מוחמד עדנאן סאנע נ. מדינת ישראל

10 בבית המשפט העליון ע"פ 5136/24 ע"פ 5151/24 ע"פ 5208/24 ע"פ 5249/24 ע"פ 5252/24 ע"פ 5253/24 ע"פ 5254/24 ע"פ 5259/24 ע"פ 5260/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער בע"פ 5249/24: 1. חמד אלסאנע המערער בע"פ 5252/24: 2. מאמון טאלב אלסנע המערער 1 בע"פ 5136/24: 3. מוחמד עדנאן סאנע המערער בע"פ 5254/24: 4. הרון אלסאנע המערער 2 בע"פ 5136/24: 5. טארק אל סאנע המערער בע"פ 5208/24: 6. אודאי אבו סריחאן המערער בע"פ 5151/24: 7. עצמת אבו גליון המערער בע"פ 5260/24: 8. עבד אלכרים אלסאנע המערער בע"פ 5253/24: 9. מחמוד חליל אלסאנע המערער בע"פ 5259/24: 10. מחמוד סלימאן אלסאנע נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' ליבדרו) מיום 15.5.2024 בת"פ 49609-12-22, ת"פ 46941-12-22, ת"פ 49734-12-22 ות"פ 52385-12-22 תאריך הישיבה: ‏י"ג בטבת התשפ"ה (‏13 ינואר 2025) בשם המערער בע"פ 5249/24: עו"ד מוחמד רחאל בשם המערער בע"פ 5252/24: עו"ד רפי ליטן בשם המערערים בע"פ 5136/24: עו"ד עידו פורת בשם המערער בע"פ 5253/24 ובשם המערער בע"פ 5254/24: עו"ד אייל אביטל בשם המערער בע"פ 5208/24: עו"ד אמיר נבון בשם המערער בע"פ 5151/24: עו"ד ירום הלוי בשם המערער בע"פ 5259/24 ובשם המערער בע"פ 5260/24: עו"ד אורי בר נתן בשם המשיבה: עו"ד יוסף קנפו בשם שירות המבחן: עו"ס סיון קוריס פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: לפנינו תשעה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' ליבדרו) מיום 15.5.2024 בת"פ 49609-12-22; ת"פ 49641-12-22; ת"פ 49734-12-22; ות"פ 52385-12-22, בגדרו הושתו על המערערים עונשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית, בגין הרשעתם בעבירות שונות שנעברו במסגרת שני אירועי גניבת תחמושת מבסיס 'שדה תימן' שבדרום הארץ. תמצית הרקע העובדתי בפרשה זו הוגשו נגד עשרה נאשמים כתבי אישום נפרדים, אשר נדונו תחילה לפני מותבים שונים. משהגיעו הצדדים להסדרי טיעון, במסגרתם הודו כלל הנאשמים במיוחס להם בכתבי אישום מתוקנים, והורשעו על יסוד הודאתם – אוחדו כלל הדיונים להליך אחד בו ניתן גזר דין אחד. לצד הבדלים מזעריים, שורר דמיון רב במסד העובדתי והשתלשלות האירועים המתוארים בכתבי האישום השונים על פיהם הורשעו המערערים, ולכן מצאתי לתארם במאוחד, תוך שאני מותירה את סדר הופעת המערערים בהתאם לגזר הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. לפי המתואר באישום הראשון, נפגש מערער 1 עם מערער 2 וקשר עמו קשר לפרוץ לבונקר המצוי בבסיס 'שדה תימן' (להלן: הבסיס), במטרה לגנוב ממנו אמצעי לחימה. לשם קידום הקשר, נסע מערער 2 לאזור הבסיס על מנת לאתר מקום דרכו ניתן יהיה לפרוץ אליו. בהמשך, נפגשו בשעת ליל מערערים 1 ו-2 עם מערערים 3 ו-4 והעלו בפניהם הצעה בלתי מפורטת להצטרף להתפרצות, לה נעתרו האחרונים. הארבעה הצטיידו בכלי עבודה לחיתוך ("קאטר"), מוט ברזל, כפפות ורעלות פנים ונסעו לעבר הבסיס. בהגיעם לקרבת הבסיס, החנו את הרכב בסמוך לערוץ נחל, כיבו את אורות הרכב, והחלו צועדים לעבר הבסיס, כשפניהם רעולות, ידיהם עטויות כפפות וכלי הפריצה בידי מערערים 4-3. לאחר שמערערים 3-2 חתכו את הגדר, נכנסו הארבעה לבסיס וניסו לפרוץ את דלת הבונקר. משלא עלה הדבר בידם, פתחו חלון ונכנסו דרכו אל תוך הבונקר, הוציאו 26 ארגזי תחמושת, העמיסו את הארגזים על הרכב ונסעו לכפר תראבין א-צאנע, שם הסתירו את ארגזי התחמושת באזור מגוריו של מערער 3. תואר בכתב האישום כי כל ארגז תחמושת הכיל 990 כדורי רובה 16-M ואחרים – 380 כדורי מקלע "נגב". סמוך לאחר אירועים אלה, פנו מערערים 3-1 למערער 5, הוא אחיו של מערער 3, על מנת שיסייע במכירת התחמושת הגנובה. לבסוף, נמכרו 13 ארגזי תחמושת למערערים 6 ו-7 תמורת 99,000 ₪, כאשר לאחר השלמת העסקה עזבו האחרונים את מקום המפגש, כשמערער 6 נוהג ברכב; לאחר מכן העבירו מערערים 7-6 את התחמושת שרכשו לידי אחר שזהותו אינה ידועה. מערער 5 מכר אף הוא כ-12 ארגזים נוספים לאדם שזהותו אינה ידועה תמורת 25,000 ₪, והתמורה בגין מכירת התחמושת חולקה בין המערערים 1 עד 5 בחלקים שונים. במסגרת האישום השני מתואר כי יום או יומיים לאחר הפריצה הראשונה, קשר מערער 1 עם מערערים 2 ו-8 קשר לפרוץ לבסיס ולגנוב תחמושת נוספת. לאחר שנתנו את הסכמתם, פנה מערער 1 למערערים 9 ו-10 והציע להם להצטרף למזימה; אף הללו נעתרו. סמוך לאחר מכן, שבו מערערים 2-1 ו-10-8 על דפוס הפעולה של האירוע הראשון: בשעת ליל נסעו לעבר הבסיס; החנו את הרכב בסמוך לוואדי; נכנסו לבסיס דרך הפרצה שנפרצה; נכנסו לבונקר דרך החלון הפרוץ; הוציאו כ-15 ארגזי תחמושת של רובה 16-M ושבו על עקבותיהם. בהמשך, מכר המערער 8 את מרבית הארגזים לאחרים שזהותם אינה ידועה, תמורת 100,000 ₪ שחולקו בין הקושרים. כאמור, כלל המערערים הורשעו על סמך הודאתם בכתבי אישום מתוקנים שהוגשו בעניינם. מערער 1, חמד אלסאנע, הורשע באישום הראשון בביצוע עבירות של כניסה למקום צבאי, פגיעה ברכוש, התפרצות לשם ביצוע פשע, עבירות בנשק (נשיאה והובלה), עבירות בנשק (סחר) תוך הסתייעות ברכב לביצוע פשע; וכן הורשע בביצוע עבירות זהות גם באישום השני. מערער 2, מאמון טאלב אלסאנע, מערער 3, מוחמד עדנאן סאנע, ומערער 4, הרון אל סאנע, הורשעו באישום הראשון בביצוע עבירות של כניסה למקום צבאי, פגיעה ברכוש, התפרצות לשם ביצוע פשע, עבירות בנשק (נשיאה והובלה), ועבירות בנשק (סחר) תוך הסתייעות ברכב לביצוע פשע. מלבד זאת, כמו מערער 1, הורשע מערער 2 בביצוע עבירות זהות גם באישום השני. מערער 5, טארק אל סאנע, הורשע בביצוע שתי עבירות בנשק (סחר ועסקה אחרת). מערער 6, אודאי אבו סריחאן ומערער 7, עצמת אבו גליון, הורשעו במסגרת האישום הראשון בביצוע עבירות בנשק (רכישת תחמושת וביצוע עסקה אחרת) תוך הסתייעות ברכב. מערער 8, עבד אלכרים אלסאנע, הורשע באישום השני בביצוע עבירות של כניסה למקום צבאי, פגיעה ברכוש, התפרצות לשם ביצוע פשע, עבירות בנשק (נשיאה והובלה) ועבירות בנשק (סחר) תוך הסתייעות ברכב לביצוע פשע. מערער 9, מוחמד חליל אלסאנע, ומערער 10, מחמוד סלימאן אלסאנע, הורשעו בביצוע עבירות של כניסה למקום צבאי, פגיעה ברכוש, התפרצות לשם ביצוע פשע ועבירה בנשק (נשיאה והובלה). ביום 15.5.2024 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים. בית המשפט המחוזי הבהיר בפתח דבריו, כי הגם שגזר הדין ניתן במאוחד, "העונש שיוטל על כל אחד מהנאשמים יתבסס אך על העבירות, הנסיבות והעובדות שיוחסו לו בכתב האישום שבו הוא עצמו הודה והורשע". לאחר שפירט את חלקו של כל מערער במסכת העבריינית וקבע בהתאם מתחם ענישה הולם נפרד בעניינו, הדגיש בית המשפט המחוזי את "[ה]פוטנציאל לפגיעה קטלנית בשלום הציבור", וכן עמד על הפגיעה החמורה, מצד כל המערערים, בערכים המוגנים בעבירות שבוצעו: הגנה על ביטחון הציבור ושמירה על הסדר הציבורי, כמו גם הפגיעה בביטחון המדינה ובמוכנות צה"ל, בשים לב להיקף התחמושת שנגנבה וסוחרה. בהקשר זה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו למלחמת "חרבות ברזל", וציין כי הגם שהעבירות בהן הורשעו המערערים בוצעו בטרם פרוץ המלחמה – יש במלחמה כדי להמחיש את החשיבות הרבה בכשירות מלאי החימוש של הצבא, ואת הפגיעה החמורה הנגרמת לביטחון המדינה בשל פריצות לבסיסים וגניבות תחמושת. בהמשך, סקר בית המשפט את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, ובכלל זה נתן משקל, לחומרה, לתכנון המקדים; לנזקים הביטחוניים והקניינים שנגרמו לצה"ל מחמת הפריצה והגניבה; לנזק העלול להיגרם במידה והתחמושת תגיע לידיים עויינות או פליליות; לעזות המצח והנחישות שבמעשה פריצה לבסיס צבאי; לסוג והיקף התחמושת שנגנבה; וכן לתמורה הכספית הגבוהה שהתקבלה ממכירתה. מן העבר השני, שקל בית המשפט המחוזי לקולה את העובדה שנגנבה תחמושת, ללא כלי נשק, וכן את העובדה שהסיכון הטמון בפריצה לבסיס, למגע עם חיילים ושומרים ולפגיעה פיזית – לא התממש בסופו של דבר. בתוך כך הפנה בית המשפט להנחיית פרקליט המדינה מספר 9.16 "מדיניות ענישה בעבירות נשק ומטעני חבלה" (להלן: הנחיית פרקליט המדינה), וציין כי מקובלת עליו ההנחה לפיה, ככלל, עבירות הנוגעות לכלי נשק ממש הן בעלות חומרה יתרה ביחס לעבירות בתחמושת ללא נשק נלווה – ברם, נקבע כי בנסיבות העניין, לא מדובר בגניבת מחסנית או שתיים, אלא בגניבת מספר רב של ארגזי תחמושת, שהכילו עשרות אלפי כדורים של רובה ומקלע. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "נסיבות מחמירות אלו הן אשר צובעות את האירוע בצבעים קודרים והן אשר מצדיקות קביעת מתחמי ענישה גבוהים ומחמירים והטלת עונשים מחמירים". על יסוד כל אלה, ולאחר שפירט את עיקרי התסקירים שהוגשו בעניינם של חלק מן המערערים; סקר את הפסיקה הנוהגת בעבירות נשק; עמד על הודאתם של המערערים במיוחס להם; על עברם הפלילי, ככל וזה קיים; על נסיבותיהם האישיות-משפחתיות וכן על הנזק שייגרם להם ולמשפחתם כתוצאה מהטלת העונש – השית בית המשפט המחוזי על המערערים את עונשי המאסר הבאים, לצד ענישה נלווית: על מערער 1 שבע וחצי שנות מאסר בפועל; על מערער 2 שבע וחצי שנות מאסר בפועל; על מערער 3 חמש שנים ותשעה חודשי מאסר בפועל; כן הפעיל מאסר מותנה בן 6 חודשים שמחציתו תרוצה במצטבר, כך שבסה"כ ירצה המערער 3 שש שנות מאסר בפועל; על מערער 4 חמש שנות מאסר בפועל; על מערער 5 ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר בפועל; על מערער 6 ארבע שנות מאסר בפועל; על מערער 7 ארבע שנות מאסר בפועל; על מערער 8 שש שנות מאסר בפועל; על מערער 9 ארבע וחצי שנות מאסר בפועל; כן הפעיל מאסר מותנה בן 10 חודשים באופן שמחציתו תרוצה במצטבר, כך שבסה"כ ירצה מערער 9 ארבע שנים ו-11 חודשי מאסר בפועל; ועל מערער 10 ארבע שנות מאסר בפועל. לשם שלמות התמונה אציין, כי במסגרת הענישה הנלווית הוטלו על המערערים קנסות ומאסרים מותנים. כן נפסל רישיון הנהיגה של מי מהמערערים שנהג ברכב לצורך קידום או השלמת ביצוע העבירות. עיקרי טענות הצדדים מערער 1 טוען בערעורו (ע"פ 5249/24), בעיקרו של דבר, כי העונש שהוטל עליו חורג לחומרה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת. כן הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת שהתעלם מכך שהמניע לביצוע העבירות היה פלילי "בלבד"; לשיטתו, ניכר מגזר הדין שההחמרה עמו נבעה "מתוך סברה או מתוך חוט מחשבה לפיו עסקינן בעבירות ביטחוניות מובהקות כאשר ברור לכל כי לא כך הדבר". מוסיף מערער 1 וטוען, כי סברת בית המשפט שעניין לנו בעבירות ביטחוניות הינה קביעה שגויה החורגת מעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה. עיקר ערעורו של מערער 2 (ע"פ 5252/24) נסוב על הקביעה כי מעמדו דומה למעמדו של מערער 1 – כרוח החיה שמאחורי התכנית העבריינית. לעמדתו, מי שיזם את התכנית היה מערער 1, ואילו חלקו שלו – קטן יותר. על כן אין לבחון את מעשיהם כשותפים שווי מעמד; עוד מוסיף מערער 2 ומפרט את נסיבות חייו העגומות, אשר לטענתו מצדיקות להקל עמו, תוך שהוא מפנה בהקשר זה לתסקיר בעניינו. לבסוף נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט לפיה הוא נדרש להחמיר בעונשו בהתאם למגמת ההחמרה בענישה בעבירות נשק, לא כך ראוי עת עסקינן בעבירות הנוגעות לתחמושת בלבד. זאת, בהתאם להנחיית פרקליט המדינה, היוצרת מדרג חומרה ביחס לעבירות נשק, תוך העמדת עבירות בתחמושת ללא כלי נשק נלווה – ברף הנמוך של המדרג. בהתאם לכך נטען, כי סטה בית המשפט לחומרה מן המקובל בקביעת העונש ההולם בעניינו. מערער 3 ומערער 5 הגישו ערעור משותף (ע"פ 5136/24) ובו הם טוענים, בעיקרו של דבר, כי העונש שנגזר עליהם, ובייחוד רכיב המאסר בפועל מחמיר עד מאוד, וסוטה ממדיניות הענישה הנוהגת. כן הם טוענים נגד הזיקה שיצר בית המשפט המחוזי בגזר דינו בין העבירות לבין "כלכלת החימושים" במלחמת חרבות ברזל. עוד הוסיפו כי בית המשפט המחוזי התעלם מעיקרון אחידות הענישה – זאת, בשים לב לעונשם של המערערים האחרים בפרשה, ובפרט עונשם של מערערים 1 ו-2, אשר חרף העובדה שהיו הרוח החיה מאחורי תכנון וביצוע מסכת העבירות, הפער בענישה בינם לבין מערערים 3 ו-5, אינו משמעותי. טרונייתו העיקרית של מערער 4 (ע"פ 5254/24) היא שאין בגזר דינו ביטוי הולם לכך שהוצע לו להצטרף להתפרצות רגעים מספר לפני היציאה לדרך, ולהצטרפותו מבלי הכנה מוקדמת, תוך ששוכנע בעורמה ובכחש להצטרף למזימה. בפרט מדגיש מערער 4 כי בשום שלב לא צוין בפניו שהתוכנית שנרקמה היא לפרוץ לבסיס צבאי. מכך מבקש להסיק כי חלקו בפעילות העבריינית היה שולי ביותר ומידת אשמו נמוכה. בהקשר זה הזכיר מערער 4 את היותו 'בגיר צעיר' – בן 18.5 ביום ביצוע העבירה, עובדה שאף בה, לדידו, יש כדי להפחית מחומרת עונשו. מערער 6 (ע"פ 5208/24), כמי שדורג על-ידי המאשימה במדרג הנמוך מבין המעורבים בפרשה, התמקד בטענה שמתחם הענישה שנקבע בעניינו, וממילא גם העונש שנגזר עליו – חמור מהראוי, זאת לנוכח הענישה הנוהגת, ובפרט בשים לב לעקרון אחידות הענישה, אשר לשיטתו מצדיק ענישה מקלה אף יותר, משמעשיו פחותים בחומרתם ממעשיהם של מעורבים אחרים. מערער 7 (ע"פ 5151/24), התרכז בטענה כי ראוי היה להקל בעונשו משלא היה שותף לפריצה, לא הפיק טובת הנאה כספית מן העבירות, ואך פעל כ'חייל' של גורמים אחרים. עוד טען לאי יישומו של עיקרון אחידות הענישה בעניינו בהשוואה לגזר דינו של מערער 5, והדגיש כי השיב למשטרה חלק מהתחמושת. בהקשר להשבת התחמושת, מודה מערער 7 שעובדה זו נלקחה בחשבון בגזר הדין, אך לדידו מן הראוי היה ליתן לה משקל משמעותי יותר. מערער 8 (ע"פ 5260/24) ממקד ערעורו בטענה כי היה על בית המשפט המחוזי במסגרת גזירת עונשו, להבחין בין חלקו לבין חלקם של יתר המערערים, זאת בשים לב לכך שלא היה מהוגי התכנית העבריינית, לא נטל חלק באירוע ההתפרצות הראשון לבסיס, לא הסב נזק לגדר הבסיס, ולא היה מעורב בהעברת התחמושת למקום המסתור. עוד טוען המערער כי בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מן הראוי היה להבחין בין סחר בנשק לסחר בתחמושת, ובנסיבותיו האישיות של מערער 8 – היה מקום לגזור עליו עונש חמור פחות. מערער 9 (ע"פ 5253/24) סבור שבעת שגזר בית המשפט המחוזי את עונשו סטה מעקרון ההלימה, בפרט משלא נתן משקל לשינויים המשמעותיים שנערכו בכתב האישום המתוקן בעניינו. לעמדתו היה מקום להפחית בעונשו, שכן כל תפקידו היה כשל 'סבל', והוא לא נטל חלק מהותי בתכנון הפעילות העבריינית ובסחר בתחמושת. מערער 9 אף מעמיד את מעשיו ועונשו כנגד מעשיהם ועונשם של מערערים 1 ו-2 ומערערים 6 ו-7 – כדי להמחיש שעונשו חמור יתר על המידה. מערער 10 (ע"פ 5259/24) חוזר, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה מערער 8 בערעורו, לעניין חלקו היחסי בפרשה, מדיניות הענישה הנוהגת ועקרון אחידות הענישה ונסיבותיו האישיות – המצדיקים לשיטתו הפחתה בעונשו. עוד טען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משהטיל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה, וזאת חרף העובדה שכלל לא נהג ברכב ואף לא הורשע בעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע. המשיבה מצדה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי נוכח החומרה הרבה הטמונה בעבירות שבוצעו והסיכון שיצרו לשלום הציבור וביטחונו, בדין גזר בית המשפט המחוזי עונשים חמורים, ואין מקום להתערב בהם. המשיבה עמדה על היקפן המשמעותי של העבירות, ובפרט על כמות התחמושת שנגנבה – 29 ארגזי תחמושת המכילים כדורי רובה M16 בנוסף לתחמושת למקלע – כמות המתאימה לחימוש של "פלוגה שלמה בצה"ל". בהקשר זה נטען, כי על אף שחלק מהמערערים החזירו מספר ארגזי תחמושת לידי המשטרה, כ-75% מארגזי התחמושת לא אותרו, והסכנה הטמונה בכך שהתחמושת תיפול לידיים לא נכונות – גדולה מאוד. נטען כי בית המשפט המחוזי נתן ביטוי בגזר הדין למאפייניו הייחודיים של כל מערער, ואף התאים את הקנסות שהטיל לרווחים הכלכליים שהפיקו. על כן, ובשים לב למדיניות הענישה המחמירה ביחס לעבירות נשק – אותה לא עלה בידי המערערים לסתור – סבורה המשיבה כי העונשים שהוטלו על המערערים הולמים את חומרת מעשיהם. לצד האמור, הסכימה המשיבה כי בעניינו של מערער 10 נפלה בגזר הדין טעות קולמוס, עת הוטל עליו עונש של פסילת רישיון נהיגה (כפי שאף עולה מגזר הדין גופו), ולפיכך הודיעה כי היא מסכימה לתיקון גזר הדין כך שרכיב ענישה זה יבוטל. דיון והכרעה לאחר עיון בגזר הדין ובחינת טענות הצדדים, ובכפוף לתיקון טעות קולמוס שנפלה בגזר דינו של מערער 10 – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים כולם להידחות. בטרם אדרש לטענות המערערים, מן הראוי להזכיר את נקודת המוצא לדיון – ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות (ע"פ 7850/21 דסוקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (9.6.2022); ע"פ 4530/19 ג'זאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.8.2019)). לא מצאתי כי גזר הדין סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, או שנפלה בו שגגה מהותית. לפיכך, העניין שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו בעונשים שהושתו על המערערים. טענה מרכזית שעמדה במוקד הערעורים היא, כי בית המשפט המחוזי סטה ממדיניות הענישה הנוהגת, והחמיר יתר על המידה עם המערערים. עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנו המערערים בהקשר זה, כמו גם בהנחיית פרקליט המדינה ממנה ביקשו האחרונים להיבנות – ולא מצאתי כי אלה תומכים בטענתם. אדרבה, בכל הפסיקה שעניינה בעבירות נשק – קשה לאתר מקרה שנסיבותיו כה חמורות כבענייננו. אי אפשר להפריז בחומרת מעשיהם של המערערים. נדרשת תעוזה עבריינית חריגה בעוצמתה, והיעדר מורא מפני החוק ומפני עימות פוטנציאלי עם כוחות צה"ל, על מנת לחדור, פעמיים, לבסיס צבאי, לפרוץ לתוך בונקר ולגנוב תחמושת המאוחסנת בו. חומרה מיוחדת גלומה גם בגניבת תחמושת בהיקף כה ניכר. בהקשר זה יש להבהיר כי הנחיית פרקליט המדינה, אשר אינה מחייבת את בית המשפט בבואו לגזור דינו של נאשם, מתייחסת לעבירה בודדת שעניינה בפריט בודד, ומובהר בה כי מתחם המוצא אינו כולל התייחסות לכלל המאפיינים והנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה (וראו: סעיף 16 להנחיית פרקליט המדינה). בשים לב לנסיבות החמורות שבענייננו – מובן מדוע המתחם המצוין בהנחיה זו אינו בגדר מתחם מנחה. באשר לפסיקה אציין כי פסקי הדין אשר קרובים בחומרתם לנסיבות ענייננו, אליהם הפנו המערערים, ניתנו לפני שנים רבות. ואולם אין בעונשים מקלים אשר נגזרו בעבר הרחוק כדי לסייע למערערים. בשנים האחרונות הדגישה הפסיקה את חומרתן של עבירות הנשק, הכירה בהן כמכת מדינה ועמדה על הצורך במיגורן דרך הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה (ראו, מיני רבים: ע"פ 147/21 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 (14.2.2021); ע"פ 6702/22 מדינת ישראל נ' הייב, פסקה 10 (4.4.2023); ע"פ 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (22.5.2022); ע"פ 4077/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.7.2022) (להלן: עניין פלוני)). צוין כי "מכה זו מצריכה מענה הולם בדמות ענישה מחמירה של הטלת עונשי מאסר משמעותיים. מצויים אנו לעת הזאת במצב חירום של ממש בעניין עבירות נשק" (ע"פ 2251/21 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (15.12.2021)). בשים לב למגמת החמרה זו, אין זה מפתיע שישרור פער בין עונשים שנגזרו בעבר הרחוק, לעונשים שנגזרו בשנים האחרונות. על רקע מדיניות נחרצת זו ביחס לעבירות נשק, יש לדחות טענות נוספות שהעלו המערערים לפיהן ראוי היה לנטות חסד ולהקל בעונשיהם, בהתחשב בנסיבות חיים קשות, במצב משפחתי או בגיל צעיר. הפסיקה הנוגעת לעבירות נשק מדגישה את עדיפות האינטרס הציבורי, וממילא, מעניקה משקל מופחת לשיקולים כגון דא (עניין פלוני, פסקה 12; וראו גם ע"פ 6028/21 אטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (15.5.2022)). מכל מקום, נסיבות מקלות אלו נשקלו במסגרת העונשים שהושתו על המערערים, כפי שעולה בבירור מגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בדין ובצדק דחה אפוא בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לנקוט יחס סלחני למעשיהם; "שומה למגר תופעה של סחר, נשיאה והובלה של נשק. אין ניתן להתפשר, ולא לנהוג בסובלנות. רחמנות יתרה על המערער ועל אחרים שכמותו, כמוה כהתאכזרות אל הציבור הרחב. מדובר בחיי אדם" (ע"פ 3491/13 טוויק נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (15.11.2013)). ועתה לטענות המערערים לעניין עקרון אחידות הענישה. לאחר שבחנתי במבט משווה את עונשם של כל המעורבים בפרשה לרקע חלקם בפרשה ונסיבותיהם האישיות – לא מצאתי ממש בטענותיהם. מעמדו וחשיבותו של עקרון אחידות הענישה אינו שנוי במחלוקת, אלא שיישומו הנכון אינו מורה על הטלת עונשים זהים על כלל המעורבים בפרשה, אלא זוקק "[]שמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה במניינם, חומרתם או בנסיבותיו האישיות של המבצע" (ע"פ 2580/14 אבו ליל נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (23.9.2014)). בהקשר זה צוין בפסיקה כי אין ליצור שוויון מלאכותי באמצעות ביצוע פעולת 'העתק-הדבק' בין עונשו של פלוני לעונשו של אלמוני; "השתתפותם של נאשמים שונים באותו סיפור מקרה מניחה את התשתית לתחולת עיקרון אחידות הענישה. אך יש לזכור שכפי שאפליה ללא הצדקה בתוצאת גזר הדין פוגעת בעיקרון אחידות הענישה, כך גם שוויון מלאכותי בין נאשמים" (ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (28.3.2012)). העולה מן האמור, כי עקרון אחידות הענישה מחייב יצירת מדרג ענישה בין המערערים השונים השותפים לאותה פרשיה עבריינית באופן שישקף את חלקו היחסי של כל אחד מהם (ראו: ע"פ 3332/22 קוואסמי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 והאסמכתאות שם (1.12.2022)). בענייננו, בחינה משווה של העונשים שהושתו על המערערים מובילה למסקנה שבית המשפט שקל כראוי את מכלול הנסיבות בעניינו של כל אחד מן המערערים, ובכלל זה חלקו במסכת העבריינית; מספר העבירות בהן הואשם וחומרתן; המלצות התסקיר שהוגש (ביחס לאלו שבעניינם הוגש תסקיר); עברו הפלילי; קיומו של מאסר מותנה תלוי ועומד; נסיבות חייו; וכן השבת חלק מן התחמושת אשר נגנבה לידי המשטרה. עונשו של כל מערער הולם את מכלול הנסיבות האמורות, ובכל הטיעונים שנשמעו לפנינו – בכתב ובעל פה – לא מצאתי כי סטה בית המשפט המחוזי מעקרון אחידות הענישה, ודאי לא בדרגה המצדיקה התערבות על ידינו. סוף דבר: לאור כל האמור, אציע לחבריי כי רכיב פסילת הרישיון בעונשו של המערער 10 יבוטל, ובכפוף לכך נדחה את הערעורים על כל חלקיהם. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ה (13 פברואר 2025). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת