נחום וידל נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5140/99 ע"פ 5175/99 ע"פ 5209/99 ע"פ 7152/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערער בע"פ 5140/99: נחום וידל המערער בע"פ 5175/99: אלי אברהם המערער בע"פ 5209/99: שלמה אלקיים המערער בע"פ 7152/99: יצחן חן נ ג ד המשיבה בע"פ 5140/99, מדינת ישראל ע"פ 5175/99, ע"פ 5209/99 ו-ע"פ 7152/99: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.9.99 בתפ 69/96 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' אבידע תאריך הישיבה: י' באייר התשס"ב (15.5.2000) בשם המערער בע"פ 5140/99: עו"ד אבי חימי בשם המערער בע"פ 5175/99: עו"ד יצחק ניניו בשם המערער בע"פ 5209/99: עו"ד נחמן בטיטו בשם המערער בע"פ 7152/99: עו"ד דוד גולן בשם המשיבה בע"פ 5140/99, עו"ד תמר בורנשטיין ע"פ 5175/99, ע"פ 5209/99 ו-"פ 7152/99: בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' זהבה מור פסק-דין השופט א' ריבלין: פתח דבר 1. ארבעת המערערים שלפנינו, נחום וידאל, שלמה אלקיים, אלי אברהם ויצחק חן (להלן, בהתאמה: וידאל, אלקיים, אברהם וחן), הובאו לדין פלילי בבית המשפט המחוזי, ביחד עם שני נאשמים אחרים (להלן יקראו כל הנאשמים במקובץ: הנאשמים). כתב האישום ייחס לנאשמים עבירות שונות - כמפורט להלן - ובהן עבירות של קשירת קשר, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק או חוק העונשין), נסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק, מסירת הודעה כוזבת, עבירה לפי סעיף 243 לחוק, גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב לחוק, סחר ברכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413יא לחוק, והסתייעות ברכב לעוון או לפשע, עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה). תמצית האישומים וההליכים 2. כתב האישום כלל עשרה פרטי אישום. האישום הראשון יוחס לנאשמים כולם, ואילו יתר האישומים יוחסו לחלק מן הנאשמים. על פי האמור בכתב האישום, העבירו הנאשמים כלי רכב מתחומי מדינת ישראל, לרצועת עזה, כאשר מקצת מכלי הרכב נגנבו על-ידם, ומקצתם הועברו לידיהם - בין על ידי בעלי כלי הרכב ובין על ידי אחרים - על-מנת שבסופו של יום יזכו הבעלים, במרמה, בתשלום דמי הביטוח. הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא הן, בעיקר, עדויות של אנשי משטרה, רובם מיחידת העיקוב, שעקבו אחר פעולות המערערים בתקופות הרלוונטיות. במשפט הוצגו גם תמלילים של שיחות טלפון להן צותתה המשטרה, בהיתר בית-המשפט, במשך כחודש ימים. השיחות התנהלו בטלפון שהיה מותקן במגרש לממכר ותיווך של כלי רכב משומשים בשם "מגרש הצומת" באשקלון (להלן: המגרש או מגרש המכוניות). מגרש זה היה בניהולם של וידאל ואלקיים, והנחת השוטרים היתה כי הוא שימש בסיס לפעילות העבריינית של המערערים. כמו כן, הוצגו בפני בית המשפט קמא דו"חות פעולה ותמלילי שיחות של השוטרים ששימשו במחסום כיסופים, הנמצא בכניסה לרצועת עזה. 3. הראיות הרבות שהוצגו במשפט מתוארות באריכות בפסק דינו של בית המשפט קמא, ואין צורך לחזור עליהן כאן. בעיקרו של דבר, מצטיירת מן הראיות תמונה של ניהול "עסק" שעיקרו "העלמת" מכוניות, בין שהן גנובות, ובין שהן נמסרות מרצון למערערים - הכל לצורך הפקת רווחים שאינם כשרים. תבנית הפעולה, חוזרת על עצמה בעיקרה במקרים השונים, ובצדק קבע בית המשפט קמא כי ניתן להצביע על שיטה בה נקטו המערערים. הראיות מלמדות, כי לכל אחד מן המערערים היה תפקיד מוגדר ב"שרשרת" העלמת כלי הרכב. מעורבותם של אלקיים ווידאל מתבטאת בעיקר (אם כי לא רק) ביצירת הקשר עם הרוכשים ברצועת עזה, בתיאום בין הגורמים השונים, במתן הנחיות, בקביעת לוחות זמנים, בניהול משא ומתן על התמורה שתתקבל בעבור כלי הרכב, ובאופן כללי - בניהול ובפיקוח על ביצוע העסקאות. המשטרה צותתה, כאמור, לטלפון שהיה מותקן במגרש המכוניות שניהלו השניים, ותמלילי השיחות מעידים על תפקידם המרכזי בעסקאות השונות. שיחות הטלפון המפלילות משתלבות עם ההתרחשויות, כפי שנצפו על ידי השוטרים שביצעו מעקבים אחר המעורבים בביצוע העבירות ועל ידי השוטרים שניצבו במחסומי הגבול. בכל המקרים נשוא כתב האישום הועברו כלי רכב לתחומי רצועת עזה על ידי הנאשמים האחרים, ובהם אברהם וחן, כאשר אל הרכב נתלווה רכב נוסף (ששימש לחזרת החבורה כולה לתחומי מדינת ישראל). במרבית המקרים, נמסר הרכב נשוא האישום לרוכשים ברצועת עזה, בדרכים לא דרכים, תמורת מחיר נמוך במיוחד. או אז, היו הבעלים מגישים תלונות למשטרת ישראל על גניבה, כביכול, של כלי הרכב, וכן הוגשו, במרבית המקרים, תביעות לחברות הביטוח. בשניים מן המקרים המתוארים בכתב האישום, אכן נגנבו כלי רכב שהועברו לרצועת עזה. 4. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות, ומצא כי יש לזכות את הנאשמים מן האישומים הראשון, התשיעי והעשירי (שעניינם קשירת קשר לפשע והדחה בחקירה). ביתר האישומים הורשעו המערערים - כל אחד לפי חלקו ולפי מעורבותו, כדלקמן: המערער וידאל הורשע באישום השלישי ובאישום החמישי, בעבירות של סיוע למסירת הודעה כוזבת וסיוע לנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לגבי האישום הרביעי, הורשע וידאל בעבירה של קשירת קשר לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין. כמו כן, הורשע וידאל בעבירה של הסתייעות ברכב לעוון או לפשע, עבירה שיוחסה לו אך באישום השלישי. בעקבות ההרשעות האלה, נדון וידאל לעונש מאסר בפועל של 16 חודשים, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, וכן נפסל מלהחזיק ברשיון הנהיגה למשך 4 חודשים. המערער אלקיים הורשע באישומים השלישי והחמישי, בעבירות של סיוע למסירת הודעה כוזבת וסיוע לנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. אשר לאישומים השני, הרביעי והשמיני - הורשע אלקיים בעבירה של קשירת קשר לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין. לעניין האישום השמיני, הורשע גם בעבירות של גניבת רכב, סחר ברכב גנוב, ושידול למסירת הודעה כוזבת. העונש שהושת על אלקיים הוא של שלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל, ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי. המערער אברהם הורשע בעבירות של סיוע למסירת הודעה כוזבת וסיוע לנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ככל שמדובר באישומים השלישי, החמישי, השישי והשביעי. לגבי האישום הרביעי והאישום השמיני, הורשע אברהם בעבירה של קשירת קשר לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין. כמו כן, הורשע אברהם בעבירה של הסתייעות ברכב לעוון או לפשע, עבירה שיוחסה לו באישום השלישי, באישום הרביעי, באישום החמישי, באישום השישי, ובאישומים השביעי והשמיני. בעקבות הרשעות באישומים אלה, נדון אברהם לעונש מאסר בפועל של ששה עשר חודשים, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, וכן נפסל רשיון הנהיגה שלו למשך שנה ומחצה. המערער חן הורשע בעבירות של סיוע לניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וסיוע למסירת הודעה כוזבת, הכל לעניין האישום השביעי. נגזר עליו עונש של חמישה חודשי מאסר ונקבע כי אם הממונה על עבודות שירות ימצא שהדבר ראוי ואפשרי, יוכל חן לרצות את עונשו בעבודות שירות. בנוסף, על כך, נגזרו על חן שנים עשר חודשי מאסר על תנאי. 5. הערעור מופנה כנגד כל אחת מן ההרשעות וכנגד מידת העונש שנגזר על המערערים. על פי בקשת הצדדים הוסכם כי הערעור כנגד ההרשעה ידון ויוכרע תחילה וכי אם ידחה הערעור ישמעו גם טעונים בעל פה לעניין העונש. פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי הוא רחב יריעה ומפורט. המערערים תוקפים את ממצאיו בחזיתות שונות. ייאמר כבר עתה, כי מרבית קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות היטב בראיות. בית המשפט קבע, כי איש מן המערערים לא הציג גרסה מניחה את הדעת ביחס למעורבותו בעסקאות המפוקפקות נשוא כתב האישום - כפי שהן משתקפות בממצאים העובדתיים. יחד עם זאת, ראויות אחדות מן הטענות שהעלו המערערים ברור, ולצורך כך נדרשנו, במקרה זה, לבחינה מחודשת של הראיות. נתמקד אפוא באותן סוגיות. ביתר טענותיהם של המערערים - אין ממש. קבילות התמלילים - זיהוי קולו של וידאל 6. הרשעתו של וידאל בעבירות המיוחסות לו סומכת, בעיקרה, על תוכנן של שיחות הטלפון, אשר הוקלטו כאמור בהאזנת סתר למכשיר טלפון שהיה מותקן במגרש המכוניות. וידאל מכחיש כי הוא היה אחד הדוברים בשיחות האלה. הוא טוען, כי אף לא אחת מעדות התביעה המתמללות, אשר העידו לעניין זיהוי הקולות, הכירה את קולו טרם ההאזנה לתמלילים, וכי לא נעשתה כל בדיקה המשווה את קולו עם הקול שנשמע בהאזנות. הוא מציין, כי זיהוי הקולות נעשה בהתבסס על כך שהדובר הזדהה בשמו, במהלך השיחה, או השיב לדובר אחר, כאשר זה האחרון פנה אליו בשמו. משנשמע אותו קול בשנית, ידעו המתמללות לזהותו ולשייכו לאדם שזוהה קודם לכן, בדרך האמורה. שיטת זיהוי זו, כך סבור וידאל, אינה מאפשרת זיהוי ודאי, ועל כן, לא הוכח כי הוא אחד הדוברים בשיחות להן צותתה המשטרה. בנפול ראיה זו, כך הוא מוסיף וטוען, נשמט הבסיס מן ההרשעות כולן. בית המשפט המחוזי האמין לעדותן של המתמללות באשר לאופן זיהוי הקולות, והסיק על כן כי "זיהוי הקול של נאשם 2 [וידאל] נאמן למציאות". אמונה זו אין בה די, ומסקנה זו צריכה ביסוס אחר. ביסוס כזה קיים בנסיבות המקרה. בחינת מכלול הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא מלמדת, כי זיהויו של וידאל כדובר בשיחות אליהן צותתה המשטרה, הינו זיהוי ראוי במידה הדרושה להרשעה בפלילים. אבאר את עמדתי. 7. סליל הקלטה עשוי לשמש כראיה למגוון מטרות. יכול וסליל הקלטה ילמד על עצם אמירת הדברים שהוקלטו, אך לעיתים יש בו גם כדי לשכנע באמיתות תוכן הדברים (ראו: א' הרנון דיני ראיות (כרך ב', תשמ"ה) 316). סליל ההקלטה מהווה אמצעי עזר, מעין "עד מכני", המנציח את הדברים שהושמעו ומביאם בפני בית-המשפט. הואיל וההקלטה הינה "עד מכני" המשמיע, למעשה, אמרה שנעשתה מחוץ לכתלי בית-המשפט, הרי שיש לבחון הן את אמינות ההקלטה עצמה, והן את אמינות תוכנה (נ' זלצמן "סליל-הקלטה כמסמך והדרישה הראייתית לכתב" עיוני משפט יב(1) (התשמ"ז) 77, 78-79; י' קדמי על הראיות (חלק שני, תשנ"ט) 951). בפרשה דנן לא הוגשו לבית המשפט המחוזי סלילי ההקלטה, אלא רישומים מילוליים של ההקלטות (תמלילים) בלבד. הסניגורים הודיעו לבית-המשפט קמא כי אין בפיהם טענות בדבר קבילות ההקלטות, ועל כן די היה בהגשת התמלילים. אולם, סניגורו של וידאל סייג את הסכמתו להגשת התמלילים, בדרישה לזיהוי קולות הדוברים. 8. אכן, זיהוי המדברים, שקולותיהם נקלטו, הוא תנאי לקבילותה של ההקלטה. תנאי זה, מצטרף אל יתר התנאים שהותוו על ידי הנשיא מ' שמגר בע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 194-198, ואשר נועדו להבטיח כי האמצעי הטכני אכן שב ומביא את הדברים כהווייתם וכהשמעתם לראשונה, ואינו מעוות אותם בשל מעשה שגגה או בשל מעשה זדון (ראו גם: ע"פ 461/92, 1496, 2569 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580, 590; ע"פ 331/88 חלובה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 141, 145-146; קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 954, 956-957). התנאי בדבר זיהוי קולות הדוברים הינו מהותי וחיוני, שהרי אם איננו מתקיים - לא ניתן לשייך את האמור בהקלטה אל פלוני או אלמוני, וההקלטה מאבדת את נפקותה (ובעקבות כך - גם את קבילותה). סוגיית קבילותן של שיחות מוקלטות ותמלילים כראיה במשפט פלילי, כאשר הנאשם גורס כי לא הוא הדובר שקולו נשמע בהקלטות, אינה חדשה עמנו. בית משפט זה כבר קבע, כי זהותו של אדם יכולה שתיקבע בודאות, באמצעות הכרת קולו בלבד (ע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(2) 964, 972). הפסיקה הבחינה בין זיהוי קול מוחלט, מיידי וספונטאני, שהוא בעל מהימנות גבוהה, לבין זיהוי קול על ידי סימנים שבו, שדרגת מהימנותו נמוכה יותר (עניין אל נבארי הנ"ל, בעמ' 972-973). הפסיקה קבעה, כי זיהוי ספונטני ומוחלט של קולו של אדם, המוכר למזהה מהיכרות קודמת, עשוי לשמש לבדו לקביעת זהותו של בעל הקול ולהרשעתו (ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158). באחת הפרשות נקבע, כי הרשעה על פי עדות יחידה, של אדם שזוהה כמבצע העבירה על פי קולו בלבד, אפשרית ובלבד שנתקיימו בעדות המזהה שני מבחנים: מבחן סובייקטיבי, קרי - מהימנות המזהה, ומבחן אובייקטיבי, אשר לו שלושה ראשים: מיידיות הזיהוי, קיום הכרה מספקת של המזהה את קולו של המזוהה, והיעדר השפעות חיצוניות העשויות לפגום בכושר הזיהוי של המזהה (ע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 90). לעומת זאת, כך נפסק, מחייב זיהוי בלתי ספונטני של קולו של אדם, המוכר למזהה מהיכרות קודמת, לצורך קביעת זהותו של בעל הקול - תמיכה ראייתית מסוג סיוע (ע"פ 275/74 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470, 473). עוד עסק בית משפט זה בשאלה באילו נסיבות נדרש מסדר זיהוי קולות (ע"פ 4211/91 מדינת ישראל נ' עלי אל מצרי, פ"ד מז(5) 624), ובפרשה אחרת נקבע כי זיהוי קולות עשוי להיעשות גם על ידי בית המשפט עצמו, בדרך של האזנה לנאשמים במהלך עדותם והשוואת קולם לקולות הבוקעים מן ההקלטות (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 811). בע"פ 2135/94, 2049 עזרא אלפי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בחן בית-המשפט את השאלה האם יכול שיחות מוקלטות ותמלילים לשמש כראיה קבילה במשפט, מקום שזיהוי קולו של הנאשם, כאחד הדוברים בשיחות המוקלטות, נעשה בידי המתמללות, שלמדו להכיר ולזהות את קולות הדוברים במהלכה של מלאכת הפענוח. השופט קדמי קבע, כי: "גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הוודאי ביותר, אין בכך בלבד כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות "אוזן האדם"; והלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לקבוע זהותו של קול על ידי האזנה ישירה לסרט ההקלטה". 9. אלא שלא בשאלה ממין זה נדרש בית המשפט קמא להכריע כאן, והאמון שנתן בעדות המתמללות אין בו, כאמור, רבותא. בענייננו, לא זו בלבד שלא ננקט כל מסדר זיהוי קולות, ובוודאי לא נעשה זיהוי באמצעות שיטות טכנולוגיות (ראו ר' ברנט וס' שגב "השיטה הספקטרוגרפית לזיהוי דובר על פי קולו" פלילים ד (תשנ"ד) 121), כי אם לא נעשה - בשלב הראשוני של זיהוי הדובר - גם כל זיהוי באמצעות "אוזן האדם". על השיטה בה נקטה המשטרה בזיהוי הדוברים כאן, העידה עדת התביעה גב' רייס, ראש יחידת האזנות הסתר במטה מחוז הדרום במשטרה (עמ' 74 לפרוטוקול): "אני זיהיתי את קולות הדוברים באופן הבא: חלקם הזדהו בשמם, חלקם נקראו ע"י אחרים ולאחר מכן היה זיהוי על פי קול, אם למשל אדם נקרא בשמו ע"י מישהו והוא עונה לשמו, בפעמים הבאות כשאני שומעת את אותו קול, אזי אני יודעת שזהו אותו אדם. אם הוא מזדהה אנו רושמים מזדהה, אם קוראים בשמו אנחנו רושמים 'נקרא', זיהוי על פי קול נרשם 'עפ"ק'". העדה הבהירה, כי אינה מכירה את הדוברים, וכי: "אני לא מזהה את הקולות עם מי מהנאשמים. לא ביצעתי שום השוואה בין קולות הנאשמים לקולות ששמעתי בהאזנה. אין דבר כזה שבמשטרה, למיטב ידיעתי, שבהם נעשית השוואה בין קולות של נאשמים או חשודים לקולות שנשמעים בשיחות טלפון שלהם האזינו" (עמ' 75 לפרוטוקול). לשם הדגמה כיצד זיהתה את הקולות, אמרה העדה: "לדוגמא: ש: 'שלמה?', ת: 'כן'. אני לא יודעת מיהו אותו שלמה אבל אני יכולה להגיד לך שבמשך כל התמלולים אותו שלמה שזיהיתי כשלמה היה אדם בעל אותו קול" (שם). הנה כי כן, על-פי שיטת זיהוי זו, לא היתה כל השוואה בין קולם של הנאשמים לבין קולם של הדוברים בהקלטות. בית-המשפט קמא קבע, כי המתמללות כלל לא ידעו למי הן מאזינות, וכי הן לא שמעו מעולם - הן לפני שטרחו על מלאכת התמלול והן לאחר מכן - את קולם של הנאשמים. זיהוי הדוברים נסמך אך ורק על דברים שנאמרו על-ידי המשוחחים עצמם - הא ותו לא. 10. הסתמכות שכזו על "זיהוי עצמי" של המשוחחים, מחייבת זהירות רבה, הואיל ועשויה להיות בה מידה מסוימת של הנחת המבוקש, קרי - שהדובר אשר "מזהה" את עצמו, הוא הנאשם. טלו לדוגמה צמד של שודדים, אשר במהלך שוד בנק פונים אחד אל השני בשמות מסוימים, לאוזני פקיד הבנק. כלום ניתן להסתמך על עדות הפקיד לבדה, בבואנו לקבוע את זהות השודדים, אף אם הפקיד לא הכיר את השודדים קודם לכן, ומעולם לא נערך, לאחר מכן, מסדר זיהוי, המאפשר השוואה בין חזותם של השודדים לבין זו של הנאשמים? ברגיל אין די בכך. שהרי עשוי אדם, ובמיוחד במהלך ביצוע עבירה, להסתתר תחת שם בדוי או להזדהות בשמו של אדם אחר. יחד עם זאת, אינני סבור כי אין לזיהוי מסוג זה משקל כלל. טלו, לדוגמה, את המקרה שנדון בע"פ 461/92, 1496, 2569 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580. באותה פרשה, הוכחה זהותו של אחד המערערים, בעיקר בהסתמך על הודעתו של אחד המעורבים בפרשה, שנתקבלה כראיה על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. באותו עניין נמצא חיזוק לזיהוי זה, והוא, שהדובר הציג עצמו בהקלטה כמי שחי באמסטרדם, ואף הנאשם באותה פרשה אכן חי באמסטרדם. נמצא, כי "זיהוי עצמי" מפורש על-ידי הדובר בהקלטה, או זיהויו במפורש על-ידי אחד הדוברים האחרים, ואף "סימנים מזהים" שניתנו בו בהקלטה והמאפיינים את הנאשם, כל אלה - בנפרד או במצטבר - עשויים לשמש בידי בית-המשפט ראיה לכך, שהדובר הוא, אכן, הנאשם. אולם, בית-המשפט יתחשב, בבואו לקבוע את נפקותה וקבילותה ההקלטה, במשקלו של הסימן, ובעובדה, כי מזהה הקולות לא הכיר ולא שמע את קולו של הנאשם, וכי לא נעשתה כל השוואה בין הקול הנשמע בהקלטה לבין קולו של הנאשם כפי שנקלט בהזדמנות אחרת. על בית-המשפט לבחון האם, בנסיבות העניין, ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת להרשעה בפלילים, כי הנאשם הוא אכן הדובר באותה הקלטה. 20. ומן הכלל אל הפרט: בפרשה שלפנינו, נעשה זיהוי הדוברים לאחר שהדובר זיהה את עצמו בשם, וגם נקרא בשם על-ידי דובר אחר. בית-המשפט קמא האמין כאמור לעדותן של המתמללות באשר לאופן זיהוי הקולות, ובקביעה זו אין להתערב. אולם, מכך בלבד אין מתחייבת מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, בדבר זיהוי הקול. בנסיבות אלה לא היה מנוס מאשר לבחון את עדות המתמללות, על רקע מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט קמא. בחינה זו אכן מביאה למסקנה, כי וידאל זוהה כדובר בהקלטות מעבר לכל ספק סביר. מסקנה זו מבוססת על השוואה בין דו"חות המעקב של השוטרים לבין התמלילים. השוואה זו מצביעה על התאמה ברורה בין המועדים בהם שהה וידאל במגרש המכוניות, לבין המועדים בהם התנהלו שיחות בהן השתתף הדובר המכונה בפי עצמו ובפי אחרים "וידאל". התאמה זו, מצטרפת לזהוי השמי של הדובר, ומאירה באור יקרות את וידאל - זה שלפנינו. 21. כך, למשל, באשר לדו"חות והתמלילים הקשורים באישום השלישי. בפרשה זו נקשרה עסקה עם אחד כיאן, המכונה "קיוי", למכירת רכב מסוג "רובר". ביום 27.5.96, בשעה 14:38, נערכה שיחה מפלילה אשר בה נאמרו, בין היתר, על-ידי הדובר - המכונה בהקלטות בשם "וידאל" - המילים "קיוי, יש רובר, רובר". ההאזנה בוצעה, כזכור, לטלפון במשרדם של וידאל ואלקיים, במגרש המכוניות המנוהל על-ידם. בשעה 15:27, על-פי דו"חות העוקבים, יצא רכב מסוג "פיאט", ובו וידאל ואברהם, מאשקלון לכיוון תל-השומר, שם קיבל אברהם לחזקתו כלי רכב מסוג "רובר", אשר לאחר מכן הועבר לרצועת עזה. במלים אחרות: השיחה, שבה זוהה הדובר בשם "וידאל", נעשתה ממשרד מגרש המכוניות שבניהולו של וידאל, בעת שזה האחרון שהה במגרש, ובטרם יצא, יחד עם אחרים, לפגישה האמורה בה נתקבל רכב ה"רובר" הנזכר באותה שיחה. בעת שוידאל שהה מחוץ למגרש המכוניות, שוב לא נשמע בהקלטות שמו וקולו של הדובר המכונה "וידאל". באותו פרק זמן, היה זה אלקיים, אשר שוחח מספר פעמים בטלפון ושיחתו הוקלטה. רכב ה"פיאט", ובו וידאל, חזר למגרש המכוניות בשעה 18:19, ואכן, במשך השעה ומחצה, שלאחר מכן, שוב נשמע קולו, של הדובר המכונה "וידאל", משוחח במכשיר הטלפון המצוי במשרדו של וידאל. בנסיבות אלה, האפשרות כי אותו דובר, אשר קולו נשמע בהקלטה וכונה "וידאל", ואשר ענה לשם וידאל, אינו המערער וידאל, אלא אחר, הינה כה רחוקה, עד שאין בה כדי לעורר ספק סביר בדבר זהותו של הדובר. 22. התאמה דומה בין מועד שהותו של וידאל במגרש, על-פי דו"חות המעקב, לבין השיחות בהן השתתף האדם המכונה "וידאל", ניתן למצוא גם בדו"חות ובתמלילים הנוגעים לאישום החמישי. על-פי דו"ח המעקב, הגיע וידאל למגרש המכוניות ביום 10.6.96, בשעה 15:50, ונכנס למשרד. ואין זה פלא כי זמן קצר לאחר מכן, החלו להתנהל שיחות בהן הדובר היה אותו "וידאל". משעזב וידאל את המגרש, בשעה 16:30, לא נשמע עוד קולו של הדובר המכונה "וידאל" בשיחות שהוקלטו. בנסיבות אלה, שוב, המסקנה האחת הראויה היא שאותו דובר המכונה "וידאל", הוא הוא - וידאל שלפנינו. 23. לא זו אף זו: בחקירתו הנגדית לא היה וידאל עקבי בהכחשת העובדה שנטל חלק בשיחות שהוקלטו ואשר בהן כונה אחד הדוברים "וידאל". כך, למשל, הוא מעיד (בהתייחסו לשיחות שהוקלטו ושעניינן באישום השלישי) כי "יכול להיות שאמרתי לקיאן שיש לנד-רובר אדומה, דיברתי איתו על הרבה מכוניות". ולאחר מכן, "אם את שואלת אותי אם אמרתי לוטורי 'הוא יצא?' אני משיב שאבי וטורי ואני דיברנו בקודים על בחורות, היינו שנינו נשואים ואני לא יכול לשאול אותו על בחורה 'היא יצאה?' ליד אשתי". כך גם, באשר לשיחות שהוקלטו ושעניינן באישום החמישי. משנשאל וידאל על איזה "איסוזו" הוא מדבר, תשובתו היתה: "אולי של אבא שלי, עד היום יש לו איסוזו". אף בסיכומיו לפנינו חוזר וידאל על הסברו זה, ולפיו "ייתכן שדיבר על רכבו של אביו אשר גם לו יש איסוזו". יהיו ההסברים אשר יהיו, עצם ההודאה בנטילת חלק באותן שיחות היא הנותנת. וכבר נפסק, כי אין ביכולתו של נאשם ליתן הסבר לדבריו, ובעת ובעונה אחת לטעון כי אין אלה דבריו (עניין אלפי הנ"ל). בנסיבות אלה ומטעמים אלה רשאי היה אכן בית המשפט קמא לקבוע, כי היה זה קולו של וידאל, אשר נשמע בהאזנות האמורות, שתומללו והוגשו לבית-המשפט קמא. קביעה זו, כשהיא מצטרפת לראיות כולן, משמיטה את הקרקע מערעורו של וידאל על הרשעתו באישומים השלישי והחמישי. לפיכך, דין ערעורו, ביחס לאישומים אלה, להידחות. קבילות התמלילים - עדות שמיעה 24. הרשעתו של אלקיים סומכת, במידה רבה, על תמלילי שיחות הטלפון, אשר התנהלו כאמור ממגרש המכוניות שבבעלותו ובבעלות וידאל. אלקיים גורס, כי משלא הוזמנו הדוברים עמם שוחח, כעדים מטעם התביעה, הרי אין בדברים שהוקלטו מפיהם - כדי לשמש ראיה קבילה כנגדו - בהיותם עדות מפי השמועה. לשון אחרת: אלקיים אינו מלין על כך שבית המשפט הסתמך על דבריו שלו, ושל יתר הנאשמים, כפי שהוקלטו ותומללו, אולם לשיטתו, לא ניתן היה להסתמך על דברים שנאמרו על ידי הדוברים האחרים, בני שיחם של הנאשמים. לשיטתו, אם מתעלמים מן הדברים שנשמעו מפי אותם דוברים, ניטל מן התמלילים הנופך ה"מפליל" שבהם. טענות אלה אין לקבל. אכן, כאשר מבקשת התביעה להגיש כראיה אמרה שהוקלטה בסתר, לא די לה כי תוכיח את קבילותה הטכנית של ההקלטה ואת התקיימות תנאי הקבילות המנויים בחוק האזנת סתר. עליה להוכיח גם את קבילותה של האמרה לפי כללי הראיות ובהתחשב בכלל האוסר עדות מפי השמועה. באשר לקבילותה הטכנית של הראיה, אין בפנינו ערעור, למעט זה של וידאל, ועל שאמרנו בעניין זה לעיל אין צורך להוסיף. אף באשר לדרישות הקבועות בחוק האזנת סתר אין בפנינו ערעור, וממילא לא נשמעו טענות בעניין זה. כעת עומדת למבחן השאלה, האם דין הראיה להיפסל, בהיותה עדות מפי השמועה. התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וזאת ממספר טעמים. 25. הראשון להם הוא שאין זו עדות שמיעה. כבר נפסק, כי דברים שנקלטו בהקלטה - שהוכחה כדבעי - הם ראיה טובה לכך שהדברים אמנם נאמרו (ע"פ 522/88 מדינת ישראל נ' יפרח (תק-על 89(1) 497)). על כן, דברים שאמרו בני שיחו של אלקיים, שלא העידו במשפט - אף אם אין בכוחם ללמד על אמיתות תכנם, הרי יש בהם כדי להעיד על עצם אמירתם. אין, למעשה, מחלוקת בדבר ערכם הפרובטיבי של דברי המשוחחים האחרים, בכל הנוגע לעצם אמירתם באזניו של אלקיים. די בכך, לדעתי, כדי ללמד על פליליות הדברים שנאמרו מפיו של אלקיים, אשר הגיב כפי שהגיב וענה כפי שענה לדבריהם ולשאלותיהם של בני שיחו. אמיתות דבריהם של אותם בני שיח - אינה מעלה ואינה מורידה. העדות על עצם אמירת הדברים שנשמעו מפי בני שיחו של אלקיים לא באה אלא כדי להצביע על משמעות דבריו שלו. בתצפיות ובמעקבים שנערכו, יש כדי ליתן משנה תוקף לנפקות הפלילית של דברי אלקיים בשיחות הטלפון שהוקלטו, שהרי אלה משתלבים באלה ומתגבשים לכלל תמונה מפלילה אחת. בפסק הדין האנגלי המפורסם R v. Kearley [1992] 2 All E.R. 345 (HL), ביקשה התביעה לבסס הרשעתו של נאשם בעבירה של סחר בסמים, על העובדה שבעת ביצוע חיפוש בדירת הנאשם, כאשר הוא עצמו לא נכח במקום, טלפנו אנשים לדירה ואחרים ביקרו בה, וכולם ביקשו מאת השוטרים לשוחח עם הנאשם ולרכוש ממנו סמים. המטלפנים והמבקרים לא הובאו כעדים במשפט, אך התביעה ביקשה להעיד את השוטרים, ולהסיק מעדותם על מעשיו וכוונותיו של הנאשם. בית הלורדים, ברוב דעות, פסק כי הראיה אינה קבילה, בהיותה עדות שמיעה. מחשבותיהם ואמונותיהם של אותם מטלפנים ומבקרים - כך נפסק - אינן רלוונטיות לעניין השאלה האם הנאשם הינו סוחר סמים, ואין ללמוד מהן, במשתמע, על מעשיו וכוונותיו של הנאשם, הואיל ועדות השוטרים, בעניין זה, הינה בגדר עדות מפי השמועה. הנסיבות בפרשה שלפנינו שונות. כאן, מתבקש בית המשפט ללמוד על אשמתו של אלקיים מדברים שאמר הוא עצמו, בתגובה ובמענה לדברי אחרים. די לנו שנדע מה נאמר על ידי בני שיחו של אלקיים באותן שיחות - אף מבלי לדעת כי אמת דיברו - כדי שתתחוור לנו משמעות דבריו שלו. 26. מכל מקום, לא נשמעה מפי מי מן הנאשמים, במהלך המשפט, התנגדות לקבילות הראיה בשל היותה עדות שמיעה. הסניגורים הצהירו לפרוטוקול, כי אין בפיהם טענה לגבי קבילות ההקלטות, למעט טענה כי האזנות הסתר שבוצעו אינן חוקיות (טענה שכאמור אינה ניצבת עוד לפתחנו), ולמעט השגה נוספת שנשמעה מפי וידאל, באשר לשאלת זיהוי הקולות. הוו אומרים, שהטענות היחידות שהועלו בבית המשפט קמא כנגד קבילות ההקלטות והתמלילים התמצו בשתיים אלה: חוקיותה של האזנת הסתר, וזיהוי קולות הדוברים. הא ותו לא. אף בסיכומים בפני בית המשפט קמא לא בא זכרה של הטענה בדבר היות התמלילים בגדר עדות שמיעה, ובית המשפט קמא לא התייחס לשאלה זו בפסק דינו. בנסיבות אלה יש אפוא לקבוע, כי המערערים, שהיו מיוצגים על ידי סניגורים, בחרו שלא להתנגד להגשת הראיה מן הטעם שהיא מהווה עדות שמיעה. מטעמים אלה כולם, דין טענתו של אלקיים בדבר קבילות התמלילים - להידחות. קשירת קשר למטרה אסורה 27. בית-המשפט המחוזי זיכה את המערערים, מחמת הספק, מן העבירות המיוחסות להם באישום השני ובאישום הרביעי. באישום הרביעי קבע בית המשפט, כי לא הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי כלי הרכב אכן נגנב מבעליו; ואולם, כך קבע, אין זה מן הנמנע כי כלי הרכב אכן נגנב, כטענת בעליו, ולפיכך גם לא הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי בעליו קיבל את כספי הביטוח במרמה. גם ביחס לאישום השני, קבע בית המשפט קמא כי קיים ספק האם מטרתו של הקשר הפלילי היתה לאפשר לבעל הרכב לקבל במרמה את תמורתו מחברת הביטוח, או שמא נגנב הרכב מבעליו. עם זאת, ראה בית-המשפט המחוזי מקום להרשיע באישומים אלה, חלק מן המערערים, בעבירה לפי סעיף 500(7) לחוק העונשין. גם באישום השמיני, הורשעו שניים מן המערערים - אלקיים ואברהם - בין היתר, בעבירה על פי סעיף זה. סעיף 500(7) לחוק העונשין קובע לאמור: הקושר קשר עם חברו לאחת המטרות האלה, דינו - מאסר שנתיים: ... (7) להשיג מטרה אסורה. המערערים משיגים על הרשעתם בעבירה זו. לטענתם, לא הוכחה כל מטרה אסורה בהעברת המכונית לרצועת עזה, שהרי לא הוכח כי הרכב גנוב, מחד גיסא, ואף לא הוכח כי הבעלים של הרכב דרש, במרמה, את כספי הביטוח, מאידך גיסא. ממילא, כך הם סבורים, לא יכול היה בית-המשפט קמא לקבוע, כי היו מעורבים בביצוע מעשה פלילי. 28. דין טענה זו, אף שבמבט ראשון היא שובה את הלב, להידחות. עבירת הקשר מעוגנת בסעיפים 499 ו500- לחוק העונשין. סעיף 499 לחוק דובר בקשירת קשר לביצוע פשע או עוון. סעיף 500 אוסר קשירת קשר למטרות מסוימות, המנויות בסעיף, לרבות שתי "מטרות סל", הקבועות בסעיפים קטנים (7) ו-(8). ענייננו בסעיף 500(7), האוסר התקשרות להשגת "מטרה אסורה". גבולותיה של אותה "מטרה אסורה" טרם נתחמו בפסיקה. דומה, כי ניתן לכלול במונח זה התקשרויות להשגת מטרה עוולתית (השוו: ע"פ 364/76, 372 גוזלן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 405). יש המפרשים את הסעיפים 500(7) ו- 500(8) ככוללים רק "התקשרויות שנשואן השגת תוצאה אסורה במובן המשפטי, דהיינו מטרה שיש בה לפחות ביצוע עוולה אזרחית" (א' וייס דיני עונשין - עבירות הקשר (תשנ"ג) 48). המחברת מביעה שם את הדעה, כי עבירת הקשר צריכה לאסור התקשרויות אשר נשואן ביצוע עבירה בלבד, ובאשר להתקשרויות מסוימות, אותן מוצדק לאסור אף שנשואן הוא השגת מטרה שאינה פלילית - ראוי, לגישתה, ליצור עבירות קשר ספציפיות (שם, בעמ' 54). השופט י' קדמי, בספרו, מציין כי את התיבה "אסורה" יש לפרש כמטרה שהדין אוסר עליה (י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון, תשנ"ד) 134). בענייננו, אין אנו נדרשים להכריע באשר לתחומיה המדויקים של עבירת הקשר, כיוון שנשוא ההתקשרויות הנדונות הוא ביצוע עבירות פלילית חמורות, שהן בוודאי נכללות במסגרת "מטרה אסורה". 29. הקושי בענייננו הוא אחר. בית המשפט קמא סבר, כי לא ברור מה היתה המטרה הספציפית לשמה נועדה ההתקשרות. ואולם - כך קבע בית המשפט קמא - הוכח כי הנאשמים היו מעורבים בביצוע מעשה פלילי, כאשר עסקו בהעברת הרכב לרצועת עזה. זהו ההסבר היחיד, כך קבע, למסירתו של כלי הרכב בתמורה לתשלום סך של 17,000 ש"ח, מקום בו ערכו בשוק היה 75,000 ש"ח, ולהגשת התלונה על גניבתו, אף שהוא "נמכר". זאת, במיוחד לאור "השיטה הפלילית" אשר בה פעלו הנאשמים, באישום זה כמו גם באישומים אחרים. לאור כל אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בקשירת קשר "להעלים" את הרכב ברצועה, בשל מטרות בלתי חוקיות כגון גניבה, מרמה, והעלמת ראיות. נשאלת, אפוא, השאלה, האם ניתן להרשיע בעבירה של קשירת קשר למטרה אסורה, גם כאשר המטרה האסורה אינה מסוימת ואינה מוגדרת, לאמור - משלא הוכח מהי, אל נכון, העבירה נשוא ההתקשרות. סבורני, כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. 30. השאלה נדונה, אגב אורחא, בע"פ 330/85, 345, 355 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 29. המשנה לנשיא (אז השופט) ש' לוין קבע באותו עניין, כי כאשר מדובר בעבירה לפי סעיף 499 לחוק, שעניינה כאמור בקשירת קשר לביצוע פשע או עוון, נדרש, לכל הפחות, הסכם כללי לביצוע עבירה מסוימת, שניתן להעלותו מן הנסיבות. אולם, השופט לוין מעלה את האפשרות להרשיע נאשמים, אשר ברכבם נמצאו כלי פריצה, בעבירה של קשירת קשר למטרה אסורה, כאשר עולה מן הנסיבות, שהנסיעה היתה למטרה אסורה. זאת, אף אם לא הוכח מה היתה המטרה המסוימת לשמה נקשר הקשר. ובלשונו: "מוכן אני להסכים, שמותר להסיק מן הנסיבות, שאין המדובר במקרה שלפנינו במעשה תמים, ומוכן אני להניח מן הנסיבות, שהוכח שהנסיעה היתה למטרה אסורה. אם כך הוא, אפשר וניתן היה להרשיע את דוד ואת ציון בעבירה לפי סעיף 500(7) לחוק, אך בעניין זה איני מחווה דעה, משום שאיש לא העלה את זכרו של סעיף זה לפנינו, השווה: ע"פ 441/72, בעמ' 150". סבורני, כי זוהי פרשנות ראויה. שני נימוקים לדבר: הראשון, יסודו דווקא בהנחה, כי מן הראוי לפרש "עבירת סל" מן הסוג של סעיף 500(7) לחוק, בצמצום. נוטה אני לצמצם את תחולת הביטוי "מטרה אסורה" לדברים שהדין הפלילי אוסר עליהם, או, לכל הפחות, שיש בהם משום ביצוע עוולה אזרחית. הטעם העיקרי לכך נעוץ בקושי להרשיע אדם בגין התקשרות לבצע מעשה, כאשר עצם ביצוע המעשה - על ידי יחיד ואף בצוותא עם אחרים - אינו מהווה עבירה או עוולה (ראו וייס, בספרה הנ"ל, בעמ' 49, והאסמכתאות שם). אולם דווקא לאור פרשנות מצמצמת זו, ובהתחשב בעובדה שעניינו של סעיף 499 לחוק העונשין, בקשירת קשר לביצוע פשע או עוון, קשה להלום פרשנות, הדורשת כי המטרה האסורה נשוא ההתקשרות שבסעיף 500(7) לחוק תהא עבירה מוגדרת. פרשנות כזו תוביל לכך, שסעיף 500(7) יתפרש אך ורק על התקשרויות שנשואן עבירות מסוג חטא, ויתכן שגם על עוולות נזיקיות. דומני, כי זו איננה פרשנות סבירה של הסעיף. הנימוק השני כרוך בנימוק הראשון, ועניינו בתכליתה של עבירת הקשר, לאמור, מניעת ביצוע עבירות בדרך של סיכול השלב המקדמי של ההתנהגות הפסולה. "אף אתה אמור, הסכמה בין שניים לבצע עבירה מקרבת את הסיכון שהעבירה אמנם תתבצע - השניים כמו מחזיקים איש ביד רעהו, ובהיחלש האחד יחזקנו חברו..." (דברי השופט מ' חשין בעניין זכאי הנ"ל, בעמ' 588). לאור תכלית זו, נראה לי כי אין הצדקה לפטור נאשמים, אשר הוכח מעבר לספק סביר, כי קשרו קשר לביצוע מעשה פלילי חמור, אך משום שלא ניתן לדעת האם נועדה ההתקשרות להשגת מטרה פלילית פלונית, או שמא להשגת מטרה פלילית אלמונית - ובמקרה זה, גניבה או סיוע לקבלת דבר במרמה (והשוו, לעניין אי הצורך בהסכם קשר מפורט ומדוקדק: עניין זכאי הנ"ל, בעמ' 586 - 589). סיכומם של דברים: יש לפרש, לדעתי, את סעיף 500(7) כמשתרע על אותם מצבים, בהם הוכח מעבר לספק סביר, כי הנאשם קשר קשר, עם אדם נוסף או יותר, להשגת מטרה האסורה על-פי דין, וזאת, אף אם המטרה המסוימת אינה ידועה, אולם ידוע שהיתה אחת מבין שורה של מטרות שכולן אסורות. 31. ומן הכלל אל הפרט: בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי המערערים היו מעורבים בקשירת קשר לביצוע מעשה פלילי, קרי - "להעלים", כלשונו, את הרכב ברצועה, לשם השגת מטרות בלתי חוקיות כגון גניבה, מרמה, והעלמת ראיות. זאת הסיק הן מהפער המשמעותי בין המחיר שנגבה תמורת הרכב (17,000 ש"ח) לבין ערכו של הרכב בשוק (75,000 ש"ח), והן מהעובדה שהוגשה תלונה על גניבת הרכב, אף שהוא "נמכר". כל זאת, בחן בית המשפט באספקלריה של "השיטה הפלילית" בה פעלו הנאשמים. מסקנתו זו של בית המשפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין עילה להתערב בה. הזדמנות נאותה להתגונן 32. הרשעתם של המערערים בעבירה על פי סעיף 500(7) לחוק, מעוררת קושיה נוספת. המערערים הורשעו בהקשר זה בעבירה אחרת מזו שיוחסה להם בכתב האישום, וזאת, משמצאה השופטת המלומדת כי העובדות המבססות אישום זה הוכחו במשפט. מקצת מן המערערים טוענים, כי בכך נשללה מהם ההזדמנות הסבירה והראויה להתגונן. אף טענה זו - דינה להידחות. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, ושלא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות שנטענו בכתב האישום (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב1982-; ע"פ 345/62 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 679). לשם כך, אין צורך בתיקון פורמלי של כתב האישום (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620; ע"פ 689/82 מאירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 322; על משמעותה של הזכות להתגונן, ראו דברי הנשיא (אז השופט) א' ברק בע"פ 76/79 עוזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615). 33. בפרשה שלפנינו, הרשיע בית המשפט המחוזי את הנאשמים בעבירה השונה מזו שיוחסה להם בכתב האישום, אולם העובדות המהוות את הבסיס לעבירה בה הורשעו המערערים, פורטו בכתב האישום. בנסיבות אלה, אין לומר כי נשללה מן המערערים הזדמנות סבירה להתגונן (ראו ע"פ 476/72 טרטקובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 376, 382; ע"פ 617/80 למברטו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 313). יתרה מכך, באישום הראשון יוחסה למערערים עבירת קשר לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, ונטען שם כי הם קשרו קשר להעביר לרצועת עזה כלי רכב, שחלקם הושגו בגניבה, וחלקם התקבל מן הבעלים על מנת לקבל, לאחר מכן, דבר במרמה. בנסיבות אלה, ברי כי למערערים ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, והרשעתם בעבירת הקשר לא היוותה כלל וכלל הפתעה עבורם (השוו, למשל, לנסיבות שנדונו בע"פ 319/79 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 484; ע"פ 431/92 ויטמן מ' מדינת ישראל (תק-על 93(3) 1558)). ההרשעה בעבירה של קשירת קשר למטרה אסורה עומדת, אפוא, על מכונה, ואין להתערב בה. שידול לעבירה - לאחר ביצוע העבירה? 34. בשני עניינים, סבור אני כי יש מקום לקבל את הערעור. הראשון שבהם נוגע להרשעתו של אלקיים, במסגרת האישום השמיני, בעבירה של שידול למסירת הודעה כוזבת. זאת, על יסוד עדותו של בעל הרכב שהועבר לרצועת עזה, לפיה פנה אליו אחד הנאשמים - וטורי שמו - בדרישה להגיש תלונה למשטרה, ולאחר מכן פנו אליו אלקיים ווטורי גם יחד, שאלו אם עשה כן, והבטיחו לו כי תוך 45 יום יקבל את כספי הביטוח. לדעתי, יש לזכות את אלקיים מן העבירה של שידול למסירת הודעה כוזבת. מן הממצאים שקבע בית המשפט קמא, לאור עדותו של בעל הרכב, עולה כי היה זה וטורי שפנה אליו בדרישות ובאיומים, שהלה יפנה למשטרה ויגיש תלונה. פנייתם של וטורי ואלקיים, בשאלה ובהבטחה כאמור, באה לאחר שהוגשה כבר התלונה הכוזבת במשטרה. על כן, אינני סבור כי ניתן לראות בפנייה זו משום "שידול" למסירת הודעה כוזבת, כמשמעו בסעיף 30 לחוק העונשין, המגדיר משדל כמי ש"מביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה". הרשעתו של אברהם באישום השישי 35. עוד אני סבור, כי יש לקבל את ערעורו של אברהם, על הרשעתו בסיוע לעבירות המיוחסות לו באישום זה, ובעבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה. על פי הראיות, הכניס אברהם את כלי הרכב נשוא האישום הזה לרצועת עזה. כלי הרכב הושאר ברצועה. בתחילה טען אברהם כי קיבל את הרכב מבעליו כיוון שרצה לבדקו טרם שירכשהו, וכי השיב את הרכב לבעליו. משהוצגה בפניו העובדה שכלי הרכב נותר ברצועת עזה, השיב כי "איננו זוכר". בנסיבות אלה, ובהתחשב בתפקידו של אברהם באישומים האחרים, סבר בית המשפט קמא כי הוכח שאברהם "העלים" את הרכב ברצועה מתוך כוונה לזכות את הבעלים בדמי הביטוח. אברהם משיג על מסקנתו זו של בית המשפט. הוא מציין, כי בהיעדר דו"חות עיקוב ותמלילי שיחות, מסתמכת הרשעתו באישום זה אך ורק על דו"חות השוטרים שהוצבו במחסום כיסופים. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעובדה שהבעלים של הרכב, שלא העיד, הגיש תביעה לחברת הביטוח רק כעבור חמישה ימים, לא ניתן היה להרשיע את אברהם בעבירות בהן הורשע. נראה לי כי דין ערעורו של אברהם ככל שהוא נוגע לאישום זה להתקבל. אמנם, הראיות שהוכחו מעוררות חשד כי בוצע מעשה פלילי על ידי אברהם. אולם, סבורני כי פסיפס הראיות באישום זה אינו יוצר תמונה שלמה, ולא די בדמיון (החלקי), שבין העובדות נשוא אישום זה, לבין העובדות באישומים האחרים, כמו גם בחוסר העקביות שנתגלתה בדברי אברהם במשטרה, כדי להשלים את החסר. אשר על כן, אני מציע לקבל את ערעורו של אברהם ולזכותו מן העבירות המיוחסות לו באישום השישי. ערעורו של חן 36. המערער חן הורשע כאמור בעבירות של סיוע לניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וסיוע למסירת הודעה כוזבת, הכל לעניין האישום השביעי. נגזר עליו עונש של חמישה חודשי מאסר ונקבע כי אם הממונה על עבודות שירות ימצא שהדבר ראוי ואפשרי, יוכל חן לרצות את עונשו בעבודות שירות. בנוסף, על כך, נגזרו על חן שנים עשר חודשי מאסר על תנאי. המערער חן לא הגיש טיעונים בכתב, והוא גם לא המציא נימוקים לכתב הערעור. נראה כי זנח את ערעורו. אולם אפילו נראה בו כמו שסומך על טיעוני חבריו - אין באלה כדי להועיל בעניינו. אשר על כן, ערעורו נדחה. סיכומם של דברים - והערעור על גזר הדין 37. מן המקובץ עולה, כי יש, לדעתי, לדחות את הערעורים שהגישו המערערים על הרשעתם, למעט ערעורו של אברהם על הרשעתו בעבירות המיוחסות לו באישום השישי, ולמעט ערעורו של אלקיים על הרשעתו בעבירה של שידול למסירת הודעה כוזבת, המיוחסת לו באישום השמיני. לאור ההחלטה שניתנה בתיק זה ביום 15.5.2000 יזומנו הצדדים לטעון בלע פה לעניין מידת העונש שנגזר על המערערים. ש ו פ ט השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, ח' באדר תשס"ב (20.02.2002). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 99051400.P03 /אמ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444