פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בג"ץ 5144/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5144/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
העותר:
עו"ד מרואן דלאל
נ ג ד
המשיבים:
1. מאיר דגן
2. אריאל שרון
3. בנימין (פואד) בן אליעזר
4. שמעון פרס
5. דן מרידור
6. משרד ראש הממשלה
7. היועץ המשפטי לממשלה
8. עמוס שוקן
המשיבים 9-11 פורמליים:
9. נורמן פארל, התובע בבית הדין הבינלאומי המיוחד לעניין לבנון
10. השופט דיוויד באראגוונאת, נשיא בית הדין הבינלאומי המיוחד לענין לבנון
11. הרמן ווך היבל, רשם בית הדין הבינלאומי המיוחד לענין לבנון
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותר:
בעצמו
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
לפנינו מונחת עתירה למתן צו על תנאי המורה ליועץ המשפטי לממשלה "ליתן טעם מדוע לא יורה על פתיחה בחקירה נגד המשיב 1, מאיר דגן, ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים לשעבר ... ואזרחים ישראלים אחרים, בגין חשד ממשי למעורבותם בתכנון וביצוע רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק חרירי המנוח (להלן: חרירי) בבירות, לבנון, ביום 15 בפברואר 2005".
העותר טוען, בין היתר, כי קיימת מעורבות של זרועות הביטחון הישראליים, ובמיוחד של מאיר דגן, בהתפוצצות מכונית התופת שהביאה להירצחו של ראש ממשלת לבנון חרירי. את טענתו זו, מבסס העותר בעיקר על כתבות פובליציסטיות. נוסף על כן, העותר טוען נגד ממצאי ועדת החקירה הבינלאומית שהוקמה בשנת 2005 לצורך חקירת הרצח של חרירי כי היא הסתמכה על ראיות נסיבתיות בלבד, ביססה את התיאוריה שלה על ממצאים שמקורם במידע תקשורת סלולארית וכי ניכרת מעורבות ישראלית בעבודת הוועדה.
דין העתירה להידחות על הסף, שכן היא אינה מעלה כל תשתית עובדתית אשר יכולה להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 630 (1994)). רוב רובן של האסמכתאות שאליהן מפנה העותר הן בגדר מחשבות והגיגים של עיתונאים שפורסמו עלי דף, אך אין בהן לבדן כדי להוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט המנהלי, את הטענות המועלות על ידו, ולוּ לכאורה. יתרה מזאת, אין בהן כשלעצמן כדי להצביע על התנהלות פגומה כלשהי של הרשות המצדיקה את התערבותנו.
יתר על כן, ניתן להצביע על טעם נוסף, הנגזר מהטעם שהובא לעיל, לדחיית העתירה על הסף: העתירה נעדרת עילה להתערבותו של בית משפט זה. כידוע, עתירה שאינה מגלה פגם בהתנהלות הרשות המנהלית אינה מגלה עילת התערבות (ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי – עילות הסף 280 (2008)). המקור לכלל זה הוא בתקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, אשר פורשה בפסיקה כדורשת שהעתירה לבית משפט זה תצביע על כך שהרשות המנהלית שנגדה מופנית העתירה נהגה לכאורה שלא כדין. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בבג"ץ 6104/94 עמותת אמיתי אזרחים למען נ' מיכאל בן יאיר (לא פורסם, 6.11.1994):
"מהו, אם כך, הפירוש הנכון של 'עילה' בהקשר של תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק? הפירוש צריך לשקף את תכלית התקנה. והתכלית ברורה:נ לפתוח דרך לדחיית עתירה באופן מהיר ויעיל כאשר, על יסוד האמור בה, אין לה סיכוי להתקבל. ... האם ראוי, למשל, להטיל על פרקליטות המדינה את נטל ההגנה בפני עתירה טורדנית, ולצורך זה לדרוש ממנה כי תכין תשובה בכתב, לאחר שתערוך את הבירורים הנדרשים, ולאחר מכן תטען בעל פה בפני בית המשפט, וכל זאת אף אם ברור וגלוי מלכתחילה כי העתירה נדונה לדחייה? נטל כזה תובע מחיר, לא רק מפרקליטות המדינה, אלא בעקיפין מן הציבור הרחב, שפרקליטות המדינה משרתת אותו במשאבים מוגבלים. אין לכך הצדקה כאשר ברור לבית המשפט כי אפילו אם כל האמור בעתירה אמת, עדיין אין לה סיכוי להתקבל".
בענייננו, כאמור, נראה כי אף אילו היה כל האמור בעתירה אמת, ואין לנו שמץ יסוד לקבוע זאת, אין לעתירה סיכוי להתקבל. אשר על כן, העתירה נדחית אפוא על הסף.
ניתן היום, כ"ו באב התשע"ב (14.8.2012).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12051440_H01.doc שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il