אריק רוזן נ. בית הדין הארצי לעבודה

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5141/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון העותר: אריק רוזן נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. יעקב זריהן עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד אהוד רז פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) מיום 17.5.2018 ב-ע"ע 558-04-17 (הנשיאה ו' וירט ליבנה, השופטת ח' אופק גנדלר, השופט מ' שפיצר, נציגי הציבור מר ש' כפיר וגב' ב' סמו), שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (להלן: בית הדין האזורי) מיום 6.2.2017 ב-סע"ש 48139-03-15 ו-48152-03-15 (השופט ט' גולן, נציגי הציבור גב' ו' ח'ורי ומר ח' עילוטי). בהליכים אלה נדונה זכאותו הנטענת של העותר, אריק רוזן (להלן: רוזן), לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי-קבלת מכתב פיטורים במועד, הפרשי שכר עבודה, פדיון ימי חופשה ודמי מחלה – בסכום כולל של כ-250,000 ש"ח. רקע עובדתי וההליכים בבתי הדין לעבודה 2. החל משנת 2007 שימש רוזן כעובד בעסק בקרית שמונה בתחום עיבוד המתכות, החריטה וכרסום המתכת, שבבעלות דודו של רוזן, המשיב 2, יעקב זריהן (להלן: העסק ו-זריהן בהתאמה). לפי פסק דינו של בית הדין האזורי, יחסי העבודה בין רוזן לבין זריהן עלו על שרטון בשנת 2015 – שאז האשים זריהן את רוזן בזיוף חתימתו על גבי שיקים של העסק, ובגניבת מאות אלפי שקלים מחשבון הבנק של זריהן בין השנים 2014-2013. זריהן הגיש תלונה נגד רוזן במשטרה, וביום 4.5.2017 הוגש נגד רוזן כתב אישום המייחס לו ריבוי עבירות של גניבה בידי עובד (עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). הליך זה תלוי ועומד בבית משפט השלום בקרית שמונה ומצוי בשלב של שמיעת פרשת ההגנה (ת"פ 5775-05-17). עוד הובהר בפסק דינו של בית הדין האזורי, כי רוזן מצידו הודה אמנם בזיוף החתימות – אך לגרסתו הדבר נעשה לבקשת זריהן, וכדי שהאחרון יוכל למשוך כספים מחשבון הבנק שלו מבלי שבניו יבחינו בכך: "כלומר, לטענתו של התובע עצמו (רוזן-ע'ב'), הוא היה לוקח שיקים של העסק, ממלא את הפרטים עליהם וחותם בשמו של הנתבע (זריהן-ע'ב'), ומעביר את השיקים לגורמים שונים, ובעיקרם לידי אחותו, הגב' רוזן, שהינה בעלת דוכן של מפעל הפיס ולידי מר חנן ישראל, שהינו סוכן של מפעל הפיס. גורמים אלה היו פודים את השיקים, מעבירים בחזרה את הכסף לידי הנתבע (צ"ל: התובע-ע'ב'), שהיה מעביר אותו לידי הנתבע." (סעיף 48 לפסק דינו של בית הדין האזורי). 3. בית הדין האזורי העדיף את גרסתו של זריהן על פני זו של רוזן, וקבע כי רוזן גנב מהעסק כספים בהיקף של 235,320 ש"ח; בתוך כך הובהר בפסק הדין כי זריהן עמד בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו, בהינתן שטענת הגניבה היא עבירה חמורה בעלת אופי פלילי. ביסוד קביעותיו של בית הדין האזורי עמדו מספר טעמים, ובהם הודאות חוזרות ונשנות מצידו של רוזן טרם ניהול התביעה, ואף במהלכה, שלפיהן הוא זייף את חתימתו של זריהן על גבי שיקים של העסק; מסמכים "מזמן אמת" המעידים כי רוזן ידע שביצע מעשים פסולים כלפי זריהן; העובדה שבעת הרלוונטית היה רוזן מסובך בחובות, כפי הנראה לשוק האפור, וחלק מהשיקים שזויפו התגלגלו לידי מי מבעלי חובו; וכן התרשמות בית הדין מ"חוסר אמינותו הבולט והמשווע" של רוזן. בית הדין האזורי ייחס משקל גם לכך שגרסתו של רוזן נשענה על עדות יחידה מטעמו, מבלי שהובאו ראיות או עדויות נוספות כדי לתמוך בה; ולכך שרוזן נמנע מהזמנת עדים והצגת ראיות שעשויים היו לתמוך בגרסתו, בהתאם לחזקה הראייתית שלפיה הדבר פועל לחובתו. בד בבד, דחה בית הדין האזורי את גרסתו של רוזן שלפיה זריהן היה שותף למעשה הגניבה – תוך שהובהר כי לא הוצג טעם כלכלי או מעשי כלשהו לכך ש"בעל עסק יגנוב מעצמו". בהתייחס לטענת רוזן, שלפיה המטרה הייתה להסתיר מבניו של זריהן משיכות מזומנים שביצע מחשבון הבנק, נקבע כי "המדובר בגרסה לא הגיונית ואף אבסורדית, שכן אין חולק וכפי שכבר צוין בהרחבה, ואף התובע (רוזן-ע'ב') הודה בכך, שהתובע זייף את חתימתו של הנתבע (זריהן-ע'ב') עצמו. כלומר, אם היו לשיטתו של התובע, מגלים בניו של הנתבע את דבר המרמה דרך עיון בחשבונות הבנק, הם היו מגלים את חתימתו של אביהם, ולמעשה היו רואים 'משיכות מזומנים שלו מהחשבון', לכל דבר ועניין." (פסקה 59). נוסף לזאת, הובהר כי "חלק מהשיקים ניתנו לגורמים שהתובע לא היה יכול לקבל מהם את הכסף בחזרה. כך למשל, שיק אחד ניתן לעו"ד מקס חסין, שהינו משרד עורכי-דין מוכר וידוע באזור הצפון. כלומר, הלכה למעשה התובע גורס, שגורמים נוספים מלבדו השתתפו בקנוניה הנטענת." (פסקה 64). לעומת זאת, נקבע כי לרוזן היה אינטרס ראשון במעלה לגנוב את הכספים לעצמו – וזאת בהינתן העובדה שהלה חתם על הסכם עם בנק לאומי, להסדרת חוב של מאות אלפי שקלים שבו חבה אחותו. 4. על יסוד האמור פסק בית הדין האזורי כי רוזן אינו זכאי לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין אי-קבלת מכתב פיטורים; וכן נדחתה תביעתו להפרשי שכר עבודה, תוך שהובהר כי זריהן היה רשאי לנכות משכרו של רוזן כל יתרת חוב בשל הגניבה האמורה. בית הדין האזורי אמנם קיבל חלק מטענותיו של רוזן בנושא זכויות סוציאליות, ונמצא כי הוא זכאי לסך של 58,100 ש"ח בגין פדיון ימי חופשה ולסך של 16,100 ש"ח בגין דמי מחלה, ואולם נקבע כי יש לקזז סכומים אלה מן הכספים שגנב רוזן מהעסק. סופו של דבר, תביעתו של רוזן נדחתה בכללותה על ידי בית הדין האזורי. רוזן הגיש ערעור לבית הדין הארצי, שנדחה אף הוא. בפסק הדין נקבע כי אין יסוד להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובמסקנותיו, והוא אושר על ידי ערכאת הערעור לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 5. העתירה מופנית נגד קביעתו של בית הדין האזורי, שאושרה בפסק דינו של בית הדין הארצי, ושלפיה רוזן גנב כספים מזריהן על ידי זיוף חתימתו על גבי שיקים של העסק. רוזן דבק בגרסתו שלפיה הוא התבקש על ידי זריהן עצמו לזייף את החתימות, וכי הכספים חזרו בסופו של יום לכיסו של זריהן במלואם. בתוך כך נטען בעתירה לטעויות משפטיות מהותיות שנפלו בפסקי דינם של בית הדין הארצי ושל בית הדין האזורי, וכן טוען רוזן כי לא ניתן לו יומו בבתי הדין. בהקשר זה מלין רוזן בעיקר על כך שבית הדין האזורי דחה את בקשתו לחייב את זריהן בהצגת תדפיסי חשבון הבנק שלו (להלן: התדפיסים), ועל כך שבית הדין הארצי נמנע מלהתערב בהחלטה זו; ולטענתו של רוזן תדפיסים אלה הם ראיה חיונית להוכחת גרסתו, ויש בהם כדי להעיד על שיתוף הפעולה בינו ובין זריהן בקשר עם זיוף השיקים. על פי הנטען בעתירה, מהתדפיסים ניכר כי במועד שבו החל רוזן לזייף שיקים חלה ירידה דרסטית בהיקף משיכת המזומנים מחשבון הבנק של זריהן, ובמשך תקופות ארוכות אף לא נמשכו כספים כלל. לשיטתו של רוזן הדבר תומך בגרסתו שלפיה זיוף השיקים נעשה לבקשת זריהן, ומעיד על כך שהכספים אמנם שימשו את זריהן ולא נותרו בידיו של רוזן – שכן אחרת לא היה לזריהן מניין לכלכל את מחייתו. עוד נטען כי בשונה מבית הדין האזורי, במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגד רוזן נעתר בית משפט השלום לבקשתו והורה על המצאת התדפיסים והצגתם (בע"ח 60527-11-17); ורוזן מוצא שלל רב בכך שבהחלטה מיום 31.1.2018 ציין בית משפט השלום (השופטת ר' שפילברג כהן) כי תדפיסים אלה אמנם מלמדים על שינוי משמעותי בהיקף משיכת המזומנים מחשבון הבנק. רוזן עותר אפוא לביטול פסקי דינם של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי, ומבקש כי תחת זאת ייקבע שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ולשאר רכיבי התביעה שהגיש לבית הדין האזורי. זריהן לעומת זאת סבור כי יש לדחות את העתירה, והוא סומך את ידיו על קביעותיהם העובדתיות ומסקנותיהם המשפטיות של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובת זריהן ובתשובה לתגובה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור נוספת על פסקי דין של בית הדין הארצי, שלו המומחיות בתחום משפט העבודה. עילה להתערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה תקום במקרים חריגים בלבד, והדבר ייעשה במשורה – כאשר נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו למשל: בג"ץ 9215/18 לחמניה טריה – ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (10.1.2019); בג"ץ 8882/17 שמיע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (25.2.2018); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). רוזן מבקש לשוות לעתירתו אופי עקרוני, ואולם אין בעתירה דבר פרט לניסיון נוסף לתקוף את ממצאיו של בית הדין האזורי – שקבע כאמור כי הלה זייף את חתימותיו של זריהן על גבי שיקים של העסק, וגנב ממנו כספים בהיקף של למעלה מ-200,000 ש"ח. מדובר בפסק דין מקיף ומפורט, הכולל ניתוח מעמיק של הראיות והתייחסות למהימנות העדים, וקביעותיו העובדתיות אומצו במלואן על ידי בית הדין הארצי. כידוע, אין דרכה של ערכאה זו להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי ערכאה דיונית, לא כל שכן בשבתה כבית משפט גבוה לצדק. לגופם של דברים יבואר, כי לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין האזורי שבה נדחתה בקשת רוזן לחייב את זריהן בהמצאת התדפיסים. אף אם נצא מנקודת הנחה שלפיה התדפיסים אמנם מלמדים על שינוי שחל בעת הרלוונטית בדפוס משיכת המזומנים של זריהן – הרי שמדובר בראיה נסיבתית לכל היותר. מטבע הדברים, רבים הם הגורמים שהיו עשויים להוביל לשינוי מסוג זה בהתנהלותו הכספית של זריהן, וראיה זו כשלעצמה אינה מספקת כדי לשנות את התמונה העובדתית ולהטות את הכף לעבר קבלת גרסתו של רוזן. דומה שגרסה זו מופרכת על פניה, מה גם שהיא נסמכת על עדות יחידה של צד מעוניין ואין לה תימוכין בראיות. לא מצאנו אפוא טעות כלשהי בפסקי דינם של בתי הדין לעבודה שדחו את תביעתו של העותר, לא כל שכן טעות משפטית מהותית הפותחת פתח להתערבותו של בית משפט זה. סוף דבר 7. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף, והעותר יישא בהוצאות המשיב 2 בסך 4,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ג' באדר ב התשע"ט (‏10.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18051410_G06.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1