פאטמה אלהואשלה ואח' נ. רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום

22 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 51561-09-24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר המבקשים: 1. פאטמה אלהואשלה ואח' 2. חאמדה הואשלה ואח' 3. סכות אלהואשלה ואח' 4. גמיעה אלהואשלה ואח' 5. עטיה אבו סולב ואח' 6. חמאד אלהואשלה ואח' 7. עטיה אלהואשלה ואח' 8. סלימאן אלהואשלה ואח' 9. חליל הואשלה ואח' 10. חסיין אל הואשלה ואח' נגד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל - מחוז דרום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא א' ואגו והשופטים ג' גדעון ו-י' דנינו), מיום 3.6.2024, בע"א 21579-01-24 תאריך ישיבה: כ"ז באדר התשפ"ה (27 במרץ 2025) בשם המבקשים: עו"ד מאיסאנה מוראני; עו"ד חסן ג'בארין; עו"ד מרואן אבו פריח בשם המשיבה: עו"ד עומרי מנור פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא א' ואגו והשופטים ג' גדעון ו-י' דנינו), מיום 3.6.2024, בע"א 21579-01-24. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השפט מ' שח"ק), מיום 24.7.2023, בת"א 1675-05-19 ובתשעה הליכים קשורים, במסגרתו התקבלה תביעתה של רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין המצויים ממזרח לעיר דימונה. רקע הדברים במוקד ההליך דנן מצויה התיישבות המכונה בפי תושביה "ראס ג'ראבה", הממוקמת מזרחית לעיר דימונה (להלן: המקרקעין). על-פי נסח הרישום, מדינת ישראל היא הבעלים של המקרקעין. המבקשים, הנמנים על שבט אלהואשלה ועל משפחות בדואיות אחרות, מחזיקים במקרקעין במשך שנים רבות, כאשר בשטח בנויים מקבצי בנייה סמוכים אך נפרדים. בשנת 2019 הגישה רמ"י, לבית משפט השלום בבאר שבע, עשר תביעות לפינוי המבקשים מהמקרקעין, ותביעותיה אוחדו (להלן: תביעות הפינוי). בתמצית, בתביעות הפינוי טענה רמ"י כי המבקשים פלשו למקרקעין לפני שנים רבות, ומאז הם מחזיקים בהם מבלי שניתנה להם רשות לכך. כמו כן, רמ"י טענה כי כבר בשנת 1992 ניתנו פסקי דין המורים על סילוק המבקשים מהמקרקעין, אך כי תיקים אלו בוערו ולא ניתן לאתרם. עוד טענה רמ"י, כי קיים אינטרס ציבורי לפינוי המבקשים מהמקרקעין, שכן קיימת כוונה שהמקרקעין ישמשו להרחבתה של העיר דימונה. רמ"י מוסיפה וטוענת כי כל הניסיונות להגיע להסכמות עם המבקשים לפינויים מהמקרקעין עלו בתוהו, נוכח סירובם העיקש לכל הצעה שהוצעה. מנגד, המבקשים טענו כי הם מתגוררים במקרקעין מזה עשרות שנים, עוד מלפני חקיקתו של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). בתוך כך, המבקשים טענו כי הם אינם פולשים או מסיגי גבול במקרקעין, אלא בעליהם, וכי הם שוקלים לפתוח בהליך מתאים כדי לשנות את רישום הזכויות בהם. לחלופין, המבקשים טענו כי הם בני רשות במקרקעין, וכי משום שהם מצויים במקרקעין שנים רבות, היה על רמ"י, כרשות ציבורית, להימנע מסיום הרשות שניתנה להם להחזיק במקרקעין. למצער, כך נטען, היה על רמ"י להציע למבקשים פיצוי נאות בגין סיום הרשות לשהות במקרקעין, על דרך מתן פטור ממכרז לרכישת מגרשים בהרחבה של העיר דימונה, שמתוכנן להקימה במקרקעין. בנוסף לאמור, המבקשים טענו כי עילות תביעות הפינוי כנגדם התיישנו, וכי ההחלטה לפנותם מהמקרקעין לוקה בשיהוי ניכר. פסק דינו של בית משפט השלום ביום 24.7.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט מ' שח"ק), במסגרתו התקבלו תביעות הפינוי. בפתח הדיון בפסק הדין, התייחס בית משפט השלום למחלוקת העובדתית בין הצדדים, הנוגעת לשאלה מתי החלה החזקה של המבקשים במקרקעין. תחילה, ציין בית משפט השלום כי מהראיות שהוצגו בפניו, אשר כללו חמישה תצלומי אוויר משנים שונות, חקירת מומחים מטעם הצדדים ביחס לאותם תצלומי אוויר, וחקירת עדים מטעם המבקשים, ניתן לקבוע כי המבקשים או בני משפחותיהם התגוררו במרחב דימונה במשך שנים רבות, אך נדדו במהלך תקופה זו, ממקום למקום, מספר פעמים. נקבע כי רק בשנת 1978 החלו המבקשים או בני משפחותיהם להשתקע באופן קבוע במקרקעין נושא ההליך דנן (ואף זאת בחלק קטן ממנו). בית המשפט הוסיף וקבע כי אין ראיה לכך שהמבקשים קיבלו הרשאה כדין לשבת במקרקעין, ומנגד אין כל ראיה התומכת בטענת רמ"י, לפיה בשנת 1992 הוגשו מטעמה תביעות לפינוי המבקשים מהמקרקעין, במסגרתן ניתנו פסקי דין המורים על פינויים. מכאן המשיך בית משפט השלום והתייחס למחלוקות המשפטיות שבין הצדדים: אשר לטענת המבקשים כי הם בעלי המקרקעין, בית משפט השלום ציין כי המבקשים זנחו טענה זו בסיכומיהם, אך מצא להתייחס אליה בכל זאת, מטעמי זהירות. בתוך כך, בית המשפט עמד על כך שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המדינה, וכי בהינתן הקביעה העובדתית לפיה המבקשים החלו להחזיק במקרקעין, באופן קבוע, לראשונה בשנת 1978, קרי – לאחר חקיקת חוק המקרקעין – אין בפיהם טענה כיצד רכשו זכויות בהם. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שלתצהיר אחד מהמבקשים צורף תזכיר תביעה לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת הסדר זכויות במקרקעין), לא עלה בידיהם להוכיח כי תזכיר התביעה הנ"ל מתייחס למקרקעין בהם עסקינן, וממילא הליך הסדר הזכויות שהתקיים ביחס למקרקעין, נסתיים ברישום המדינה כבעליהם. לפיכך, נדחתה טענת המבקשים לבעלות במקרקעין. בהמשך לכך, פנה בית משפט השלום לבחון את טענת המבקשים להיותם בני רשות במקרקעין. בית משפט השלום הדגיש כי לצורך טענתם כי ניתנה להם רשות חוזית במקרקעין, הפנו המבקשים לתצהיר אחד מהם בו צוין כי לאחר קום המדינה הגיע קצין צבא למקום הימצאם של בני שבט אלהואשלה, וציין כי הצבא אינו מתכוון לפנותם מהמקרקעין. בית משפט השלום שלל שיש בטענה זו כדי לתמוך בטענה לרשות חוזית במקרקעין, שכן לא הוכח כי האירוע המתואר לעיל אכן התרחש, וממילא לא הוכח כי הקצין הנזכר בתצהיר הנ"ל היה מוסמך ליתן את ההבטחה שנטען כי ניתנה על-ידו. אשר לטענת המבקשים כי הם מחזיקים במקרקעין מתוקף רשות מכללא, בית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הוכיחו כי רמ"י ידעה על החזקתם במקרקעין, ואף אם ידעה על כך, לא הוצג כי נקטה בפעולה שניתן להסיק ממנה על הסכמתה לדבר. על כן, בית המשפט קבע כי להשקפתו, עצם הימצאותם של המבקשים במקרקעין מסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, אין בה, לבדה, כדי להקנות להם זכות של בני רשות בהם. בנוסף, בית המשפט קבע כי אף אם המבקשים היו בני רשות להחזיק במקרקעין, לא היה בכך כדי להועיל להם. זאת, שכן בהינתן שמדובר במקרקעי ציבור, ממילא מדובר ברשות הדירה, אשר בוטלה עת שרמ"י שלחה למבקשים מכתבי התראה בטרם הגשת תביעות הפינוי. כמו כן, בית המשפט השלום קבע כי לעמדתו אין לקבוע כי בגין פינויים מהמקרקעין זכאים המבקשים לפיצויים. בית המשפט הטעים כי המבקשים לא טענו שהם זכאים לפיצוי כספי, אלא טענו שהם זכאים ל-"פיצוי בדמות הסדרה במקום", בהתבסס על חוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז בפסק הדין ב-רע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (5.5.2015) (להלן: עניין אבו אלקיען). ברם, כך הטעים בית משפט השלום, עמדתה של השופטת ד' ברק-ארז בעניין אבו אלקיעאן הינה דעת מיעוט, כך שאין לראות בה הלכה מחייבת. למעלה מן הצורך, בית משפט השלום קבע כי אין לפסוק לטובת המבקשים פיצוי כספי בגין פינויים מהמקרקעין, שכן המבקשים לא הוכיחו כי השביחו את המקרקעין או השקיעו בהם השקעה מהותית. לאחר דברים אלו, דן בית משפט השלום בטענת המבקשים כי תביעת רמ"י התיישנה – ודחה אותה. בעיקרו של דבר, בית המשפט הסתמך על סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, אשר לפיו תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אשר עילתם מאוחרת למועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, אינן מתיישנות. עוד ציין בית המשפט כי בעניין דנן חל סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, הקובע כי מקום בו חלה התיישנות על מקרקעין שהינם מקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום בו נרשמו על שם בעליהם, והטעים כי גם על בסיס סעיף זה לא התיישנה תביעתה של רמ"י. בנוסף, בית משפט השלום ציין כי לצורך טענת התיישנות, נדרש הנתבע לטעון כי חזקתו הינה חזקה נוגדת, ואילו טענה מסוג זה אינה מתיישבת עם טענת המבקשים כי הינם ברי רשות במקרקעין. כמו כן, בית משפט השלום דחה את הטענה כי תביעות הפינוי הוגשו בשיהוי, תוך שקבע כי המבקשים לא הוכיחו שרמ"י ויתרה על זכויות המדינה במקרקעין, לא הוכיחו ששינו את מצבם לרעה, ומשום שקבלת טענת השיהוי תאפשר לעקוף את דיני ההתיישנות "בדלת האחורית". עוד נדחתה בהקשר זה טענת המבקשים כי עקב השיהוי נגרם להם נזק ראייתי. לבסוף, התייחס בית משפט השלום לטענת המבקשים כי היה על רמ"י לפעול להסדרת התיישבותם במקום, במסגרת ההרחבה המתוכננת של העיר דימונה על המקרקעין. בית משפט השלום ציין כי טענתם האמורה של המבקשים, שקולה לתקיפה עקיפה של ההחלטת רמ"י לפעול לפינויים מהמקרקעין, ושל החלטות עיריית דימונה ורשויות התכנון ליזום ולקדם את תכנית הרחבתה של העיר. בתוך כך, בית משפט השלום קבע כי משום שלעמדתו למבקשים אין כל זכות קניינית במקרקעין, אין באפשרותם להשיג, במסגרת תקיפה עקיפה, אחר החלטות אלו. יתרה מכך, בית משפט השלום קבע כי לשם העלאת טענה כאמור, במסגרת תקיפה עקיפה, היה על המבקשים להראות כי לא היה באפשרותם להעלותה, בפני הפורום המתאים, בתקיפה ישירה, והמבקשים לא הניחו כל בסיס לכך. למעלה מן הצורך, בית משפט השלום קבע כי אף אם היה מקום לשקול שיקולים תכנוניים במסגרת ההחלטה לדרוש את פינוי הנתבעים, לא היה בכך כדי לסייע להם. זאת, שכן גם במצב זה, היו נדרשים המבקשים לפנות את המקרקעין תחילה, ורק בשלב מאוחר יותר לעבור לאזורים המיועדים למגורים במסגרת ההרחבה שתוקם. כמו כן, בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בכך שרמ"י לא שקלה את השיקולים התכנוניים הנ"ל במסגרת החלטתה לפעול לפינוי המבקשים מהמקרקעין, שכן נושא זה אינו מצוי בסמכותה. נוסף על כך, בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים כי פינויים מהמקרקעין והקמת ההרחבה עליהם, נועדו ליצור סגרגציה (הפרדה) בין יהודים ובדואים. בית המשפט ציין כי רמ"י עמדה על כך שבהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, סמכותה של רמ"י לפעול ליתן לבני העדה הבדואית פטור ממכרז לרכישת מקרקעי ציבור, מוגבלת ליישובים המוגדרים כ-"יישובים בדואים" בלבד. עם זאת, במסגרת ההרחבה המתוכננת לעיר דימונה, יוכלו המבקשים, ככל אדם אחר, לרכוש נכסים. על כן, נקבע כי הטענה לפיה ביסוד תביעות הפינוי עומדת כוונה ליצור הפרדה בין יהודים לבין בדואים, לא הוכחה. בכך, כך קבע בית משפט השלום, יש גם כדי לדחות את טענת המבקשים לפגיעה בזכויותיהם החוקתיות, ובהן הזכות לכבוד, הזכות לשוויון והזכות הנטענת לקורת גג. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, קיבל בית משפט השלום את תביעות הפינוי, וקבע כי בשים לב למספר המבקשים, לעובדה שמדובר בבתי מגורים וחקלאות, ולאופי ההתיישבות, המבקשים יבצעו פינוי עצמי עד ליום 1.3.2024 (קרי – ארכה של כשמונה חודשים מיום מתן פסק הדין). כמו כן, נקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות רמ"י, ביחד ולחוד, בסך של 1,000 ש"ח, וכל אחת מעשר קבוצות המבקשים תישא בשכר טרחת באי-כוחה של רמ"י, בסך של 11,700 ש"ח (ובסך הכל 117,000 ש"ח). פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתו שבו, בעיקרו של דבר, על הטענות שנטענו על-ידם בפני בית משפט השלום. בהתאם, בתשובה לערעור שבה רמ"י אף היא על טענותיה בפני בית משפט השלום, תוך שסמכה ידיה על הכרעת בית משפט השלום ועל הנימוקים שעמדו בבסיסה. ביום 3.6.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא א' ואגו והשופטים ג' גדעון ו-י' דנינו), במסגרתו נדחה ערעור המבקשים. תחילה, ציין בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מבוססות היטב בראיות שהוצגו בפניו, וכי אין מקום להתערב בהן נוכח ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בתוך כך, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי שגה בית משפט השלום בקבעו כי העובדה כי ישנן ראיות המעידות כי בני שבט אלהואשלה ומשפחות אחרות נדדו במרחב הגאוגרפי שבו מצויים המקרקעין עוד לפני שנת 1978, יש בהן כדי ללמד שהמבקשים תפסו את המקרקעין עוד קודם לכן. בית המשפט ציין כי על-פי הפסיקה, יש להבחין בין שימוש במקרקעין שניתן ללמוד ממנו על כוונה להשתלט עליהם, לשימוש אחר שאינו מעיד על כוונה כאמור, וכי מנדודי בני שבט אלהואשלה ומשפחות אחרות ממקום למקום, במרחב הגאוגרפי שבו מצויים המקרקעין עוד לפני שנת 1978, לא ניתן להסיק כוונה להשתלט על המקרקעין. על רקע האמור לעיל, בית המשפט המחוזי פסק כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום כי המבקשים אינם בעלי המקרקעין, אלא שהמקרקעין מצויים בבעלות מדינת ישראל, בהתאם לרישום במרשם המקרקעין. בהמשך לכך דן בית המשפט המחוזי בטענת המבקשים כי הינם בני רשות במקרקעין, וכי הרשות שניתנה להם היא בלתי הדירה. בשונה מבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לראות במבקשים כבני רשות מכללא במקרקעין. בית המשפט המחוזי הטעים כי מטענת רמ"י לפיה בשנת 1992 הוגשה על-ידה תביעה קודמת לסילוק ידם של המבקשים מקרקעין, ניתן לקבוע כי רמ"י ידעה, לכל המאוחר בשנה זו (1992), על ישיבתם של המבקשים במקרקעין. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלו, יש לראות במחדלה של רמ"י מלפעול לפינויים של המבקשים, כמתן רשות מכללא להחזקה במקרקעין. ברם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף אם יש לראות במבקשים כבני רשות, אין פירוש הדבר כי עומדת להם הזכות להיוותר במקרקעין. זאת, שכן הלכה היא כי רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת, עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי הוא מעוניין לבטלה. בית המשפט המחוזי קבע כי על כן, עם משלוח מכתבי ההתראה והגשת תביעות הפינוי על-ידי רמ"י, נסתיימה הרשות שניתנה למבקשים להחזיק במקרקעין. בתוך כך, עמד בית המשפט המחוזי על ההלכה אשר לפיה כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר הרשות מכללא במקרקעין, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפנותו, התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה. אשר לטענתם החלופית של המבקשים, לפיה יש להתנות את פינויים מהמקרקעין בפיצוי על דרך הסדרת מקום מושבם במקרקעין – בדומה לבית משפט השלום, אף בית המשפט המחוזי עמד על כך כי בקבלת טענה זו יש כדי לעקוף את הכלל השולל את האפשרות ליצור רישיון בלתי הדיר במקרקעי ציבור. כמו כן, כך הטעים בית המשפט המחוזי, לרמ"י אין סמכות להיעתר לדרישת המבקשים כי יוקצו להם מגרשים בהרחבה המתכוננת של העיר דימונה, שכן סמכותה להקצות קרקעות בפטור ממכרז לבדואים מוגבלת ליישובים המוגדרים כ-"יישובים בדואים". אשר לזכאות המבקשים לפיצוי כספי בגין פינויים מהמקרקעין, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבהתאם להלכה, פינוי בר רשות ממקרקעין אינו מחייב, אוטומטית, את בעל המקרקעין בתשלום פיצוי כספי, אלא רק בנסיבות מיוחדות, בהן הוכח כי בר הרשות השביח את המקרקעין או השקיע בהם השקעה מהותית. מעבר לכך, גם במקרים בהם יש מקום למתן פיצוי כספי, אין בעצם החובה לשלמו כדי לעכב את הפינוי מהמקרקעין. על יסוד האמור, ובשים לב לכך שבית משפט השלום קבע כי המבקשים לא הוכיחו את היקף השקעתם במקרקעין, נקבע כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום כי המבקשים אינם זכאים לפיצוי כספי. גם את טענת המבקשים כי שגה בית משפט השלום כאשר דחה את טענתם להתיישנות, דחה בית המשפט המחוזי. זאת, בעיקרו של דבר, תוך שעמד על כך שטענתם כי חזקתם במקרקעין נוגדת לזו של המדינה (טענה הנדרשת לצורך העלאת טענת התיישנות), אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענתם כי הם בני רשות במקרקעין. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת השיהוי שהעלו המבקשים, תוך שקבע כי משנדחתה טענת ההתיישנות, קל וחומר שיש לדחות את טענת השיהוי. מכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחינת טענות המבקשים, המתבססות על עילות מהמשפט הציבורי: תחילה נדרש בית המשפט המחוזי לטענת המבקשים כי הגשת תביעות הפינוי אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה של רמ"י, כרשות ציבורית, כלפי המבקשים, שכן תכליתה היחידה היא פינוי המבקשים על מנת לאפשר את מימוש התוכנית לבניית שכונה חדשה בדימונה (להלן, גם: שכונת רותם). בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בהטעימו כי בעל מקרקעין אינו נדרש להציג צורך במקרקעין עובר להגשת תביעת פינוי, וכי ודאי שהמדינה, כבעלת מקרקעי ציבור, אינה נדרשת לעשות כן. אדרבה, כך הדגיש בית המשפט המחוזי, ההכרח לעקור מהשורש החזקת מקרקעי ציבור שלא כדין, מחייבת את המדינה לפעול לסילוק מחזיקים. בהמשך לכך, בית המשפט התייחס לטענת המבקשים כי נפל פגם בעצם קידום התכנית להרחבת דימונה, על המקרקעין, הפוגעת בזכויותיהם. בית המשפט המחוזי קבע כי את טענותיהם של המבקשים במישור התכנוני, היה עליהם להעלות בפורום המתאים, בגדר תקיפה ישירה, ולא כתקיפה עקיפה במסגרת הגנה מפני תביעות פינוי. ביחס לטענת המבקשים כי טרם קודמה תכנית מפורטת שבאפשרותם להגיש התנגדויות לה או לעתור כנגדה, קבע בית המשפט המחוזי כי את טענותיהם יכלו המבקשים להעלות נגד תכנית המתאר אשר קבעה את ייעוד המקרקעין כ-"אזור לפיתוח עירוני", ואין הכרח להמתין לתכנית מפורטת, אשר ממילא תהא כפופה לעקרונות תכנית המתאר. נוסף על כך, נדחתה טענת המבקשים כי יש להשהות את פינויים מהמקרקעין עד שתקודם תכנית מפורטת להרחבת דימונה, ויתאפשר להם להעלות את טענותיהם התכנוניות כנגדה. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי פינויים מהמקרקעין ייפגע בזכויותיהם החוקתיות, ובפרט בזכות לקורת גג. בית המשפט קבע כי אף שקיימים הדים בפסיקה להכרה בזכות לקורת גג כזכות יסוד, אדם אינו יכול לתפוס מקרקעין שלא כדין, ולאחוז בקרני הזכות לקורת גג עת שבעליה החוקיים מבקש לפנותו מהם. יתרה מכך, בית המשפט ציין כי מאחד התצהירים שהוגשו מטעם רמ"י, עולה כי בעבר הוצעו למבקשים חלופות מגורים, אך המבקשים דחו את ההצעות שהוצעו להם, תוך עמידתם על רצונם כי יתאפשר להם להשתלב בהרחבה המתכוננת. בית המשפט הדגיש כי פינוי תושביהם של מקבצי בנייה כה משמעותיים מחבל ארץ בו התגוררו שנים רבות, חייב להיעשות בצורה מדודה, רגישה ומתחשבת. עם זאת, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין בכך כדי לאפשר למבקשים לעמוד על פתרון אחד ואין בלתו, להיוותר במקרקעין. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים, וקבע כי עליהם לפנות את המקרקעין עד ליום 31.12.2024 (קרי – ארכה נוספת של עשרה חודשים מעבר לארכה שניתנה בפסק דינו של בית משפט השלום). כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי חלף ההוצאות שהוטלו על המבקשים בבית משפט השלום, יישאו המבקשו בהוצאותיה של רמ"י בסך של 40,000 ש"ח, ונמנע מחיוב בהוצאות כלשהן בהליך שבפניו. בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. עם הגשת הבקשות הנ"ל הוריתי לרמ"י להשיב להן, ולאחר שהוגשה תשובתה של רמ"י לבקשה לעיכוב ביצוע הוריתי, בהחלטתי מיום 29.12.2024, על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עד למתן החלטה אחרת. טענות המבקשים טענתם העיקרית של המבקשים בבקשת רשות הערעור אשר בפנינו, הינה כי החלטת רמ"י לפנותם מהמקרקעין, ולקדם את הקמתה של שכונת רותם באותו השטח, אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה של רמ"י כרשות ציבורית, ויש בה כדי לפגוע בזכויותיהם החוקתיות של המבקשים. לטענתם, נוכח העובדה שבני שבט אלהואשלה ויתר תושבי ראס ג'רבה מתגוררים במקרקעין כבר שנים ארוכות, ככל שרמ"י הייתה מעוניינת להביא את הרישיון שניתן להם להחזיק במקרקעין לסיומו, היה עליה לפעול לשילוב המבקשים בשכונת רותם העתידה להיות מוקמת במקום. זאת, בפרט נוכח העובדה שלהשקפתם, ראס ג'רבה משמשת כבר עתה כמעין שכונה של דימונה, עת שעיקר תושביה מועסקים בדימונה וצורכים את מרבית השירותים הציבוריים (פרט לחינוך) בדימונה. לפיכך, לגישת המבקשים, הימנעותה של רמ"י משילובם בשכונת רותם, תוך היאחזות בטענה (עליה נסמכו גם הערכאות קמא), לפיה בסמכותה להקצות לאוכלוסייה הבדואית קרקע בפטור ממכרז רק ביישובים שהוגדרו כ-"יישובים בדואים", מהווה הפליה על רקע גזע ודת בהקצאת מקרקעין, עליה נאסר בפסק הדין ב-בג"ץ 6698/95 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258 (2000). בתוך כך, המבקשים טוענים כי שגו הערכאות קמא בקבען כי היה עליהם להעלות את טענתם הנזכרת לעיל במסגרת הליכי התכנון בעניינה של שכונת רותם, ולא כתקיפה עקיפה במסגרת ההליך דנן. זאת, שכן לטענתם, ההתגוננות מפני תביעות פינוי היא "המקום האורגני" להעלות טענות בנושא עמידת רשות ציבורית בחובותיה, עת שמחליטה היא לנקוט בהליכים משפטיים לצורך פינוי בני רשות מאדמותיה. עוד טוענים המבקשים, כי טעו הערכאות קמא בקבען כי הטענות המועלות על-ידם נדחו בדעת רוב בפסק הדין בעניין אבו אלקיעאן. כך, נטען כי אף שביחס לעניינים אחרים נותרה השופטת ד' ברק-ארז במיעוט, דעתה לפיה יש מקום לבחון את שילוב התושבים הבדואים של אום אלחיראן ביישוב שתוכנן להיבנות על אותם המקרקעין, זכתה לתמיכת שופטי הרוב בעניין אבו אלקיעאן. ואמנם, כך מדגישים המבקשים, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (להלן: הוועדה המחוזית), המליצה על שילובם של תושבי ראס ג'רבה בשכונת רותם. על רקע זה, המבקשים טוענים כי ככל שתדחה טענתם כי יש לברר את טענותיהם לגבי שילובם בשכונת רותם במסגרת ההליך הנוכחי, אזי שיש מקום לעכב את ההכרעה בהליך דנן, ואת פינויים מהמקרקעין, עד לסיום הליכי התכנון שמתנהלים ביחס לשכונת רותם. לבסוף, המבקשים טוענים כי אף אם תדחה טענתם כי על רמ"י לפעול לשילוב תושבי כפר ראס ג'רבה בשכונת רותם, יש לקבוע כי על רמ"י, כרשות ציבורית, לשקול את הפגיעה הקשה שתגרם לתושבי ראס ג'רבה מפינויים מבתיהם, ולהימנע מהפינוי כל עוד לא נמצא עבור תושבי ראס ג'רבה פתרון חלופי. בתוך כך, המבקשים מדגישים כי פינויים מהבתים בהם גרו, הם ובני משפחותיהם, במשך עשרות שנים, תפגע באופן אנוש בזכויותיהם החוקתיות, ובפרט בזכותם לכבוד ולקורת גג. נוסף על כך, המבקשים טוענים כי החלטתה המקורית של רמ"י להגיש את תביעות הפינוי, התבססה על הנחתה כי המבקשים הם בגדר פולשים במקרקעין. עם זאת, משנקבע כפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי המערערים הינם בני רשות במקרקעין, נובע מכך שהיה על רמ"י לשוב ולשקול את החלטתה לפנותם מהמקרקעין, שכן העולה מהאמור הינו כי החלטה זו פוגעת גם בזכות המבקשים לקניין. טענות רמ"י בתשובתה לבקשת רשות הערעור, טוענת רמ"י כי דין הבקשה להידחות, שכן כלל הטענות שמעלים המבקשים בבקשתם נדונו ונדחו על-ידי בית משפט זה בעניין אבו אלקיעאן, כך שהבקשה אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים. רמ"י מוסיפה וטוענת כי אף אם תינתן רשות ערעור, דין הערעור להידחות לגופו. לעניין זה טוענת רמ"י, תחילה, כי שגה בית המשפט המחוזי עת שקבע כי המבקשים היו בני רשות במקרקעין. נטען כי על-פי הפסיקה, לצורך הכרה ברישיון מכללא במקרקעי ציבור, צריכות להתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, אשר אינן מתמצות בעצם ההחזקה בקרקע משך שנים רבות. לטענת רמ"י, במקרה דנן לא התקיימו נסיבות חריגות מהסוג הנדון. רמ"י מוסיפה וטוענת כי אף אם תאמר כי המבקשים היו בני רשות מכללא במקרקעין, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר ברשות הדירה, אשר נסתיימה עם משלוח מכתבי ההתרעה עובר להגשת תביעות הפינוי. אשר לפיצויים בגין סיום הרישיון, רמ"י טוענת כי משום שהמבקשים לא עתרו לפיצוי כספי בגין סיום הרישיון ולא הגישו תביעה שכנגד, קיימת מניעה פרוצדורלית החוסמת את האפשרות לפסוק לזכותם פיצוי כספי. רמ"י מוסיפה וטוענת כי אף אם לא הייתה קיימת מניעה כאמור, משלא הוכח כי המבקשים השביחו את המקרקעין או השקיעו בהם השקעה כספית משמעותית, אין מקום לפסוק לזכותם פיצוי כספי. אשר לפיצויים בדמות הסדרת ישיבתם במקום – רמ"י סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הכרה בזכות להסדרת ישיבתו של בר רשות במקרקעי ציבור במקום מושבו, שקולה להכרה בזכותו כבר רשות בלתי הדירה, אשר הפסיקה שללה את ההכרה בה מפורשות. יתרה מכך, רמ"י מדגישה כי המדינה אינה יכולה להקצות קרקע ללא מכרז, אלא בחריגים הקבועים בדין. כך, ביחס להקצאת קרקע לבני הקהילה הבדואית בנגב, הסמכות להקצות קרקע בפטור ממכרז מוגבלת לקרקע המצויה ביישוב שהוגדר כ-"יישוב בדואי", ודימונה אינה עונה על ההגדרה הנ"ל. עם זאת, רמ"י מדגישה כי המבקשים יוכלו לגשת למכרזים לשיווק מגרשים בשכונת רותם, ככל אדם, לאחר אישור התכנית ובהתאם לתנאיה. לעניין טענות המבקשים התוקפות את שיקול דעתה של רמ"י בהחלטתה להגיש את תביעות הפינוי, רמ"י טוענת כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי בעל מקרקעין רשאי להגיש תביעה לסילוק פולש מאדמתו, גם מבלי שיוצג צידוק לכך, לרבות באשר לשימוש עתידי במקרקעין. בנוסף, רמ"י מטעימה כי בהתאם לפסק הדין בעניין אבו אלקיעאן, אין מקומן של הטענות כנגד שיקול דעתה להתברר במסגרת ההליך דנן, בגדר תקיפה עקיפה. לבסוף, רמ"י טוענת כי יש לדחות את טענות המבקשים כי פינויים מהמקרקעין פוגע בזכויותיהם החוקתיות, לאחר שנדחתה על-ידם כל הצעה להסדרת מגוריהם במקום אחר, שכן המבקשים אינם מחזיקים בזכות קנויה להמשיך ולהתגורר במקרקעין מושא ההליך דנן דווקא. הדיון בבקשה ביום 27.3.2025 התקיים בפנינו דיון בבקשה, במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם המפורטות לעיל. נוסף לכך, באת-כוחם של המבקשים הוסיפה וטענה כי בניגוד לטענת רמ"י לפיה הסמכות להקנות למבקשים קרקע בפטור ממכרז מוגבלת להקצאת מגרש ביישוב שהוגדר כ-"יישוב בדואים", בהתאם לתקנה 25(1) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות חובת מכרזים), התקשרות בעסקה עם רמ"י במקרקעין של המדינה אינה טעונה מכרז, כאשר נושא ההתקשרות הוא "הענקת זכויות במקרקעין למי שהוא בעל זכויות במקרקעין...", כאשר המונח "בעל זכויות במקרקעין" מוגדר במסגרת תקנה זו, בין היתר, כמי ש-" מחזיק במקרקעין באופן רצוף, עשר שנים לפחות, בהסכמת המינהל". באת-כוחם של המבקשים טענה כי המבקשים עונים על תנאי תקנה זו, ולכן היה על רמ"י להקצות להם, על בסיסה, מגרשים בשכונת רותם, או למצער לשקול אפשרות זו. בתשובה לטענה זו, טען בא-כוחה של רמ"י כי הטענה מועלית לראשונה במסגרת הדיון בפנינו, ומשכך מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, בא-כוח רמ"י טען כי המבקשים אינם עונים על תנאי התקנה האמורה, שכן לכל הפחות החל משנת 2018, אז נשלחה למבקשים פניה מטעם רמ"י לפינוי המקרקעין, הם אינם מחזיקים במקרקעין ברשות. נוסף לאמור לעיל, במסגרת הדיון עמד בא כוחה של רמ"י על ההצעות השונות שהוצעו למבקשים לאורך השנים, כנגד פינוי המקרקעין. כך, צוין כי כבר בשנת 2018, עת פנתה רמ"י למבקשים לראשונה בדרישה כי יפנו את המקרקעין, הוצע למבקשים ולכלל תושבי ראס ג'רבה לעבור ליישובים שונים המצויים בקרבתה של דימונה, ובהם כפר ערעור וכפר אבו תלול. עם זאת, צוין כי משהצעות אלו נדחו על-ידי המבקשים, הן אינן אקטואליות יותר. עוד פירט בא-כוחה של רמ"י כי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות להתיישבות הבדואים) קידמה תכנית מפורטת מס' 624-0495861, שקיבלה תוקף ביום 23.6.2024, שמתמקדת בפיתוח מגרשים המיועדים לפזורה הבדואית היושבת ממזרח לדימונה, בהרחבה של היישוב קאסר א-סר. בא-כוח רמ"י הבהיר כי המבקשים יכולים לפנות לוועדת הפשרות של הרשות להתיישבות הבדואים, וככל שתוכח זיקתם לפזורה הבדואית היושבת ממזרח לדימונה, הם יהיו זכאים לקבל מגרש בהרחבת קאסר א-סר בחכירה בחינם. כמו כן, הובהר כי כל משפחה שתתפנה באופן עצמאי מהמקרקעין, זכאית לפנות לוועדת הפשרות בבקשה לקבל מענק של עד 250,000 ש"ח לצורך בניה עצמית. בנוסף, הובהר כי אף שהבניה בהרחבת קאסר א-סר לא הושלמה, יש במקום פתרונות מגורים זמניים, ורמ"י יכולה לסייע בתשלום דמי שכירות בתקופת הביניים, הכל בהתאם לדין. על רקע דברים אלו, פנינו לבאת-כוח המבקשים ושאלנו האם המבקשים נכונים לעבור למגורים הזמניים שהזכיר בא-כוח רמ"י. בתשובתה, הבהירה באת-כוח המבקשים כי הם עומדים על בקשתם כי יוקצו להם מגרשים בפטור ממכרז בשכונת רותם. בהתאם לכך, בהיעדר הסכמות בין הצדדים, לא נותר לנו אלא להכריע בבקשה שבפנינו. דיון והכרעה כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (רע"א 47877-10-24 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (3.3.2025); רע"א 37401-09-24 פריאנטו נ' וינשטיין, פסקה 9 (3.3.2025); רע"א 1551-11-24 ביג אלום בע"מ נ' באו-וורקה בע"מ, פסקה 8 (23.2.2025)). ספק רב בעיני אם טענותיהם של המבקשים אכן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, אשר יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". עם זאת, נוכח העובדה שההכרעה בבקשה דנן משליכה על המשך התיישבותם של כ-500 תושבים במקום שבו הם ובני משפחותיהם מתגוררים מזה עשרות שנים, סברתי כי יש מקום שנקיים דיון בבקשה ונשמע את טענות הצדדים בעל-פה. מאותו הטעם, סבורני כי יש מקום שנעשה שימוש בסמכות המוקנית לנו מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ונדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. ואולם, מהנימוקים שאפרט להלן, דעתי היא כי דין הערעור, לגופו – להידחות; וכך אציע לחבריי כי נעשה. נקודת המוצא לדיוננו היא קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי המבקשים (אשר עם קבלת בקשתם יכונו להלן: המערערים) הינם בני רשות במקרקעין; כי בהינתן שהמקרקעין הם מקרקעי ציבור מוסדרים, הרשות שניתנה למערערים במקרקעין היא רשות הדירה הניתנת לסיום בכל עת בכפוף למתן הודעה מוקדמת; כי בהגשת תביעת הפינוי (לכל המאוחר) נמסרה למערערים הודעת פינוי כדין; וכי תביעות הפינוי שהגישה רמ"י לא התיישנו ולא הוגשו בשיהוי. סבורני כי קביעות אלו מיישמות כהלכה את פסיקתו של בית משפט זה (ראו, למשל: ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, פסקה 22 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (19.8.2015) (להלן: עניין נחום); ע"א 8132/23 עלי חוסיין נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, פסקה 28 לפסק דינו של השופט א' שטיין (16.1.2025)), ולא מצאתי כל טעם משכנע להתערב בהן. אם כן, השאלות העיקריות הדורשות את הכרעתנו בגדר הערעור דנן, הינן השאלות הנוגעות למה שהגדיר בית המשפט המחוזי כ-"טענות המנהליות" של המערערים, קרי – הטענה כי החלטתה של רמ"י לבטל את הרשות שניתנה למערערים לעשות שימוש במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם חובתה כרשות מנהלית; והטענה כי היה על בית משפט השלום להתנות את ביטול הרשות שניתנה למערערים במקרקעין במתן סעד בדמות "הסדרת התיישבותם במקום". ביחס לטענת המערערים כי החלטת רמ"י לסיים את הרישיון שניתן להם במקרקעין אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה כרשות מנהלית, טוענת רמ"י כי טענה דומה נטענה בעניין אבו עלקיעאן, ונדחתה בפסק דינו של בית משפט זה בהיותה "תקיפה עקיפה" של החלטות מוסדות התכנון בדבר ייעוד המקרקעין, שאין מקומה בהתגוננות בפני תביעת פינוי. לכן, לטענת רמ"י, גם במסגרת הערעור דנן יש לדחות טענה זו. אכן, בפסק הדין בעניין אבו עלקיעאן הועלו טענות דומות לאלו שמעלים המערערים בפנינו. באותו עניין, נדונה תביעה לסילוק יד שהגישה רמ"י נגד בני שבט אבו אלקיעאן, אשר התיישבו בשנות ה-50 בכפר אום אלחיראן באזור נחל יתיר שבנגב, על אדמות מדינה, ללא היתרי בנייה ואישור רשויות. באותו מקרה הוגשו תביעות הפינוי על רקע ובמקביל לקידום הליכי תכנון להקמת יישוב חדש בשם חירן והרחבת יער יתיר, על חלק מאדמות הכפר. לאחר שתביעת הפינוי התקבלה, וערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום באותו עניין – נדחה; הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". במסגרת בקשה זו נטענה טענה דומה לזו שמעלים המערערים בענייננו, לפיה ההחלטה לפנות את המבקשים לצורך הקמת יישוב שאינו בדואי, תוך אי-הכללת בתיהם בתכנון היישוב, התקבלה באופן שאינו תואם את חובותיה של רמ"י כרשות מנהלית ועולה לכדי פגיעה בזכויות היסוד של תושבי המקום הבדואים. ביום 5.5.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט זה, במסגרתו ניתנה למבקשים רשות לערער, אך ערעורם נדחה לגופו. בחוות הדעת העיקרית, אותה כתב המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (בהסכמתו של השופט נ' הנדל וכנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז), נדחתה טענתם האמורה של המערערים. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין הטעים כי אף שהמבקשים טענו אחרת, בחינה מדוקדקת של טענותיהם מעלה כי: "מרבית טיעוניהם של המבקשים ממוקדים הלכה למעשה בהיבטים ושיקולים תכנוניים, המצויים בסמכותם המובהקת של גופי התכנון, ובפרט בכך שעל התכנית לישוב חירן לכלול בה את בתי הכפר. כאמור, טענות אלה שייכות להליכים אחרים, שבהם לא נקטו המבקשים, ואין מקומן במסגרת הגנתם מפני תביעת הפינוי שהגישה המשיבה" (שם, בפסקה כה). לצד זאת, המשנה לנשיאה הדגיש כי טענות המבקשים אינן "נדחות על הסף" בשל עצם העובדה שהן טענות המבוססות על עילות מהמשפט הציבורי, וכי בהחלט יתכן מצב בו במסגרת הליך אזרחי שעניינו תביעה לסילוק יד, תעלינה טענות מתחומי המשפט הציבורי בצורה "אורגנית". בתוך כך, צוין כי: "להלכה יתכן, מבלי לטעת מסמרות, כי במסגרת הליך פינוי – ביחוד משום שמדובר כאמור ביחסים שבין הפרט לרשות – יעלו טענות במישור החוקתי ומינהלי שלא יהוו תקיפה עקיפה..." (שם, בפסקה לא). אכן, בהתחשב בכך שהחלטה על סיום רישיון במקרקעי ציבור היא החלטה של רשות ציבורית, הנושאת מאפיינים הן מן המשפט הפרטי והן מן המשפט הציבורי, נראה כי צודקים המערערים בטענתם שלפיה החלטת רמ"י להביא לסיום הרישיון שניתן להם כפופה גם לכללי המשפט הציבורי (ראו עניין אבו עלקיעאן, פסקאות 8-4 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז, אשר נותרה בדעת מיעוט, אך דומה כי לא לעניין זה; אבי וינרוט, דיני קניין – פרקי יסוד, 88 (מהדורה שלישית, 2024) (להלן: וינרוט); ראו והשוו: ע"א 1396/20 ישיבת הרב עמיאל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקאות 30-22 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (9.8.2022)). יחד עם זאת, כפי שהדגיש המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בפסק דינו בעניין אבו עלקיעאן, עצם תחולתם של כללי המשפט הציבורי על החלטה בדבר סיום רישיון במקרקעי ציבור אין משמעה כי בר-הרשות רשאי לטעון במסגרת ההליך האזרחי את כלל טענותיו שמקורן במשפט הציבורי. יש להבחין בין טענות הגנה המהוות תקיפה עקיפה "כנה", שניתן להעלותן במסגרת התגוננות בפני תביעת פינוי, לבין טענות שבמהותן הן "תקיפה ישירה במסווה", שמקומן בהליך המתאים (להבחנה זו ראו: רע"א 8153/23 מדינת ישראל נ' שי, פסקאות 18-11 לפסק דיני והאסמכתאות הרבות שם (16.6.2024); כן ראו: רע"א 77415-01-25 פלונית נ' לשכת הרווחה באר שבע, פסקה 20 (21.7.2025); יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 792 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2025)). טענותיהם של המערערים כנגד ההחלטה לסיים את הרישיון שניתן להם במקרקעין, נחלקות, בעיקרו של דבר, לשני סוגים: הסוג הראשון, עניינו בטענות המתמקדות בחובתה של רמ"י לשקול את הפגיעה שתגרמנה לזכויותיהם של המערערים מעצם פינויים מהמקרקעין לאחר שהתגוררו במקום שנים ארוכות, ובמידת ההצדקה לעשות כן לצורך הקמת שכונה חדשה לעיר דימונה במקום. הסוג השני, עניינו במדיניות שלפיה, חלף הכללת בתיהם בתכנית להקמת שכונת רותם, מבקשת רמ"י לעודד את המערערים וחברי קהילתם לעבור ליישובים שמרבית תושביהם נמנים על העדה הבדואית, באופן היוצר, לשיטת המערערים, הפרדה בין יהודים לבין בדואים. אשר לטענות המערערים מהסוג הראשון, סבורני כי במסגרת תביעת פינוי אכן יכולות להישמע מפי הנתבע, באופן "אורגני", טענות שעניינן חובתה של הרשות לשקול את הפגיעה שתיגרם לבני הרשות במקרקעין מעצם סיום הרישיון שניתן להם, ולאזנה אל מול הצורך בפינוי המקרקעין. יחד עם זאת, נקודת המוצא היא שהמדינה, כבעלת מקרקעי הציבור, אינה נדרשת להציג את תכניותיה באשר לשימוש במקרקעין ולשכנע בנחיצותן. עמד על הדברים בית המשפט המחוזי בפסק דינו, בציינו כי: "בעלים של מקרקעין, ובוודאי המדינה כבעלת מקרקעי הציבור, אינה נדרשת להציג צורך במקרקעין עובר להגשת תביעת פינוי. אדרבה: ההכרח לעקור משורש החזקת מקרקעי ציבור שלא כדין, תוך מימוש זכותה במקרקעין, מחייבת את המדינה לפעול לסילוק המחזיקים, בין בתביעות לסילוק יד ובין באמצעות כלים אחרים העומדים לרשותה כדין, אף אם אין צורך תכנוני נגלה לעין. העובדה כי קיים צורך תכנוני אך מעצים את הרציונל המשמש יסוד להגשת התביעות, אך אין הוא תנאי להגשתן". אכן, אל לנו לשכוח כי מתן רישיון הוא בבחינת חסד, לפנים משורת הדין, לבעל הרישיון; וכי כאשר עסקינן במקרקעי ציבור, מדובר במתן זכות שימוש באחד ממשאבי הציבור היקרים ביותר – קרקעות המדינה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה, אשר ציינה כי: "משאב הקרקע נמנה על המשאבים החיוניים בחייה של חברה מודרנית. חיי חברה תקינים מותנים, בין היתר, ביכולתו של האדם למצות את השימושים האפשריים [...] חיוניותו של משאב הקרקע מקבלת מישנה חשיבות בישראל, מדינה קטנה שאינה משופעת בעתודות אדמה, שבה חשיבות ניצולה של הקרקע ביעילות מירבית מקבלת משקל מיוחד" (בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp, פסקה 179 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (29.10.2008)). ואמנם, על יסוד החשיבות שבהגנה על מקרקעי ציבור נקבע בפסיקתנו כי רשות חינם במקרקעי ציבור, שהתגבשה על בסיס הסכמה מכללא שמקורה בהיעדר פעולות אכיפה, אינה מתגבשת לכדי רשות בלתי-הדירה במקרקעין (ראו: עניין נחום, פסקה 22 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל). יחד עם זאת, אף שההתחשבות בפגיעה שתיגרם לבני הרשות במקרקעין מסיום הרישיון שניתן להם אינה יכולה להצמיח להם זכות בלתי הדירה להמשיך לעשות בהם שימוש, יש שההתחשבות בפגיעה זו, ואיזונה אל מול הצורך בפינוי המקרקעין, יצדיקו כי הרשות תשנה את אופן הפינוי או את מועדו. כך, למשל, כאשר מדובר בפינוי תושבים רבים שבנו במקרקעין קהילות וחיים שלמים, בהסתמך על ידיעת המדינה על הימצאותם במקום ועל הסכמתה מכללא לכך, ייתכן כי התחשבות בפגיעה שתיגרם להם עקב הפינוי תצדיק שהרשות תשהה את ביצועו עד למציאת קורת גג חלופית, ואף תנקוט פעולות אקטיביות לשם מציאת פתרונות מתאימים. זאת, על מנת שלא להותיר את אותם התושבים בפני שוקת שבורה. בענייננו, איש אינו חולק על כך שפינויים של המערערים ובני משפחותיהם, המונים כ-500 פרטים, מהקרקע שבה חיו את חייהם בעשרות השנים האחרונות, תפגע בהם באופן קשה (וזאת בין אם טמונה בכך פגיעה בזכויותיהם החוקתיות, ובין אם לאו). פגיעה זו תתעצם עוד יותר, ככל שחברי הקבוצה הנ"ל יפונו מבתיהם מבלי לדעת לאן מועדות פניהם, וללא שיש תכנית היכן לשכנם בהמשך. לעמדתי, בהיותה רשות מנהלית, רמ"י אינה יכולה להישאר אדישה לפגיעה הנ"ל, ומוטלת עליה החובה להתחשב בה, בבואה לקבל את ההחלטה על סיום הרשות שניתנה למערערים לעשות שימוש במקרקעין. ואולם, למקרא טענותיה הכתובות של רמ"י ולמשמע טיעוניה בעל-פה בפנינו, ניכר כי רמ"י התחשבה בפגיעה שתיגרם למערערים מסיום הרישיון שניתן להם במקרקעין, ונקטה במאמצים ניכרים לצמצמה. כמתואר לעיל, כבר עם הגשת תביעת הפינוי בשנת 2018, הציעה רמ"י למערערים ולכלל תושבי ראס ג'רבה לעבור ליישובים שונים בקרבת דימונה. בהמשך, לאחר קידום תכנית מפורטת מס' 624-0495861, הוצע למערערים לפנות לוועדת הפשרות של הרשות להתיישבות הבדואים, לצורך קבלת מגרש בהרחבת קאסר א-סר בחכירה חינם. זאת ועוד, במסגרת הדיון בפנינו, הדגיש בא-כוח רמ"י כי כל משפחה שתפנה את המקרקעין באופן עצמאי זכאית לפנות לוועדת הפשרות בבקשה לקבל מענק בסך של עד 250,000 ש"ח לצורך בנייה עצמית; וכן הבהיר כי יימצאו לכל המערערים שיפונו פתרונות מגורים זמניים. העובדות מלמדות אפוא כי רמ"י פעלה ועדיין פועלת למציאת פתרונות שיקטינו ככל הניתן את הפגיעה שתיגרם למערערים כתוצאה מהפינוי. בנסיבות אלו, אינני סבור כי ניתן להלין על רמ"י כי לא התייחסה כראוי לפגיעה שתגרם למערערים כתוצאה מפינויים. למעשה, דומני כי אילו היו המערערים משתפים פעולה עם רמ"י, לא מן הנמנע כי ניתן היה להגיע להסכמות שישקפו בצורה מיטבית את האינטרסים שלהם, לצד ההכרה בצורך הבלתי נמנע בפינוי מהמקרקעין. ברם, המערערים התעקשו לאורך כל הדרך על הסדרת התיישבותם במקומם הנוכחי, ודחו כל פתרון חלופי שהוצע על ידי רמ"י. משכך, דעתי היא כי טענות המערערים מהסוג הראשון – דינן להידחות. אשר לטענות המערערים מסוג השני – סבורני כי ביחס לטענות אלו, צודקת רמ"י כי דינן להידחות בהיותן "תקיפה ישירה במסווה" של החלטות מוסדות התכנון בייחס למקרקעין בהם עסקינן. כידוע, הליכי תכנון הם המקום שבו מתקבלות החלטות מדיניות בדבר השימושים שיעשו במקרקעין, בהתחשב בצרכי הציבור ובמדיניות הגורמים הרלוונטיים ברשות המבצעת. עמד על הדברים בית משפט זה בציינו כי: "תכליתו העיקרית של התכנון במדינה מודרנית היא לקבוע את המדיניות הראויה להתפתחות הפיזית של מרחבי השטח בתחומה בהווה ובעתיד, תוך ראייה רחבה של צרכי הפרט והחברה לטווח קצר ורחוק כאחד. במסגרת מדיניות זו, קובע התכנון המרחבי את ייעוד שטחי הקרקע במדינה, בשים לב לצרכי הציבור בכל היבטי החיים, ובין היתר, בהיבטי הכלכלה, התעסוקה, התרבות, הרווחה, הביטחון והבטיחות" (עע"מ 2528/02 ועדת ערר מחוזית – מחוז המרכז נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (18.6.2008)). המדיניות הקובעת את ייעודי ואופן השימוש של האזור שבו מצויים המקרקעין בהם עסקינן, לרבות ההחלטה כי המקרקעין הנ"ל ישמשו לצורך הרחבת העיר דימונה והקמת שכונת רותם – התקבלה במסגרת הליכי התכנון שקודמו (ואשר חלקם עודם בשלבי קידום) בייחס למקרקעין אלו (תמ"מ 4/14/24, היא תכנית המתאר האזורית שבמסגרתה נקבע כי ייעוד המקרקעין כ-"אזור לפיתוח עירוני"; תכנית 607-0703421, היא תכנית המתאר המקומית שעניינה הקמת שכונת רותם). ככל שהמערערים היו מעוניינים לתקוף את המדיניות הנ"ל, ואת ההחלטות המיישמות אותה, היה עליהם להעלות את טענותיהם בעניין בשלב ההתנגדויות של הליכי התכנון הרלוונטיים, וככל שהתנגדויותיהם היו נדחות – להגיש עתירה מנהלית בנושא (ראו והשוו: עניין אבו עלקיעאן, פסקאות כו-כז לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין). ואמנם, כפי שציינו המערערים עצמם, במסגרת הליכי התכנון של תכנית 607-0703421, הגישו המערערים התנגדות שעניינה שילובם בשכונת רותם. יתר על כן, לאחר שהתנגדותם נדחתה – הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (עת"מ 53780-12-24); ובמסגרת פסק הדין שניתן בעתירתם (יחד עם עתירה נוספת שהוגשה כנגד תכנית זו), הושבה התכנית לדיון בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תוך שניתנה למערערים הזכות לשוב ולשטוח את טענותיהם בפני הוועדה (ראו: עת"מ (מינהליים ב"ש) 43830-12-24 החברה להגנת הטבע נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, פסקה 69 (24.6.2025)). העולה מן האמור הינו כי לא רק שמקומן של טענות המערערים מהסוג השני להיטען במסגרת הליכי התכנון, אלא כי כך אכן פעלו המערערים בענייננו, וכי טענותיהם עודן תלויות ועומדות בפני גורמי התכנון הרלוונטיים. משכך, צדקו הערכאות קמא משדחו את טענות המערערים מהסוג השני, בהיותן "תקיפה ישירה במסווה". אף שדי באמור לעיל כדי לדחות את טענות המערערים מהסוג השני, אבקש לייחד מספר מילים לטענת המערערים, העוברת כחוט השני לאורכו של ערעורם, היא הטענה אשר לפיה ההחלטה להקים הרחבה לעיר דימונה על אדמות ששימשו עד עתה את הפזורה הבדואית, ובמקביל לעודד את המערערים ובני משפחותיהם לעבור ליישובים שמרבית אוכלוסייתם שייכת לעדה הבדואית, מגלמת מדיניות מפלה. במסגרת החלטה מס' 1999 מיום 15.7.2007, החליטה ממשלת ישראל ה-31 על הקמת "רשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב", שייעודה הוא לפעול להסדרת מגורי קבע של הבדואים בנגב הן על-ידי הקמת יישובים חדשים, הן על דרך הסדרת יישובים קיימים. עד עתה, מדיניותן של ממשלות ישראל הייתה לעודד הקמתם של יישובי קבע המותאמים לצריכה הייחודיים של האוכלוסייה הבדואית בנגב, תוך עידוד חברי הקהילה הגרים ביישובים בלתי מוסדרים לעבור לגור באותם יישובים, על-ידי מתן הטבות כלכליות, לרבות מתן פטור ממכרז ברכישת קרקע (התמורות האפשריות במסגרת הסדרת התיישבותם של תושבי הפזורה הבדואית בנגב ביישובי קבע, קבועות בצורה מפורטת בסימן ג' שבסעיף 6.5 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל). ודוק, מטרתה המוצהרת של המדיניות להקמת יישובים לעדה הבדואית בלבד, אינה להדיר אוכלוסייה זו מהחברה הכללית וליצירת סגרגציה. מדיניות זו נובעת מההכרה בכך שעידוד אוכלוסייה זו למעבר למגורי קבע, מחייבת התחשבות בצרכיה הייחודים. עמד על הדברים בית משפט זה, עוד בשנת 1989, בציינו כי: "לאור אופיה המיוחד ומנהגיה הייחודיים של החברה הבדואית אשר נשמרו, כאמור, במידה רבה גם בתהליך המעבר להתיישבות קבע היה צורך ללמוד ולבחון בקפידה את צרכיה של החברה הבדואית ולתכנן את ישובי הקבע באופן שיתאים את נוהגי חייהם של הבדואים. [...] קיים אינטרס ציבורי לסייע לבדואים להתיישב התיישבות קבע ביישובים עירוניים, הן משיקולים הקשורים במתן שירותים ציבוריים מתוקנים להם – כמו חינוך, בריאות, תברואה, שירותים מוניציפליים ואחרים – שירותים אשר ניתן לתתם להם ברמה נאותה רק במסגרת יישובי קבע שתוכננו לכך; והן משיקולים תכנוניים וציבוריים אחרים, הקשורים בצורך לפנות אדמות מדינה שנתפסו על-ידי בדואים ולהרוס מבנים אשר נבנו ללא רישיון. אינטרס זה, כשהוא משולב בצורך בשינוי ערכים, מנהגים והליכות של המיגזר הבדואי מזה דורות רבים, מצדיק את העדפתם של הבדואים במתן מגרשים בתנאים מסובסדים ביישוב שנועד ליישובם יישוב קבע" (בג"ץ 528/88 אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מג(4) 297, 302, 304 (1989)). הנה כי כן, אף אם יש מי שחולק על רציותה של מדיניות זו (וראו, למשל: מיכל טמיר וגרשון גונטובניק, "אתגר המציאות של הקהילה הבדואית בנגב: הכרה בתורת ההכרה" משפט, חברה ותרבות 429 (2017)), המדיניות לעודד את חברי הפזורה הבדואית בנגב לעבור ליישובי קבע שתוכננו עבורם במיוחד, נועדה להיטיב עמם ולא להרע להם. לפיכך, הטענה כי פינוי המערערים בד בבד עם הקמת שכונת רותם נועד ליצור הפרדה בין בדואים לבין יהודים – הינה חסרת כל בסיס. ויודגש: הקמת יישובים לאוכלוסייה הבדואית בלבד ועידוד חבריה לעבור לגור בהם, אינה מונעת מבני העדה הבדואית את הזכות לבחור לגור בכל יישוב אחר בישראל, עד כמה ובאותו האופן שהיא פתוחה בפני כל אדם אחר במדינה. למעשה, לאורך ההליך כולו, החל בדיון בתביעת הפינוי בפני בית משפט השלום, עובר בדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי וגם עתה בפנינו, עמדה רמ"י על כך שככל שמי מהמערערים או בני משפחותיהם מעוניין לרכוש מגרש בשכונת רותם, שמורה לו הזכות לעשות כן באותם התנאים המוצעים לכל אדם אחר. ברם, כמתואר לעיל, המערערים התעקשו על כך שיינתנו להם מגרשים בשכונת רותם בפטור ממכרז, כפיצוי על סיום הרישיון שניתן להם במקרקעין. ואולם, דיני הרשות במקרקעין אינם מכירים בסעד מסוג זה כתנאי לסיום הרישיון. אבאר. על-פי פסיקתו של בית משפט זה, כאשר בעל המקרקעין מבקש לסיים את הרישיון שניתן במקרקעיו, נתון לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הסעד הצודק לבעל הרישיון (ראו: ע"א 496/82‏ רוזן‎ ‎נ' סלונים, פ''ד לט(2) 337, 341 (1985)). עם זאת, כפי שציין חברי, המשנה לנשיא נ' סולברג, באחד המקרים, "גם קביעה זו אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות איננו נתון בגדרים כלשהם" (בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית, פסקה 11 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (10.5.2017). כך, למשל, נקבע בפיסקתנו כי: "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק" ((ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (21.3.2007); וראו גם: עניין נחום, פסקה 22 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל; רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, 956 (2003)). בהינתן שהאפשרות ליתן סעד כספי בגין סיום רישיון גודרה בפסיקתנו בגדרים המצרים את תחומה, הדעת נותנת שבית המשפט אינו יכול להתנות סיום רישיון במקרקעין בסעדים אחרים, כדוגמת הסעד לו עותרים המערערים בענייננו – מתן פטור ממכרז לרכישת מגרש בשכונה שתוקם על המקרקעין שרישיונם בהם בא לסיומו. כך ככלל, וכך בפרט בענייננו, שעה שמדובר ברישיון חינם במקרקעי ציבור. בהקשר זה, דומני כי יש ממש בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי כל קביעה אחרת תהווה, הלכה למעשה, מעין מעקף של ההלכה אשר לפיה רישיון במקרקעי ציבור הינו בלתי הדיר. יתרה מכך, אף שלא מנקודת מבטם של דיני הרשות במקרקעין, דין טענת המערערים כי יש להתנות את פינויים במתן פטור ממכרז לרכישת מגרש בשכונת רותם – להידחות. כידוע, חובת המדינה להתקשר בעסקת מקרקעין באמצעות מכרז פומבי הנותן לכל אדם הזדמנות שווה להשתתף בו היא הכלל (ראו: סעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992), ואילו האפשרות להתקשר בעסקה למכירת מקרקעי ציבור ללא קיומו של מכרז ציבורי – היא החריג (ראו: תקנה 25 לתקנות חובת המכרזים. כן ראו: בג"ץ 59391-09-24 מ. מ. טובא-זנגריה נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקאות 3, 12-11 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (22.4.2025)). אף אם המבקשים נופלים תחת אחד מתתי המקרים המנויים בתקנה 25 לתקנות חובת מכרזים (ובמאמר מוסגר, בהינתן שדימונה אינה "יישוב בדואים" כהגדרתו בתקנות חובת מכרזים, ספק בעיניי אם אכן כך הוא, לכל הפחות בכל הנוגע לפטור המעוגן בתקנה 25(20) לתקנות חובת מכרזים), היה על המערערים לפנות בבקשה מתאימה לרמ"י, לה נתון שיקול הדעת האם יש מקום, בנסיבות העניין דנן, לחרוג מכלל חובת המכרז, ולהחיל בנסיבות המקרה דנן את אחד החריגים לו. פנייה כאמור אינה יכולה להתבצע בדרך אגב, במסגרת טענת הגנה בתביעת פינוי, אלא שעליה להתבצע בדרך המלך, על-ידי הגשת בקשה מתאימה לרמ"י. גם מטעם זה, דין טענת המערערים להידחות. לפני סיום אבקש לציין כי אף שעד עתה סירבו המערערים לשתף פעולה עם רמ"י, כולי תקווה כי עם מתן פסק דין זה, ישכילו המערערים לקיים שיח קונסטרוקטיבי עם רמ"י שיכול ויביא לפתרון אשר יהיה לשביעות רצונם. כמו כן, חזקה על רמ"י כי תמשיך לפעול למציאת פתרון למערערים ובני משפחותיהם אשר יאלצו לפנות את בתיהם. סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את בקשת רשות הערעור דנן, אולם נדחה את הערעור לגופו. עוד אציע לחבריי כי בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות ; וכי פינוי המערערים מהמקרקעין יתבצע בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק דין זה. יחיאל כשר שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' כשר, ואני מצטרף למסקנתו, על סמך נימוקיה המפורטים והמקיפים; דין הערעור – להידחות. במישור הדיוני אציין, כפי שהבהיר חברי, כי אמנם, "ספק רב [...] אם טענותיהם של המבקשים אכן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים, אשר יש בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב-'גלגול שלישי'" (פסקה 28 לחוות דעתו). כך גם טענה המשיבה לפנינו, בכתב ובעל-פה, וציינה כי לשיטתה הבקשה דנן אינה מגלה הצדקה למתן רשות לערער ב'גלגול שלישי', וכי יש לדחותה לפיכך אף "מבלי לדון בטענות המבקשים לגופן". ברם, כחברי, השופט כשר, אף אני סבור כי בנסיבות העניין, נכון להעתר לבקשת רשות הערעור, ולדון בה כבערעור. זאת, משעה שהכרעה בבקשה – משליכה על מאות מבני הפזורה הבדואית היושבים במקרקעין אלה שבאדמות הנגב; ובהתחשב בכך שהסוגיה הציבורית רחבת-ההיקף הניצבת בבסיסה – אף לשיטת המשיבה, מעסיקה מזה עשורים את הרשויות, "למען קידום מטרות ציבוריות אשר ביניהן הסדרה וניהול מקרקעי המדינה והשבתם לידי הציבור". יפים לענייננו דברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, שנאמרו בהקשר קרוב: "כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת בנושאים החורגים מתחומם של הצדדים לעבר סוגיה משפטית או ציבורית רחבה יותר. הגם שבסופו של יום, וחרף טענות המבקשים כפי שיפורטו, הבקשה אינה מגלה במישור המשפטי סוגיה כללית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים; המשיבה, ביסודם של דברים, היא בעלת המקרקעין ורשאית לפנות מהם את המבקשים ככל שהדברים נבחנים כתובענה לסילוק יד. ואולם, לסוגיה ברקע הבקשה, שעניינה התיישבותה של הפזורה הבדואית באדמות המדינה המצויות בנגב, חשיבות ורגישות ציבורית, המעסיקה תדיר, ומזה עשרות שנים, את רשויות השלטון ואת החברה הישראלית. יתרה מכך, אף כי המבקשים בבקשה זו הן שתי משפחות, המונות 13 איש מכלל תושבי הכפר בו עסקינן, לפינוי השלכות על מאות תושבים, דבר שכמובן אין להקל בו ראש" (רע"א 3094/11 אלקיעאן נ' מדינת ישראל, פסקה ב (5.5.2015); ההדגשות הוּספו – נ' ס'). באשר לתוצאה האופרטיבית, הביע חברי תקווה, כי "עם מתן פסק דין זה, ישכילו המערערים לקיים שיח קונסטרוקטיבי עם רמ"י שיכול ויביא לפתרון אשר יהיה לשביעות רצונם", וציין כי "חזקה על רמ"י כי תמשיך לפעול למציאת פתרון למערערים ובני משפחותיהם אשר יאלצו לפנות את בתיהם" (פסקה 42 לחוות דעתו). אכן כך, יש צורך בפתרון נאות עבור המערערים ומשפחותיהם, אשר יהא בו כדי להפיס את דעתם ולהניח את רוחם. ברם, נוכח הטענות שעמדו במוקד ההליך דנן ובשים לב להשתלשלות הדברים, אבקש להבהיר: אין בכך כדי להתלות את הפינוי או להשהות את מועד ביצועו. כך על-פי שורת הדין, פועל יוצא מהליך מתמשך זה, אשר בא כעת לסיומו, לאחר דיון מקיף וממצה בשלוש ערכאות. כך גם, דומני, מן הצדק ומן היושר, לבל נימצא מעודדים מחזיקים שלא כדין במקרקעין, לסכל כל הסדר התיישבות חלופי המוצע להם ולמנוע בכך את פינויים; זאת, בעוד מקרקעי הציבור – עודם תפוסים בידיהם, והנזק לציבור כולו – הולך וגובר. נעם סולברג משנה לנשיא השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' כשר וכן ולהערותיו של חברי המשנה לנשיא נ' סולברג. יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט יחיאל כשר. נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט