעניינו. מטעם המערער העידו מספר עדי אופי שדיברו בשבחו, זאת לצד העובדה כי מדובר בעבירה ראשונה. אין מדובר בעבריין מן השורה אלא במי שהסתבך במערכת קשרים עם המתלונן. "ואין תמיד לדעת מי הפוגע ומי הנפגע" באשר למתלוננת מפנים הסנגורים לכך שגם היא סברה כי לפחות חלקית רצה המערער להזהירה מפני המתלונן שבגד באמונה כאשר צילם אותה. שליחתו של אדם לכלא, במיוחד כאשר מדובר במי שזו לו הסתבכותו הראשונה והיחידה, לעולם היא קשה ומלווה בהתחבטות של ממש. כאשר מדובר באדם צעיר, שזכה להערכה ולאהדה מצד הסובבים אותו לאורך שנותיו הדברים הם בבחינת על אחת כמה וכמה. עדיין אני סבורה כי אין מנוס מאישורו של העונש שהוטל בבית משפט קמא. בע"פ 6774/01 מדינת שיראל נ' אלעלווין בהתייחסו לעבירה של סחיטה באיומים אמר השופט א' א' לוי את הדברים הבאים: "תופעה זו של סחיטת בעלי עסקים באיומים, היא למרבה הדאבה תופעה נפוצה, אך רק לעתים רחוקות אוזר הקורבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסוים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. ענישה מסוג זה מטרתה איפוא משולבת, לתת ביטוי למידת הכיעור שבעבירה זו ולשאט הנפש שהיא מעוררת בלב השומע, והיא נועדה גם כדי לעודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה". הגם שבענייננו אין מדובר בבעל עסק מן הסוג שמדובר בו באותה פרשה – ההיבט העקרוני והערכי בדברים שצוטטו – שריר וקיים. קורבנות סחיטה אינם ממהרים לפנות לעזרת החוק, בשל החשש פן יבולע להם והרי זוהי בדיוק מטרתו של הסחטן. בענייננו אין מדובר אפילו בחשש ערטילאי ומרומז, אלא בתמונה שמן הסתם מרצדת מול עיניו של הקורבן ללא הרף וגורמת לו לפעול כפי שהכתיב לו הסחטן. לצד עצם האיום והסחיטה קיים גם היבט השיפלות שבניצול מצבים אינטימיים שחשיפתם עלולה להרוס משפחות. הסכום הגדול אותו שילם המתלונן וכניעתו המיידית – מדברים בעד עצמם ומבהירים עד כמה אפקטיבי היה האיום. עדיין הייתי מהרהרת פעם נוספת בשאלת הענישה אלמלא האישום השני והמשמעות הגלומה בו הן מבחינת הקורבנות, והן מבחינת האמירה שיש בו באשר לעבריין. כשנה עברה בין שני האישומים. שנה שבמהלכה יכול היה המערער, "הנורמטיבי" (על פי הגדרתו), להבין את הכיעור והשיפלות ונבזות שבמעשה לצד משמעותו הפלילית. בפועל, נראה כי המערער ראה רק את הצלחתו במעשה הסחיטה ופעם נוספת פנה לאותו נתיב, לאחר שמראש שמר בידו את הנשק (התמונה), (אותו צריך היה לכאורה להשמיד לאחר קבלת הסכום הגדול שדרש בפעם הראשונה). המערער הודה בכך שהנזק שכביכול גרם לו המערער ושבעטיו דרש אותם 50,000 $ נוספים לא היה ולא נברא, והטענה בנושא זה היתה שקרית שעל כן אין אפילו אותה כסות לכאורית של הצדקה מוסרית למעשה. מדובר בסחיטה לשם סחיטה. בנוהגו כך, הכניס עצמו המערער במו ידיו למעגל הסחטנים עליהם מדובר בע"פ 6774/01 הנ"ל. משכך, נראה לי כי צדק בית משפט קמא בסברו כי הענישה הראויה מחייבת מאסר בפועל, כאשר התקופה שקצב היא מידתית והולמת. לפיכך אם תישמע דעתי – ישאר גם העונש בעינו, והערעור כולו ידחה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אף אני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי המעוגן היטב בחומר הראיות שבא לפניו. בנסיבות המקרה אין גם מקום להתערב בעניין העונש. מצטרף אני איפוא למסקנתה של חברתי השופטת ד' ברלינר. המשנה לנשיאה השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, א' בתמוז התשס"ז (17.6.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06051600_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il