אילן אשד, עו"ד נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים

פסק-דין בתיק על"ע 5160/04 בבית המשפט העליון על"ע 5160/04 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: אילן אשד, עו"ד נ ג ד המשיב: הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 20.1.04 בבד"א 74/03 שניתן על ידי כבוד חברי בית הדין עו"ד מ' ארגוב, עו"ד צ' נח ועו"ד ד' אלון תאריך הישיבה: י"ג בתשרי תשס"ה (28.9.04) בשם המערער: עו"ד יעקב רובין בשם המשיב: עו"ד יגאל חברוני פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. ערעורו של עו"ד אילן אשד (להלן – המערער) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי). הערעור נסוב הן על הרשעתו של המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו בכתב הקובלנה והן על גזר הדין שהושת עליו. בית הדין הארצי החליט לדחות את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן – בית הדין המחוזי), לפיו הורשע המערער בעבירות המשמעת הבאות: אי שמירת כבוד המקצוע, הפרת חובה כלפי לקוח ואי שמירת סודיות. נגזר עליו עונש של שנה השעיה בפועל, שנה השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מתום ההשעיה בפועל אם יעבור עבירות משמעת מהעבירות שבגינן הורשע בהליך זה תוך תקופת התנאי או לאחריה, וכן הוא חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח ובסכום של 5,000 ש"ח ללשכת עורכי הדין. 2. להלן עיקרי העובדות הצריכות לעניין וההליכים בערכאות דלמטה: א. בתקופה שבין החודשים מאי-יוני 2000 פנתה המתלוננת אל המערער על מנת שייצג אותה בהליכי הגירושין שהתנהלו בינה לבין בעלה. המתלוננת הפסיקה את ההתקשרות עם המערער זמן קצר לאחר שהחל לייצגה והמערער נאות להחזיר לה את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנה, במושכו לפקודתה שיק על סך 82,941 ש"ח שזמן פרעונו 20.6.00. השיק לא כובד. לבקשת המערער, הפקידה המתלוננת את השיק בשנית, אך השיק חולל בשל הוראת ביטול שנתן המערער לבנק. המתלוננת שבה ופנתה למערער, וזה החליף את השיק האמור בשני שיקים חלופיים שזמן פרעונם 7.7.00 ו- 7.8.00. השיק שמועד פרעונו 7.7.00 הופקד אך לא כובד עקב הוראת ביטול שנתן המערער לבנק. השיק שמועד פרעונו 7.8.00 הופקד גם הוא וחולל באי פירעון. המערער שמר אצלו את שכר הטירחה שנמסר לו על ידי המתלוננת. בעקבות האמור, הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. עובר להגשת הקובלנה נערך בירור בלשכת עורכי הדין, במסגרתו הגיב המערער בכתב לתלונת המתלוננת. בתגובתו מסר המערער פרטים שונים שנמסרו לו על ידי המתלוננת ואשר חב חובת סודיות לגביהם. ב. בסופו של הליך הבירור בלשכת עורכי הדין הוחלט להגיש קובלנה נגד המערער. בקובלנה יוחסו למערער עבירות המשמעת הבאות: עבירות של אי שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – החוק) וכן בניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן - הכללים), ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; עבירות של הפרת חובה כלפי הלקוח בניגוד לסעיף 54 לחוק ביחד עם סעיף 61(1) לחוק וכן בניגוד לכלל 2 לכללים ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; אי שמירת חובת הסודיות בניגוד לכלל 19 לכללים ביחד עם סעיף 90 לחוק וסעיפים 61 (1), 61 (3) לחוק. יובהר, כי לא היתה מחלוקת לעניין העובדות כפי שתוארו לעיל. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הרקע והמניעים להתנהגותם ולצעדיהם של המערער והמתלוננת. ג. בית הדין המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי קבע, כי למערער לא היתה זכות לשמור בידו את מלוא שכר הטירחה ולכן, מתן השיקים וביטולם, במיוחד כאשר המערער חזר על התנהגות זו פעמיים ובפרט כאשר מתבקשת דרישה לגיטימית להחזר שכר הטירחה, מהווה התנהגות הפוגעת בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. כמו כן קבע בית הדין, כי נסיבות האירועים, כפי שהוכחו בפניו, אינן מותירות ספק כי הנאשם מסר את השיקים למתלוננת וביטל אותם שלא בנסיבות של סחיטה, שנטענה על ידו. בית הדין קבע, כי המתלוננת הפעילה לחץ על המערער על מנת לקבל ממנו את כספה בחזרה ואף הסתייעה לעניין זה בבני משפחתה, כמו גם באזכור טענות בעניין קשרים שהיו לכאורה למערער עם בתה הקטינה של המתלוננת. דא עקא, קבע בית הדין, טענות אלה והחשש שמא תוגש נגד המערער תלונה למשטרה או ללשכת עורכי הדין לא היו הסיבה שבגינה ניתנו השיקים או שבגינה בוטלו והרקע לביצוע המעשים היה מצבו הכלכלי הקשה של המערער. בנוסף נקבע, כי המערער הפר את חובת הסודיות שחב עורך דין כלפי לקוחו, כאשר גילה במסגרת תגובתו לתלונה מידע בדבר הודאת המתלוננת בביצוע עבירות פליליות, מידע שלא נדרש לצורך התגוננותו בפני התלונה, אלא הוא נועד לפגוע במהימנות המתלוננת באופן כללי. כמו כן נקבע, כי גילוי מידע רפואי שנמסר למערער על ידי המתלוננת, נעשה אך ורק בניסיון לפגוע בה ולהציגה כלוקה בנפשה. ד. לנוכח האמור, הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו בכתב הקובלנה. באשר לעונש שיש להשית על המערער, נחלקו שופטי בית הדין המחוזי. בית הדין, בדעת רוב, החליט להשית על המערער עונש של שנה השעיה בפועל. דעת המיעוט סברה, כי יש להעמיד את תקופת השעיה בפועל על תקופה של 3 חודשים. ה. על הכרעת הדין וגזר הדין הגיש המערער ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה פה אחד את הערעור. מכאן הערעור שבפנינו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. טענות המערער 3. המערער מפנה את מירב טענותיו בערעור נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי באשר לנסיבות החתימה על השיקים ובאשר לאי החזרת שכר הטירחה למתלוננת. המערער טוען, כי באי החזרת שכר הטירחה למתלוננת, עמד על זכותו החוזית ולכן אין מעשה זה מהווה חוסר תום לב מצידו. עוד טוען הוא, כי שגה בית הדין כשדחה את טענתו כי ביטול ההמחאות נעשה בשל הלחץ והאיומים שהושמעו נגדו על ידי המתלוננת ובני משפחתה, על אף שקבע כי אכן הופעל על המערער לחץ. לטענתו, לחץ זה היווה "כפייה" כמשמעה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועל כן, משקבע בית הדין כי ללחץ מצד המתלוננת היה תפקיד בביטול ההמחאות, אפילו לא היווה את הסיבה המכרעת והבלעדית לביטול ההמחאות, די בכך כדי להכשיר את הביטול על ידו. לחלופין, גם אם לא די בלחץ שהופעל נגדו כדי לבסס כפייה, הרי שכיוון שהוא עצמו סבר כי מותר לו לבטל את ההמחאות, אזי לכל היותר יש לראות בהתנהגותו משום טעות בשיקול הדעת. בנוסף, לטענתו, החזרת מלוא שכר הטירחה בשיקים שנתן למתלוננת אינה מתיישבת עם קביעתו של בית הדין כי סחיטה לא היתה וכי הוא ביטל את השיקים בעטיו של מצבו הכלכלי. טענה נוספת הינה, כי טעה בית הדין עת קבע כי המערער כבש את עדותו בעניין הסחיטה והאיומים שכן טענת הסחיטה הועלתה כבר בתגובתו לתלונתה של המתלוננת ובית הדין אף התייחס לכך מפורשות בפסק דינו. כמו כן, טוען המערער, בניגוד למה שמסר בעדותו, כי הוא אכן לא הגיש תלונה עצמאית למשטרה בגין הסחיטה, אולם במסגרת חקירתו בגין התלונה שהוגשה נגדו על ידי המתלוננת, הגיש "תלונה שכנגד" בעניין האיומים, הלחץ והסחיטה להם היה נתון ואף העיד כי במשטרה הודיעו לו שתלונתו הנגדית תיחקר. בית הדין הסתפק בהסבר זה ועל כן שגה בכך שהסיק מסקנה קיצונית עד כדי הטלת חוסר אמון מוחלט בגרסת המערער לעניין הסחיטה. זאת ועוד, בית הדין טעה בקובעו, כי המערער לא הזמין עדים שיתמכו בגרסתו. המערער טוען, כי לא היה צורך בזימון עדים מטעמו, לאחר שהמתלוננת עצמה אישרה את גרסתו ואישרה שהפעילה עליו לחץ. עוד טוען המערער, כי גם אם בית המשפט לא יראה לנכון להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, לרבות הקביעה כי הוא ביטל את השיקים בשל מצבו הכלכלי, לא נובע מכך כי ביטול השיקים מהווה עבירה משמעתית. המערער מפנה לעניין זה לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג - כהן בע"א 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עורך דין דרור רוכברג (לא פורסם, ניתן ביום 26.10.99). לטענתו, הוא בחר לבסס את הגנתו על טענה קשה להוכחה, טענת הסחיטה, כאשר היה באפשרותו לטעון לטענת הגנה קלה יותר להוכחה, היא הטענה בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, כאשר אדם סומך הגנתו על טענה "קשה" להוכחה, כאשר באפשרותו לטעון טענת הגנה קלה ממנה, אשר לה סיכוי טוב יותר להתקבל, יש להסיק מכך שטענתו היא טענה כנה. באשר להפרת חובת הסודיות והחיסיון שבין עורך דין ללקוחו, טוען המערער כי אין היגיון ואין הצדקה להקפדה על מגבלות החיסיון כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה שהגיש נגדו לקוח. זאת ועוד, ההליך המשמעתי הנו חסוי ואינו פתוח לציבור ולכן, היות שעורך דין רשאי להתייעץ עם ועדת האתיקה בנושא זה, בהתאם לקביעתו של בית הדין, הרי שהיה בידו, תחת היוועצות בוועדת האתיקה, לכלול את המידע שחלה עליו חובת סודיות וחיסיון בתגובתו לתלונה. עוד טוען המערער, כי מאחר שלצורך תביעת שכר טרחה מותר לעורך הדין לחשוף את היותו של חוזה בלתי חוקי, יש ללמוד מקל וחומר למקרה בו מדובר בהגנה על שמו הטוב ומקצועו של עורך הדין. המערער נסמך בעניין זה על דברי כבוד השופט מ' בייסקי בעל"ע 17/86 עו"ד פלונית נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מא(4) 770 (להלן – פרשת פלונית). לעניין העונש, טוען המערער, כי בית הדין החמיר עמו יתר על המידה הן בכך שפסק לו עונש של השעיה בפועל והן בכך שעונש ההשעיה שהוטל הינו לתקופה ממושכת. המערער טוען, כי טעה בית הדין בשיקול דעתו וכי היה עליו להתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שהועמד לדין משמעתי ובכך שבהתאם לקביעת בית הדין, הנו נתון בקשיים כלכליים חמורים ועונש ההשעיה בפועל יפגע קשות במשרדו ויביא לאובדן לקוחותיו. טענות המשיב 4. המשיב טוען, כי הערעור מופנה כנגד ממצאיה העובדתיים וקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, אשר אושרו על ידי בית הדין הארצי. טענותיו של המערער בנוגע לפסק דינה של הערכאה הראשונה לא הועלו בפני בית הדין הארצי. אין בערעור כל טענה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי והמערער אינו מבהיר מדוע טעה בית הדין הארצי כאשר דחה את ערעורו. זאת ועוד, טוען המשיב, בטיעוניו של המערער לעניין העונש שהושת עליו, אין כל טיעון ענייני או משפטי אשר בגינו מוצדקת התערבות בית משפט זה בהכרעותיו של בית הדין המחוזי והעונש שנגזר על המערער הנו ראוי ומידתי. דיון 5. הרשעת המערער התבססה על שני אדנים: עבירות של אי שמירת כבוד המקצוע והפרתה של חובת הסודיות שחב עורך דין כלפי לקוחו. אדון בכל אחד מהם בנפרד. אי שמירת כבוד המקצוע 6. כפי שצוין, טענות המערער, רובן ככולן, מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי וממצאי המהימנות שלו. טענות אלה נבחנו גם על ידי בית הדין הארצי שלא מצא להתערב בממצאי בית הדין המחוזי. אציין, כי לא מצאתי כל בסיס לטענת המשיב, כי טענות המערער בערעור לא נטענו בפני בית הדין הארצי. הלכה מושרשת היא עימנו, כי אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור – לא כל שכן כאשר עסקינן בערעור שני – להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, וכשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי פ"ד נב (2) 582, 594; ע"א 11100/02 חצור ואח' נ' דותן ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 16.2.04)). אציין כבר כעת, כי לא מצאתי לנכון לסטות מכלל זה אף במקרה שבפנינו. 7. כאמור, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם מסירת השיקים ולביטולם. המחלוקת התמקדה בשאלה האם המניע להתנהגותו של המערער במסירת השיקים ובביטולם היה סחיטה מצד המתלוננת ובני משפחתה אם לאו? בערכאות דלמטה וגם בפנינו, שב המערער וטען כי עמד על זכותו החוזית לשכר הטירחה מהמתלוננת וכי החזרת שכר הטירחה באמצעות מסירת השיקים למתלוננת נבעה מהלחץ והסחיטה שהפעילו המתלוננת ובני משפחתה עליו. טענותיו אלה נבחנו והוכרעו על ידי הערכאות הקודמות. במסגרת הערעור שבפנינו, מצאתי לנכון להתייחס למספר טענות שהעלה המערער בהקשר זה. א. טענת המערער כי הוא עמד על זכותו החוזית לשכר הטירחה. המערער טען, כי סוכם בין הצדדים כי שכר הטרחה הנו גלובלי, כך שכל צד "קנה את סיכוניו". בית הדין קבע בעניין זה, על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שבפניו, כי הסכם שכר הטרחה לא נעשה בין צדדים שווים ואינו מבטא מפגש רצונות של ממש. בית הדין קבע, כי מהחוזה לא עלה שהמתלוננת נטלה על עצמה סיכון שהייצוג ייפסק בשלב טרומי ביותר, כעבור מספר ימים בלבד, בטרם הוגשה כל תביעה או בקשה על ידי המערער מטעם המתלוננת וכאשר סך כל ההוצאות עבור חקירות שהורה המערער לבצע לא עלה על 1,200 ש"ח. זאת ועוד, בית הדין דחה את טענת המערער כי עד למועד הפסקת הייצוג (12 יום ובהם שני סופי שבוע) הושקעה במשרדו עבודה של מאות שעות בעניינה של המתלוננת. זאת, לאחר שלא הובאה כל ראיה לאישוש טענה זו, על אף שלפי דו"ח השעות טיפלו בתיק עו"ד נוסף, מתמחה ומזכירות במשרדו של המערער. לאור האמור, אף אני סבורה כי לא היה מקום ליתן אמון בטענת המערער לפיה סבר שהייתה לו זכות לשמור בידו את מלוא שכר הטרחה. טענה זו עומדת בניגוד לתמונה העובדתית שנפרשה בפני בית הדין ואין לי אלא להסכים עם מסקנות הערכאות הקודמות שקבעו כי כאשר מופסקת התקשרות בין עורך הדין ללקוח באיבה, כאשר שכר הטרחה שולם מראש, הסירוב להחזיר את שכר הטרחה או את חלקו מהווה התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם שמירת כבוד המקצוע. לא למותר לציין, כי עד למתן הכרעת הדין לא החזיר המערער סכום כלשהו למתלוננת ועניין זה אף הוא שופך אור על התנהגותו. ב. אשר לטענת הסחיטה אשר בעטייה טען המערער כי נכפה עליו להחזיר את שכר הטירחה למתלוננת. דחייתה של טענה זו אף היא יסודה בחוסר האמון שנתן בית הדין בגרסת המערער. בית הדין המחוזי קבע אמנם, כי אכן המתלוננת לחצה על המערער להחזיר לה את כספה וכי לשם כך הסתייעו המתלוננת ובני משפחתה באזכור טענות בעניין קשר שנרקם לכאורה בין המערער לבתה הקטינה של המתלוננת, אולם לא זו היתה הסיבה שבגינה ניתנו השיקים על ידו או שברקעה בוטלו. נקבע, כי הסיבה להתנהגותו של המערער היתה מצבו הכלכלי החמור. בית הדין ציין, כי ביטול השיקים אינו עולה בקנה אחד עם טענת הסחיטה כיוון שהלחץ שהפעילו המתלוננת ובני משפחתה היה תקף בעת ביטול השיקים ממש כפי שהיה בעת מסירתם למתלוננת. עוד נקבע, כי דפוס הפעולה החוזר של המערער – מסירת שיקים וביטולם פעמיים - כשלדברי המערער כל העת מופעל עליו לחץ, מקצין את אי ההיגיון שבגרסתו. לדפוס הפעולה החוזר של המערער יש להוסיף גם את גרסתו הבעייתית באשר לשאלה האם הגיש תלונה במשטרה נגד המתלוננת. המערער לא הגיש מיוזמתו תלונה למשטרה נגד המתלוננת ובני משפחתה בשל הניסיון הנטען לסחוט אותו. הוא טען, אמנם, כי עשה כן, אולם לא הציג כל אסמכתא לכך ורק לאחר שבית הדין הורה למשטרת ישראל לאשר אם הוגשה תלונה, חזר בו וטען כי תלונתו על הסחיטה הוגשה במסגרת חקירתו על תלונת המתלוננת במשטרה ולא כתלונה עצמאית. נדבך נוסף שתרם לאי האמון בגרסתו הינו כי בהוראת ביטול השיק שנתן המערער לבנק נכתב, כי הוראת הביטול הנה על דעת המתלוננת. המערער אישר כי האמור במסמך זה אינו אמת. דומה כי אין צורך להכביר מילים על מנת להבהיר כי בהתנהלות זו יש כדי להטיל דופי במהימנותו. זאת ועוד. אל מול חוסר האמון בגרסת המערער, בית הדין המחוזי נתן אמון בגרסת המתלוננת ובני משפחתה. המכלול שתואר מוביל גם לטעמי, למסקנה כי יש לדחות את גרסת המערער כי היה נתון לסחיטה. נימוק נוסף לדחיית טענת הסחיטה הינו שהמערער לא הביא ראיות שטען שנמצאות בידיו ואשר היה בהן כדי להוכיח את היותו נתון לסחיטה. המערער טען, כי היו עדים לסחיטה הנטענת, וביניהם עובדי משרדו, בני משפחתו וחברים למקצוע שהיו שותפים להתחבטויותיו בדבר דרישות המתלוננת והתנהגותה. דא עקא, המערער נמנע מלזמנם לעדות ואף נמנע מליתן הסבר מניח את הדעת להימנעותו זו. בנוסף, המערער נמנע- ואף סרב כשהתבקש לעשות כן- להגיש לבית הדין קלטת שטען שנמצאת בידיו, בה נשמע, לטענתו, אחי המתלוננת מפעיל עליו לחץ תוך שימוש במילים בוטות וקשות. זאת, על אף שציטט במסגרת כתב תגובתו קטע מחילופי הדברים המוקלטים, לטענתו. עקרון ידוע הוא "שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78, שרון נגד לוי פ"ד לה(1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 602). הימנעותו של המערער מלהביא ראיות ועדויות הקיימות, לטענתו, אשר יתמכו בנקודות מרכזיות בגרסתו, יש בה כדי לחזק את ממצאיה של הערכאה הדיונית בקביעותיה העובדתיות. 8. כפי שקבע בית הדין הארצי, בצדק, מבוססת הרשעתו של המבקש על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. לא בכדי פירטתי באריכות את קביעותיו של בית הדין המחוזי, אותן אני מוצאת מבוססות ומעוגנות בחומר הראיות, באופן שאינו מצדיק כל התערבות מטעמנו לא בממצאי העובדה, כפי שנקבעו, ולא במסקנות, כפי שהוסקו על בסיס חומר הראיות שנפרש בפני בית הדין. ההכרעה בשאלה האם אכן פגע המערער בכבוד המקצוע מתבססת על תמונת התנהגותו של המערער כפי שנצטיירה בפני בית הדין והתרשמותו מהסבריו הבלתי אמינים. אין מחלוקת כי ייצוגה של המתלוננת על ידי המערער נקטע באיבו. כיוון שכך, המתלוננת היתה זכאית, גם אם לא למלוא כספה, ודאי שלמרביתו. נכון למועד מתן פסק דינו של בית הדין המחוזי, המערער לא החזיר למתלוננת את כספה. מעשה זה כשלעצמו מהווה עבירת משמעת חמורה. הדברים נכונים מקל וחומר כאשר העבירה בוצעה בנסיבות החמורות שתוארו, בהתאם לקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. כפי שציין בית הדין המחוזי, עמו אני מסכימה, "מתן השיקים וביטולם, הן התנהגויות שכשלעצמן אינן עולות בקנה אחד עם שמירת כבוד המקצוע". לאלה יש להוסיף את הסבריו הדחוקים של המערער שנדחו, כאמור, על ידי בית הדין. 9. אשר לטענת הכפיה לגופה. כידוע, חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 קובע בסעיף 17 לחוק את אפשרותו של צד לחוזה לבטלו אם התקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום. על הטוען לכריתת חוזה תחת כפיה להוכיח קשר סיבתי בין הכפיה הלכאורית לבין ההתקשרות בחוזה, גם אם לא היתה ההתנהגות הכופה סיבה מכרעת או בלעדית להתקשרותו בחוזה. עליו להראות כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד וכי אלמלא הכפיה לא היה מתקשר בחוזה. מבחן הקשר הסיבתי לעניין זה הוא מבחן סובייקטיבי (ראה ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, 2003), עמ' 232). המערער טוען, כי לא נדרש להוכיח את גרסתו בדבר הכפייה הואיל והמתלוננת אימתה את גרסתו בעניין הלחץ שהיא ובני משפחתה הפעילו עליו. אני סבורה, כי גם אם אישרה המתלוננת כי הפעילה לחץ על המערער, לא די באמירה זו כדי לבסס קיומו של קשר סיבתי בין הלחץ שהופעל על המערער לבין ביטולו את השיקים. המערער טוען, כי עצם קביעתו של בית הדין כי המתלוננת הפעילה עליו לחץ, די בה כדי לבסס את טענת הכפייה, אלא שבית הדין קבע באופן חד-משמעי, כי הלחץ מצד המתלוננת לא היה הסיבה שבגינה ניתנו או בוטלו השיקים, אלא מצבו הכלכלי הקשה של המערער. קביעה זו, המקובלת עלי, מנתקת את הקשר הסיבתי בין הלחץ שהופעל על המערער לבין מתן השיקים וביטולם. לפיכך, לא הוכח קשר סיבתי וממילא גם לא הוכחה טענת הכפיה ובדין דחה אותה בית הדין. 10. המערער מפנה בטיעוניו לפסק-דינו של בית משפט זה, בע"א 4498/95 הנ"ל, שהקל עם עורך-דין שלא עמד בתשלום דמי שכירות משום מצוקה כלכלית, זיכהו מעבירה של התנהגות בלתי הולמת והרשיעו באי מתן תשובה לוועד המחוזי. בית הדין הסתפק שם בעונש של שלושה חודשי השעיה בפועל לצד השעיה על-תנאי. בערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין הארצי, קבע בית המשפט העליון (השופטת ט' שטרסברג-כהן, אליה הצטרפו השופטים י' טירקל וא' ריבלין), שאין מקום לקבוע בעניין זה כלל גורף, לפיו כל אימת שנמנע עורך-דין מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפסק דין אזרחי, יש בכך משום התנהגות שאינה הולמת ויש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות שבעטיין לא שולם החוב והאם יש באי כיבוד החיוב הכספי, בנסיבות העניין, כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים, המטילה דופי בעורך הדין. האמור בע"א 4498/95 מקובל גם עלי, אלא שעובדות המקרה שם ומכלול נסיבותיו אינן תואמות לענייננו. במקרה שבפנינו, המערער לא טען כלל, ואף הכחיש, כי הרקע להתנהגותו הנו מצבו הכלכלי ולא הביא ראיות מטעמו לתמוך בגירסתו. בנוסף, כפי שצוין בע"א 4498/95 הנ"ל, יש לבחון מהן אותן נסיבות אשר בעטיין לא שולם החוב. הנסיבות, בענייננו, כפי שפורטו, יש בהן כדי להצביע על חוסר הגינות ועל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלים המטילה דופי בציבור עורכי הדין כולו. חומרה מיוחדת נודעת לכך שהחוב שבו עסקינן קשור במישרין עם פעילותו המקצועית של עורך-הדין ונובע ממסגרת היחסים בין עורך דין ללקוחו (ראו: על"ע 2333/92 הועד המחוזי של לשכת נ' עו"ד יחיאל גרבש (לא פורסם, ניתן ביום 17.11.93)). 11. בית משפט זה קבע לא אחת, כי מתן שיקים ללא כיסוי על ידי עורך דין ללא מתן הסבר מניח את הדעת, יש בו כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון הציבור בבעלי מקצוע זה וכי מדובר בהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם שמירה על כבוד המקצוע (ראה על"ע 4498/95 הנ"ל; על"ע 5939/92 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 26.4.94)). לנוכח האמור, סבורה אני כי התנהגות המערער, כפי שתוארה בפירוט רב על ידי בתי הדין, הנה התנהגות שאינה ראויה לעורך דין, זאת במיוחד כאשר התנהגות זו מופנית כלפי לקוחה הנמצאת במצוקה ובמקום שעורך דינה יסייע לה בהליכים נגד בעלה, מוצאת היא את עצמה בעימות מול עורך דינה. התנהגות המערער מהווה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ופוגעת בכבוד המקצוע ובאמון שרוחש הציבור לבעלי מקצוע עריכת הדין, לכל אחד מהפרטים שבו ולקהיליית עורכי הדין כולה. לפיכך, בדין קבע בית הדין המחוזי שהתנהגותו של המערער אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין והרשיע את המערער בעבירה זו. הפרת חובת הסודיות והפרת חיסיון 12. ההרשעה הנוספת מתייחסת להפרתה של חובת הסודיות המוטלת על עורך הדין ביחסיו עם לקוחו. בכתב הקובלנה יוחסה למערער עבירה של הפרת חובת הסודיות החלה על עורך דין, לאחר שבמסגרת התגובה שהגיש לתלונת המתלוננת חשף המערער מידע ופרטים אשר לא נגעו לתלונה במישרין ואשר נמסרו לו על בסיס יחסי עורך דין – לקוח. בהקשר זה מוזכרים בכתב הקובלנה סעיפים 2.8, 2.17 ו-2.22 לתגובת המערער. בית הדין המחוזי קבע, כי כאשר "נפתחת חזית" בין הלקוח לבין עורך הדין, מוגמשים כללי החיסיון. עורך הדין רשאי, לצרכי הגנתו, לדווח על מה שהיה בינו לבין הלקוח. כל צעד, בהקשר זה, חייב להיות מידתי, שקול ונחוץ להגנתו. קרי, הדברים שמוסר עורך דין חייבים להיות כאלה שנדרשים לצורך הצגת גרסתו והגנתו, ועליו להישמר שלא לפגוע באינטרס הלקוח מעבר למתחייב לשם כך. בית הדין קבע בעניין זה, כי המידע שמסר המערער לבית הדין בתגובתו לתלונה חשף פרטים חסויים אשר לא נדרשו נקודתית לצורך הגנתו של המערער וכי המידע נחשף על ידי המערער רק כדי לפגוע במהימנות המתלוננת ועל מנת שבית הדין יעדיף את גרסתו על פני גרסתה. 13. כלל 19 לכללים קובע: "עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת; הוראה זו אינה חלה על גילוי בהליך משפטי, חקירה או חיפוש שאינו חסוי על פי סעיף 90 לחוק". סעיף 90 לחוק קובע: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". כידוע, "הדין מכיר במצבים של חיסיון, בהם נשלל מבעל דין השימוש בראיה אשר היה בה כדי לסייע בגילוי האמת במשפט. ביסוד החיסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם ... אכן, לעתים נדרש איזון בין הצורך לגלות את האמת לבין הגשמת אינטרסים של הפרט והציבור, המצדיקים הענקת חיסיון" (בג"צ 744/97 גוזלן סיגל נ' השופט אהרון אמינוף פ"ד נא(1) 355 , 361). החיסיון חיסיונו של הלקוח הוא, והוא בא להבטיח בראש ובראשונה יחסים של כנות ופתיחות בין הלקוח לבין עורך-הדין. בבוא הלקוח להיזקק לשירותיו המקצועיים של עורך הדין, אין עליו חשש או מורא כי פרטים או מסמכים שהוא מגלה במהלך ההתייעצות או הטיפול בעניינו, ישמשו נגדו ללא הסכמתו (על"ע 17/86 הנ"ל, עמ' 781). בפרשת פלונית ציין בית המשפט באמרת אגב חריג לפיו עורך דין יוכל לחשוף מידע המתייחס לדברים שהוחלפו בין הלקוח לבינו, ככל שגילויו נחוץ לעורך הדין לצורך התגוננות מפני תביעה בהליכים משמעתיים שננקטו נגדו. בית המשפט ציין, כי חריג כזה הוכר בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית, בתנאי שהחשיפה היא הכרחית להגנת זכויותיו של עורך-הדין, ובלבד שלא יגלה דבר מעבר להכרחי למטרה זו. בית המשפט בפרשת פלונית לא נדרש להכריע האם לאמץ את החריג האמור במשפטנו והדבר אינו נדרש אף בענייננו (שם, בעמ' 780). עם זאת, כפי שצוין בפרשת פלונית, גם במדינות בהן הוכר החריג הוא מסויג בסייגים כדי למנוע שימוש לרעה במידע שנמסר במסגרת החיסיון. כך, כאמור, מותר לחשוף מידע חסוי אך ורק אם המידע הכרחי ונחוץ לצרכי הגנתו של עורך הדין. החריג האמור הוכר בכללי לשכת עורכי הדין הקנדית, בפסיקה האמריקאית ומאוחר יותר בכללי לשכת עורכי הדין בארצות הברית, בכל הנוגע לתביעות לשכר טרחה, בהתגוננות בפני תביעה שעניינה רשלנות מקצועית או בהליכים משמעתיים. זאת, בכפוף לכך שגילוי המידע החסוי נחוץ למטרה שלשמה הוא נחשף (ראו בעניין זה: ABA Model Rules of Professional Conduct, 1.6(b)(2) וכן: ABA 1970 Code Of Professional Responsibility, Disciplinary Rule 4-101 (c)(4) כלל 10 ל- Canadian Code of Professional Conduct; State V. Markey, 49 N.W. 2D, 437 (1951). ראו גם: ג' קלינג אתיקה בעריכת דין (2001) עמ' 434 - 435). 14. ברי, כי ההליך המשמעתי, מעצם טבעו, והעונשים שניתן להטיל במסגרתו, יש בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של עורך הדין וכן בחופש שלו לעסוק במשלח ידו. אינטרס השמירה על שמו הטוב של עורך הדין ועל חופש העיסוק שלו, הם העומדים ביסוד העובדה שהדיון המשמעתי בבית הדין מתנהל בדלתיים סגורות, למעט המתלונן שרשאי להיות נוכח בשעת הדיון. אל מול האינטרס של חופש העיסוק ושמו הטוב של עורך הדין עומד אינטרס השמירה על החיסיון בין עורך הדין ללקוח, המבוסס על ההכרה בזכותו של הלקוח לתקשורת חופשית בינו ובין עורך דינו, על מנת להבטיח את יעילות ייצוגו. כאשר אינטרסים אלו מתנגשים, יש לאזן ביניהם ולבחון איזה אינטרס גובר ומתי. כאמור, על כף המאזניים נמצאת הזכות להתגונן ומנגדה האינטרס של שמירת החיסיון, שהנו אינטרס ציבורי מובהק. לצורך איתור נקודת האיזון הראויה, שומה עלינו לבחון איזו אשמה מיוחסת לעורך הדין ומנגד מהו המידע אותו מבקש עורך הדין לחשוף, האם חיוני ורלוונטי הוא להגנתו ומהי מידת הפגיעה שתגרם בעקבות חשיפתו ללקוח ולאמון הציבור בקהיליית עורכי הדין. האיזון בין שיקולים אלה משמעו, כי כאשר מוגשת נגד עורך דין קובלנה, יוכל זה האחרון לפתח קו הגנה כנגד האישום נגדו במסגרתו של ההליך המשמעתי. מציאת נקודת האיזון היא קשה, אך בהחלט יתכנו מקרים, הגם שהם חריגים, בהם זכותו של עורך הדין להתגונן תגבר. יובהר, כי היותו של המידע רלוונטי ונחוץ להגנתו של עורך הדין מהווה תנאי סף לצורך שקילת חשיפתו של המידע. על בית הדין לבחון האם בנקודת הזמן בה חשף עורך הדין את המידע הוא סבר או היה לו יסוד לסבור, כי המידע שחשף נחוץ לצורך הגנתו ואין בו כדי להכפיש את הלקוח או לפגוע בעניינו שלא לצורך. 15. מן הכלל אל הפרט. המערער טען, כי טעה בית הדין בקובעו, כי בתגובתו לחשדות שיוחסו לו הפר את חובת הסודיות בכך שמסר פרטים שלא היו דרושים להגנתו ואשר נועדו אך ורק לפגוע במהימנות המתלוננת. לטענתו, הוא נדרש "לתקוף" את מהימנות המתלוננת נוכח תלונתה, ואין טעם או הצדקה להטיל הגבלה מעין זו כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה וכאשר הדיון מתנהל בדלתיים סגורות. אף שלכאורה יש היגיון בטענת המערער, אין בה ממש בנסיבות העניין. כאמור, במצבים כגון דא, יש למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים כך שהפגיעה בהם תהיה מינימאלית. סבורה אני, כי האיזון הנכון בין האינטרסים השונים בנסיבות דנן, ובהתאם לאמות המידה שפורטו, מוביל למסקנה כי המערער הפר את חובת החיסיון המוטלת עליו, שכן הוא גילה מידע לפיו המתלוננת ביצעה לכאורה עבירות פליליות, מידע שאין לו ולהגנתו בתיק הנדון ולא כלום, למעט, כפי שקבע בית הדין, רצונו של המערער לפגוע במהימנותה של המתלוננת. זאת ועוד. כפי שציין בית הדין, כאשר מקנן ספק בליבו של עורך הדין האם גילוי המידע יש בו משום הפרה של חובת החיסיון, טוב יעשה אם יפנה לוועדת האתיקה ויבקש את עמדתה מראש לעניין הצגת הדברים בכתב התגובה, על מנת למנוע מצב בו יפר החיסיון וימצא עצמו מואשם בהפרת החיסיון. הפנייה לוועדת האתיקה דרך ראויה היא להסיר מכשול מדרכו של עורך הדין המבקש להתגונן באמצעות הצגת מידע שקיים ספק לגבי אפשרות השימוש בו. אני דוחה את טענת המערער כי לא קיים הבדל בין חשיפת המידע בפני ועדת האתיקה במסגרת כתב התגובה לבין חשיפת המידע במסגרת פנייה לוועדת האתיקה טרם הגשת התגובה. אמנם, כתב התגובה נמסר ללשכת עורכי הדין במסגרתו של הליך חסוי. עם זאת, המטרה היא לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בחיסיון, באופן בו המידע ייחשף בפני מעגל מצומצם ביותר של אנשים. מטרה זו תושג באופן מיטבי על ידי פנייה לוועדת האתיקה. סיכומה של נקודה זו, אני סבורה שיש לקבל את מסקנתו של בית הדין המחוזי, כי המידע שמסר המערער לבית הדין בתגובתו לתלונה לא היה נחוץ לצורך הגנתו. בכך הפר המערער את חובת הסודיות המוטלת עליו ואת חיסיון עורך דין - לקוח. הערעור על העונש 16. כידוע, ככלל, בית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם של בתי הדין המשמעתיים, בידיהם הופקדה השפיטה המשמעתית (על"ע 3/72 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב יפו נ' פלוני, כו(3) 150, 151; על"ע 4498/95 הנ"ל). לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להטיל במקרה פלוני ומן הראוי שהם אלו שיסללו את "שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי הדין" (על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד מד(1) 705, 708). בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת זה, כל אימת שהעונש שהוטל נופל בגדר מתחם הענישה הראויה. רק מקום בו יש בפסיקת בית הדין משום חריגה מהתווית גבולות ההתנהגות הנדרשת מעורך הדין או ממדיניות הענישה הראויה, יאמר בית משפט זה את דברו (ראו, בעניין זה: על"ע 4498/95 הנ"ל). 17. לא אחת קבע בית משפט זה, כי "ככלל מתן המחאות ללא כיסוי, מהווה עבירה שיש בה כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין ולערער את אמון הציבור בבעלי מקצוע זה. דרך כלל, יש להטיל עונשים חמורים על עורך דין המבצע עבירה זו בלא כל הסבר המתקבל על הדעת" (על"ע 4498/95 הנ"ל וההפניות המובאות שם). על האופן בו על בית המשפט לראות את העבירה של הפצת שיקים ללא כיסוי נאמר: ".. יש להתייחס בחומרה מיוחדת אל עבירות של הפצת שיקים ללא כיסוי המבוצעות על ידי עורכי – דין. כלל הציבור מתייחס, ובצדק, אל עורך הדין כאל אדם אשר ניתן לקבל את השיקים בחתימתו ללא חשש ומתוך אימון מוחלט בתום ליבו של המושך. מעשים כגון אלה בהם נמצא הנאשם אשם עלולים לעורר סימן שאלה ביחס להצדקת אמון זה, ומשום כך חובה היא על בית הדין להטיל עונשים משמעותיים על עורכי הדין הנוגעים בדבר" (על"ע 2255/94 דוד לין, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו (לא פורסם, ניתן ביום 25.12.94)). המערער ביצע מעשים חמורים, החל במתן ההוראה על ביטול השיקים שחזרה על עצמה פעמיים ללא כל הצדק, עובר בשליחתו של מכתב שיקרי לביטול השיק הראשון בבנק וכלה בחשיפת מידע שהגיע לידיו במסגרת יחסי עורך דין - לקוח, עליו חל חיסיון, בשביל לפגוע במהימנותה של המתלוננת. מיותר לציין, כי מתן השיקים ללא כיסוי והפרתה של חובת החיסיון יש בהם כדי לפגוע במעמדם של כלל עורכי הדין, באמון שרוחש הציבור לעורכי דין ובקשר שבין עורך הדין ללקוחו, המבוסס על יחסי אמון אישיים. ברי, כי אובדנו של אותו אמון יגרום לנזק קשה ביותר למערכת המשפט ולחברה: "נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע. על ידי הסמכת עורך דין לעסוק במקצוע מכריזים השלטונות לפני העולם ומודיעים, כי פלוני המוסמך הגון הוא וראוי לכך, שהציבור יתן בו אמון בתחומי מקצוע המשפט ובכל הכרוך בו ומסתעף ממנו. אם מתברר לאחר מכן, שעורך הדין הפר את האמון שניתן בו והתכחש ללקוחותיו ולחובות שהוא חב להם, מצווים השלטונות להדיחו מכהונתו כעורך דין, לחלוטין או לתקופה ארוכה, ולשוב ולהכריז בין הבריות כי הוא נמצא פסול ובלתי ראוי לאמון הציבור". (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י(3) 1720, 1730). 18. במלאכת האיזון לעניין העונש אנו מחויבים לקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעונש - שיקולי ענישה אינדיבידואליים, שיקולי חומרא ושיקולי קולא, שיקולי הרתעה ואינטרס הכלל מההיבט המשמעתי. על בית המשפט לקבוע רף ענישה ראוי והולם לעבירות המשמעת השונות המבוצעות על ידי עורכי דין, זאת כמובן בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה, באופי העבירה ובנסיבותיה. אין צורך להכביר מילים באשר לחומרת מעשיו של המערער. העונש צריך לבטא את החומרה שבה אנו רואים את המעשים, לשמש גורם מרתיע ולתרום לשמירת האמון בקהיליית עורכי הדין. לצד המעשים שאותם ביצע המערער, שעל חומרתם עמדתי לעיל, לא התעלמתי מהעובדה שלמערער אין הרשעות קודמות, שמצבו הכלכלי הקשה וכן הבאתי בחשבון את פועלו למען הציבור במסגרת עבודת ההתנדבות שהנו מבצע ("פרו בונו"). בסיכומם של דברים, אני סבורה כי העונש שהוטל על המערער נותן ביטוי הולם למכלול השיקולים שלעיל. לפיכך, אציע לחברי לדחות את הערעור על כל חלקיו – הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. המערער ירצה עונש של שנה השעיה בפועל וכן שנה השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מתום ההשעיה בפועל, אם יעבור עבירות משמעת מהעבירות שבגינן הורשע בהליך זה תוך תקופת התנאי ולאחריה. כן יחויב בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח וסכום של 5,000 ש"ח ללשכת עורכי הדין. ההשעיה בפועל תחל ביום 1.6.05. ש ו פ ט ת המישנה לנשיא מ' חשין: אני מסכים. המישנה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"א באדר ב' תשס"ה (22.3.05). המישנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04051600_B02.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il