פלוני נ. משרד הביטחון מנהלת שיקום סייענים

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 51598-01-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני נגד המשיבים: 1. משרד הביטחון – מנהלת שיקום סייענים 2. שר הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה עתירה לצו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים; תגובת המשיבים בשם העותרים: עו"ד אלירן בללי בשם המשיבים: עו"ד מתן שטיינבוך פסק-דין השופטת רות רונן: העותרים בעתירה שלפניי הם בני משפחה: אב, אם וחמשת ילדיהם, כאשר העותר 1 הוא אב המשפחה (להלן: העותר). על פי הנטען בעתירה, העותר הוא "סייען מערכת הבטחון שהיה מועסק במשך שנים רבות במשרד הבטחון". לטענתו, במהלך שירותו נחתם מולו הסכם שיקום שאינו נמצא ברשותו. על פי האמור בעתירה, למיטב זכרונו של העותר, הובטח לו בהסכם השיקום כי מעמדו בישראל יוסדר באופן קבוע. זה המקום להקדים ולציין כי בניגוד לטענת העותר, המשיבים טוענים כי העותר אינו משוקם ואינו עומד בקריטריונים לקבלת סיוע כמשוקם. לגישתם, כל טיפול וסיוע שניתן לעותר ולבני משפחתו לאורך השנים, ניתן להם מאחר שאביו של העותר היה משוקם שטופל על ידי המנהלה הביטחונית לסיוע. לאורך השנים, קיבל העותר רישיון ישיבה ארעי בישראל (רישיון מסוג א/5), וזאת לפי המלצות שהעבירה המנהלה הביטחונית לסיוע לרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המנהלה ו-רשות האוכלוסין). ביום 6.12.2020 הגיש העותר בלשכת רשות האוכלוסין בקשה להארכת רישיון הישיבה הארעי שלו. כפי שניתן להבין מדברי המשיבים – לאחר השתלשלות עניינים ארוכה, בקשתו של העותר לרישיון ישיבה ארעי נדחתה ביום 28.5.2024. זאת, על פי האמור בהחלטה, מאחר שהעותר לא הציג מסמכים רלוונטיים להוכחת קיום מרכז חיים בישראל. יום קודם לכן, ביום 27.5.2024, הגיש העותר בקשות למתן רישיון לישיבת קבע – עבורו ועבור יתר העותרים, בני משפחתו, מכוח סעיף 9 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 (להלן: חוק הוראת שעה). ביום 2.6.2024 נדחו בקשות אלה. בהחלטות בבקשות אלה צוין כי רשות האוכלוסין לא קיבלה כל המלצה מטעם גורם ביטחוני בדבר מתן מעמד לעותרים או הארכתו. בהעדר המלצה כאמור, נקבע כי אין מקום לקבל את הטענה כי העותרים זכאים למעמד קבע מאחר שאביו של העותר פעל לקידום ביטחון המדינה. בו ביום העותרים הגישו ערר על החלטה זו. ביום 16.9.2024 נשלח לעותר מכתב שהוכתר "תיקון החלטה בבקשה למתן מעמד לפי ס' 9 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022" (להלן: מכתב התיקון). על פי המכתב, הובהר לעותר כי לאחרונה שונו ההנחיות באשר לבקשות למתן מעמד לפי סעיף 9 לחוק הוראת שעה, ומשכך על העותרים להשלים את הבקשה בהתאם להנחיות המעודכנות תוך 45 ימים מקבלת המכתב. לאחר דברים אלה, הגישו העותרים ביום 29.9.2024, עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"מ 74255-09-24). העתירה תקפה את התנהלות המנהלה – אשר לא הקנתה לעותר ולבני משפחתו מעמד של משוקמים באופן שיאפשר להם לקבל מעמד קבע, ואת רשות האוכלוסין – אשר לא קידמה את בקשתו במשך חודשים ארוכים. ביום 1.12.2024 התקיים לפני כב' השופט א' רון דיון בעתירה, וזאת – לבקשת המשיבים בדלתיים סגורות. לאחר ששמעו העותרים את דברי בית המשפט בדיון, הם הסכימו לחזור בהם מהעתירה. לאחר מכן, בימים 2.12.2024, 18.12.2024 ו-9.1.2025, פנה בא-כוח העותרים למנהלה ולרשות האוכלוסין בהודעות דואר אלקטרוני, בהן הוא ביקש את התייחסות המנהלה לעניינו. משפניותיו לא נענו – הוגשה העתירה שלפניי. במסגרת העתירה, מבקשים העותרים כי המשיבים יקנו להם מעמד של משוקמים, ובכלל זה מעמד של תושבות קבע במדינת ישראל; כי יקודם ההליך בעניינם ברשות האוכלוסין, או שתינתן להם אינפורמציה לגבי התקדמות הטיפול בבקשתם; וכן שיינתן להם סעד זמני עד להכרעה בה. העותרים טוענים כי יש להעניק להם מעמד קבע בישראל, וזאת בעיקר מאחר שהעותר חתם על הסכם שיקום מול המנהלה, ואביו היה משוקם שקיבל טיפול מהמנהלה. לטענת העותרים, נשקפת להם סכנת חיים מאחר שידוע שהעותר שימש כסייען למערכת הביטחון הישראלית. עוד נטען, כי רשות האוכלוסין מציבה בפניהם דרישות דווקניות להמצאת מסמכים. נוסף על כך, נטען כי היות שהעותרים נמצאים "בהליך שיקום מתמשך שלא נגמר לעולם" – ההחלטה שלא ליתן להם מעמד קבע היא בלתי-סבירה ולא מידתית, והיא פוגעת בזכויותיהם לכבוד האדם, לשלמות הגוף, לחיי משפחה ולחופש העיסוק. בד בבד עם העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים, שימנע את הרחקתם מהארץ עד להכרעה בעתירה. לאחר הגשת העתירה, הוריתי לעותרים לציין מהי ההחלטה המינהלית הנתקפת בעתירה, וכן על מתן צו ארעי האוסר על הרחקתם משטחי מדינת ישראל עד למתן החלטה אחרת. ביום 21.1.2025 הגישו העותרים הודעת עדכון, בה צוין כי ההחלטה המינהלית הנתקפת היא "סרוב המשיב 2 ליתן להם מעמד קבע בהנתן חוסר מענה מתמשך מצד המשיב 1 ונוכח העובדה שהם מהותית אינם מצליחים לחדש את מעמדם הארעי". בפרט, צוין כי מדובר בהחלטות שדחו את בקשות העותרים לקבלת מעמד קבע מיום 2.6.2024. עוד צוין בהודעת העותרים, כי הסעד המבוקש בעתירה הוא כי העותרים "יזכו למעמד קבע בישראל ללא המשך קיום הליך מנהלי". לאחר דברים אלה, הוריתי למשיבים להגיש תגובה מטעמם, תוך התייחסות לקיומן של עילות סף. המשיבים ציינו ראשית, כי ביום 6.2.2025, לאחר בחינה מעמיקה של גורמי המנהלה, החליטה המנהלה להמליץ על הארכת רישיונות מסוג א/5 של העותר וילדיו; ואולם נקבע כי הם אינם עומדים בקריטריונים המזכים בהמלצה של המנהלה לשדרוג מעמד לרישיון ישיבת קבע (להלן: המלצת המנהלה). לאחר מכן, פנתה רשות האוכלוסין לבא-כוח העותרים, בבקשה לעדכן את העותר כי הוא זומן לצורך הגשת מסמכים רלוונטיים לצורך הכרעה בבקשתו להארכת רישיון מסוג א/5. על רקע דברים אלה, נטען כי העתירה התייתרה במתכונתה הנוכחית לנוכח השינויים בתשתית העובדתית שבבסיסה, ומכאן שדינה להימחק. עוד נטען כי מקומה של העתירה הוא להתברר לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, מאחר שמדובר בהחלטה של שר הפנים. אף אם העתירה כוללת טענות הנוגעות לאי-קבלת מענה מהמנהלה בנוגע להמלצתה בהקשר זה, מדובר בשלב ביניים בהליך קבלת ההחלטה על ידי שר הפנים – ומכאן שיש לבררה במסגרת זו. העותרים הודיעו כי חרף התפתחויות אלה הם עומדים על העתירה, שכן לגישתם אין כל שינוי נסיבות רלוונטי המייתר אותה. זאת מאחר שהעותרים מבקשים רישיונות לישיבת קבע – ולא רישיון מסוג א/5 כפי שהמליצה המנהלה; ומעבר לכך, רשות האוכלוסין פנתה לתיאום פגישה רק בעניינו של העותר – ואולם העתירה כוונה להסדרת מעמדם של כל העותרים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה המקדמית לה, מצאתי כי דינה להידחות על הסף, בהיותה עתירה מוקדמת. עד כמה שניתן להבין מהעתירה, מתבקשים בה סעדים שונים הנוגעים למעמדם של העותרים. כך, מתבקש בה כי המנהלה תקנה לעותר ולבני משפחתו מעמד של משוקמים ותמליץ על מתן רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל לעותר ולבני משפחתו. כמו כן, התבקש בה להורות לרשות האוכלוסין ליתן מעמד קבע לעותרים ללא המשך ההליך המינהלי; ולחילופין להורות לה להאיץ את הליך הטיפול בבקשת בני המשפחה להסדרת מעמדם. העותרים התבקשו להצביע על החלטה מינהלית קונקרטית אותה הם תוקפים – ובתגובה לכך, וכפי שצוין לעיל, הם מיקדו את עתירתם ב-"סרוב המשיב 2 ליתן להם מעמד קבע בהנתן חוסר מענה מתמשך מצד המשיב 1 ונוכח העובדה שהם מהותית אינם מצליחים לחדש את מעמדם הארעי". אקדים ואזכיר כי לאחר הגשת העתירה, חל שינוי נסיבות בנדון: הן בכך שהמנהלה העבירה המלצות בעניינם של העותרים – ולכן אין להידרש לטענה בדבר אי-מענה מטעמה; הן מפני שעולה מהדברים כי הדרך פתוחה בפני העותרים לחידוש מעמדם הארעי, ולפיכך אין מקום להידרש אף לטענותיהם במישור זה. לגופו של עניין, טענות העותרים בדבר סירוב רשות האוכלוסין למתן רישיונות קבע – דינן להידחות. הסיבה העיקרית לכך היא שפנייתם של העותרים לערכאה שיפוטית היא מוקדמת מאחר שזכות הערר שלהם על החלטת רשות האוכלוסין טרם מוצתה. העותרים טוענים כי ההחלטה הנתקפת היא הסירוב לתת להם מעמד קבע מיום 2.6.2024; אולם בשים לב לכך שהעותרים לא פעלו בהתאם להוראות מכתב התיקון שנשלח אליהם כשלושה שבועות לאחר מכן (ולא עמדו על כל הסבר לכך) – הרי שלא התקבלה החלטה סופית בנוגע למעמדם. כידוע, הלכה היא כי אין מקום לתקיפת ההחלטה מינהלית בטרם ננקטו באופן סביר כל דרכי הפעולה המקובלות ביחס אליה, וכי בית משפט זה לא יידרש לעתירות מוקדמות המוגשות בעניין שבו הרשות לא קיבלה עדיין החלטה סופית (ראו, מיני רבים: בג"ץ 3248/24 פלוני נ' משרד ראש הממשלה, פסקה 8 וההפניות שם (30.5.2024)). כך היה גם כאשר פנו העותרים לבית המשפט לעניינים מינהליים – ומלבד הפניות החוזרות למנהלה בדואר האלקטרוני, העותרים לא פעלו כדי למצות את הליך הסדרת המעמד כנדרש אל מול רשות האוכלוסין, ועל כן אלה הם פני הדברים גם היום. יתרה מכך, ואף לו העותרים היו ממצים את זכות הערר שלהם, לא היה מקום להידרש לעתירה, שכן אז היה עומד לעותרים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים. בהקשר זה, יש מקום להבחין בין טענות המכוונות באופן ישיר להחלטות של המנהלה וסעדים המתבקשים מכוחן – שהסמכות הייחודית לדון בהם היא ככלל של בית משפט זה; לבין טענות התוקפות את שיקול דעתו של שר הפנים במתן רישיונות לפי סעיף 9 לחוק הוראת שעה – אשר מצויות תחת סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים, לפי פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (בג"ץ 6197/18 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 4 (22.10.2018) (להלן: בג"ץ 6197/18)). כאמור בתגובת העותרים מיום 21.1.2025, ההחלטה המינהלית שעליה הם מלינים היא ההחלטה בבקשתם למתן רישיון לישיבת קבע, בלא שהם הצביעו על כל החלטה קונקרטית של המנהלה. מכאן שאף אילו הייתה מתקבלת החלטה סופית בעניינם של העותרים – היה עומד להם סעד חלופי. למעלה מן הצורך, יצוין כי גם אילו הייתה ההחלטה הנתקפת – סירוב המנהלה להמליץ על מתן מעמד קבע לעותרים, הייתה העתירה נדחית מאותם הנימוקים. זאת מפני שהחלטת המנהלה בדבר מתן או אי-מתן המלצה בנדון מהווה אך "אבן דרך" בתהליך הגשת הבקשה לשר הפנים למתן רישיון לישיבת קבע; כשהמנהלה מהווה גורם ממליץ בלבד, וההחלטה הסופית מסורה לשיקול דעתו העצמאי של שר הפנים. בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי גם כשעתירה תוקפת את המלצת המנהלה – יש להמתין עד להחלטה הסופית של השר ולהשלמת ההליך בנושא המעמד בטרם הגשת העתירה (בג"ץ 1799/23 פלוני נ' ראש הממשלה (24.4.2023)). כמו כן, נקבע כי כאשר הסדרת המעמד היא העילה הדומיננטית בעתירה, יש לפנות לבית משפט לעניינים מינהליים, הגם שהעתירה תוקפת בין היתר את המלצת המנהלה (בג"ץ 6179/14, בפסקה 4). על כל פנים, המלצת המנהלה ניתנה לאחר הגשת העתירה והיא אינה ההחלטה שנתקפה במסגרת העתירה. סוף דבר: העתירה והבקשה למתן צו ביניים נדחות בזאת. הצו הארעי שניתן ביום 20.1.2025 – מבוטל. לפנים משורת הדין ובהינתן מצבם הכלכלי של המשיבים כפי שהשתקף בבקשה למתן פטור מאגרה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ב' אדר תשפ"ה (02 מרץ 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט רות רונן שופטת