איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5155/20 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים והמערערים 1. עזבון המנוח פלוני בערעור שכנגד: 2. פלונית 3. פלונית 4. פלוני 5. פלוני 6. פלונית 7. פלונית 8. פלונית ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 071342-07-17 שניתן ביום 14.06.2020 על ידי כבוד השופטת ע' כהן תאריך הישיבה: כ"ה באדר התשפ"א (09.03.2021) בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: עו"ד אלי לוי, עו"ד טל שביט בשם המשיבים והמערערים בערעור שכנגד: עו"ד רויטל נבות-גלוסה פסק-דין השופט י' עמית: ערעור וערעור שכנגד הנסבים על גובה הפיצוי שנפסק לזכות המשיבים בתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 1. ש.א ז"ל (להלן: המנוח), יליד 1984, נהרג בתאונת דרכים שאירעה ביום 21.4.2016. התביעה לפי חוק הפיצויים הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד על ידי אלמנתו וששת ילדיו, הם המשיבים לערעור והמערערים שכנגד (להלן: המשיבים). המערערת לא חלקה על חבותה לפצות את המשיבים והדיון התמקד בגובה הנזק בלבד. 2. עיקר המחלוקת בין הצדדים נגע לבסיס השכר של המנוח, בהינתן שעובר לתאונה היו למנוח הכנסות לא מדווחות. בית המשפט (כב' השופטת ע' כהן) קבע כי בעת שהתחתן עם המשיבה 2 (להלן: המשיבה) היה המנוח בחור ישיבה, לאחר מספר שנים המשפחה נקלעה לחובות, והמנוח עבד בעבודות מזדמנות כדי לשלמם. עובר לתאונה הכנסותיו העיקריות של המנוח היו מהפצת עלונים עבור חברה בשם "פרסום יהלום" (להלן: פרסום יהלום) ומשיגור עלונים באמצעות הדואר עבור עמותת גבריאל שר ישראל (להלן: העמותה). בית המשפט נדרש לעדויות מהן עלה כי המנוח התכוון להתחיל לעבוד בעבודות תחזוקה עבור העמותה ובעבודות הפצה אחרות בבית עסק בשם "אמביציה" וקבע כי העבודה ב"אמביציה" היתה אמורה להחליף את העבודה ב"פרסום יהלום". על בסיס תצהיר עליו חתם המנוח בשעתו לצורך קבלת הלוואה ולפיו הכנסותיו החודשיות עומדות על 10,000 ₪; תלושי השכר שקיבל עבור עבודתו במסגרת העמותה בסכום ממוצע של 2,010 ₪ לחודש; ועדויות לפיהן השכר החודשי מ"פרסום יהלום" עמד על כ-7,000 ₪, כשסכום דומה היה אמור להתקבל מהעבודה החלופית – הועמד בסיס השכר של המנוח על הסך של 10,000 ₪. שכר המשיבה-האלמנה הועמד על סך 3,857 ₪, ועל בסיס זה נפסקו לטובת המשיבים הסכומים הבאים: 2,176,972 ₪ עבור הפסד שכר בשנים האבודות; 272,121 ₪ עבור הפסדי פנסיה; 300,000 ₪ עבור אובדן שירותי אב; 15,000 ₪ עבור הוצאות קבורה ומצבה; ו-45,688 ₪ בגין כאב וסבל לעיזבון. בית המשפט דחה את טענת המשיבה לפיצוי בגין אובדן ההכנסה שלה בתקופת השיקום לאחר התאונה, וקבע כי מהסכומים שנפסקו תנוכה קצבת שארים וכן יתווספו תשלומי שכ"ט והוצאות. על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד. 3. המערערת מיקדה את טענותיה בבסיס השכר של המנוח, וטענה כי בית המשפט פסק הלכה למעשה את שכרו של המנוח על בסיס השכר הממוצע במשק ורוקן מתוכן את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על מי שטוען להכנסות בלתי מדווחות. בתמצית, המערערת טענה כי לא הונחתה תשתית ראייתית לקביעת בסיס השכר הגבוה, וכי בניגוד לתצהירה של המשיבה וטענתה כי המנוח השתכר למעלה משילוש השכר הממוצע במשק, הוכח כי המשפחה חיה בדלות, מ"היד לפה", והעבודות המזדמנות שבהן עבד המנוח התגלו כחסרות רווחיות או יציבות תעסוקתית. המערערת הצביעה על קשיים בעדויות המשיבה ועדים מטעם העיזבון וטענה כי לא הובאו ראיות אותנטיות לתמיכה בטענותיהם כגון כרטסת חשבונות או אסמכתא לתשלומים ששולמו, כשאת החוסר הראייתי יש לזקוף לחובת העיזבון. עוד נטען כי שגה בית המשפט כשהעריך את הכנסתו של המנוח על יסוד תצהיר ששימש אותו לצורך נטילת הלוואה; כי המנוח ועזבונו מושתקים מלטעון טענות בקשר להכנסות הסותרות את הצהרותיו בפני רשויות המדינה; וכי לא הופחתו מההכנסה הנטענת של המנוח ניכויי מס והוצאות. בנוסף טענה המערערת כי לא היה מקום לפסוק למנוח הפסדי פנסיה וכי כושר ההשתכרות של המשיבה-האלמנה גבוה מזה שהיה במועד התאונה, כך שבסיס השכר שנקבע לה צריך להיות גבוה יותר. לשיטת המערערת, אף אין להגדיל את הסכום שנפסק עבור אובדן שירותי אב ובעל מטעמי השתק והיעדר ראיות. 4. המשיבים מנגד טענו כי בסיס השכר של המנוח גבוה יותר ועומד על הסך של 17,000 ₪. בין היתר נטען כי בית המשפט לא הבחין בין סוגי עבודות ופרסומים שהמנוח ביצע עבור פרסום יהלום, ולא היה בכוונת המנוח לחדול מכל עבודותיו שם גם לאחר המעבר לאמביציה; בניגוד לנטען על ידי המערערת, המנוח אמור היה להיות מועסק כשכיר ולא כעצמאי; פוטנציאל ההשתכרות שלו היה הולך וגדל בין היתר לנוכח המשך עבודתו כמשגיח כשרות וניהול מיזמים חדשים; וכי הכנסתו הוכחה בהסכמים שנחתמו עובר לתאונה עם פרסום יהלום ואמביציה, תלושי שכר מהעמותה, דו"ח רציפות מהמל"ל ורישומי המנוח המתעדים את הכנסותיו. המשיבים הדגישו כי אין "להעניש" את התלויים במי שעבד ב"שחור", וטענו כי יש לפסוק הפסדי פנסיה למנוח שכן הפסדי השכר נפסקו לפי הכנסתו כשכיר, כשממילא יש לפסוק הפסדי פנסיה גם לעצמאיים; כי תלושי השכר של המשיבה מלמדים כי הכנסתה הממוצעת נמוכה בהרבה משנקבע; כי בית המשפט התעלם מהמגמה הברורה של צמצום חובותיו של המנוח למול עלייה בהכנסותיו; וכי גם בניכוי הוצאות דלק שהיו הוצאותיו היחידות של המנוח, בהתחשב בעבודותיו הנוספות כגון חזנות ולימוד תורה, הוכח כי המנוח השתכר בסכומים הנטענים על ידם. המשיבים הלינו על מיעוט הסכום שנפסק בגין אובדן שירותי אב ובעל וטענו כי יש להתחשב בגילם הצעיר של הילדים; בכך שבשנים הראשונות לאחר התאונה המשיבה הקדישה יום וליל לילדיה וסעדה אותם באבלם; ואף שהמשיבה נישאה בשנית, בעלה מטופל בשלושה ילדים וסובל מנכות בשיעור של 100%. 5. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. 6. לא אחזור על עמדתי בסוגיה של עבודה ב"שחור", ואפנה את הקורא לפסק דיני בע"א 4816/20 ‏לסקוב נ' פלונית (‏10.3.2021) ולאסמכתאות המובאות שם. בהתחשב בקווים המנחים לפסיקת פיצויים במקרים של הכנסות לא מדווחות כמפורט שם, איני סבור כי המקרה שבפנינו מגלה עילה להתערבות. 7. איני סבור כי כטענת המערערת, בית המשפט קבע את בסיס השכר של המנוח על בסיס השכר הממוצע במשק. גם מבלי להידרש לתצהיר המנוח השנוי במחלוקת לפיו הכנסתו החודשית עומדת על 10,000 ₪ ללא תלושי שכר, בית משפט קמא העריך את בסיס השכר בהתחשב בעדויות ביחס לשכרו של המנוח בפרסום יהלום ושכרו העתידי ב"אמביציה" כשכיר (כ-7,000 ₪), וכן בהתחשב בתלושי השכר שהנפיקה העמותה למנוח (סכום ממוצע בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2016 היה 2,010 ₪, לפי דוח רציפות ביטוח של המל"ל, המשיבים טענו כי הסכום גבוה יותר ועומד על 2,116 ₪ בהינתן שאין מדובר בארבעה חודשי עבודה מלאים). הקביעה כי העבודה באמביציה היתה חלופית לעבודה בפרסום יהלום היא קביעה עובדתית שבה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. המשיבים אמנם מבקשים להבחין בין עבודות שונות שביצע המשיב עבור פרסום יהלום וטענו כי המנוח היה ממשיך בהפצת עלון מסוים עבורם בשכר חודשי של כ-8,000 ₪, אך לנוכח התנהלותו של המנוח "בשחור" אין מקום לרוחב יד בהערכת ההשתכרות ובנושא זה, ובהתחשב במכלול הטענות איני מוצא לשנות מבסיס השכר שנקבע. הוא הדין ביחס לבסיס השכר של המשיבה ופסיקת הפיצויים בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל שאינו נופל כלל וכלל מרף הפיצוי הנוהג (וראו ע"א 4574/11 ‏‏עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 7 (19.5.2013)). אף איני מוצא להתערב בפסיקת הפסדי פנסיה למנוח, וזאת בהתחשב שעובר לתאונה עבודתו בעמותה דווחה, ולפי עדותו של המעסיק העתידי ב"אמביציה" כוונת המנוח הייתה להתחיל לעבוד "בצורה מסודרת" ולקבל תלושי שכר. 8. סוף דבר, שהערעור והערעור שכנגד נדחים בזאת. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"א באייר התשפ"א (‏3.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20051550_E12.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1