אלכסנדר פבליקוב נ. עו"ד שרון טויס - מנהל מיוחד

פסק-דין בתיק רע"א 5156/18 בבית המשפט העליון רע"א 5156/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקש: אלכסנדר פבליקוב נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד שרון טויס - מנהל מיוחד 2. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.7.2018 בפר"ק 18204-04-17 שניתנה על ידי כבוד השופטת איריס לושי-עבודי בשם המבקש: עו"ד שלום בר; עו"ד יקטרינה ברנגולץ בשם המשיב 1: עו"ד שרון טויס בשם המשיב 2: עו"ד אסף ברקוביץ' פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: המבקש הוא עובד אשר תבע את מקום עבודתו לשעבר בבית הדין האזורי לעבודה וזכה. לאחר זכייתו הגישה החברה ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אשר התקבלה, וכספי הזכייה הופקדו בקופת בית הדין הארצי לעבודה. כשנה לאחר הפקדת הכספים נקלעה החברה להליכי פירוק, והתעוררה שאלה מה דין הפיקדון. בית המשפט של פירוק קבע כי הפיקדון אשר הופקד בקופת בית הדין הארצי לעבודה שייך לקופת הפירוק, והורה על העברתו למנהל המיוחד (החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת איריס לושי-עבודי) מיום 1.7.2018 בתיק פר"ק 18204-04-17). המבקש פנה בבקשה לערער על החלטה זו. לאחר עיון בבקשה, ובתגובות לה, סברתי כי יש מקום לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כן סברתי כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, וכך אמליץ לחברי לנהוג. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המבקש שימש כעובד במוסך "שילובים מוטורס" בחולון בין השנים 2007 - 2013. תחילה הועסק על ידי השותפות המוגבלת "שילובים מוטורס", והחל משנת 2012 הועסק על ידי חברת שילובים מוטורס חולון (2012) בע"מ (להלן: "החברה"), עד לפיטוריו בשנת 2013. בשנת 2014 הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו נגד החברה (סע"ש 20964-02-14), בין היתר בטענה כי לא שולמו לו זכויותיו הסוציאליות ופיצויי פיטורים כדין. ביום 15.2.2016 ניתן פסק דין בהליך בו התקבלו חלק מטענות המבקש, ונפסקו לזכותו פיצויים על הפגיעה בזכויותיו הסוציאליות וכן פיצויי הלנה בסכום כולל של 119,559 שקלים (להלן: "פסק הדין"). 2. לאחר מתן פסק הדין, הגישה החברה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 36969-03-16), בנוגע לחלק מרכיבי הפיצוי שנפסקו למבקש, במסגרתו, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. במקביל, הגיש המבקש ערעור שכנגד (ע"ע 37503-03-16), והדיון בשני הערעורים אוחד (להלן: "הליך הערעור"). ביום 22.5.2016 נתן בית הדין הארצי לעבודה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בה קבע כי יש לעכב חלק נכבד מרכיבי הפיצוי שנפסקו למבקש, כך שבסופו של יום ישולמו לו 20,000 ש"ח, ויתרת הסכום שנדונה בבקשה – 99,559 ש"ח – תופקד בקופת בית הדין הארצי לעבודה (להלן: "הפיקדון"). 3. ביום 11.6.2017, בחלוף כשנה לאחר הפקדת הפיקדון בקופת בית הדין הארצי לעבודה, ניתן לחברה צו פירוק במסגרת תיק פר"ק 18204-04-17 (להלן: "הליך הפירוק"), ומונה מנהל מיוחד לחברה, הוא המשיב 1 (להלן: "המנהל המיוחד"). ביום 19.6.2017 הגישה החברה בקשה לעיכוב ההליכים בבית הדין הארצי לעבודה נוכח מתן צו הפירוק. ביום 21.6.2018 הגיש המבקש תגובה לבקשת עיכוב ההליכים ובמסגרתה עתר לשחרור הפיקדון מקופת בית הדין הארצי לידיו. 4. ביום 15.11.2017 עיכב בית הדין הארצי את הליך הערעור והורה למבקש להגיש בקשה למתן הוראות במסגרת הליך הפירוק, שעניינה שחרור כספי הפיקדון מקופת בית הדין הארצי לעבודה לידי המבקש. בהתאם להנחיה זו הגיש המבקש בקשה כאמור בפר"ק 18204-04-17, במסגרתה ביקש לשחרר את הפיקדון לידיו. ביום 8.4.2018 החליט בית המשפט של פירוק כי "כל עוד לא הסתיים הליך הערעור בבית הדין הארצי לעבודה, הרי שאין בסמכותו של בית משפט זה ליתן הוראות לשחרור הכספים לידי המבקש או לידי קופת הפירוק". עוד, הסמיך בית המשפט את המנהל המיוחד לפעול ולהגיש בקשה לחידוש ההליך בערעור בבית הדין הארצי. 5. לאחר שהמנהל המיוחד לא פנה לבית הדין הארצי בעניין זה, הגיש המבקש ביום 16.5.2018 לבית הדין הארצי בקשה לשחרור הפיקדון לידיו. ביום 10.6.2018 הגיב המנהל המיוחד לבקשה, ומסר כי הוא אינו עומד על הערעור בע"ע 36969-03-16, בכפוף לכך שהפיקדון יועבר לקופת הפירוק. בעקבות זאת, ביום 24.6.2018 העביר בית הדין הארצי לעבודה את ההכרעה לעניין גורל הפיקדון לפתחו של בית משפט של פירוק, וקבע כי יפעל בהתאם להכרעתו. 6. ואכן, ביום 28.6.2018 הגיש המנהל המיוחד בקשה למתן הוראות לבית משפט של פירוק לצורך שחרור הפיקדון והעברתו לקופת הפירוק. 7. ביום 1.7.2018 קבע בית המשפט של פירוק כי יש להעביר את הפיקדון לקופת הפירוק, ונימק את החלטתו בכך שהמחלוקות בין הצדדים לא הוכרעו בטרם נכנסה החברה לקשיים וניתן צו פירוק בעניינה, ומאחר שהכספים מהווים חלק מנכסי החברה, העברתם לידי המבקש תהווה העדפת חוב המבקש על פני יתר הנושים בניגוד לסדרי הנשייה בדין. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור זו. תמצית בקשת רשות הערעור 8. המבקש טוען בבקשתו כי טעה בית המשפט קמא עת הורה על העברת הפיקדון לקופת הפירוק. ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי המחלוקות בין הצדדים עוד לא הוכרעו, וזאת מאחר שניתן פסק דין על ידי בית הדין האזורי, ומשבחר המנהל המיוחד שלא להמשיך בניהול הליך הערעור בבית הדין הארצי לעבודה, הפכו קביעות בית הדין האזורי למחייבות וסופיות; שנית, המבקש טוען כי שגה בית המשפט כשהתעלם מכך שהפיקדון שהופקד בקופת בית הדין הארצי יצא מנכסיה של החברה בטרם כניסתה להליכי חדלות פירעון; שלישית, המבקש טוען כי יש לראות בפיקדון ככזה אשר הופקד בנאמנות בקופת בית הדין הארצי לשם הבטחת ביצוע פסק הדין הזוכה (כחריג של הכלל אשר קובע כי אין לעכב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי); רביעית, טוען המבקש כי מאחר שהפיקדון אינו מהווה חלק מנכסי החברה, הרי ששחרורו לידיו אינו מהווה פגיעה בעיקרון השוויון בין הנושים. תשובות המשיבים 9. המנהל המיוחד מתנגד לבקשת רשות הערעור וטוען כי יש לדחותה, שכן לטענתו הפיקדון מהווה נכס מנכסי החברה, ויש להעבירו לקופת הפירוק. מבחינה עובדתית טוען המנהל המיוחד כי כבר בשעה שפוטר המבקש, הייתה החברה מצויה בקשיים כלכליים. בהמשך, טוען המנהל המיוחד כי למבקש שולמו למעשה זכויותיו הסוציאליות במסגרת 20,000 ש"ח שהועברו לידיו, והפיקדון משקף בעיקר את רכיבי הלנת השכר שנפסקו לטובת המבקש. לטענת המנהל המיוחד, תכלית דיני ההלנה היא ליצור מנגנון הרתעתי המושג באמצעות שיעורי פיצויים גבוהים, המונע מהמעסיק להיות אדיש לחלוף הזמן. אולם במצב בו הופכת החברה לחדלת פירעון, הרי שאין טעם בהרתעתה ובענישתה. עוד מוסיף המנהל המיוחד כי הפיצוי אשר קיבל המבקש לידיו, על סך 20,000 ש"ח, הוא מעל ומעבר ממה שיקבלו נושי החברה ועובדי החברה האחרים שסבלו מהלנת שכרם, וכי העברת הפיקדון לידי המבקש, תפגע, לטענת המנהל המיוחד, בעיקרון השוויון בין הנושים, תקפח את הנושים האחרים ועולה כדי העדפת נושים אסורה. המנהל המיוחד מוסיף וטוען ביחס לטענת המבקש כי המחלוקות בין הצדדים הוכרעו, כי לא כך הדבר, ומפנה להחלטות של בית המשפט של פירוק שקבעו באופן מפורש כי קיימות מחלוקות בין הצדדים שלא הסתיים הדיון בהן. 10. כונס הנכסים הרשמי, המשיב 2 (להלן: "הכנ"ר"), סבור מנגד כי הפיקדון אינו נמנה על מצבת נכסי החברה שבפירוק, מאחר שהוא אינו מוחזק בידי החברה, ואין היא יכולה לבצע בו כל פעולה שהיא, בעוד הפקדתו נועדה להבטיח את ביצוע פסק הדין הזוכה, שכן בהתאם להכרעת בית הדין הארצי לעבודה בהליך הערעור, יוכרע גם גורל הפיקדון. לפיכך נטען כי יש לראות בפיקדון שהופקד בקופה כנכס נאמנות. בהמשך לכך, טוען הכנ"ר, כי אם הליך הערעור לא ממשיך להתברר, על המבקש להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד, אשר יכריע מה גובה הסכום אותו חבה החברה למבקש, והמבקש יפרע בסכום שייקבע מהפיקדון, וזאת בדומה לנושה מובטח. דיון והכרעה 11. בקשת רשות הערעור עוסקת בהחלטת בית משפט של פירוק, לפיה הפיקדון יועבר מקופת בית הדין הארצי לעבודה לקופת הפירוק. החלטה זו מעוררת שאלות עקרוניות אשר מצדיקות לדידי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וכן לקבל את הערעור בעיקרו. 12. כבר בפתח הדברים ראוי להצביע על כך שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא מעוררת, מבחינת שיקולי המדיניות, קושי ניכר. המבקש זכה בפסק דין כספי נגד החברה מעל לשנה לפני שהחלה בהליכי הפירוק, וברגיל, כידוע, הכלל הוא שפסק דין כזה יש לבצע לאלתר, מבלי להמתין לתוצאות הערעור. לו כך היה נעשה היה המבקש נפרע את מלוא פסק הדין לפני פתיחת הליכי הפירוק, וממילא לא היה חשוף לסיכוני חדלות הפירעון של החברה. ואולם, במקרה בו עסקינן קיבל בית הדין הארצי לעבודה, באופן חלקי, את בקשת עיכוב הביצוע שהגישה החברה, וזאת תוך שהוא מורה על הפקדת הפיקדון, על מנת להגן על המבקש מפני האפשרות שהערעור יידחה, אך הוא לא יוכל להיפרע מהחברה. והנה מתברר, ככל שהחלטת בית המשפט קמא עומדת על מכונה, כי ההגנה אותה ביקש בית הדין הארצי לעבודה להקנות למבקש לאו הגנה היא, שכן אין בכוחה לאפשר למבקש להיפרע במקרה בו יתממש סיכון ההיפרעות המרכזי – כניסת החייב להליכי חדלות פירעון. ודוק, אם זהו הדין, כי אז הדבר צריך לשמש שיקול מרכזי שלא לעכב ביצוע פסקי דין כספיים בעניינם של חייבים שיציבותם הכלכלית אינה מובטחת, וזאת גם בנסיבות בהן ניתן לכאורה לאיין שיקול זה באמצעות הפקדת פיקדון בקופת בית המשפט. תוצאה זו אינה רצויה. אפס, כפי שיובהר להלן, לא זהו הדין, אלא הפקדת הפיקדון מספקת הגנה ראויה לזוכה. על מנת להבהיר זאת נבחן להלן את גורלו של פיקדון שהופקד בקופת בית משפט במצב בו המפקיד נקלע להליכי חדלות פירעון. 13. ההכרעה המשפטית בגורל הפיקדון לנוכח הליכי חדלות פירעון של החייב שהפקידו מחייבת להבחין בין שלוש שאלות שונות, אשר התשובות להן נגזרות האחת מרעותה: ראשית, מהו מעמדו המשפטי של הפיקדון; שנית, מהו מעמדו של המבקש בהליכי הפירוק; שלישית, מהו גורלם של הליכי הערעור במסגרתם הופקד הפיקדון. כפי שניווכח, לאחר שתימצא תשובה ראויה לשלוש השאלות הללו, נדע על נכון כי הדין הרצוי והדין המצוי חד הם במקרה זה. מעמדו המשפטי של הפיקדון 14. מהו מעמדו המשפטי של הפיקדון? האם הוא קניינה של החברה שהפקידה אותו בקופת בית הדין הארצי לעבודה, ולפיכך מהווה חלק ממסת הנכסים בפירוק, כפי שסבר בית המשפט קמא? האם הוא קניינו של המבקש, אשר זכה בדין בבית הדין האזורי לעבודה, וזכאי לכאורה לתשלום הכספים כל עוד פסק הדין עומד על כנו? מבחינה משפטית - לא זו ואף לא זו. מחד גיסא הפיקדון כבר אינו קניינה של החברה שבפירוק, ומאידך גיסא גם אין הוא קניינו של המבקש. הפיקדון הוא נכס המופקד בנאמנות בקופת בית הדין הארצי לעבודה, כאשר הנאמנות בה מדובר היא נאמנות לטובת מטרה – הבטחת ביצוע פסק הדין לכשיינתן. להלן יובהרו הדברים. 15. סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") מגדיר נאמנות כ"זיקה לנכס, שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". הווה אומר, כי על מנת ללמוד האם מתקיימת נאמנות, יש לעמוד על קיומם של שני רכיבים: הראשון הוא זיקת הנאמן לנכס, והשני הוא החובה המוטלת עליו לפעול לטובת אחר או לטובת מטרה, קרי, שלא לטובת עצמו (ראו: ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ניל הנדל (‏17.12.2014)). הזיקה לנכס וחובת הנאמן קשורות זו לזו, במובן זה שללא הזיקה, לא יוכל הנאמן לפעול, וללא החובה, עלול הנאמן לפעול בנכס לטובת עצמו (ראו: שלמה כרם נאמנות 100 (מהדורה רביעית, 2004) (להלן: "כרם")). סעיף 2 לחוק הנאמנות מלמדנו כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". אולם, רשימה זו היא רשימה פתוחה, וניתן לקבוע כי נאמנות היא שרירה, קיימת ובת תוקף משפטי, "תהיה דרך יצירתה אשר תהיה" (כרם, 100; עוד ראו רע"א 5715/95 וינשטיין נ' פוקס, פ"ד נד(5) 792, פסקה 13 לפסק דינו של השופט יעקב טירקל (20.12.2000)). הווה אומר, הגדרתו הרחבה של סעיף 1 מאפשרת להחיל את הוראותיו של חוק הנאמנות על מגוון של מערכות יחסים משפטיות במנותק מהאופן שבו נוצרו, כל עוד אלה נופלות להגדרת מוסד הנאמנות (כרם, 139). 16. במקרה שלפנינו, הופקד הפיקדון בקופת בית הדין הארצי לעבודה על מנת להבטיח מטרה מוגדרת – ביצוע פסק הדין. הפקדת הפיקדון בקופת בית הדין משמעה כי הזכות לבצע בו כל פעולה נתונה להנהלת בתי המשפט (ומבחינה משפטית פורמאלית, למדינה). בכך מתקיים יסוד זיקת הנאמן לנכס. ואולם הנהלת בתי המשפט אינה יכולה לעשות בפיקדון (וליתר דיוק ביתרת הזכות שנוצרה בעקבות הפקדתו) ככל העולה על רוחה, אלא מחובתה להשתמש בו בהתאם למטרה שלשמה הופקד, דהיינו לצורך ביצוע פסק הדין לכשיינתן, בהתאם להוראות המותב היושב בדין. בכך מתקיים יסוד חובת הנאמן להפעיל את כוחו לטובת אחר או לטובת מטרה. ודוק. הוראות סעיף 1 לחוק הנאמנות קובעות כי פעולותיו של הנאמן הן לטובתו של "נהנה" מנאמנות. אולם, כאשר הנאמנות אינה מיועדת להגשמת טובתה של ישות משפטית, יכולה היא להיווצר לטובת "מטרה אחרת". הגדרתה של "מטרה אחרת" בחוק היא ליברלית וגמישה, שכן אין הגבלה לגבי המטרה אליה מחויב הנאמן; מידת פירוט המטרה הנדרשת; ומידת שיקול הדעת שמוקנית לנאמן לשם הגשמת טובתה של המטרה (כרם, 128). פשיטא, שהמטרה במקרה שלפנינו היא הבטחת ביצוע פסק הדין. מובן כי בית הדין הארצי לעבודה, מתוקף המנדט המשפטי שניתן לו, יכול לפעול בנכס רק לשם המטרה לשמה הוא ניתן, ולא לצרכים אחרים. 17. על מעמד בית המשפט כנאמן במקרה של הפקדה בקופת בית המשפט עמד בית משפט זה בבש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (20.3.2008) (להלן: "עניין פואז"). באותו עניין התעוררה השאלה האם מוסמך בית המשפט להורות על חילוט כספים שהופקדו בקופת בית משפט כערובה להבטחת תנאי שחרור ממעצר לצורך תשלום פיצוי שנפסק לזכות קורבן עבירה במסגרת אותו הליך. השופטת אילה פרוקצ'יה השיבה על כך בשלילה, תוך שהיא מבהירה כי קופת בית המשפט משמשת כנאמן המחויב לעשות בכספים שימוש התואם את המטרה לשמה הופקדו, ואותה בלבד. וכך מסבירה השופטת פרוקצ'יה את מסקנתה: מטבע הדברים, אין המדינה רשאית לעשות שימוש ברכוש שהופקד בידה למטרה שונה מזו שלשמה ניתן בידה הכח להחזיק ברכוש של הפרט. בקבלה לידיה נכס של אדם לצורך החזקתו למטרה מסוימת, אין בכוחה של רשות שלטונית לנהוג ולהשתמש בו לתכלית אחרת אלא אם הוסמכה לכך במפורש בחוק. הנכס מופקד בידיה בנאמנות, ועליה לנהוג בו על פי "תנאי הנאמנות". קרי – תוך כיבוד התכלית שלשמה הועבר להחזקתה. הותרת הנכס שהופקד בנאמנות אצל המדינה גם לאחר שתכלית הפקדתו בידיה נסתיימה, תוך הסבת התכלית המקורית שהתלוותה לחזקה בתכלית אחרת, ובלא שקיימת סמכות בחוק לעשות כן, מהווה הפרה של זכות הקנין של המפקיד, הנתונה לו כזכות יסוד; היא מהווה הפרת נאמנות של המדינה, המחזיקה את רכוש הפרט בנאמנות לצורך תכלית מוגדרת שלשמה הנכס הופקד בידיה; נאמנות זו אינה מתירה לה להשתמש בנכס למטרה אחרת, ותהא זו מטרה נאצלת וחשובה ככל שתהא. (עניין פואז, פסקה 8; ראו גם בש"א (מחוזי ת"א) 23428/08 פלדמן נ' ברגרזון, פסקה 3 (9.3.2009)). 18. סיכומו של חלק זה: הפקדת הכספים על ידי החברה בקופת בית הדין הארצי לעבודה יצרה נאמנות; הפיקדון (וליתר דיוק, הזכות כלפי המדינה לקבלת הפיקדון) הוא הנכס לגביו מתקיימת הנאמנות; קופת בית הדין הארצי לעבודה (מבחינה משפטית פורמאלית: המדינה באמצעות הנהלת בתי המשפט) היא הנאמן לו נתונה הסמכות לעשות בפיקדון בהתאם להוראות המותב היושב בדין; הנאמנות בה מדובר היא נאמנות לטובת מטרה, שהיא הבטחת ביצוע פסק הדין. ממילא לא ניתן לעשות בפיקדון שימוש אלא בהתאם להוראות בית הדין הארצי לעבודה, המחויב לפעול בשים לב לתכלית לשמה נוצרה הנאמנות. מעמדו של המבקש בהליכי הפירוק 19. מה מעמדו המשפטי של המבקש בהליכי הפירוק? המנהל המיוחד סבור כי הוא נושה בלתי מובטח, ולפיכך אין לו זכות להמשיך בהליכים המשפטיים בהם החל (דהיינו בתביעה במסגרתה ניתן פסק הדין), ואין מקום להעניק לו עדיפות על פני יתר נושי החברה. לעומת זאת, הכנ"ר סבור כי המבקש הוא נושה מובטח, אך הוא נדרש להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד כדי לקבל לידיו את הכספים שהופקדו בקופת בית הדין הארצי לעבודה. דעתי שונה. לשיטתי המבקש הפך להיות נושה מובטח מרגע שהופקד הפיקדון לטובתו, ולפיכך עומדת לו הזכות להמשיך בהליכים המשפטיים בהם החל במטרה לממש את ערובתו. להלן אבהיר עמדה זו. 20. משעה שחברה נכנסת להליכי פירוק, נוצרת מניעה מלנקוט או לקיים הליכים משפטיים נגדה, אלא ברשות בית המשפט של פירוק ובתנאים שאותם יקבע. סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") וסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות") מורים על הקפאת הליכים. הצדקה מרכזית לכך נעוצה בעיקרון השוויון בין הנושים, המורה לבית משפט של פירוק לפקח על פעולות הנושים, על מנת למנוע תרחיש לפיו אחד הנושים גובר על נושים אחרים, כאשר הוא ממשיך בהליכים וזוכה בכל החוב, בשעה שחבריו זוכים אך ורק בדיבידנד חלקי. יחד עם זאת, מעמדו של נושה מובטח שונה. סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל מחריג מהסדר הקפאת ההליכים נושה מובטח, וקובע כי "הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת" (כן ראו סעיף 22(ד)(2) לפקודת פשיטת רגל. סעיף 353 לפקודת החברות מחיל הוראות אלה גם על חברה שניתן לה צו פירוק). ההצדקה להחרגת הנושה המובטח מהסדר זה נובעת מכך שהבטוחה של הנושה המובטח, כדי גובה החוב המובטח, אינה חלק מקופת הפירוק, ועל כן פתיחה בהליך לשם מימושה לא תביא בסופו של יום לגריעה לא שוויונית מקופת הפירוק (כאשר שווי הבטוחה עולה על גובה החוב המובטח יש לקופת הפירוק אינטרס בבטוחה, ועל כן נקבע כי "יש מקום להטיל פיקוח של בית המשפט של חדלות פירעון – באמצעות בעל התפקיד (המפרק או הנאמן) – על הליך המימוש שנוקט הנושה המובטח" (ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ, פסקה 40 לפסק דינו של השופט יורם דנציגר (13.2.2014)). 21. סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מגדיר את המונח "נושה מובטח" כ"מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב". ניתן אומנם לטעון כי הגדרה זו אינה חלה באופן לשוני צר על המקרה בו יצר פושט הרגל נאמנות שתכליתה להבטיח את פירעון החוב (וזאת מהטעם שנכסי נאמנות אינם נכסי החייב). ואולם לאמיתו של דבר, העניין הוא בגדר קל וחומר: אם כאשר נכס של פושט הרגל משועבד לחוב רשאי הנושה להמשיך בניהול ההליכים, פשיטא כי כאשר הנכס המבטיח את החוב הוצא ממסת הנכסים של פושט הרגל (בענייננו, על דרך הפיכתו לפיקדון בקופת בית משפט) הרי שיש לאפשר לנושה המובטח להמשיך בהליכים למימוש אותו נכס (השוו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 261 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: "לוין וגרוניס"): "לדיבור "נושה מובטח" לעניין תביעת חוב, יש משמעות מיוחדת והוא משתרע על כל בעל "שעבוד" שאם יוותר על "שעבודו" יגדלו נכסי החייב"). ודוק, העדיפות הניתנת לנושה המובטח היא כדי שווי הבטוחה. ממילא ככל שיתברר שבפיקדון אין די כדי לכסות את החוב למבקש, הרי שביחס ליתרה אין המבקש נהנה ממעמד מובטח, אלא הוא יידרש להגיש תביעת חוב (ראו לוין וגרוניס, 271-267). 22. סיכומו של החלק השני: כאשר נוצרה כדין נאמנות המאפשרת את פירעון החוב, הרי שמי שזכותו מובטחת בכספי הנאמנות (בענייננו, הפיקדון) הוא בגדר "נושה מובטח" כדי גובה הפיקדון, שהרי קיימת להבטחת זכותו ערובה ממנה יוכל להיפרע את חובו ללא שיידרש כלל לממש נכסים המהווים חלק ממסת הנכסים של פושט הרגל. ממילא הרציונל המאפשר לבעל שעבוד או עיכבון להמשיך בהליכים נגד פושט הרגל חל גם ביחס למי שפושט הרגל יצר נאמנות להבטחת זכותו להיפרע. לפיכך, הואיל והמבקש הוא נושה מובטח, הרי שיש מקום להמשיך בניהול הליכי הערעור בבית הדין הארצי, חרף הליכי הפירוק הננקטים נגד החברה. גורלם של הליכי הערעור במסגרתם הופקדו כספי הפיקדון 23. המבקש זכה בתביעתו בבית הדין האזורי לעבודה. אילולא הגישה החברה ערעור על פסק הדין, ובמסגרתו בקשת עיכוב ביצוע, הרי שהכספים היו עוברים לרשות המבקש בעת זכייתו, מעל לשנה בטרם נכנסה החברה להליכי חדלות פירעון. ואולם החברה הגישה ערעור, בעודה סולבנטית, ובמסגרתו אושר לה עיכוב ביצוע ביחס לחלק נכבד מהסכום שנפסק לטובת המבקש, וזאת כנגד הפקדת הפיקדון. ככל שהליכי הערעור היו ממצים את עצמם, היה גורל הפיקדון נגזר מההכרעה בהם. ואולם, כאמור לעיל, המנהל המיוחד הודיע כי הוא אינו עומד על הערעור, וזאת בכפוף להעברת כספי הפיקדון לקופת הפירוק. מהו גורל הליכי הערעור לאור הודעה זו? עמדתו של המנהל המיוחד יוצאת מנקודת הנחה כי הוא רשאי מחד גיסא להפסיק את הליכי הערעור שהגישה החברה, ומאידך גיסא לתבוע השבה של הפיקדון. ואולם, מהניתוח שהוצג לעיל עולה כי חלופה זו היא בגדר "אחיזה במקל הארוך משתי קצותיו". המנהל המיוחד רשאי אומנם (בכפוף לקבלת אישור מתאים מבית המשפט של פירוק, ככל שאישור כזה נדרש) לוותר על הערעור, ואולם משמעות הדבר היא שהסכום שנפסק לטובת המבקש בבית הדין האזורי לעבודה יהפוך לחלוט, ובמקרה כזה יהיה על בית הדין הארצי לעבודה להורות על העברת הפיקדון לידי המבקש. לחילופין, יכול המנהל המיוחד להמשיך בהליכי הערעור (סמכות לעשות כן ניתנה לו בהחלטת בית המשפט של פירוק מיום 8.4.2018), ובמקרה זה יושב הפיקדון לקופת הפירוק אם הערעור יתקבל. לאחוז גם בזה וגם בזה - לא לנהל את ההליך ולתבוע את השבת הפיקדון – אין הוא רשאי. 24. סיכומו של החלק השלישי: הודעת המנהל המיוחד ביחס לגורל הליכי הערעור אינה יכולה להתקבל, שכן אין בסמכותו של המנהל המיוחד להתנות את קיום (או אי קיום) ההליכים בכך שכספי הפיקדון יוחזרו לקופת הפירוק. גורל הפיקדון ייקבע בהליכים עצמם ככל שיימשכו, וככל שלא יימשכו, הרי שגורלו כבר נקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי. מכאן נובע כי לצורך הכרעה בשאלת העברת הכספים, דרושה החלטת המנהל המיוחד בעניין חידוש ההליכים. לאחר הדברים הללו – התייחסות לחוות דעת השופט מינץ 25. חברי, השופט דוד מינץ, חולק על חוות דעתי בסוגיה עקרונית, שאינה משליכה על ההכרעה בתיק שלפנינו, אולם עשויה להיות לה חשיבות בהקשרים אחרים. מאחר שמדובר במחלוקת לשם שמיים, אשר כידוע סופה להתקיים, אייחד מילים ספורות להבהרת עמדתי בסוגיה העקרונית בה אנו חלוקים. לדידו של חברי את המונח "נושה מובטח" לעניין דיני חדלות הפירעון יש לפרש כמתייחס אך ורק לנושה אשר לו עומדת, לרוב מכוח הסכם עם החייב, זכות להיפרע את חובו משעבוד שהוא מחזיק בנכס של החברה. פרשנות זו נתמכת לשיטתו בלשונו של סעיף 1 לפקודת פשיטת רגל, ואף בלשונם של סעיפים 4 ו-243 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018. לדידי פרשנות זו צרה מהראוי, שכן היא מותירה "מחוץ למחנה" קבוצה של נושים, אשר נשייתם שקולה מבחינה מהותית לנשייה מובטחת, וראויים לפיכך ליחס דומה. הכוונה לנושים המחזיקים בבטוחה המאפשרת להם להיפרע בחדלות פירעון מנכס שאינו שייך לחברה שבפירוק, בנסיבות בהן מימוש הבטוחה יביא לפגיעה במסת הנכסים של החברה שבפירוק (להלן: "נושים המובטחים בבטוחה חיצונית"). כך, למשל, חברה שהפקידה ערבות בנקאית בידיו של נושה להבטחת חיוביה, בנסיבות בהן הבנק שהעמיד את הערבות מחזיק בשעבוד על נכסי החברה. פשיטא, כי נושה המחזיק בערבות בנקאית שכזו רשאי להמשיך בהליכים למימוש הערבות גם נוכח הליכי פירוק שינקטו נגד החברה מפקידת הערבות, וכי אם יעשה כן יביא הדבר להקטנת מסת הנכסים העומדת לרשות נושי החברה. האין משמעות הדבר כי מעמדו של אותו נושה הוא כשל "נושה מובטח" לעניין דיני חדלות הפירעון? דברים דומים אמורים ביחס למקרה כדוגמת זה בו עסקינן, בו החוב מובטח בכספים שהופקדו בנאמנות. לשיטתי ראוי להרחיב את הגדרת "נושה מובטח" ולהחילה על כל מצב דברים בו לנושה יש בטוחה ממנה באפשרותו להיפרע, ובלבד שמימושה של אותה בטוחה גורע, במישרין או בעקיפין, ממסת הנכסים של החייב בחדלות פירעון. ודוק, ככל שהבטוחה היא נכס של החברה, ולפיכך מדובר בגריעה במישרין ממסת הנכסים של החברה שבפירוק, יסכים גם חברי לסיווגה כ"נשייה מובטחת". חילוקי הדעות בינינו נוגעים אם כך למצב הדברים השני, כאשר הבטוחה אינה שעבוד על נכס של החברה, ואולם מימושה יביא בעקיפין לגריעה ממסת הנכסים של החברה בפירוק. כשלעצמי, גם מצב דברים זה ראוי לכלול תחת הקטגוריה של "נושים מובטחים", שכן מבחינה מהותית אין חשיבות למנגנון באמצעותו גורע מימוש הבטוחה ממסת הנכסים העומדת לרשות הנושים, אלא לתוצאת הפעלת המנגנון - היפרעות הנושה המובטח היא מתוך בטוחה המשמשת את נשייתו, ואשר מימושה מביא לגריעה ממסת הנכסים העומדת לרשות כלל הנושים. להבחנה התיאורטית בין הגישות עשויות להיות, כפי שצוין לעיל, השלכות מעשיות. כך, למשל, הפיקוח המצומצם שיש לבית המשפט של פירוק על נושים מובטחים חל לגישתי גם ביחס לנושים המחזיקים בבטוחה חיצונית, בעוד שלגישת חברי פעולתם למימוש הבטוחה החיצונית מנותקת לחלוטין מהליך הפירוק. השלכה אפשרית נוספת נוגעת לאפשרות של נושה המחזיק בבטוחה חיצונית להמשיך בהליכים נגד חברה שבפירוק. לגישתי ככל שההליכים הללו נדרשים לצורך מימוש הבטוחה, הם נכנסים לגדר החריג לכלל עיכוב ההליכים שבסעיפים 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל. לגישת חברי, נראה כי יהיה על נושה המחזיק בבטוחה חיצונית לבקש את אישור בית המשפט של חדלות פירעון לפי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת רגל. לדידי, התוצאות המתקבלות לאור גישתי עדיפות על אלה אליהן מוליכה גישת חברי. סוף דבר 26. דינו של הערעור להתקבל בעיקרו, במובן זה שיקבע כי הפיקדון אינו מהווה חלק ממסת הנכסים של החברה שבפירוק. לפיכך, אין המנהל המיוחד יכול לדרוש את השבתו לקופת הפירוק, ואין בית משפט של פירוק יכול להורות מה יעשה בו בשלב זה. הפיקדון יוסיף לפיכך להיות מופקד בנאמנות בקופת בית הדין הארצי להבטחת הכספים שייפסקו, ככל שייפסקו, בהליך הערעור (ע"ע 36969-03-16; ע"ע 37503-03-16). 27. על המנהל המיוחד להודיע בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה האם הוא עומד על הדיון בערעורו. ככל שיודיע כי הוא עומד על הדיון בערעור, ימשך הדיון בערעור ובערעור שכנגד, וגורל הפיקדון יקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה בהתאם להכרעתו בהליכים הללו. ככל שיודיע המנהל המיוחד כי אין הוא עומד על הדיון בערעור החברה, ידחה ערעור החברה ויעוכב הדיון בערעור שכנגד, ואילו הפיקדון יועבר על ידו לידי המבקש, וישמש לפירעון החוב שנפסק לטובתו (ודוק, ככל שהמנהל המיוחד יודיע על חזרתו מערעור החברה, והפיקדון יועבר למבקש לכיסוי פסק הדין, לא יהיה מקום לדון גם בערעור שכנגד מטעם המבקש, שכן לא תיוותר בטוחה לגביו, וממילא יהיה מקום להחיל לגביו את הקפאת ההליכים). ככל שהמנהל המיוחד סבור כי דרוש אישור של בית משפט של פירוק לצורך מתן הודעתו האמורה, יפנה בבקשה מתאימה לבית משפט של פירוק בתוך התקופה האמורה, והמועד למסירת הודעתו לבית הדין הארצי לעבודה יידחה עד לחלוף 14 יום מהמועד בו תינתן החלטת בית המשפט של פירוק. 28. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: קראתי בעיון את חוות דעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, ואני מצטרף לתוצאה אליה הגיע, אם כי אין בידי להסכים עם כל הקביעות שהוליכו את חברי לתוצאה זו. ואסביר. 1. חברי סבור כי מעמדו של המבקש (אשר ניתנה לו רשות ערעור, ועל כן יקרא להלן: המערער) הוא כשל נושה מובטח. לקביעה זו איני מסכים. סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) מחיל חלק מדיני פשיטת הרגל על חברה בפירוק, בין היתר בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים. בהתאם לכך, גם בעניינה של חברה חלות ההוראות בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), שעל פיהן, לנושה מובטח מעמד מיוחד ביחס ליתר הנושים בהליכי חדלות פירעון (סעיפים 20(ב) ו-22(ד)(2) לפקודת פשיטת הרגל; ראו גם: ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ, פסקה 27 (13.2.2014) (להלן: עניין לוי)). 2. משמעותה של הנשייה המובטחת היא, כי הנושה המובטח הוא בעל זכות קניינית הרשאי להיפרע את מלוא חובו מהנכס עליו מוטל השעבוד (רע"א 102/00 קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761, 766 (2000); רע"א 5671/08 אלבז נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 6 (6.8.2008)). הוא רשאי לממש את הבטוחה שבידיו, והוא מוחרג מהאיסור על ניהול הליכים נגד החייב (ציפורה כהן פירוק חברות כרך ב, 604-595 (מהדורה שניה, 2016) (להלן: כהן)). המשמעות המעשית לקביעה זו – כי נושה מובטח יכול להיפרע מחובו במנותק מהליכי חדלות הפירעון – באה לידי ביטוי בכך שהוא רשאי לממש את הבטוחה שבידיו גם בלי להגיש תביעת חוב, כאשר ככלל, סמכויות הפיקוח של בית משפט על מימוש הנכס המשועבד הן מצומצמות (עניין לוי; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, 268 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). הנושה המובטח יכול להסתפק בדיווח על כך שהחל בהליכי מימוש (סעיף 129 לפקודת פשיטת הרגל; תקנות 91-83 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985). 3. מיהו אפוא "נושה מובטח"? כאמור, ההוראות בפקודת פשיטת הרגל שעניינן זכויותיהם של נושים מובטחים חלות גם בעניינה של חברה. על פי סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, נושה מובטח הוא "מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב" (ההדגשה הוספה). בנוסף, סעיף 1 לפקודת החברות מגדיר "שעבוד" כ-"משכנתה וכל צורה אחרת של מתן נכסים בערובה". יוצא אפוא, כי הן לעניין הגדרת "נושה מובטח" בפקודת פשיטת הרגל והן לעניין הגדרת "שעבוד" בפקודת החברות, מדובר בשעבוד נכסים של החברה, כערובה להבטחת חוב (וראו הגדרת משכון בחוק המשכון, התשכ"ז-1967 כ"שעבוד נכס כערובה לחיוב"). בענייננו, שעה שהכספים הופקדו זה מכבר בקופת בית הדין הארצי לעבודה לצורך הבטחת ביצוע פסק הדין, הם יצאו מידי החברה, ואין מדובר עוד בנכס החברה. המסקנה המתבקשת מכך היא שאין מדובר בנכס המשועבד לטובת נושה מובטח. 4. בנוסף, ביסוד קיומו של החוב המובטח מונחת הסכמה בין המלווה לבין הלווה או בין הנושה לבין החייב (זאת למעט היוצאים מהכלל כדוגמת זכות עיכבון, ונשייה מובטחת על פי דין לפי פקודת המסים (גביה) וראו לעניין זה: בג"ץ 7009/04 עיריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.2.2014)). ביסוד ההסכמה, העמדת נכס מסוים של החייב לרשות הנושה באופן בלעדי לפרוע ממנו את החוב כלפיו אם החייב לא יעמוד בהסכם ההלוואה עמו, קודם שהנכס יעמוד למימוש לפני נושיו האחרים של החייב (שלום לרנר שעבוד נכסי החברה 9 (1996) (להלן: לרנר)). עדיפות זו נובעת מתוך הזכות הקניינית המוענקת לנושה בנכס על פי דין. וכדברי בית המשפט מקדמת דנא (השופט י' זוסמן): "בעל המשכון קודם על שום שזכותו היא זכות חפצית, שמפצלת את הזכויות בנכס לשתיים: לזכותו העדיפה של בעל המשכון ולזכותו העודפת של הבעל-הממשכן שבידו נשארה רק השארית. כפועל יוצא מכך, מי שיש לו חוב על הממשכן אינו יכול להיפרע אלא ממה שנשאר לו לחייב ואחת היא אם החוב הוא רגיל או מועדף" (בג"ץ 42/64 בנק הפועלים נ' יו"ר משרדי ההוצאה לפועל בעכו נהריה, פ"ד י"ח(3) 116, 124 (1964)). או בלשון אחר: "הנושה המובטח הוא בעל זיקה קניינית לנכס המשועבד להבטחת חובו, וזיקה זו מעניקה לו הגנה חפצית כלפי כולי עלמא – בין כלפי החייב עצמו, וזאת אף אם מתנהלים בעניינו הליכי הוצאה לפועל רגילים בגין אותו חוב, ובין כלפי הנושים האחרים" (דברי השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 102/00 קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761, 766 (2000); וראו גם: רע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מא(2) 275 (1987); אירית חביב סגל דיני חברות כרך ב 146 (2004); אירית חביב סגל "דיני שעבודים במימון הפירמה" עיוני משפט טו 83 (1990). ככלל אפוא, מתן זכות הקניין על ידי אדם לזולתו מבוסס על דוקטרינת "חופש החוזים" (לרנר בעמ' 12-16). ואין גם מניעה שאדם יעניק לחברו זכות קניינית בדרך של מתן שעבוד על נכסיו "על חשבון" נושיו האחרים. על דרך קל וחומר, אם אדם יכול להקנות את מלוא זכויותיו לאדם אחר באמצעות מכר או מתנה, ודאי שיכול להעניק לזולתו זכות קניינית מתונה יותר, על דרך שעבוד הנכס לטובתו, בו כאמור נשארות בידי המשעבד חלקן של הזכויות הקנייניות (וראו: Thomas H. Jackson and Anthony T. Kronman, Secured Financing and Priorities Among Creditors, 88 Yale L.J. 1143 (1978-1979)). 5. למרות שהשעבוד נוצר בין שני הצדדים הקרובים לעסקה שאיש מלבדם לא נטל בו חלק, הדין קובע עדיפות למי מנושי החייב או לאלו שבאו בקשרי מסחר עם הלווה, מפאת שיקולים מסחריים כלליים, כלל משקיים – שיקולים הנכונים במלוא עוצמתם גם כיום במשק המודרני המעוניין לעודד פעילות כלכלית על ידי מתן אשראי (ראו לרנר בעמ' 12-16; בג"ץ 42/64 בנק הפועלים בע"מ נ' יו"ד משרד ההוצאה לפועל, פ"ד יח(3) 116 (1964); רע"א 6648/11 בלינקוב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (16.8.12)). שיקולים אלו נובעים גם מהרצון לעודד מתן הלוואות לחייב או לחברה כפי שבענייננו, שיש בהן כדי לממן ולסייע לחברה הנתונה בקשיים כלכליים. קבלת אשראי תמורת בטוחה מקדמת את מצבה של החברה, באופן שיש בו גם השפעה עקיפה על טובת הנושים האחרים. שכן, שעבוד נכסי החברה בתמורה לקבלת אשראי מוביל לפיתוחה הכלכלי של החברה והגדלת קופתה (ראו: כהן, 612-611; ראו גם:Harris & Mooney, A Property Based Theory of Security Interests: Taking Debtors' Choices Seriously, 80 Virginia L. Rev. 2012 (1994)). 6. הצדקות אלה מדגישות את הפער בין המקרים שראוי להכליל בגדרי הנשייה המובטחת לבין המקרה דנא. בענייננו, הוצאת הכספים מידי החברה לקופת בית הדין לעבודה נעשתה בנסיבות בהן היא חויבה לעשות כן בהוראת בית הדין, על מנת להבטיח תשלום חובותיה על פי פסק דין שניתן. בניגוד גמור למצב שבו השעבוד נוצר בהסכמה כחלק ממערכת יחסים כלכלית-עסקית ועל מנת שהחברה תוכל לשגשג מבחינה כלכלית, "שעבוד" זה נוצר בעל כורחה של החברה. 7. מכל מקום, משיצאו ה"נכסים" מידי החברה כאמור, נשמטת כליל האפשרות להכיר בחוב כ"נשייה מובטחת". אלא שלעובדה זו שהכספים יצאו זה מכבר מידי החברה השלכה נוספת בענייננו, משמעותית לא פחות – והיא, כי אין מקום להחיל את דיני הפירוק, ובכלל זה לחייב את המערער בהגשת תביעת חוב. 8. אחת המטרות המרכזיות של דיני חדלות הפירעון (אם לא המרכזית שבהן), היא גביית חובם של הנושים מנכסי החייב או החברה (כהן, 11). חלק נכבד מדיני חדלות פירעון עניינם בקביעת אופן הפירעון לנושים השונים מתוך מסת הנכסים שבקופה. על כן, שעה שאין מדובר בנכס שהינו נכס מנכסי החברה, אין עוד מקום להחיל את דיני הפירוק. היינו, אין עוד מקום לבחון את מעמדו של המערער במסגרת הליכי הפירוק ובסדר הנשייה, הואיל והנכס ממילא אינו נכס החברה עוד ואינו נמצא בקופת החברה. דומה הדבר לתשלום שביצעה החברה בעודה כשירת פירעון (Solvent), מבלי שהתקיים אחד מהחריגים הקבועים בדין המאפשרים ביטול עסקאות שקדמו לפירוק (למשל עקב העדפת מרמה, לפי סעיף 355(א) לפקודת החברות; וראו גם משמעות "חובות בני תביעה" בפשיטת רגל, לפי סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, כאשר ענייננו אינו נכנס בגדרי אותם חובות). 9. כפועל יוצא מהאמור, משלא מחויב המערער בהגשת תביעת חוב, פסק הדין שהוא אוחז בו אינו נתון לבדיקתו של המנהל המיוחד. זאת, לעומת נושים אחרים "רגילים" שבידיהם פסקי דין לזכותם. כאשר מגיש נושה "רגיל" תביעת חוב, בעת בדיקת התביעה, במסגרת הפעלת תפקידו המעין-שיפוטי להכריע בתביעות החוב של נושים, נתונה לבעל התפקיד סמכות ייחודית "להציץ מאחורי פסק הדין" עליו מבוססת תביעת החוב ולבדוק את התמורה שנקבעה בו. אכן סמכות זו שמורה למקרים חריגים בהם הובאה ראיה שפסק הדין ניתן בנסיבות שיש בהן תרמית, קנוניה, עיוות דין או כאשר החוב האמיתי שונה מחוב פסק הדין (ע"א 1057/91 הרצל נ' מטכינגר, פ"ד מו(4) 353 (1992); ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 21 (14.8.2012); לוין וגרוניס, 287-286), אך הסמכות קיימת. 10. לסיכום, מהנחת היסוד כי הכספים יצאו מידי החברה עת שהופקדו בקופת בית הדין, נובעות לשיטתי, שתי מסקנות: האחת, כי המערער אינו בגדר "נושה מובטח"; השנייה, שאין מדובר בנכס שהינו חלק ממסת הנכסים העומדת לחלוקה, ואין דיני הפירוק חלים על סכומים אלו. במצב זה, אם המנהל המיוחד אינו עומד על הערעור, יש להעביר את הכספים לידי המערער, במנותק מהליך הפירוק ובלי זיקה אליו. בנקודה זו, מצטרף אני אפוא לעמדת חברי כי הודעת המנהל המיוחד – שהוא אינו עומד על הערעור בכפוף להעברת כספי הפיקדון לקופת הפירוק – אינה יכולה להתקבל. אכן, על בעל התפקיד לדאוג להרחבת מסת הנכסים שבידי החברה, ובמסגרת זו הוא רשאי להגיש תביעות בשם החברה. אך אם בחר לחזור מהערעור, משמעות הדבר כי פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה הפך לחלוט, והכספים – אשר יצאו זה מכבר מידי החברה – צריכים לעבור לידי המערער. 11. במאמר מוסגר ועל מנת שלא לצאת פטור בלי כלום, יצוין כי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, אשר פורסם ביום 15.3.2018 והוראותיו עתידות לחול שמונה עשר חודשים מיום פרסומו, מגדיר "נושה מובטח" כנושה שהחוב שחב לו החייב הוא "חוב מובטח", המוגדר באופן הבא: "חוב עבר שלהבטחת פירעונו שועבד נכס של החייב, בין בשעבוד קבוע ובין בשעבוד צף, עד לגובה החוב שניתן להיפרע ממימוש הנכס" (סעיפים 4 ו-243). גם על פי חוק זה, נושה מובטח הוא מי שהחוב כלפיו הובטח בדרך של שעבוד נכס החייב. החוק גם מגדיר אלו נכסים ייכללו בקופת הנשייה. כך קובע סעיף 216(1), לגבי חברה: "כל נכס של התאגיד במועד מתן הצו לפתיחת הליכים וכל נכס שיוקנה לתאגיד עד למועד חיסולו...". גם לעניין זה הובהר אם כן כי בקופת הנשייה ייכללו רק נכסי החברה ונכסים אשר יוקנו לחברה (מכוח סמכותו של הנאמן לתבוע בהליך משפטי בשם החברה; ראו למשל: סעיפים 43 ו-224(ב) לחוק). סופו של יום אם כן, למרות שנימוקיי שונים מנימוקי חברי, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע, כאמור בפסקה 26 לחוות דעתו. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חברי. במישור העקרוני, חברי נחלקו בשאלה אם יש לראות את המבקש כנושה מובטח. מאחר שלמחלוקת זו אין תוצאה אופרטיבית במקרה דנן, איני רואה להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, ואותיר את השאלה בצריך עיון. ש ו פ ט לפיכך התוצאה כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏כ"ח בחשון התשע"ט (‏6.11.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18051560_Y05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il