עודי יחזקאל נ. חנן זלצמן

החלטה בתיק ע"א 5156/09 בבית המשפט העליון ע"א 5156/09 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: עודי יחזקאל נ ג ד המשיבים: 1. חנן זלצמן 2. עו'ד גיורא בלופרב, נאמן בפשיטת רגל על נכסי החייב 3. עו''ד אייל ארנברג, בתפקידו כנאמן על נכסי 4. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפש"ר 2059/04, מיום 16.2.09, שניתן על ידי כבוד השופט ט' אורנשטיין בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד איל ארנברג; עו"ד קלמן רובקין בשם המשיב 4: עו"ד טובה פריש פסק-דין . השופט ע' פוגלמן: בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור שהגיש המערער על החלטת הנאמן בהליכי פשיטת רגל, אשר בגדרה נדחתה באופן חלקי הוכחת חוב שהגיש. על כך נסב הערעור שלפנינו. 1. המשיב, מר חנן זלצמן (להלן: החייב) נקט בהליך פשיטת רגל. לבקשת החייב ניתן ביום 14.6.05 צו לכינוס נכסיו; ובהמשך, ביום 23.4.06, מונו עורכי הדין גיורא בלופרב ואיל ארנברג נאמנים לנכסיו. קודם למינוי הנאמנים, שימש עו"ד בלופרב מנהל מיוחד, ובמסגרת זו ביצע חקירות בנוגע לנכסי החייב. 2. ביום 10.11.05 הגיש המערער הוכחת חוב בהתייחס להלוואה שנתן לחייב (להלן: ההלוואה הראשונה) בסכום של 4,855,562 ש"ח. הוכחת החוב נבדקה על ידי הנאמן עו"ד ארנברג, שכן הנאמן הנוסף, עו"ד בלופרב, ייצג את המערער בשלבים מוקדמים יותר. לטענת המערער הוכחת החוב מקורה בהלוואה אישית שנתן לחייב. בתדפיס שצירף צוין, כי קרן ההלוואה ליום 14.4.85 עמדה על סך 2,500,000 שקל ישן, ולדבריו שערוך שעשה הביא לסכום שנתבע. עוד צוין, כי בזיכרון הדברים שנערך בין המערער לחייב (להלן: זיכרון הדברים), הוסכם כי להלוואה תתווסף רבית כמקובל בשוק האפור או לפי אשראי חריג המקובל בבנק, ועד למקסימום של 12% לחודש וכן נקבעה סנקציה למקרה של החזרת ההלוואה באיחור. למרות הסכום הנומינלי שצוין בהוכחת החוב, ראה הנאמן להכיר בהוכחת החוב כמבוססת על קרן הלוואה בסך של 3.5 מליון שקל ישן. כאן המקום להזכיר במאמר מוסגר, כי ביום 14.10.84 הגיעו המערער והחייב להסכמה – נוכח טענת המערער על הפסדים שנגרמו לו בגין אי פירעון ההלוואה – כי במקום הריבית המוסכמת ישלם החייב למערער סך של מיליון שקל ישן, וניתן למערער שיק נוסף בסכום זה. שני השיקים לא נפרעו, ולאחר שהמערער הגיש בקשה לביצוע שטר ונדחתה התנגדות התביעה, ניתן פסק דין בסכום השיקים האמורים. בשים לב לתיעוד שהוצג הכיר אפוא הנאמן בסכום קרן של 2.5 מליון שקל ישן ליום 14.4.84 וכן מליון שקל ישן ליום 14.10.84 (בהתאמה למועדי הפרעון של השיקים). לסכומים שהוכרו הוספה ריבית לפי סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: הפקודה) וכן הוצאות משפט בגין ההליכים המשפטיים האמורים שננקטו על ידי המערער. הנאמן החליט אפוא ביום 30.3.08 לקבל את הוכחת החוב בחלקה וקבע כי התביעה מוכרת בסך של 639,679 ש"ח. בגדרי הוכחת החוב הוסיף וטען המערער, כי העמיד לחברה בבעלות החייב, הלוואה שנייה בסך של 7 מליון שקל ישן בשנת 1985, שהחייב ערב לפירעונה (להלן: ההלוואה השנייה). הנאמן דחה את הוכחת החוב בכל הנוגע להלוואה זו, משום שהוכחת החוב הוגשה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 71 (ב) לפקודה; משום שהחישוב אליו הפנה המערער בהוכחת החוב, בסך 4,855,562 ש"ח, אינו כולל את סכום ההלוואה השנייה ובהתאם, יש לראות את המערער כמי שויתר עליה; ומשום שהוכחת החוב ביחס להלוואה זו התיישנה. 3. בערעור שהוגש על החלטת הנאמן לבית המשפט המחוזי, ביקש המערער כי בית המשפט ימנה מומחה "לצורך חישוב ראוי וצודק של הוכחת החוב בתיק". בפסק דינו עמד בית המשפט (כב' השופט א' אורנשטיין) על הלשון המשתלחת שננקטה בערעור, אך ציין כי לא ראה למחוק את הערעור בגין כך ודן בו לגופו. בית המשפט דחה את הבקשה למינוי מומחה לחישוב הריבית. בהקשר זה נקבע, כי היה על המערער, שמבקש לשכנע בגרסתו, להציג לפני בית המשפט חוות דעת של מומחה בדבר הריביות המגיעות לו, לטענתו, בשל אי החזרת ההלוואה הראשונה במועד. אלא, שחוות דעת כזו לא הוגשה, ובית המשפט סבר כי התחשיב שצירף המערער להוכחת החוב היה סתמי, ולא נערך כחוות דעת. בהמשך, נדחתה טענת המערער לפיה שגה הנאמן משלא החיל את הריבית המתחייבת מזיכרון הדברים, אשר חורגת משיעור הרבית המותר לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993. בעניין זה נפסק, כי הנאמן פעל כשורה בחשבו את הריבית לפי סעיף 134 לפקודה, היינו בשיעור שאינו עולה על הנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת רבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה). בית המשפט הוסיף וציין, כי הנאמן פעל כלפי המערער לפנים משורת הדין משהכיר בריבית בסך מליון שקל ישן שהוספה לקרן חוב ההלוואה, שכן סכום זה אינו חלק מקרן ההלוואה, כי אם רכיב של ריבית שלכאורה הינה ריבית נשך. עוד נקבע, כי גם סכומי ההוצאות בהן הכיר הנאמן תואמים את הראיות שהוצגו על ידי המערער. בית המשפט מצא, אפוא, כי לא נפל פגם בקביעת הנאמן אשר דחה באופן חלקי את טענות המערער בהתייחס להלוואה הראשונה. זו היתה מסקנת בית המשפט המחוזי גם בהתייחס להלוואה השנייה. בעניין זה נקבע, כי הגם שההלוואה השנייה נזכרת בהוכחת החוב, הרי שהחישוב שאליו הפנה המערער אינו מתייחס להלוואה זו. בנוסף נקבע כי הלוואה זו התיישנה. ההלוואה ניתנה לחייב, לגרסת המערער, ביום 21.3.85 והוא ידע כבר באפריל 1986 על חילול המחאות שניתנו להבטחת פרעונה. אלא, שבעוד שלגבי ההלוואה הראשונה ננקטו על ידי המערער הליכי אכיפה, הדבר לא נעשה בהתייחס להלוואה השנייה ועד פנייתו של המערער לנאמן בנושא זה חלפו שנים רבות מעבר לתקופת ההתיישנות. משכך, הערעור נדחה, תוך חיוב המערער בהוצאות. על כך נסב, כאמור, הערעור שלפנינו. 4. בערעורו, חולק המערער על קביעותיו השונות של בית המשפט המחוזי. בין היתר הוא טוען, כי היה על הנאמנים להכיר בהוכחות החוב במלואן וכי היה עליהם נוכח קשייו הכלכליים למנות ביזמתם מומחה לצורך חישוב הנזקים. לעניין חיובי הריבית נטען, כי היה על הנאמן לכבד את שנקבע בהסכם בין הצדדים ומכל מקום לא היה מקום להוספת ריבית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת רבית והצמדה. עוד נטען כי המערער כלל את ההלוואה השנייה בהוכחת החוב ועל כן, היה על הנאמן לאשרה. המערער מוסיף וטוען, כי הופלה לרעה ביחס לנושים אחרים וכי בית המשפט טעה בכך שלא מינה רואה חשבון או אקטואר לבדיקת הוכחת החוב. בגין כל אלה סבור המערער כי "שיקולי צדק" מחייבים את קבלת הערעור. הנאמנים וכונס הנכסים הרשמי טענו מצידם כי אין יסוד שיצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 5. לאחר שקילת טיעוניהם המפורטים של הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לידי מסקנה כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, וכי אין לגלות בה טעות שבחוק. משכך, ועל יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 אנו דוחים את הערעור. נוכח מצבו הכלכלי של המערער ישא בהוצאות הנאמנים בערעור בסכום מופחת בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"ב בחשון התשע"א (20.10.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09051560_M16.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il