פסק-דין בתיק רע"א 5150/02
בבית המשפט
העליון
רע"א
5150/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1.
ד"ר משה וינברג, עו"ד
2. וינברג- דורון ושות', עו"ד
נ ג ד
המשיבים:
1. קרון
ביילס, עו"ד
2. שולה נבון
3. יורם נבון
בקשת רשות ערעור על פסק-דין
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.5.02 בבר"ע 2352/01 שניתן על-ידי
כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבה:
כ"ג באייר תשס"ג
(25.5.03)
בשם המבקשים:
עו"ד משה וינברג
עו"ד מיכה ברנר
בשם המשיב 1:
עו"ד דור שחם
עו"ד נטעלי זלצר
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד צבי כהנא
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כבוד
השופטת ה' גרסטל) החליט לדחות בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על החלטת בית-משפט
השלום בתל-אביב- יפו (כבוד השופטת ר' רונן), לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט,
שניתן נגד המשיבה 1. על החלטת בית-המשפט המחוזי הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור
לבית-משפט זה, וביום 25.5.03 החלטנו ליתן רשות ערעור, ואיפשרנו לצדדים להגיש
השלמות טיעון.
השאלה העולה בערעור זה הינה - האם רשאי
בית-המשפט להתיר המצאת הודעה לצד שלישי מחוץ לתחום השיפוט, על-פי תקנה 500(10) לתקנות
סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), וכיצד יש לפרש את האמור בתקנה זו
הקובעת כי ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין לאדם שמחוץ לתחום המדינה אם הינו
"בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה
לו הזמנה כדין בתחום המדינה".
ברע"א 3765/90 אלבה מכונות לעיבוד מתכת בע"מ נ' Colgar S.P.A,
פ"ד מה(1) 353 (להלן: עניין אלבה), קבע
בית-משפט זה מפי השופט ש' לוין (כתוארו אז) כי לשונה הברורה של תקנה 500(10)
לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מאפשרת המצאת הודעה לצד שלישי מקום ש'הנתבע' הזר
על-פיה הוא 'נתבע' יחידי. נוכח אי-שביעות הרצון שהביע השופט ש' לוין מן התוצאה
אליה הגיע בעניין אלבה (שם, בעמ' 356), ונוכח הזמן שחלף מאז
ניתנה ההחלטה באותו עניין, סברנו כי יש מקום לשוב ולהידרש לסוגיה זו.
העובדות וההליכים שבבסיס הערעור
1. המשיבה 2, שולה נבון, שכרה את שירותיו
המשפטיים של משרד וינברג, דורון ושות' (להלן: המשרד). למשרד הייתה בתקופה הרלוונטית שלוחה בארצות-הברית,
שהיוותה גוף עצמאי מבחינה מקצועית ומבחינה תקציבית. המשיבה 1, עו"ד קרון
ביילס, היא עורכת-דין קנדית שנשכרה על ידי שלוחת המשרד בארצות-הברית לטפל בענייניה
של שולה נבון. לימים, הגיש המשרד תובענה לתשלום שכר טרחה נגד שולה נבון, וזו מצדה,
הגישה תובענה שכנגד, בין היתר, בשל חיובי יתר, שליחת יד בהוצאות ונזקים שנגרמו לה,
לטענתה, בגין הזנחת הטיפול בענייניה. המשרד ביקש לצרף את עורכת הדין ביילס כנתבעת
בתובענה שהגיש, אך בקשתו נדחתה. לפיכך, הגיש המשרד בקשה, במסגרת התובענה שכנגד,
להתיר המצאת הודעה לצד שלישי נגד עו"ד ביילס, מחוץ לתחום השיפוט. בבקשה נטען
כי עו"ד ביילס גרמה נזקים במהלך טיפולה בענייניה של שולה נבון, וכי אם יחוייב
המשרד לפצות את שולה נבון, כדרישתה בתביעה שכנגד, על עו"ד ביילס לשפות את
המשרד בגין כל סכום שבו יחוייב, כאמור. תחילה, התיר בית-משפט השלום את ההמצאה, אך
בהמשך ביטל אותה, נוכח התנגדותה של עו"ד ביילס. על החלטה זו הוגשה, כאמור,
בקשת רשות ערעור לבית- המשפט המחוזי ובית-המשפט המחוזי, בדחותו את הבקשה, נסמך על
החלטת בית- משפט זה בעניין אלבה.
טענות הצדדים
2. בערעורם טוענים המערערים כי יש מקום לשוב
ולשקול את הפירוש המצמצם שקבע בית-משפט זה בעניין אלבה,
לעניין ההוראה שבתקנה 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי. המערערים מדגישים בהקשר זה
את העובדה שבעידן החדש בו אנו חיים, נקשרות עסקאות בינלאומיות רבות, המערבות צדדים
ממדינות שונות, וכן הם מציינים את ההתפתחות הטכנולוגית, המאפשרת תקשורת נוחה בין
מדינות שונות. המערערים מוסיפים וטוענים עוד כי בעניין אלבה, היו העובדות שבסיס ההודעה לצד רביעי שונות בתכלית מן
העובדות שבבסיס התביעה העיקרית, ואילו במקרה שלפנינו יש מכנה משותף רחב בין
העובדות והפלוגתאות העומדות להכרעה בשני ההליכים.
המשיבים, מצדם, סומכים ידיהם על החלטות
בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, ולטעמם, אין מקום לשנות מהחלטת בית-משפט זה בעניין אלבה.
דיון
3. סמכותם של בתי-המשפט בישראל נקנית, ככלל,
בהמצאת הזמנה לדין (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה
שביעית - תשנ"ה) 34. להלן: זוסמן, סדר הדין האזרחי). דרך
המלך להמצאת ההזמנה לדין היא המצאתה לנתבע המצוי בישראל. כך הוא כאשר הנתבע מצוי
בישראל דרך קבע, כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל באקראי, וכך הוא גם כאשר הנתבע
עצמו אינו מצוי בישראל, אך מצויים בה מורשהו או עורך דינו בנושא ההתדיינות (תקנה
477 לתקנות סדר הדין האזרחי). בכל המקרים הללו, קונה בית-המשפט בישראל את הסמכות
לדון בתביעה מכוח ההמצאה שבוצעה בתוך תחום השיפוט הישראלי. לצד מקרים אלה, קיימים
מקרים בהם לא ניתן לבצע את ההמצאה בדרך המלך, בישראל, ובכל זאת ראוי ונכון הוא
שבית-משפט בישראל יקנה סמכות לדון בתובענה. במקרים אלה עוסקת תקנה 500 לתקנות סדר
הדין האזרחי, הקובעת עניינים שונים בהם רשאי בית-המשפט להתיר המצאת כתב בי-דין,
לידי בעל-דין המצוי מחוץ לתחום המדינה. המכנה המשותף לעניינים המנויים בתקנה הוא
קיומה של זיקה כזו או אחרת בין הסכסוך העומד לדיון ובין ישראל; למשל, כאשר נושא
התובענה הוא מקרקעין המצויים בישראל, או כאשר התובענה מבוססת על מעשה או מחדל
בתחום ישראל. מתן היתר להמצאת הזמנה לדין אל מחוץ לתחום השיפוט, מותנה, כאמור,
באישור בית- המשפט והלכה פסוקה היא כי גם אם שוכנע בית-המשפט כי קמה אחת העילות
למתן היתר המנויות בתקנה, עליו להוסיף ולבחון האם ראוי להעניק את ההיתר בנסיבות
הספציפיות של המקרה (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989)
בע"מ נ'The Lockformer Co. ואח', פ"ד נב(1) 109(. הטעם לגישה הזהירה שמצווה בה
בית-המשפט בהקשר זה, נעוץ בעובדה שההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט מקנה לבית-המשפט
בישראל סמכות לדון בתביעה, שבדרך כלל אין לו סמכות לדון בה, והדיון בה עלול להביא
להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי נימוס בינלאומיים (ע"א 837/87 סרג'יו הוידה נ' דן הינדי ואח', פ"ד מד(4) 545).
4. החלופה, אשר מכוחה ביקשו המערערים היתר
המצאה מחוץ לתחום השיפוט במקרה שלפנינו, היא, כאמור, זו הקבועה בתקנה 500 (10)
לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיה:
רשאי בית-המשפט או רשם שהוא שופט להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ
לתחום המדינה באחת מאלה:
....
(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון,
בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.
על-פי האמור בתקנה זו, ניתן להתיר המצאה
אל מחוץ לתחום השיפוט כאשר מתנהלת בישראל תובענה נגד מאן דהוא, ואדם אחר, שאינו
בישראל, הינו בעל דין דרוש או בעל דין נכון באותה תובענה. המבחן שנקבע לצורך הכרעה
בשאלה האם הצד הזר הינו "בעל דין דרוש או בעל דין נכון" הוא האם, לו ישב
הצד הזר בארץ, היה בית-המשפט מוסמך לברר את עילת התביעה נגדו, והאם היה ראוי לברר
את התובענה ביחד עם התובענה הנידונה בארץ (ע"א 98/67 הנס ליבהר נ' "גזית ושחם" חברה לבנין בע"מ ואח',
פ"ד כא(2) 243). במקרה שלפנינו, מדובר, כאמור, בבקשה להיתר המצאה לצד זר, שנגדו
הוגשה הודעה לצד שלישי, ולא בבקשה להיתר המצאה לצד זר שהוא נתבע.
האם ניתן לומר כי הצד השלישי הינו
"בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה"?
בעניין אלבה
נידונה, כאמור, שאלה דומה. באותו מקרה מדובר היה בבקשה מטעם צד שלישי ישראלי להתיר
המצאת הודעה לצד רביעי, מחוץ לתחום השיפוט. השופט לוין קבע כי לעניין תקנה 500(10)
מהווה ההודעה לצד רביעי "תובענה" נפרדת, שאינה חלק מן ההליך העיקרי
ולפיכך נדרש כי בעל דין, שבוצעה לו המצאה כדין בישראל, יהא אף הוא צד לאותה הודעה
לצד רביעי.
את קביעותיו אלה נימק השופט לוין בלשונה
של התקנה, וכן בפסיקת בתי המשפט באנגליה, עת עמדה שם בתוקפה תקנה הדומה לתקנה
500(10) הישראלית. השופט לוין הביע, כאמור, אי-שביעות רצון מן התוצאה אליה הגיע, ואף
סבר כי מן הראוי שמחוקק המשנה ישקול תיקון של התקנה בישראל, בדומה לתיקון שנעשה בינתיים
בנוסחה של התקנה האנגלית.
5. חוסר הנחת מהתוצאה בעניין אלבה בא לידי ביטוי גם ברע"א 4633/92 Holmsunds Stuveri AB ואח' נ' ינור שרותי ים בע"מ (בפירוק) (לא
פורסם) (להלן: עניין ינור). באותו עניין
סייג השופט לוין את תחולתה של קביעתו בעניין אלבה, וקבע
כי כאשר הצד השלישי הינו גם נתבע בהליך העיקרי, ניתן להמציא לידיו, מחוץ לתחום,
הודעה לצד שלישי ששלח נתבע אחר בהליך העיקרי, וזאת גם בהיעדר צד שלישי ישראלי
נוסף. השופט לוין נימק את החלטתו בכך שקיימת ממילא אפשרות כי בית-המשפט יקבע את
חלוקת החבות בין הנתבעים, והנתבע הישראלי יוכל לתבוע השתתפות מהנתבע הזר- הצד
השלישי- מכוח אותה החלטה והוסיף כי "מה שניתן לתבוע בתביעה נפרדת ניתן גם
לתבוע- בנסיבות מקרה זה, כשהמדובר בהודעה לצד שלישי".
6. חלפו למעלה מעשר שנים מאז ניתן פסק הדין בעניין אלבה, אך נוסחה של תקנה 500(10) נותר כשהיה. לפיכך ראוי לשוב
ולבחון שמא ניתן להגיע למסקנה אחרת באשר לפירושה של תקנה זו. אומר מיד כי לטעמי
לשון התקנה אינו מחייב את הפרשנות שאימץ השופט לוין, ומכיוון שמוסכם על הכל כי
התוצאה שאליה מוליכה פרשנות זו, אינה רצויה, נראה כי ניתן ואף ראוי להעדיף פרשנות
אחרת, לפיה 'נתבע' זר בהודעה לצד שלישי יכול להיחשב כבעל דין דרוש או נכון לצורך
תובענה המתנהלת בישראל, גם אם באותה הודעה אין בנמצא, בנוסף ל'נתבע' הזר, 'נתבע'
שבוצעה לו המצאה כדין בישראל.
7. תקנה 500(10) מאפשרת, כאמור, קבלת היתר
להמצאה מחוץ לתחום השיפוט כאשר האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא "בעל
דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה
שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". שאלת המפתח
היא, איפוא, כיצד יש לפרש את המונח "תובענה", הנזכר בתקנה. לטעמי, ניתן
לפרש את המונח "תובענה", כמכוון עצמו אל ההליך העיקרי, על ענפיו השונים
ובכללם הליכי צד שלישי, שאינם אלא הליכי לוואי לתובענה העיקרית (על מעמדה הדיוני
של הודעה לצד שלישי כהליך לוואי הנספח לתובענה העיקרית, ראו: ע"א
775/75 נתן צרקלביץ ואח' נ' נזאם עבד אלרחים אלנבולסי ואח', פ"ד ל(3) 102). מנקודת מבט
רחבה זו, די בכך שהצד השלישי, הזר, עונה על הקריטריונים הקבועים בתקנה 216, לעניין
הגשת הודעה לצד שלישי על מנת שיחשב כ"בעל דין דרוש או בעל דין נכון,
בתובענה". במילים אחרות, ניתן להחיל על צד שלישי זר את אותו המבחן שהחילה
הפסיקה לעניין נתבע זר, בשינויים המחוייבים, ולומר כי צד שלישי זר הינו "בעל
דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה", אם, לו ישב בארץ, היה בית-המשפט מוסמך
לברר את ההודעה לצד שלישי נגדו. גישה זו מיישמת שיקולים של מהות להבדיל משיקולים
לשוניים צרים, והיא מתיישבת היטב עם המטרה המשותפת המונחת ביסוד הליך ההודעה לצד
שלישי, כמו גם ביסוד האפשרות להתיר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, על-פי תקנה
500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי. מטרה זו עיקרה - הרצון לפתור באופן יעיל, ממצה ושלם
ובהליך אחד, מכלול של סוגיות המתעוררות בקשר לאותו עניין. אכן, לצורך השגת מטרה זו
קבע מחוקק המשנה כי ניתן לספח אל התביעה העיקרית הליך נלווה – הוא ההודעה לצד
שלישי (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה
שביעית - תשס"ג) 335; זוסמן, סדר הדין האזרחי 635); לצורך אותה מטרה עצמה נקבעה בתקנה 500(10) האפשרות להתיר המצאה אל
מחוץ לתחום השיפוט, מקום שבו בעל דין זר הינו בעל דין נכון או דרוש בהליך המתנהל
בארץ נגד בעל דין, שבוצעה לו המצאה כדין בישראל. לפיכך, אינני רואה מקום להבחין
בין צד הדרוש לתביעה העיקרית כנתבע ובין צד הדרוש לתובענה, במובנה הרחב, הכולל גם
את ההודעה לצד שלישי כהליך הנלווה לתביעה העיקרית. פירוש תכליתי זה לאמור בתקנה
500(10), אף מתיישב עם הכלל הפרשני לפיו יש לבחור מבין הפרשנויות השונות הבאות
בחשבון מבחינה לשונית, את הפרשנות התואמת את תכלית החיקוק ואת שיקולי המדיניות
הכלליים (א' ברק פרשנות במשפט (כרך
שני – פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 99). במקרה שלפנינו, מוליך הפירוש המילולי
הצר לתוצאות בלתי-רצויות ולהבחנות בלתי-מוצדקות בין מקרים שאין ביניהם
הבדל אמיתי, ועמד על כך השופט לוין בעניין אלבה וכן בעניין ינור. על
כן, נראה כי אין לאמצו עוד.
8. סיכומם של דברים - אני מציעה לקבל את
הערעור ולהחזיר את הדיון לבית- משפט השלום, על-מנת שישוב ויבחן, לפי המבחן שהותווה
לעיל, את סוגיית היתר ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט של ההודעה לצד שלישי כנגד
עו"ד ביילס. נוכח העובדה כי בית-משפט קמא הלך בתלם ההלכה שנקבעה בעניין אלבה, ועליה נסמכו גם המשיבים, אני סבורה כי אין מקום לעשות
צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, ח' כסלו, תשס"ד (03.12.03)
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02051500_V05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il