שוריק אגרונוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5152/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"פ 5152/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: שוריק אגרונוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה 287/02, מיום 18.4.04, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם וכבוד השופטים א' רזי ו-ש' שטמר תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' תשס"ה (7.3.05) בשם המערער: עו"ד אחמד מסאלחה בשם המשיבה: עו"ד אסף רוזנברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ח' פיזם והשופטים א' רזי וש' שטמר) אשר הרשיע את המערער ברצח אימו החורגת לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו עונש של מאסר עולם. העובדות 1. כנגד המערער הוגש ביום 6.6.02, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, בו נטען, כי ביום 8.5.02 או בסמוך לכך, גרם המערער למותה של אימו החורגת (להלן: המנוחה), אשר גידלה אותו מגיל 3, גם לאחר פטירתו של אביו. על פי כתב האישום, ביום האמור, ולאחר שהצטייד בסכין, הגיע המערער לביתה של המנוחה, שם דקר אותה ארבע דקירות במטרה להמיתה. כתוצאה מכך, נפטרה המנוחה מפצעיה כעבור זמן קצר. לפיכך, יוחסה למערער עבירה של רצח לפי סעיפים 300(א)(1) ו- 300(א)(2) לחוק. בעקבות האירוע האמור, נלקח המערער לחקירה במשטרה, בה הכחיש תחילה כל קשר שהוא לאירוע ולמעורבותו בו. בהמשך, ורק לאחר מספר הודעות שמסר במשטרה, הודה המערער, כי רצח את המנוחה, וזאת לדבריו, משום שהיא נהגה להתעלל בו "ולמצוץ את דמו". המערער גם הדגים ופירט כיצד רצח את המנוחה, מה לבשה באותה העת, ואף כיצד הוא זרק את הסכין ואת מפתחות דירתה, לאחר מכן, מחוץ לביתה. יצוין, כי בהמשך, בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי, כפר המערער באישומים שיוחסו לו ושוב הכחיש כל קשר לאירוע האמור. הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי 2. על יסוד הראיות אשר הובאו בפניו, קבע בית-המשפט המחוזי את ממצאיו. הרשעתו התבססה בעיקר על הודאת המערער. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלה המערער לגבי היות הודאתו לא הודיית אמת או הודיה שלא ניתנה מרצונו החופשי. כמו-כן, אשר לטענות המערער בדבר התעללות המנוחה בו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מניע אינו אלמנט הכרחי לעבירה, אולם בענייננו, המניע אכן תומך בטענה, שהמערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, לאחר שהחליט לעשות כן. לפיכך, בקובעו, כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה של המחשבה הפלילית, כמו גם בנטל ההוכחה ליסוד הנפשי של כוונה תחילה, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. כמו-כן, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו על סמך ראיות נוספות: ידיעת המערער פרטים מוכמנים, טביעות האצבע של המערער אשר נמצאו במקום, תוצאות בדיקות המעבדה הניידת ועוד. חרף זאת, בנוגע לעבירה השנייה בה הואשם המערער, העוסקת ברצח הורה, לפי סעיף 300(א)(1) לחוק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לאור העובדה שהמנוחה איננה אימו הביולוגית של המערער, ואף מעולם לא אימצה אותו רשמית כדין, לא מתאפשרת הרשעתו בסעיף 300(א)(1) לחוק. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, כי העונש אשר יושת על המערער יהא עונש של מאסר עולם חובה. מכאן הערעור שבפנינו. הטענות בערעור 3. בא-כוח המערער חוזר בפנינו על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל ראוי לטענות, אשר מפחיתות ממשקלה של הודאת המערער. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי לא יוחס משקל ראוי לטענות ההגנה הסותרות את קיומו של "דבר מה נוסף" ואת ידיעת המערער על פרטי החקירה המוכמנים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מטענות ההגנה לגבי מחדלי המשטרה והחקירות שערכה למערער. לטענתו, המשטרה למעשה הציגה בפני המערער מצג, לפיו אם ברצונו לראות את בנו - עליו להודות במעשה הרצח. לטעמו, מדובר במחדל רציני, וזוהי גם הסיבה היחידה, אשר בגללה הודה המערער. לפיכך, לטענת בא-כוח המערער, הודאת המערער איננה הודאת אמת, שכן הוא למעשה נאלץ להודות במעשה אשר לא ביצע, מתוך דאגה לבנו. בנוסף לאמור אף טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שלא התייחס בפסק-דינו לסתירות השונות, בין ממצאי המז"פ לבין הודעותיו של המערער. לפיכך, טוען בא-כוח המערער, לא עמדה המשיבה בנטל השכנוע שהוטל עליה, ולא הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. לכן, לטענתו, יש לזכות את המערער מן העבירה המיוחסת לו, זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק. דיון הערעור על הכרעת הדין 4. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק, אשר תיאר את הראיות בצורה מפורטת ובחן אותן, ביחס לאמור בפרטי כתב-האישום. בפסק-דין זה, נמצא המערער אשם מעל לכל ספק סביר. בערעורו, טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי במהלך החקירה, הציגה המשטרה למערער מצג לפיו אם ברצונו לראות את בנו, עליו להודות במעשה הרצח, וזוהי לטענתו הסיבה היחידה אשר בגללה הודה המערער. לפיכך, לטענת בא-כוח המערער, הודאת המערער איננה הודאת אמת, שכן המערער בעצם הודה במעשה שלא ביצע. טענה זו אין בידי לקבל. המטרה של חקירה משטרתית היא לא לתור אחר ראיות אשר ירשיעו ותו לא, אלא לגלות ראיות, אשר יבואו לכך שהאמת תתגלה. זאת, בלי כל קשר לשאלה האם אמת זו תוביל לזיכוי או הרשעה של המערער (ראו ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(2) 466). כאשר חסרה לתביעה ראיה, ישויך "מחדל חקירתי" זה לחובתה, בעת עריכת מאזן ראיות, על-מנת לבדוק האם הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. מנגד, כאשר חסרה ראיה להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל, כשיקול תומך בדבר קיומה של הטענה הנטענת על-ידה, הכול לגופו של העניין הנדון (ראו ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1988). לכן, נראה כי מה שבית-המשפט צריך לבדוק הוא, האם מחדלי המשטרה, באם באמת בוצעו כאלו, הם חמורים עד כדי כך, שיכול להיות להגנת המערער נפגעת כתוצאה מהקושי בהתמודדות עם חומר הראיות המצביע לרעתו של המערער, או לחילופין בגלל קשיים להוכיח את אמיתות גירסתו. לפי קריטריון זה, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שראוי לתת למחדל, בהנחה שאכן התקיים, לא רק כשעמד לבדו, אלא כחלק ממכלול הראיות (ראו ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פד"י מד(1), 785 וכן ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2), 1497). על-פי מכלול הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי, לא נראה לי, כי אכן היו מחדלי חקירה מטעם המשטרה. אולם, גם אם היו, מדובר במחדלי חקירה שאין בהם כדי לאיין את מסכת הראיות הקיימת, אשר נפרסה באופן מפורט ומבוסס בהכרעת הדין בכלל, ובקלטת הווידיאו אשר הוצגה מטעם המשיבה, בפרט. שכן, הם אינם מעלים או מורידים מחומר הראיות שהוצג כנגד המערער ואין כל חשש, כי קופחה הגנתו או כי נגרם לו עיוות דין. מחומר הראיות, אשר כלל עדויות שונות, כגון עדויותיהם של חוקרים מהמשטרה; פרופ' יהודה היס – ראש המרכז לרפואה משפטית; קרובי משפחה שונים, בהם אף אשתו לשעבר של המערער; וגם הודאתו של המערער עצמו נראה, כי גמלה בליבו של המערער ההחלטה לרצוח את המנוחה מסיבות שונות, ובין היתר עקב תחושתו כי המנוחה התעללה בו שנים. כך, גם בהודאה המפורטת והמצולמת שנתן המערער במשטרה, אשר כללה גם המחשה והדגמה מצידו, ואשר לוותה בבכי תמרורים, הודה המערער בפשע המיוחס לו והתנצל על מעשהו הנורא. לזאת יש להוסיף, כי בית-המשפט המחוזי קבע במפורש, כי עדותו של המערער בבית-המשפט, בה הכחיש את מעורבותו במעשה הרצח, לא הייתה מהימנה בעיניו, וכי אין לתת אמון בגרסתו. יתרה מזאת, כאמור, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הודאתו של המערער לגבי המתתו את המנוחה הייתה כנה ואמיתית, ניתנה מרצונו החופשי, והמערער אף לא טען, כי נעשתה עקב כל לחץ או איומים. יצוין, כי הודאה שנמצאה קבילה, ואשר יש בה הודיה בעובדות הדרושות להוכחת העבירה נשוא האישום, תוכל לשמש בסיס עצמאי ו"יחיד" להרשעה באותה עבירה. זאת, ובלבד שתתלווה לה תוספת ראייתית בדמות "דבר מה נוסף" לתמיכה באמיתותה, אשר יהיה בה סימן שמחוץ לדברי המערער בהודאתו, אשר יש בו כדי ללמד על אמיתותה (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשנ"ט – 1999, עמ' 102). משמע, על הראיה בסך הכול לאשר חלק מסיפור העובדות, אשר בהודאת המערער (ראו ע"פ 428/72 מאיר בן לולו נ' מדינת ישראל, כח(1) 270). בענייננו, נמצאו מספר ראיות נוספות, המחזקות את האישומים כנגד המערער, ואשר ניתן לראות בהן כאישור לחלק מסיפור העובדות שבהודאתו. כך למשל, נמצאו בדירת המנוחה, בזירת האירוע, סיבי-בד המתאימים לבגדי המערער. כמו-כן, ידע המערער את תאריך מותה של המנוחה מבלי שפרט זה נאמר לו. טביעות אצבע של המערער נמצאו בדירת המנוחה, בליווי אמרותיו הסותרות בנוגע לעניין זה, וחשוב מכל, טיב יחסיהם של המערער והמנוחה מהווה מניע ברור, שכן, על-פי דברי המערער, התעללה בו המנוחה במשך שנים. כמו-כן, בנוסף לדבריו אלו של המערער, אף העידו קרובים אחרים על אופי היחסים העכורים בין המערער למנוחה, כי המנוחה פחדה ממנו, ואף רצתה להתרחק ממקום הימצאו. יצוין, כי על כל הממצאים הללו, פירטה הערכאה הראשונה בפסק-דינה, והלכה ידועה היא, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר בחנה את הממצאים בעצמה. זאת, למעט במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבותה זו או במקרים בהם הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה ממש לא נראית הגיונית בעליל (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 564; ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2165). שהרי, כידוע, לערכאה הראשונה יש יתרון על פני ערכאות הערעור, משום שהיא מתרשמת בצורה ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המופיעים בפניה ומגרסאותיהם, כמו גם משלל הראיות השונות. בענייננו, לא מצאתי כל נסיבות חריגות כאלו, והגרסה העובדתית שנקבעה על ידי בית-המשפט המחוזי, נראית הגיונית ואמינה. לפיכך, כל הממצאים האמורים לעיל, יכולים להוות בנקל ראייה מאמתת מסוג "דבר מה נוסף". כמו-כן, ניתן לראות בעובדה, כי למערער היה ידע על פרטים מוכמנים, חיזוק ראייתי משמעותי נוסף. כך למשל, העיד המערער, כי המנוחה לבשה כותנת-בית כאשר ראה אותה, דבר שתאם לבגד אשר נמצא עליה בעת מותה, וכך למשל ידע לספר בהודאתו, כי לא לקח דבר מדירתה של המנוחה, ואכן דבר באמת לא ניטל משם. יצויין, כי העובדה שדבר לא נלקח מדירתה של המנוחה, מתאים ליתרת עדותו של המערער, וזאת משום שמטרת המתתו את המנוחה, לא הייתה למטרות שוד, אלא נבעה ממניע אחר עליו סיפר, והוא התעללותה בו במשך שנים כדבריו. לגבי מודעותו והחלטתו של המערער להמית את המנוחה, הרי שדקירתו אותה, נבעה מהחלטתו להמיתה, ואופיו של המעשה אשר התבצע בעזרת סכין שהכין מבעוד מועד, מעיד גם הוא על קיומה של הכנה כנדרש לצורך קיומה של כוונה תחילה. יתרה מזאת, בענייננו, ההגנה אף לא עמדה על טענת הקינטור, ואין כל סימנים להתגבשות יסוד קינטור סובייקטיבי. לאור האמור לעיל, אכן התקיימו, במקרה דנן, כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. לאור העולה מן המקובץ, אין עילה להתערבות בממצאיו של בית-המשפט המחוזי. על כן, נחה דעתי, כי בדין נקבע, שהמערער ביצע את העבירה שיוחסה לו, ולפיכך לא נותר לי, אלא לאשר את קביעת בית-המשפט המחוזי ולהותיר את הרשעת המערער ברצח על כנה. סיכומו של דבר, אני מציע לחברותיי להרכב לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני עם פסק דינו של השופט ג'ובראן. אף אני סבורה כי בפני בית המשפט המחוזי היתה תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס מעבר לספק סביר את המסקנה שהמערער הוא שביצע את הרצח בו הורשע. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.\ ניתן היום, ט"ו בסיוון תשס"ה (23.6.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01005350_H18.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il