חברה קדישא גחש"א שע"י הרבנות הראשית והמו נ. קל בנין בע"מ

החלטה בתיק ע"א 516/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 516/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא המערערת: חברה קדישא גחש"א שע"י הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל אביב-יפו והמחוז נ ג ד המשיבים: 1. קל בנין בע"מ 2. א.ב. השקעות ואחזקות (הנדסה אזרחית ובנין) בע"מ 3. קל בניין טרמק בע"מ 4. מעלה יפה נוף בע"מ 5. אלונית בניה ופיתוח בע"מ 6. רו"ח גבי טרבלסי הנאמן בתוקף תפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של המשיבה 1 7. בנק לאומי לישראל בע"מ 8. כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה וצפון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר) בפר"ק 51003-11-12 מיום 8.1.201712 תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז התשע"ז ) 17.7.2017) בשם המערערת: עו"ד אשר אקסלרד בשם המשיבים 6-1: בשם המשיב 7: בשם המשיב 8: עו"ד צוריאל לביא; עו"ד שירלי יפרח-אזור עו"ד יעקב רבינוביץ; עו"ד דרור טימור עו"ד מיכל בן-עמי (ליבוביץ) פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר) מיום 7.1.2017, שניתן על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). 1. המערערת, עמותה רשומה האמונה על קיום מצוות קבורה על פי ההלכה היהודית בתחומי תל אביב-יפו, כרתה עם המשיבה 1 (להלן: החברה) במהלך החודשים מרץ ויולי שנת 2011 ארבעה הסכמים (להלן: ההסכמים) שעניינם בניית 24,000 מקומות קבורה לנפטרים בבית העלמין "ירקון" בשיטת הקבורה הרוויה. בהמשך, ביום 27.11.2012 ניתן צו להקפאת הליכים בעניינה של החברה ושל חברות נוספות בקבוצתה (המשיבות 5-2), וביום 28.11.2012 מונה המשיב 6 כנאמן לחברה (להלן: הנאמן). הנאמן והמערערת גיבשו הסכם עקרונות באשר לאופן המשך ביצוע העבודות נושא ההסכמים במסגרת הליכי הקפאת ההליכים, אשר קיבל את אישור בית המשפט ביום 31.12.2012. 2. ביום 19.7.2015 הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות בגדרה ביקש להורות על מסירת פרויקט ביצוע העבודות נושא ההסכמים והסכם העקרונות (להלן: הפרויקט) למערערת כמו גם להורות למערערת לקבל את החשבון הסופי שיוגש לה בגינו על ידי החברה באמצעות הנאמן. המערערת מצדה התנגדה לבקשה, בין היתר, בטענה כי טרם הושלם הפרויקט באופן המאפשר מסירתו. בצד זאת הבהירה המערערת כי ברצונה לסלק ידי החברה מהמשך ביצוע העבודות ולהתקשר עם קבלן חלופי לשם כך. בתום הדיון שנערך בבקשה ביום 7.9.2015, בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) על מינוי מומחה מהנדס אשר יחווה דעתו לעניין מצב הפרויקט והפעולות הנדרשות להשלמתו, ככל שישנן. כן נקבע, כי עם מינוי המומחה תעזוב החברה את הפרויקט והאחריות בו תעבור לידי המערערת. לאחר שהשלים המומחה שמונה את חוות דעתו הגיש אותה לבית המשפט והוגשו לה תגובות הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי לנאמן, בדיון שהתקיים ביום 7.3.2016, להגיש למערערת את החשבון הסופי, תוך שהובהר כי לאחר שייעשה כן תינתן לזו האחרונה אפשרות להעלות השגותיה לגבי החשבון שיוגש. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, נמצא כי לפי עמדת הנאמן על המערערת להשלים סך של 38 מיליון ש"ח בגין השלמת הפרויקט, בעוד שהמערערת סברה כי על הנאמן להשיב לה סך של 27 מיליון ש"ח, בין היתר, בשל עיכובים בפרויקט וליקויים בביצועו. במסגרת דיון שהתקיים ביום 13.10.2016 (לפני כב' השופטת ב' טאובר), בגדרו פרטו הצדדים את עמדתם וטענותיהם, העלה בא כוח המשיב 8 (להלן: הכונס הרשמי) הצעה שלפיה המחלוקת באשר לסכומים שחבה המערערת לחברה תוכרע על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כאשר ייקבע רף תחתון של 10 מיליון ש"ח ורף עליון של 30 מיליון ש"ח. הנאמן הסכים להכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. המערערת הסכימה להכרעה כאמור ובלבד שהכרעת בית המשפט תינתן במתכונת של "תביעה מול תביעה", קרי כנגד דרישתו של הנאמן שהמערערת תשלם לחברה 38 מיליון ש"ח בגין השלמת הפרויקט, תוכרע גם תביעתה שלפיה על הנאמן להשיב לה סכום של 27 מיליון ש"ח, בין היתר, בגין הפרות נטענות של הסכם העקרונות; שיתאפשר לצדדים להגיש תיקי מוצגים מטעמם שיסייעו לבית המשפט בהכרעתו; ושבית המשפט "יפסוק לפי שיקול דעתו המוחלט". הנאמן נתן אף הוא הסכמתו למתווה שלו הסכימה המערערת. 3. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.2017, עמד בית המשפט על המסגרת הדיונית שנקבעה על ידי הצדדים, ציין כי שקל את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה ועיין במסמכים השונים שהוגשו – לרבות תיקי המוצגים וחוות דעת המומחה המהנדס, ופסק כי על המערערת לשלם לחברה סך של 27 מיליון ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. 4. המערערת מבהירה בפתח ערעורה כי היא אינה מלינה על עצם מתן החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כי אם על אופן ניהול ההליך. לגישתה, לא היו בידי בית המשפט הכלים המתאימים על מנת לפסוק במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, באופן שהביא לתוצאה בלתי סבירה אשר גורמת לה "עוול משווע" ומצדיקה התערבות בית משפט זה, בפרט בהתחשב בכך שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת. בהקשר אחרון זה נטען, כי היה על בית משפט קמא, למצער, להציג את אבני הדרך העיקריות שהנחו אותו בהחלטתו. המערערת טוענת בערעורה באריכות לעניין הסכומים שלגישתה היה מקום בבירור להפחית מהחשבון הסופי שהגיש הנאמן למערערת, וטוענת כי בהתחשב בכך "המתחם האמיתי" אותו היה על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו בעת פסיקתו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נע בין כ-27 מיליון ש"ח לזכות המערערת לבין 2 מיליון ש"ח לחובתה. לטענתה, הסטייה המשמעותית ממתחם זה נובעת, בין היתר, מהתעלמותו של בית המשפט מהמסמכים השונים שהובאו לפניו. כל זאת, לאחר שלא התאפשר למערערת לשטוח טענותיה באופן סדור וראוי, כי אם רק להגיש תיק מוצגים מטעמה. לגישת המערערת החריגה הקיצונית מגבולות הסבירות בהחלטתו של בית משפט קמא, מקימה עילה להתערבותנו, גם בהינתן אמות המידה המחמירות שנקבעו להתערבות בפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. 5. המשיבים 6-1 טוענים מצדם כי הגשת הערעור דנא מהווה ניסיון של המערערת לחזור בה מהסכמתה להכרעה במחלוקת על דרך הפשרה, משום שתוצאות ההליך אינן מניחות דעתה. לגישתם, טענות המערערת הן טענות עובדתיות באשר לסכומים השונים שבמחלוקת בין הצדדים, ועולה מהן כי המערערת שואפת לפתוח את ההליך מבראשית בפני ערכאת הערעור. נטען, כי היה באפשרותה של המערערת להציב תנאים נוספים למתן הסכמתה שלפיה בית המשפט יפסוק בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, לרבות תנאים הנוגעים לטווח בתוכו יפסוק בית המשפט, כמו גם הגשת סיכומים בכתב בטרם ייעשה כן. לגישתם, משהמערערת לא פעלה באופן האמור, אין לה להלין אלא על עצמה ואין באפשרותה עתה להתנער מהסכמתה. מכל מקום, גם לגופם של דברים טוענים המשיבים 6-1 כי אין ממש בטענות המערערת לעניין חישובי הסכומים שבמחלוקת, תוך הפנייה, בין היתר, לחוות דעת המומחה המהנדס. 6. המשיב 7 (להלן: הבנק), הנושה העיקרי של המשיבות 5-1, טוען אף הוא כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, בפרט בהתחשב באמות המידה המצומצמות להתערבות בהחלטות שניתנו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לטענת הבנק, נוכח העובדה שההחלטה נושא הערעור דנא אינה מנומקת, אין לקבל את טענת המערערת שלפיה בית משפט קמא לא בחן את טענות הצדדים ולא איזן כראוי בין האינטרסים השונים. הודגש כי המערערת ידעה היטב את גבולות המחלוקת, ועל כן היה עליה לקחת בחשבון כי היא נוטלת גם את הסיכון שייפסק לחובתה סכום משמעותי. עוד נטען, כי ההליך שהתנהל היה תקין וראוי, וניתנה למערערת האפשרות להציג את כלל טענותיה ולהגיש את המסמכים הרלוונטיים לעניין. לבסוף, שלל הבנק את טענת המערערת שלפיה הסכום שנפסק אינו סביר באופן קיצוני, תוך התייחסות לטענותיה בהקשר זה. 7. הכונס הרשמי מצטרף אף הוא לעמדת המשיבים 6-1 והבנק וטוען כי יש לדחות את הערעור. הכונס הרשמי מדגיש כי אין חובה לנמק החלטה שניתנת על דרך הפשרה, וכי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לאופן ניהול ההליך עצמו – ועל כן, לגישתו, אין מקום לקבלת טענות המערערת בהיבטים אלו. מכל מקום נטען, כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בית משפט זה. 8. כידוע, בעל דין אינו מנוע מלהגיש ערעור על פסק דין או החלטה שניתנו מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בצד זאת בית משפט זה חזר ושנה כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות כגון דא שמורה למקרים חריגים ביותר, למשל מקרים בהם בית המשפט חרג מהסמכות שהקנו לו הצדדים או סטה באופן קיצוני מגבולות הסבירות (ע"א 1874/15 גואטה נ' בוכריץ (29.9.2016); ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פסקה 5 (23.3.2008) (להלן: עניין זקס), והאסמכתאות הנזכרות שם; חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984" הפרקליט מו 257, 270-266 (2003)). לאחר עיון השתכנעתי כי המקרה שבפנינו אינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים. משהסכימה המערערת כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה במחלוקת שנפלה בין הצדדים מבלי שהועמד טווח מזערי ומרבי לסכומים שייקבעו המערערת קיבלה על עצמה את הסיכון שבית המשפט יקבע סכום שמשקף באופן יחסי את קבלת טענות החברה והנאמן. המערערת נתנה הסכמתה המפורשת להליך, ביודעה את טווח תוצאותיו האפשריות מראש, ולא ניתן לאפשר לה לחזור בה מבחירתה עתה כשתוצאות ההליך אינן משביעות רצון מבחינתה. המערערת מציגה לפנינו – ערכאת הערעור – את הטווח הראוי בתוכו היה על בית משפט קמא לפסוק לגישתה, בטענה כי כל פסיקה אחרת מצויה מחוץ לגבולות הסבירות. ודוקו – כפי שפורט לעיל, המערערת הציגה תנאים ברורים למתן הסכמתה לסיום ההליך על דרך הפשרה, והיה באפשרותה לכלול בהם גם את הטווח האמור ככל שהייתה מושגת הסכמה כוללת לכך. משהדבר לא נעשה מלכתחילה, אל לה למערערת לטעון עתה, בדיעבד, כי הסכום שנפסק בגדר סמכותו של בית המשפט מצוי מחוץ לתחום הסביר. יודגש – המונח "בדרך פשרה", אין משמעותו עריכת ממוצע אריתמטי של דרישות הצדדים (ראו למשל ע"א 1639/97‏ אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ''ד נג(1) 337 (1999)). הצדדים העניקו לבית המשפט שיקול דעת רחב בגדרו ניתן לשקול הן היבטים משפטיים והן היבטים רחבים יותר המצויים מחוץ לשורת הדין הפורמאלית. המערערת הייתה ערה מלכתחילה לעמדת הנאמן, לטווחים אותם הציע הכונס הרשמי (שעליהם לא הוסכם בסופו של יום) וכמובן לעמדתה שלה. גם אם צפיותיה הסובייקטיביות היו לתוצאה אחרת, היא לא הניחה בערעורה נקודת אחיזה המאפשרת להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי לו מסרה "שיקול דעת מוחלט" ללא גבולות וללא התניות. 9. כך גם לא מצאתי ממש בטענות המערערת שלפיהן לא ניתנה לה האפשרות לטעון טענותיה כדבעי – בעניין זה פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (שלא הוגשה בקשה לתיקונו) מדבר בעד עצמו. המערערת ביקשה להגיש תיקי מוצגים לבית משפט קמא וכך אכן נעשה – כל זאת לאחר שטיעוני הצדדים נשמעו על פה. ככל שסברה המערערת כי אין בכך די כדי לשטוח את מלֹא טענותיה ואת התמונה העובדתית בשלמותה בפני בית משפט קמא על מנת שיוכל לקבל החלטה, לא הייתה מניעה כי תבקש זאת מבית המשפט. דא עקא שדבר זה לא נעשה וכל שנתבקש הוא הגשת תיקי המוצגים, כפי שאכן נעשה בפועל, בהמשך לדיונים קודמים ומסמכים שונים שהיו בפני בית המשפט (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 13.10.16). מכל מקום, "ביסודו של דבר ההחלטה השיפוטית בפסק דין של פשרה ניתנת ככלל ללא הצגתו של מלוא מסכת הראיות" (רע"א 11579/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארה"ק נ' חנניה, פסקה יב (28.11.2006) (להלן: עניין חנניה)). בענייננו עמדה בפני בית המשפט המחוזי התשתית העיקרית שהייתה דרושה להחלטתו בהתאם להסכמת הצדדים, ובגדרה ניתנה הכרעתו. 10. לבסוף, יש לדחות את טענת המערערת שלפיה לא היה מקום ליתן החלטה שאינה מנומקת נוכח היקף הסכומים שעמדו במחלוקת. בית משפט זה ציין לא אחת כי חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינה חלה על פסקי דין והחלטות שניתנים על דרך הפשרה (ראו למשל עניין זקס, פסקה 7; ע"א 757/88 ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (5.8.1990)), ובמקרים מסוימים אף נקבע כי מוטב שפסק דין על דרך הפשרה יינתן, ככלל, ללא הנמקה מפורטת נוכח אופיים המיוחד של השיקולים שביסודו (רע"א 3876/01 שי פלסט בע"מ נ' שטרית, פסקה 3 (20.11.2001) (להלן: עניין פלסט); אם כי ראו עניין חנניה, פסקה ט). בהינתן האמור, ובנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, אין מקום להתערבותנו אך בשל אי הנמקת ההחלטה נושא דיוננו. גם טענת המערערת לפיה היה מקום לציין אבני דרך בהכרעתו של בית המשפט היא בפועל וריאציה אחרת של הטענה בדבר הצורך בהנמקה. וכפי שנאמר בעניין פלסט בהקשר זה: יצוין כי בע"א 1639/97 ... פורטו השיקולים שרשאי בית המשפט להביא בחשבון בפוסקו על דרך הפשרה. אולם, שיקולים אלה אין חובה – ואף אין צורך ­לחשוף אותם על פני פסק הדין; שמוטב לו, בדרך כלל, שינתן ללא הנמקה מפורטת, בעיקר בשל אופיים המיוחד ומורכבותם של השיקולים, שביסוד ההכרעה על דרך הפשרה, שאינם ניתנים למשקל ולמדידה. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשע"ז (‏23.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17005160_M09.doc זב+סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il