מדינת ישראל נ. אברהם אוסקר

החלטה בתיק ע"פ 5140/13 בבית המשפט העליון ע"פ 5140/13 ע"פ 5448/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות המערערת בע"פ 5140/13 והמשיבה בע"פ 5448/13: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים בע"פ 5140/13 והמערערים בע"פ 5448/13: 1. אברהם אוסקר 2. אוסקר אנרגיה בע"מ ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.6.2013 שניתן בצ"א 19822-07-12 על-ידי כבוד השופט א' חזק תאריך הישיבה: י"ד באלול התשע"ג (20.8.2013) בשם המערערת בע"פ 5140/13 והמשיבה בע"פ 5448/13: עו"ד עמנואל לינדר; עו"ד ניר ישראל בשם המשיבים בע"פ 5140/13 והמערערים בע"פ 5448/13: עו"ד ערן ערבה פסק-דין שני ערעורים לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק) וסעיף 36ו(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים או הפקודה), המופנים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' חזק) מיום 18.6.2013 בה הורה כי צו ארעי שניתן במעמד צד אחד נגד המשיבים בע"פ 5140/13 (להלן: המשיבים) ומכוחו נתפס רכוש בשווי ארבעים ואחד מיליון ש"ח, יוסיף ויעמוד בתוקף אך מתוך הרכוש שנתפס יוחזר למשיבים רכוש בשווי של חמישה מיליון ש"ח. המדינה מערערת על ההחלטה לשחרר חלק מהרכוש התפוס (ע"פ 5140/13), ואילו המשיבים מערערים על עצם הותרת הצו הארעי בתוקף ועותרים לשחרור מלוא הרכוש התפוס (ע"פ 5448/13). כתב האישום והבקשה למתן צו זמני ברכוש 1. המשיבים, אוסקר אברהם (להלן: אוסקר) וחברת אוסקר אנרגיה בע"מ שהייתה בבעלותו (להלן: אוסקר-אנרגיה או החברה), עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע יחד עם ארבעה נאשמים נוספים בגין עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, חוק העונשין, התשל"ז-1977 וחוק איסור הלבנת הון. כתב האישום המקורי הוגש ביום 10.7.2012 וביום 23.1.2013 הוגש כתב אישום מתוקן, בו נטען כי בתקופה שבין חודש ינואר 2011 לחודש מאי 2012 קשרו המשיבים ויתר הנאשמים קשר לביצוע תוכנית עבריינית רחבת היקף להונאת רשויות המס, התחמקו מתשלומי מע"מ ומס הכנסה בסכומי עתק והלבינו הון בסכום כולל של כ-215 מיליון ש"ח. כתב האישום המתוקן מחזיק שנים עשר אישומים, שבעה מתוכם מיוחסים למשיבים, ובהם מתוארות עסקאות לרכישת דלק אותן ביצעו ובמסגרתן הוצאו חשבוניות פיקטיביות במטרה להקטין בכזב את חבות המס. באישום הראשון נטען כי בעקבות שלילת רישיון יצרן הדלק של הנאשמת 4 ("יניב חברה לאנרגיה לישראל") פעל בעליה ומנהלה - הנאשם 1, מר יניב קנרש (להלן: קנרש) ביחד עם אוסקר לרכישת דלק מבתי הזיקוק לנפט באמצעות חברת אוסקר אברהם בע"מ (להלן: אוסקר-אברהם), שבבעלות אוסקר, אשר הייתה באותה עת בעלת רישיון יצרן. הדלק שנרכש על-ידי חברת אוסקר-אברהם הועבר לחברת אוסקר-אנרגיה וממנה נמכר לנאשמת 4. במסגרת עסקאות אלה הוציאה חברת אוסקר-אנרגיה חשבוניות מס לנאשמת 4, לה העבירה את הדלק, אשר כללו את סכומי הבלו והמע"מ החלים על העסקאות. במטרה להתחמק מן החבות בתשלום המס החל על חברת אוסקר-אנרגיה בגין אותן העסקאות, ובעקבות פגישה שקיימו בנושא זה, קשרו קנרש, אוסקר ונאשם נוסף שהיה מנהלה הפעיל של חברת אוסקר-אנרגיה באותה תקופה, קשר להוצאת חשבוניות פיקטיביות בסך של כ-735 מיליון ש"ח לחברת אוסקר-אנרגיה, אותן תנכה בדיווחיה ובכך תקטין את תשלומי המס שבהם היא חבה. במעשים אלה, כך נטען בכתב האישום, התחמקו המשיבים וקנרש מתשלומי מע"מ בסכום כולל של כ-101 מיליון ש"ח וסכום זה שנותר בידיהם מהווה על-פי הנטען בכתב האישום "רכוש אסור" במשמעותו בחוק איסור הלבנת הון, אשר הנאשמים פעלו להסתרת ולהסוואת מקורו. באישומים השני והשלישי נטען כי במטרה להתחמק מתשלום המס הנובע מעסקאות רכישת הדלק שתוארו, הוציאו קנרש והנאשמת 4 שמונה עשרה חשבוניות מס פיקטיביות לחברת אוסקר-אנרגיה בסכום כולל של כ-127 מיליון ש"ח וזאת מבלי שנעשתה כל עסקה התואמת את אותן חשבוניות. אוסקר, ביחד עם אחרים, פעל לרישום כוזב של החשבוניות בספרי הנהלת החשבונות של חברת אוסקר-אנרגיה ולניכוין שלא כדין בדיווחיה התקופתיים של החברה למנהל מס ערך מוסף. בכך התחמקו המשיבים מתשלום מע"מ בסך של כ-17 מיליון ש"ח - סכום המהווה אף הוא "רכוש אסור" שמקורו הוסתר והוסווה. ביתר האישומים המיוחסים למשיבים (אישומים 7-4 בכתב האישום) מתוארת פעילות דומה הכוללת הוצאת חשבוניות פיקטיביות בהיקפים של מאות מיליוני שקלים לחברת אוסקר-אנרגיה על-ידי חברות שונות, שהביאה להתחמקות מתשלום מע"מ בסכומים של עשרות מיליוני שקלים נוספים. 2. בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי הגישה המדינה "בקשה למתן צו זמני ברכוש" לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים. המדינה עתרה לתפיסת נכסי המשיבים שפורטו בבקשה וטענה כי בידיה ראיות לכך שהמשיבים ביצעו פשעים חמורים ובכלל זה עבירות על חוק איסור הלבנת הון בסכומי עתק; כי קיים סיכוי סביר שהמשיבים יורשעו ויוחלט לחלט את הרכוש נושא הבקשה בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון; וכי על מנת לאפשר את החילוט העתידי ולמנוע את הברחת הרכוש יש להיעתר לבקשה ליתן צו תפיסה זמני (להלן: הבקשה לצו הזמני). בית המשפט נעתר לבקשת המדינה במעמד צד אחד ועם תיקון כתב האישום, הגישה המדינה ביום 23.1.2013 גם "בקשה מתוקנת למתן צו זמני ברכוש". קודם לכן, בדיון שקיים במעמד הצדדים ביום 19.8.2012 בבקשה בנוסחה הישן, הורה בית המשפט כי על מנת לאפשר לחברת אוסקר-אברהם להמשיך ולפעול, ישוחרר סכום של כ-1.8 מיליון ש"ח מן הרכוש התפוס על-ידי המדינה. דיון נוסף התקיים באותה הבקשה ביום 27.12.2012 ולאחר הגשת הבקשה המתוקנת, הוגשו טיעונים משלימים וניתנה ההחלטה מיום 18.6.2013 היא ההחלטה נושא הערעורים. החלטתו של בית המשפט קמא 3. בהחלטתו קבע בית המשפט, כאמור, כי הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד יוסיף ויעמוד בתוקפו, אך כי מתוך הרכוש שכבר נתפס יוחזר למשיבים רכוש בשווי של חמישה מיליון ש"ח. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי לאחר שאדם מורשע בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון מוסמך בית המשפט לצוות בהתאם לסעיף 21 לחוק (זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט), כי בנוסף על כל עונש שיוטל עליו יחולט רכושו בשווי הרכוש שבו נעברה העבירה או שאיפשר את ביצועה, או בשווי הרכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה. רשימת עבירות המקור הרלוונטיות לעניין סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון מפורטת בתוספת הראשונה והשנייה לחוק והתוספת הראשונה כוללת גם את העבירה על סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, ככל שנעברה בנסיבות מחמירות, וכן קשירת קשר לעבור עבירה זו. בית המשפט הוסיף וציין כי בקשת המדינה לתפיסת הרכוש לצורך חילוטו בעתיד, הוגשה לאחר הגשת כתב אישום ועל כן יש לבחון האם קיימות ראיות לכאורה לביצוען של עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון ובפרט יש לבדוק האם הוצגו ראיות לכאורה כי המשיבים פעלו ברכוש בידיעה שהוא "רכוש אסור", כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, ומקורו בעבירה על סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף. 4. לאחר שסקר את חומר הראיות לכאורה שהוצג בפניו, השיב בית המשפט בחיוב על שאלות אלה וציין כי בחקירותיו הודה אוסקר שחברת אוסקר-אנרגיה קיבלה בתקופה הרלוונטית חשבוניות פיקטיביות בסכום של למעלה מ-532 מיליון ש"ח, אשר נועדו להונות את רשויות המס. כמו כן עמד בית המשפט על עדותה של הגב' אירנה פרץ, מי ששימשה כמנהלת החשבונות בחברת אוסקר-אנרגיה בתקופה הרלוונטית וסיפרה כי הוצאת החשבוניות הפיקטיביות הביאה להפחתה בסכום המע"מ ששילמה אוסקר-אנרגיה באותה תקופה, אף שמחזור עסקיה ומכירותיה גדל באופן משמעותי. הגב' פרץ הוסיפה וסיפרה כי בעקבות העסקאות שערכה עם החברות הקשורות לקנרש, הרוויחה חברת אוסקר-אנרגיה סכום של כמיליון ש"ח בכל חודש ודברים אלה אושרו גם בחקירתו של מר רפי אזולאי, מנהל החשבונות של החברה. נוכח האמור קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לכך שמן העסקאות שביצעה חברת אוסקר-אנרגיה עם קנרש והחברות הקשורות אליו, היא הרוויחה סכום של כ-18 מיליון ש"ח המהווה לשיטתו רכוש שמקורו בעבירה או רכוש שאיפשר ביצוע עבירה, וכי המשיבים ידעו שמדובר ב"רכוש אסור" כהגדרתו בחוק. עוד קבע בית המשפט כי מן החומר שהוצג לפניו עולה כי קיימות ראיות לכאורה "ברף שאינו גבוה" לכך שהחשבוניות הפיקטיביות הביאו לחיסכון בסכום המע"מ שנדרשה חברת אוסקר-אנרגיה לשלם, בציינו כי השאלה האם תשלום שנחסך מאדם בשל פעולת מרמה שביצע עשוי להיחשב כ"רכוש אסור" לעניין חוק איסור הלבנת הון, היא שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה. אך מכל מקום, כך קבע, בשלב בחינת הראיות לכאורה לא נדרשת הכרעה סופית בסוגיה זו ודי בכך שקיימות ראיות לכאורה ולו "ברף נמוך", כדבריו, לכך שהמשיבים נעזרו בחשבוניות הפיקטיביות על מנת להימנע מלשלם מע"מ בשיעור של עשרות מיליוני שקלים. אשר לידיעתו לכאורה של אוסקר עצמו על אי-כשרותן של העסקאות, ציין בית המשפט כי בחקירותיו הפגין אוסקר בקיאות בפרטי החברות שבבעלותו באופן המקשה לקבל את הטענה כי לא ידע על העסקאות שנרקמו עם קנרש. עוד צוין כי על-פי עדותה של הגב' פרץ, החשבוניות הפיקטיביות שהובילו להפחתה בחיובי המע"מ של חברת אוסקר-אנרגיה הוצאו בעקבות פגישה שקיים אוסקר עם קנרש ועם נאשם נוסף, ועדות זו מהווה ראיה לכאורה ב"רף גבוה" לידיעתו של אוסקר על אודות העסקאות. בית המשפט הוסיף ועמד על עדותו של אוסקר שהודה כי ידע שקנרש הוא "פליליסט", כהגדרתו, וכן על הימנעותו מלהסביר מדוע המחאות בסך עשרות מיליוני שקלים שהועברו לקנרש בחתימת ידו מעולם לא נפדו. עוד ציין בית המשפט כי מר אזולאי סיפר בחקירתו כי הודיע לאוסקר מספר פעמים שהחשבוניות מקנרש אינן תקינות וכן צוין כי אוסקר לא ידע לנקוב בשמו של אדם אחד שאישר לו את חוקיותן של אותן עסקאות. נוכח כל האמור ומשהעסקאות המתוארות הביאו לחברה שבבעלותו רווח חודשי של כמיליון שקלים, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה ב"רף גבוה" על כך שאוסקר ידע היטב על אודות אופי העסקאות הבלתי כשרות לכאורה. 5. משקבע כי קיימות נגד המשיבים ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום המתוקן בכל הנוגע לעבירות על חוק איסור הלבנת הון, פנה בית המשפט לבחון מהו סכום הרכוש שיש לאפשר למדינה להותיר בידיה במסגרת הבקשה לצו הזמני. בית המשפט קבע כי שווי הנכסים התפוסים בידי המדינה עומד על ארבעים ואחד מיליון ש"ח, הכוללים את שוויה של חברת אוסקר-אברהם (שבעה מיליון ש"ח), שעל מניותיה חל הצו הארעי, ובהקשר זה ציין בית המשפט כי האפשרות שניתנה לחברת אוסקר-אברהם להמשיך ולפעול תחת פיקוח המדינה, לא מונעת את הכללת שוויה במסגרת הנכסים התפוסים. על יסוד מכלול הנתונים שפורטו, קבע בית המשפט כך: "בנסיבות העניין כאשר כנגד המשיבים עומדות ראיות ברף גבוה לעשיית שימוש ברכוש אסור בשווי של כ- 18 מליון ₪ וראיות ברף נמוך יותר באופן ממשי לעשיית שימוש ברכוש אסור בשווי של עשרות מליוני ש"ח, ולאחר שחב' אוסקר אברהם בע"מ ממשיכה בפעילותה הכלכלית בהסכמת המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי בתיק זה נכון יהיה להסיר את צו התפיסה ולהורות למדינה להשיב למשיבים רכוש בשווי של 5 מיליון ₪ כאשר רכוש בשווי של 2.5 מיליון ₪ מתוך רכוש זה יהיה רכוש נזיל מתוך הרכוש שצויין בבקשה המתוקנת למתן צו זמני ברכוש (שהוגשה ביום 23.1.13) וזהות רכוש זה תבחר ע"י המשיבים. רכוש נוסף בשווי של 2.5 מיליון ש"ח נוספים יהיה רכוש שיבחר על ידי המדינה מתוך הרכוש שפורט באותה בקשה. צו התפיסה יוסר והרכוש יוחזר ביום 28.6.13 [...]". להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטה נוספת מיום 27.6.2013 קבע בית המשפט קמא כי ביצוע החלטתו מיום 18.6.2013 יעוכב עד מתן החלטה אחרת ומכאן שנכון לעת הזו מלוא הרכוש עודנו מצוי בתפיסת המדינה. טענות הצדדים בערעורים 6. המדינה טוענת בערעורה כי משקבע בית המשפט קמא שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים לפי חוק איסור הלבנת הון, היה עליו לאשר במלואה את הבקשה לצו הזמני שנתבקש ולא הייתה כל הצדקה לשחרר למשיבים רכוש בשווי של חמישה מיליון ש"ח מן הרכוש שכבר נתפס על-ידה. לטענת המדינה, בית המשפט כלל לא נימק את החלטתו בדבר שחרור הרכוש ובהקשר זה נטען כי ההחלטה לשחרר כשמינית מתוכו תסכל את תכלית החילוט, ככל שבסופו של יום יורשעו המשיבים בעבירות המיוחסות להם. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט בקובעו כי טרם הוכרעה בפסיקה השאלה האם תשלום שנחסך מאדם באמצעות פעולת מרמה עשוי להיחשב כ"רכוש אסור" לעניין חוק איסור הלבנת הון, ולדבריה שאלה זו נענתה בחיוב בת"פ (מחוזי ת"א) 40210/06 מדינת ישראל נ' גבאי (29.5.2008) (להלן: עניין גבאי). עוד טוענת המדינה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין גבאי אושר במסגרת ערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"פ 6495/08) וכי הגם שמדובר בפסק-דין שנתן תוקף להסדר טיעון שהושג בין הצדדים בשלב הערעור, נקבע בו כי "ההרשעה בהכרעת הדין ויתר רכיבי העונש [...] יוותרו על כנם" (שם, פסקה א'). על כן, כך טוענת המדינה, היה על בית המשפט להניח – ולו לצורך הדיון בבקשה למתן הצו הזמני – כי על-פי הדין אפשר לראות בכספים שנחסכו במרמה משום "רכוש אסור" שניתן לחלטו. המדינה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט שגה בקובעו כי המצב המשפטי העמום ביחס לכספים שנחסכו משליך על עוצמת הראיות לכאורה הקיימות נגד המשיבים בכל הנוגע לתשלומי המע"מ שאותם לא ישלמו. לטענתה, קביעה בדבר ראיות לכאורה הינה קביעה עובדתית גרידא שאינה נובעת מן המצב המשפטי המסוים, ובהיעדר כל נימוק אחר היה על בית המשפט להסתפק בראיות לכאורה שהוצגו ביחס לכספי המע"מ שנחסכו מחברת אוסקר-אנרגיה ולאשר את הבקשה לצו הזמני במלואה. עוד טוענת המדינה כי במסגרת ההחלטות שניתנו בעניין מעצרו של אוסקר כבר נקבע פעם אחר פעם כי קיימות נגדו ראיות לכאורה "ברף גבוה" ולדבריה די בקיום ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה, על מנת להורות על תפיסת רכוש לצורך חילוטו. 7. המשיבים טוענים, מצידם, כי החלטתו של בית המשפט קמא שגויה ונסמכת על קונסטרוקציה משפטית שאיננה חלק מכתב האישום המתוקן ולפיכך הם עותרים לביטול ההחלטה ולשחרור מלוא הרכוש התפוס בידי המדינה. לטענת המשיבים, החלטתו של בית המשפט נסמכת על קביעתו לפיה יש לראות בכספים שאותם הרוויחה חברת אוסקר-אנרגיה (כ-18 מיליון ש"ח לפי קביעתו) משום "רכוש אסור" שמקורו בעבירה על החוק. ואולם, כך טוענים המשיבים, עמדה זו לא הובעה בשום שלב על-ידי המדינה והיא אינה חלק מכתב האישום או מהבקשה למתן הצו הזמני. עוד טוענים המשיבים כי תיקון כתב האישום נבע משינוי בפרשנות המשפטית שהעניקה המדינה למעשיהם הנטענים, ולטענתם המדינה בחרה בשלב מסוים לייחס להם גם עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון אף שאין במסכת העובדות המפורטות בכתב האישום כדי לגבש עבירות לפי חוק זה. כך, לטענת המשיבים, רישום החשבוניות בספרייה של חברת אוסקר-אנרגיה – המהווה לכאורה עבירה לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף – אינו מהווה "פעולה" לעניין חוק איסור הלבנת הון ולטענתם קונסטרוקציה משפטית מרחיבה שכזו אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק בחוק איסור הלבנת הון. יתר על כן, המשיבים טוענים כי מדובר ברישום שבוצע ביוזמתם של מנהלי החשבונות של חברת אוסקר-אנרגיה כפעולה טכנית שגרתית בלבד וכי לא ניתן לראות בכספים שנחסכו כתוצאה משימוש בחשבוניות הפיקטיביות "רכוש אסור" כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון, בהיותם "רכוש רעיוני" בלבד. בהקשר זה מפנים המשיבים להחלטתו של כבוד השופט י' דנציגר שניתנה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בעניין גבאי, בה נקבע לדבריהם כי מדובר בשאלה הטעונה הכרעה פרשנית. לטענת המשיבים "רכוש רעיוני" זה אינו תואם את ההגדרה של "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון ואין להחיל עליו את סעיפים 3 ו-4 לחוק. לפיכך, טוענים המשיבים כי עיון בסעיפי כתב האישום אל מול מסכת הראיות לכאורה שהוצגה בעניינם, מובילה למסקנה כי לא קיים סיכוי סביר להרשעתם בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון או לחילוט רכושם בסופו של ההליך. המשיבים מוסיפים וטוענים כי חילוט רכושם אינו מתיישב עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון שכן אין חולק, לטענתם, ש"הרכוש האסור" – כספי המע"מ – מעולם לא הגיע לידיהם. לחלופין טוענים המשיבים כי לכל היותר היה על בית המשפט להורות על תפיסת סכום של 18 מיליון ש"ח, אשר לפי קביעתו הוא סכום הרווח לכאורה מעסקאות רכישת הדלק. עוד טוענים המשיבים כי המדינה לא הציגה תשתית ראייתית המבססת חשש מפני הברחת רכושם ולטענתם לא ניתן להקיש מן ההחלטות שניתנו בעניין מעצרו של אוסקר לגבי שאלת חילוט הנכסים המתעוררת בהליך דנן. לטענת המשיבים, בית המשפט קמא נמנע מלבחון האם התקיימו יסודות העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון ובחן רק את התקיימותן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות המקור, תוך התעלמות מן הסוגיות המשפטיות שהועלו בפניו. אשר לפסק הדין שניתן על-ידי בית משפט זה במסגרת הערעור בעניין גבאי, המשיבים טוענים כי מדובר בפסק-דין שניתן בהסדר טיעון אשר הביא למחיקת ערעורי הצדדים ועל כן לא ניתן לראות בו משום הלכה מחייבת. לבסוף טוענים המשיבים כי שווי הרכוש התפוס בידי המדינה אינו ברור שכן הדבר לא נבחן על ידי גורמים מקצועיים, ואולם לטענתם מדובר בשווי העולה על זה שנקבע בהחלטתו של בית המשפט קמא. 8. המדינה טוענת בתגובה כי שימוש בחשבוניות פיקטיביות על מנת להימנע מתשלום מע"מ בעסקאות אמיתיות, מהווה עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון. לטענת המדינה החזקת כספים שהיו אמורים להשתלם כמס, קבלת חשבוניות פיקטיביות והשימוש שנעשה בהן במקרה דנן לצורך הפחתת סכום המס שהיה צריך להשתלם, כל אלה הן "פעולות" מובהקות לפי חוק איסור הלבנת הון, וכספי המע"מ ש"נחסכו" מכוחן במרמה מהווים "רכוש אסור" כהגדרתו באותו החוק. המדינה מדגישה כי המחלוקת המשפטית בין הצדדים בעניין זה דינה להתברר בהליך העיקרי ולדבריה לצורך הבקשה לצו זמני די בפסק הדין שניתן בעניין גבאי על מנת לבסס סיכוי סביר להרשעת המשיבים בעבירות על חוק איסור הלבנת הון. עוד טוענת המדינה כי תמיכה נוספת לעמדתה ניתן למצוא בע"פ 3336/12 רבי נ' מדינת ישראל (18.7.2013), שם נקבע כי שימוש בחשבוניות מזויפות לצורך קבלת הקלות מס עולה כדי עבירה של קבלת דבר במרמה. נוכח האמור טוענת המדינה כי קיימת "עילת חילוט" מבוססת היטב ובפן הראייתי היא מדגישה כי כל שנדרש על מנת לבסס את הבקשה לצו הזמני שנתבקש, הן ראיות לכאורה לביצוע עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, ואין חשיבות ל"רף" שבו הן מצויות – אם גבוה הוא, או נמוך. לבסוף טוענת המדינה כי תיקון כתב האישום אכן נבע מחשיבה מחודשת על אודות המסכת העבריינית העולה מחומר הראיות ולטענתה מדובר במקרה מובהק שבו מתקיימות התכליות של חוק איסור הלבנת הון, לפיהן יש למנוע מצב שבו "חוטא יוצא נשכר". דיון והכרעה 9. סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון מסמיך את בית המשפט להורות על חילוט רכושו של אדם שהורשע בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בשווי של רכוש שנעברה בו העבירה, של רכוש ששימש לביצועה, שאיפשר אותו או שיועד לכך וכן של רכוש שהושג כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה או שיועד לכך. בהתאם לסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, על חילוט רכוש לפי החוק חלות הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים ובסעיפים אלה מוסדר, בין היתר, האופן שבו ניתן לעתור לסעד זמני אשר יבטיח את מימוש החילוט בבוא העת (ראו: יעל גרוסמן ורוני בלקין איסור הלבנת הון - להלכה ולמעשה 172, 178-175 (2006) (להלן: גרוסמן ובלקין); גיורא עמיר עבירות מס ועבירות הלבנת הון 827 (מהדורה חמישית, 2008)) וכך קובע בהקשר זה סעיף 36ו(א) לפקודה: הוגש כתב אישום [...] רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט [...]. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני כאמור גם במעמד צד אחד, ובלבד שלאחר הינתנו תישמע הבקשה במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ובתוך תקופת תקפו של הצו המוגבלת, ככלל, לעשרה ימים (ראו סעיף 36ו(ג) לפקודת הסמים המסוכנים). לתכליתו של סעד זמני כזה, הניתן במסגרת הליך פלילי תלוי ועומד, התייחסה השופטת ע' ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון), באומרה: "האפשרות ליתן סעד זמני ברכוש מטרתה לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע הצו [...] כן מיועד הסעד הזמני למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מרכוש שהניבה לו העבירה" (שם, פסקה 36). עוד נפסק כי בשלב הדיון במתן הסעד הזמני - בדומה לדיון בעניין מעצרו של נאשם עד תום הליכים - על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט" במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו (ראו: עניין סיטבון, פסקה 25; ע"א 5763/12 מדינת ישראל נ' בן יעיש, פסקאות 13-12 (21.10.2012); בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.6.2009)). 10. במקרה דנן מייחס כתב האישום המתוקן למשיבים קשירת קשר לביצוע תכנית עבריינית רחבת היקף, במסגרתה בוצעו עסקאות לרכישת דלק והוצאו חשבוניות פיקטיביות על מנת להביא להפחתה כוזבת של החבות במס החלה על חברת אוסקר-אנרגיה. על-פי הנטען, המעשים שביצעו המשיבים מהווים, בין היתר, עבירות על סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, הקובעים: 3.(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה - רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין – (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה; (4) רכוש שנעברה בו עבירה. (ב) [...] 4. העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו - מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה" - למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין. על מנת להידרש לשאלת סיכויי ההרשעה של המשיבים בעבירות על סעיפים אלה ול"פוטנציאל החילוט" של מה שנתפס, מן הראוי להציב לנגד עינינו את הגדרת המונחים "רכוש" ו"פעולה ברכוש" שבסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון. וכך קובעות הגדרות אלה: "רכוש" - מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור; "פעולה ברכוש" - הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור; 11. לצורך הליכי הערעור דנן אין המשיבים חולקים עוד על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות המקור המנויות בפריטים 17 ו-20 של התוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון (עבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף שנעברה בנסיבות מחמירות, וקשירת קשר לעבור עבירה זו). על ראיות אלה, המצביעות לכאורה כי המשיבים קיבלו לידיהם חשבוניות פיקטיביות בסכומים של 532 מיליון ש"ח לפחות, רשמו אותן בספריהם ועשו בהן שימוש לצרכי ניכוי מס תשומות ובכך התחמקו מתשלום מע"מ, עמד בהרחבה בית המשפט קמא ואין צורך לחזור על הדברים. האם ניתן לומר כי עבירות מקור אלה הצמיחו "רכוש אסור", כהגדרתו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, שהמשיבים עשו בו לכאורה פעולה "במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו", כנדרש לצורך הרשעתם בעבירה לפי סעיף זה? ולחלופין, האם ניתן לומר כי המשיבים עשו לכאורה פעולה ב"רכוש אסור" כאמור, הנמנה עם סוגי הרכוש הקבועים בתוספת השנייה לחוק איסור הלבנת הון, בידיעה שהוא רכוש אסור, כאמור בסעיף 4 לחוק? 12. המשיבים טוענים כי בית משפט זה טרם קבע הלכה בשאלה האם "חסכון" בתשלום מס - ובענייננו מס ערך מוסף - הנובע מביצוע עבירה מן העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, מהווה "פעולה ברכוש" לצורך סעיפים 3 ו-4 לחוק, בהינתן הגדרת המונחים "רכוש" ו"פעולה ברכוש" המפורטים לעיל. על כן, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, לא הוכח במקרה דנן סיכוי סביר להרשעתם בעבירות אלה וממילא לא הוכח קיומו של "פוטנציאל החילוט" הנדרש לצורך הסעד הזמני שנתבקש. בית המשפט קמא קיבל טענה זו וציין כי אכן מדובר בשאלה הטעונה הכרעה פרשנית ועל כן הוסיף וקבע כי בהקשר זה ולעניין ביצוע עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון, יש בפניו ראיות לכאורה "ברף נמוך" בלבד. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי לצורך הוצאת צו זמני המתייחס למרבית הסכום שנתפס (36 מתוך 41 מיליון ש"ח), די בכך. בטיעוניה בפנינו לא חלקה המדינה על כך שטרם נפסקה הלכה מחייבת בשאלה הפרשנית האמורה, אך לגישתה עירב בית המשפט בין קיומן של ראיות לכאורה במישור העובדתי ובין הסוגיה המשפטית הטעונה הכרעה. עוד טענה המדינה בהקשר זה כי פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בעניין גבאי וכן פסק הדין המאשר אותו אשר ניתן באותו עניין בשלב הערעור (הגם שהוא תולדה של הסדר טיעון), יש בהם כדי ללמד על סיכוי סביר לכך שהסוגיה המשפטית האמורה תוכרע כשיטתה ודי בכך בשלב זה על מנת להיעתר לבקשה לסעד זמני במלואה ולא בחלקה, כפי שהורה בית המשפט קמא. 13. אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם המדינה. הערעורים שבפניי נוגעים להחלטה שניתנה בבקשה לסעד זמני בדבר תפיסת רכוש, אותה הגישה המדינה במסגרת הליך פלילי התלוי ועומד. הסעד שנתבקש מיועד כאמור להבטיח את אפשרות חילוטו של הרכוש על-פי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון היה והמשיבים יורשעו בדין. בהינתן העובדה כי בסעד זמני עסקינן, אין בכוונתי לקבוע מסמרות בשאלה הפרשנית העומדת להכרעה בהליך העיקרי ולצורך הערעורים שבפניי די אם אומר כי גישת המדינה בסוגיה זו יש לה אחיזה בהוראות חוק איסור הלבנת הון. על כן ניתן לומר כי קיים סיכוי סביר לכך שהמשיבים יורשעו בסופו של יום בעבירות על חוק זה וכן לכך שבעקבות אותה הרשעה יחולט הרכוש שנתפס. 14. עיון בהגדרת המונח "רכוש" שבסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון מלמד כי עניין לנו בהגדרה רחבה החובקת בין היתר גם "זכויות" (ראו גרוסמן ובלקין, בעמ' 26). בגדר המונח "זכויות" ניתן לכלול, כך נראה, גם את הזכות לניכוי מס תשומות על-פי חוק מס ערך מוסף ובמקרה דנן מדובר בזכות לניכוי אשר מקורה בעבירות הנזכרות בפריטים 17 ו-20 לתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון. על כן, לכאורה, עונה זכות זו על הגדרת המונח "רכוש אסור" שבסעיף 3(א)(1) לחוק וקבלתה מהווה "פעולה ברכוש", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון. כמו כן, נראה לכאורה כי ניכוי מס תשומות באמצעות חשבוניות פיקטיביות, תוך רישומן בספרי הנהלת החשבונות והסוואת העובדה כי זכות הניכוי מקורה בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף שנעברה בנסיבות מחמירות, עשוי להיחשב עבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון (לפרשנות התכליתית של היסוד הנפשי הנדרש בכל הנוגע לעבירה על סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון ראו: ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, פסקאות 37-28 (12.8.2012); ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (21.1.2013)). מכל מקום, אין לשלול על הסף פרשנות כזו של הסעיף כבלתי סבירה, בייחוד אם אנו משווים לנגד עינינו את מטרתו המרכזית של החוק החותר לנטרול יסוד הרווח מעסקאות עברייניות (ראו דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 2809, בעמ' 421). על מנת לשרת מטרה זו ביעילות אף קבע המחוקק את עבירות הלבנת ההון שבסעיפים 3 או 4 לחוק, כעבירות עצמאיות אשר הטלת האחריות הפלילית בגינן אינה מותנית בכך שמבצע ה"פעולה ברכוש" היה שותף גם לביצוע "עבירת המקור" המנויה בתוספת הראשונה (ראו גרוסמן ובלקין, 25). מסלול פרשני אפשרי אחר המקים סיכוי סביר להרשעת המשיבים בעבירה על חוק איסור הלבנת הון הוא המסלול אשר פורט על-ידי בית המשפט המחוזי בעניין גבאי ואף אותו אין לשלול על הסף כבלתי סביר (וככל שהדבר נוגע לעבירה הקבועה בסעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון ראו ההגדרה הרחבה של המונח "כספים" בתוספת השנייה לחוק איסור הלבנת הון, המאמצת תפיסה רעיונית-מופשטת של מונח זה). 15. נוכח המסקנה שאליה הגעתי, יש לדחות את ערעור המשיבים (ע"פ 5448/13). אשר לערעור המדינה (ע"פ 5140/13) - ערעור זה מתייחס להחרגת הסך של חמישה מיליון ש"ח מן הצו הזמני שניתן ומקובלת עלי טענת המדינה כי הטעם לאותה החרגה לא פורט בהחלטתו של בית המשפט קמא והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם יתר קביעותיו בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים. זאת בייחוד בהינתן סכומי העתק אשר הלבנתם מיוחסת למשיבים על-פי כתב האישום המתוקן, העולים עשרות מונים על שווי הרכוש שנתפס, וכן בהינתן העובדה כי לא הוצגה במקרה דנן חלופה פוגענית פחות להגשמת תכליתו של הסעד הזמני. בנסיבות אלה לא מצאתי הצדקה לשחרר לידי המשיבים סכומים ששוויים מגיע כדי שמינית מתוך הרכוש שנתפס. 16. סיכומו של דבר - ערעור המשיבים (ע"פ 5448/13) נדחה, וערעור המדינה (ע"פ 5140/13) מתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט קמא – ככל שהיא נוגעת לשחרור רכוש בשווי של חמישה מיליון ש"ח לידי המשיבים מתוך כלל הנכסים שתפסה המדינה – מבוטלת והצו הזמני שעליו הורה יעמוד בתוקפו ויחול על מלוא הרכוש שנתפס בידי המדינה. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשע"ג (‏29.8.2013). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13051400_V05.doc אנ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il